אמדאו מודיליאני וחיים סוטין: הבוהמיינים האחרונים של מונפרנאס מאת ד”ר אורנה ליברמן

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp

הינה סיפור ידידותם הייחודית והמפתיעה של שני ציירים גאונים, מנוגדים לכאורה בכול, בחיצוניותם ובסגנון אמנותם: אמדאו מודיליאני וחיים סוטין. זה ליד זה, שני אלה יכתבו פרק עיקרי, עלום ומסתורי, בתולדות האמנות המודרנית. באילו נסיבות התרחשה הפגישה האמנותית בין שני הענקים וכיצד צמחה ידידותם האמיצה שלא ארכה, עם זאת, כי אם חמש שנים בלבד, עד שהמוות הפריד ביניהם?

כתבה זו תתמקד בחמש שנים אלה שבהן אמדאו, בשנות השלושים לחייו, וחיים, בשנות העשרים לחייו, ציירו ובילו יחדיו, במצוקה חומרית ובהתעלות נפשית. בוהמה אמרנו?

מוצג במועדון ה Folies Bergère

המופע מסתיים ב 16 ביוני 2019.

פגישתם של שני ענקים

אמדאו מודיליאני נולד בטוסקנה, בן למשפחה אמידה, חיים סוטין נמלט מהעוני ומהפוגרומים של שטעטל רוסי. שני יהודים, זרים בפריז, שלפני מלחמת העולם הראשונה יפגשו ויהפכו חברים לצרה וליצירה. מודיליאני שואב השראה מאמנות שבטי אפריקה, המזרח הרחוק ואוקיאניה וכמו כן מפול סזאן, סוטין מעריץ את רמברנדט.

שניהם מעוניינים לצייר דיוקנים אך האיטלקי מחפש את היופי, את הקו הטהור, את הרישום המסוגנן והמסותת ומאריך, לשם כך, את פני גיבוריו בעוד שהרוסי נוטה אחר דמויות ללא גיל, נתחי בשר נוטפי דם, טבע דומם ונופים מבותרים.

אמדאו, יפה כאליל, מקסים וכובש לבבות, לא ינטוש את חברו, אך ימות לפניו, ב-1920, בעודו בן 36 בלבד, בבית חולים בפריז. בת זוגו, הריונית, תתאבד יומיים לאחר מותו בקפיצה מחלון בית הוריה.

חיים, שאחדים יתארוהו כמוזנח ואחרים כמכוער, יפגוש, דרך נס, במיליארדר אמריקאי שיקנה ממנו חמישים יצירות. אך חיי הנוחות, הפרסום והתהילה שהקנתה לו הפגישה המקרית עם אלברט בארנס, הגואל מפילדלפיה, לא יארכו. הכיבוש הנאצי והמחלה שמו להם סוף. חיים ילך לעולמו ב-1943, במהלך ניתוח בבית חולים בפריז, די נשכח ובמצב נפשי, לא רק בריאותי, רעוע ביותר.

קפה לה רוטונד שם נהגו מודיליאני וסוטין לבלות. צילם: לירן הוטמכר
קפה לה רוטונד שם נהגו מודיליאני וסוטין לבלות. צילם: לירן הוטמכר

ציוריו של מודיליאני נחטפים כיום במחירים גבוהים. מי לא מכיר את הדיוקנים, ציורי העירום. חיי העוני, האלכוהול והסמים, פני המלאך, המוות המוקדם, התאבדותה של בת זוגו ההריונית – כל אלה הפכוהו לאגדה. אמדאו מודיליאני, אחרון הציירים המקוללים, ניהל חיים בוהמיים של ממש. חיים סוטין, פחות מפורסם מחברו, מדהים ומטלטל בציוריו המיוסרים, נחשב, עם זאת, כמבשר האקספרסיוניזם המופשט: ג’קסון פולוק, וילם דה קונינג, ואף פרנסיס בייקון הם יורשיו המוצהרים.

האקספרסיוניזם האמריקאי המופשט לא היה מה שהינו לולא ציוריו של חיים סוטין. תרומתו של סוטין לאמנות המאה ה-20 אינה מוערכת עדיין כפי שמגיע לה על ידי הציבור הרחב.

אמדאו מודיליאני וחיים סוטין נפגשו בפריז ב-1915, בעיצומה של המלחמה. אמדאו היפהפה, נסיך מונפרנאס, חביב הנשים, כבר שמונה שנים בעיר הבירה, נצר למשפחה בורגנית ומשכילה, שהתגוררה בבית נאה ברחובה הראשי של ליבורנו, דקלם בשטף וברהיטות את דנטה ולוטראמון בעוד שחיים, שהגיע משטעטל בשוליה של רוסיה רק שנתיים קודם לכן, פרוע שיער, מרושל, ביישן ועצור, דיבר עדיין צרפתית מגומגמת.

רוצים לא לפספס אף כתבה חדשה?

תרבות משותפת כיהודים

תרבותם המשותפת כיהודים ודבקותם ביעודם האמנותי מקרבת את שני האמנים שנפגשו הודות ליוזמתו של אמן יהודי שלישי, הפסל ז’אק ליפשיץ. מודיליאני וסוטין באו, עם זאת, מעולמות שונים. הראשון נולד ב-1884, בליבורנו, למשפחה אמידה שירדה מנכסיה. בריאותו של אמדאו הייתה רופפת ואמו האוהבת דאגה לו ועודדה אותו לצייר מגיל צעיר. אחרי לימודים וטיולים ברומא, פירנצה, ונציה, קאפרי ונאפולי, התיישב אמדאו הצעיר בעיר האורות.

השני, חיים סוטין, נולד ב-1893, בסמילוביצ’י, כפר ליד מינסק, בבלארוס של היום. תנאי החיים בשטעטל קשים ביותר וחיים הקטן נולד במשפחה מרובת ילדים ומזת רעב. מספרים שהילד המחונן צייר את דיוקנו של רב הכפר, בניגוד לאיסור “לא תעשה לך פסל וכל תמונה” (שמות כ:ג). בנו של הרב, קצב במקצועו, הכה מכות נמרצות את הצייר הצעיר והנועז.

אמו של חיים השיגה מהרב פיצוי כספי שאפשר לה לשלוח את בנה המוכשר ללמוד באקדמיה לאמנויות יפות בווילנה. שנתיים לאחר מכן הגיע חיים לפריז, עיר מקלט דאז ליהודים ממזרח אירופה שנמלטו מאימת הפוגרומים לארץ שהייתה בתקופה ההיא פחות אנטישמית.

כל הגברים בגיל הגיוס יצאו לחזית. בפריז נשארו החולים, הנכים והזרים. על מודיליאני, זר ואמן, שקיבל פטור משום שהיה נגוע בשחפת, הסתכלו, כנראה, בעין עקומה. ליד “לה רוטונד”, בית הקפה המיתולוגי שלשולחנותיו הסתופפו אמנים יהודים רבים, הניפו אנשים אגרוף בקראם “מוות לזרים”. ויחד עם זאת ובאופן די פרדוקסלי, פריז של הימים ההם, סובלנית, הניחה לאמניה הזרים לחיות וליצור.

אך באיזה תנאים. מודיליאני וסוטין שכרו יחד חדר במושבת האמנים ברובע ה-15, סיטֶה פַלְגְיֵיר (Cité Falguière) וסבלו שם חרפת רעב, קור כלבים ומגפת פשפשים. אלה צנחו עליהם מלמעלה ועשו בהם שמות. סוחרי האמנות עדיין לא רצו באומנים הלא מוכרים. מודיליאני, שהיה בכעשר שנים מבוגר מסוטין, היה הראשון שהכיר בכשרונו ופרש עליו חסותו, כאב אוהב ומגן.

Cité Falguière. מקור צילום: ויקיפדיה.
Cité Falguière. מקור צילום: ויקיפדיה.

השניים עבדו, סבלו והתהוללו יחדיו. באותה תקופה של דלות חומרית משוועת, ביצע אמדאו ארבעה דיוקנים (לפחות) של חברו חיים. הראשון, בפורמט קטן, עז ביותר. הנקודות הלבנות באישונים כמו מעידות על חכמה נדירה, על כושר חזון ונבואה.

אמדאו מודיליאני, דיוקן של חיים סוטין, 1915. מקור תמונה: http://www.famous-painters.org/Amedeo-Modigliani/Portrait-of-Chaim-Soutine.shtm
אמדאו מודיליאני, דיוקן של חיים סוטין, 1915. מקור תמונה: http://www.famous-painters.org/Amedeo-Modigliani/Portrait-of-Chaim-Soutine.shtm

אט אט מתבגר חיים הקטן, רוכש ביטחון עצמי, וגדילתו מתבטאת בציוריו של חברו. בדיוקן אחר, בפורמט גדול יותר, מצויר חיים, עטוף במעיל מרשים, כשידיו על הברכיים אך האצבעות, הן, פשוקות בנוסח ברכת כוהנים.

אמדאו מודיליאני, דיוקן של חיים סוטין, 1916. מקור תמונה: ויקיפדיה.
אמדאו מודיליאני, דיוקן של חיים סוטין, 1916. מקור תמונה: ויקיפדיה.

לא בטוח שסוטין היה מרוצה מייצוגו זה ככוהן. הבחור מהשטעטל היה ספוג יהדות כמובן, בחינוכו וברגישותו, אך לא היה מעוניין להיות נציג של אמנות יהודית. כך מספר היסטוריון האמנות והאוצר, מרק רסטליני ,Marc Restellini
בסרט התיעודי שהוקרן בערוץ 5 הצרפתי, שלפיו נכתב מאמר זה (1).

התלהבות משותפת מאמנות קלאסית

לא רק יהדותם המשותפת קרבה את שני הציירים אלא גם התלהבותם מהאמנים הקלאסיים שקדמו להם. סוטין אהב מאוד את פרנסואה קְלוּאֵה (1515-1572), שרדאן (1699-1779), גויה (1746-1828), קורו (1796-1875), קורבה (1819-1877), אך מעל לכול העריץ את רמברנדט (1606-1669).

סוטין נהג לפקוד תכופות את הלובר ולרקוד בלהט מול ציוריו של זה, כשהשומרים נועצים בו עיניים תמהות. מ”השור השחוט” של רמברנדט יקבל השראה לסדרה של ציורים, החל מ-1925, שהקרוב ביותר מביניהם ליצירה של רמברדנט נקרא באותו שם.

חיים סוטין, השור השחוט, 1925
חיים סוטין, השור השחוט, 1925. מקור תמונה: ויקיפדיה.

יצירתו של רמברדנט נועדה לשחרר את הצעקה שנחסמה בגרונו של חיים הילד כשצפה בעיירת מגוריו בקצב המקומי משסף בהנאה גלויה גרון של אווז. כל חייו התאמץ חיים להוציא צעקה חנוקה זו.

רמברנדט, השור השחוט, 1655. מקור תמונה: ויקיפדיה.
רמברנדט, השור השחוט, 1655. מקור תמונה: ויקיפדיה.

מחוות הצדעה מאוחרת יותר יבצע סוטין ב-1931 לציור של רמברנדט המתאר אישה לפני רחיצה בנהר:

רמברנדט, אישה צעירה טובלת בנהר, 1654. מקור תמונה: ויקיפדיה.
רמברנדט, אישה צעירה טובלת בנהר, 1654. מקור תמונה: ויקיפדיה.

את הגרסא של חיים סוטין לתמונה זו הנקראת “אישה נכנסת למים” משנת 1931 ניתן למצוא כאן.

פול סזאן, תפוחים וביסקוויטים, 1890. מקור צילום: FLICKR
פול סזאן, תפוחים וביסקוויטים, 1890. מקור צילום: FLICKR
אמדאו מודיליאני, היהודיה, 1907. מקור תמונה: ויקיפדיה.
אמדאו מודיליאני, היהודיה, 1907. מקור תמונה: ויקיפדיה.
[elementor-template id="38148"]

שני החברים מוצאים, זה ליד זה, כל אחד את סגנונו שלו

מודיליאני הרבה לפקוד את מוזיאון טרוקדרו שבתקופה ההיא היה מלא בפסלים קדומים מאפריקה, אסיה ואוקיאניה. התרשמותו של הצייר מהם הייתה כה גדולה עד שהחליט להגשים את שאיפתו הקודמת להיות בראש ובראשונה פסל ואף הוסיף לעצמו תואר זה.

ב-1908 התוודע אמדאו אל הפסל הרומני קונסטנטין ברנקושי, שבצרפתית מבטאים את שמו ברנקוזי. ברנקוזי הורה לידידו אמדאו את יסודות אמנותו. מודיליאני קיבל השראה מפסלים מאפריקה, מצרים, קמבודיה, האיים הקיקלאדיים, האי האיברי, אך לא עסק בחיקוי כי אם בערבוב, אלמנט זה מפה ואלמנט אחר משם כדי ליצור צירוף משלו.

אמדאו מודיליאני, ראש אישה, 1912. מקור צילום: ויקיפדיה.
אמדאו מודיליאני, ראש אישה, 1912. מקור צילום: ויקיפדיה.

מודיליאני פיסל בהתלהבות אך עד מהרה נאלץ בעל כרחו להפסיק את עיסוקו זה שבו ראה יעוד. אבק האבן והשיש הזיקו לריאותיו. אמדאו, שכמו ברנקוזי ראה בפיסול אמנות גדולה, הקדיש עצמו לתחום בכל נפשו ומאודו ונתן את כל כולו, היה מאוכזב קשות.

רק שלושים פסלים היה באפשרותו לבצע. הצער על סיום התקופה נוגס בו ולא מרפה. בציורים שיבואו לאחר מכן רואים את השפעת הפיסול. ביצירה “ראש אדום”, למשל, צוואר הדמות כמו צף ופניה דומות למסכה, בסגנון פסלוני שבט פאנג מגבון. אט אט, ובהשפעת ההתנסות בפיסול, מעצב האמן את סגנונו הייחודי, המזכיר פסלים מצוירים.

אמדאו מודיליאני, ראש אדום, 1915. מקור תמונה: ויקיפדיה.
אמדאו מודיליאני, ראש אדום, 1915. מקור תמונה: ויקיפדיה.

חיים סוטין, ליד חברו אמדאו, מוצא גם הוא את דרכו. חיים מצייר את דלות חיי היומיום. שלושה דגים מלוחים, זוהי ארוחתו. ומעבר לביטוי העוני, צועקת התמונה באלימותה הכפולה: הרג בעל החיים ואכילתו לאחר מכן. מראות השטעטל של ילדותו טבעו בו חותמם לעולם ועד.

חיים סוטין, טבע דומם עם דגים מלוחים ובצל, 1915. מקור תמונה: ויקיפדיה.
חיים סוטין, טבע דומם עם דגים מלוחים ובצל, 1915. מקור תמונה: ויקיפדיה.

חיי בוהמה במונפרנאס

אמדאו וחיים מקדישים את היום לעבודה ויצירה בעוד שבערב הם יוצאים יחדיו לבלות בבארים של מונפרנאס. בתקופת מלחמת העולם הראשונה ובין שתי מלחמות העולם הפך רובע מונפרנאס למרכז אמנותי חשוב, קוסמופוליטי עוד יותר ממונמארטר לפניו.

בטרסות בתי הקפה פוגשים אמדאו וחיים את פבלו פיקאסו, אנרי מאטיס, מואיז קיסלינג, אנדרי דרן, ליאונרד צוגהארו פוג’יטה, את גיום אפולינר, מקס ז’קוב, ז’אן קוקטו, אנדרי סלמון, אדולף בסלר, את המוזה-מודל-ציירת-זמרת-שחקנית, מלכת הרובע, קיקי ממונפרנאס, ועוד ועוד.

אך מעל לכול, פוקדים אמדאו וחיים את בית הקפה-בראסרי לה רוטונד. ב-1911 קנה ויקטור ליביון (Victor Libion)
חנות נעליים והפך אותה לבית הקפה האמנותי, מהמפורסמים ביותר בפריז ואף בעולם כולו.ויקטור ליביון, שהגיע לפריז מחבל מולדתו אוברן, הבין הכול. הוא הורה למלצריו להתיר לאמנים לשבת במקום כאוות נפשם, בלי לדרוש מהם רצף הזמנות שממילא לא יכלו לשלם בעדן.

כמו כן הציג את יצירותיהם על קירותיו, ציורים שממילא לא הצליחו למכור. ויקטור ליביון העמיד לרשות האמנים מקום נעים שבו יכלו להתחמם, לשתות ולאכול, לפגוש עמיתים, לשוחח, להרוויח מעט כסף. ליביון הפך את המסעדה למקום פופולרי בזכות האווירה הנעימה שבה יצר באישיותו הנדיבה, הנעימה והכובשת.

מודיליאני, מוחצן, היה יושב בטרסה ומצייר בחטף דיוקנים עבור פרנק אחד או שניים כדי לשלם בעד משקאותיו. סוטין המסוגר היה יושב בפינה ומביט בדממה. אך למרות שהיה ידוע כעצוב, מיוסר ושתקן, הוא ואמדאו השתעשעו לא מעט. שניהם שתו לשכרה וחיים אף הודה שיום אחד הפריז כל כך בנטייתו זו עד שהסתובב בלי הרף סביב לה רוטונד בלי יכולת למצוא את הכניסה…

קפה לה רוטונד (משמאל אפשר לראות ציור דל מודיליאני). צילם: לירן הוטמכר.
קפה לה רוטונד (משמאל אפשר לראות ציור של מודיליאני). צילם: לירן הוטמכר.

עוד נשמה טובה, מלבד ויקטור ליביון, הייתה הציירת-פסלת-מעצבת הרוסיה מרי וסילייף (Marie Vassilieff), אמנית רבת פנים, אישה פעילה ומצליחה, שהקימה אקדמיה לאמנות, שארגנה הרצאות, סלונים ומסיבות, דמות חשובה במונפרנאס, שבובות הבד והעור המבוקשות שיצרה נמכרו במחירים גבוהים בלונדון, ברלין וניו יורק. ב-1914 פתחה מרי וסילייף בסדנתה קנטינה פופולרית לאמנים העניים.

תמורת כמה סנטים בלבד מצאו אצלה הציירים מקום חם לשבת בו, לפגוש עמיתים, לאכול ואפילו, תמורת תוספת קטנטונת, לשתות כוס יין. הקנטינה של מרי וסילייף, שהייתה רשומה כקלוב פרטי, נהנתה מהזכות להישאר פתוחה אל תוך הלילה, שלא כשאר בתי הקפה והמסעדות שנאלצו, בשל העוצר, לסגור שעריהם מוקדם.

וילה מארי וסילייף. צילם: לירן הוטמכר.
וילה מארי וסילייף. צילם: לירן הוטמכר.

מרי וסילייף ואוסיפ זאדקין לימדו את האורחים לרקוד ריקודים רוסיים, פיקאסו חיקה, כדי לשעשע את הקהל, לוחם שוורים, אמן נורווגי ניגן בכינור, אמן שוודי ניגן בפסנתר (2). אמנים מכל קצווי העולם התחככו באמנים הצרפתיים המקומיים, השפיעו עליהם והושפעו מהם – במילה השפעה יש שפע. כך נוצרה “אסכולת פריז”. השיחות על מהות האמנות ועל החלומות האישיים של כל אחד מהם התנהלו בהתלהבות.

מודיליאני וסוטין – האמנות כדרך חיים

מודיליאני וסוטין התמקדו שניהם באמנות הדיוקן. מטרתם המשותפת הייתה לשקף דרכו את הנפש אך אמדאו הראה את נשגבותה הפיוטית דרך מה שניתן להגדיר כ”יופי” בעוד חיים הראה את חיבוטיה המיוסרים דרך מה שניתן להגדיר כ”כיעור”.

המטרה משותפת אך הטכניקה מנוגדת. החיפוש אחר ביטוייה של הנפש עובר, אצל מודיליאני, דרך רישום מסוגנן, מנח חושני, טוהר קווים וצורות. אמדאו מאריך את הצוואר והפנים ורבות מדמויותיו מוקפות בהילת אור שכמו בוקעת מתוכן, מפנימיותן, וממקדת את עין הצופה.

אמדאו מודיליאני, פולט ז'ורדן, 1919. מקור תמונה: ויקיפדיה.
אמדאו מודיליאני, פולט ז’ורדן, 1919. מקור תמונה: ויקיפדיה.

ציוריו של חיים, שלא היה זקוק לרישומים מקדימים, מטלטלים בזעזוע שהם יוצרים אצל המתבונן בהם. העין מזגזגת בין כתמי הצבע לבין משטחי האור, הארוגים ביופי דוחה ומושך כאחת, רוטטים לכל הכיוונים, מהססת ולא יודעת איך להיכנס אל תוך התמונה.

הקו הטהור של אמדאו נעשה כאוטי אצל חיים. זה האחרון נהג, לעתים רבות, לכער ולהזקין את דמויותיו, לעוות את תווי פניהן, גם כשהיו בשלבים מוקדמים של חייהם. את פולט ז’ורדן, למשל, מזכירתו של סוחר האמנות ליאופולד זבורובסקי, צייר חיים כשהייתה כבת עשרים וחמש.

מרק רסטליני, שראיין את פולט ז’ורדן כשחצתה כבר את גיל השמונים, מספר שכאשר פתחה לו את דלת ביתה, ראה לפניו את הדיוקן שצייר סוטין לפני כשישים שנה. חיים צפה את העתיד, ובדיוק רב. אמדאו אמר שהמודלים של חברו נידונו להיראות בהמשך חייהם כמו בציור.

חיים סוטין - דיוקן של פולט ז'ורדן משנת 1928. מקור תמונה ויקיפדיה.
חיים סוטין – דיוקן של פולט ז’ורדן משנת 1928. מקור תמונה ויקיפדיה.

ליאופולד זבורובסקי

ליאופולד זבורובסקי, משורר פולני, הגיע לפריז ב-1910 וחמש שנים לאחר מכן הפך לאחד מסוחרי האמנות החשובים ביותר בה. זבורובסקי קיבל הלם משנחשף ב-1916 ליצירותיו של מודיליאני, בסדנתו של הצייר השוויצרי אמיל לז’ן, שהעמידה לרשות חבריו האמנים וערך בה תערוכות וערבי קונצרטים ושירה (כתובת הסדנה: Emile Lejeune, Salle Huyghens, 6 rue Huyghens, 75014).

זבורובסקי הנרגש מיהר אל לה רוטונד, שם חיכו לו אשתו ועוד חברה, והכריז בלהט: ראיתי מישהו שעולה עשרת מונים על פיקאסו… זבורובסקי הציע למודיליאני הצעה שאי אפשר היה לסרב לה: הוא יספק לו מקום, מודלים וציוד כמו גם קצבה חודשית וכתמורה אמדאו ימסור לו את כל יצירותיו (שממילא נבצר ממנו למכור בעצמו).

לפי עצותיו של זבורובסקי, החל אמדאו להשקיע בציורי עירום. תערוכת היחיד שערך לו ליאופולד בגלריה של ברת וייל
(Berthe Weill) שנמצאה ב 46, rue Laffitte, ברובע התשיעי, היחידה שזכה לה אמדאו בחייו, ב-1920, כללה 32 יצירות, מתוכם ארבעה ציורי עירום.

אחד מהם נתלה ליד החלון וגרר התקהלות ברחוב. מפקח המשטרה של הרובע דרש את הסרת הציורים בגין פגיעה במוסר. ברת וייל, חדת לשון ככל שהייתה, נאלצה להסירם. התערוכה המשיכה להתקיים אך אף לא ציור אחד נמכר. ציפיותיו של זבורובסקי למכור בזכות השערוריה התבדו באופן לא צפוי. ציורי העירום לא השיגו את התוצאה לה ציפה סוחר האמנות. שערוריה כן, אך לא רווח כספי…

אמדאו, שנהנה מרווחה יחסית הודות לתמיכתו של זבורובסקי, אילץ את מיטיבו לתמוך גם בחיים. זבורובסקי לא שש לקחת תחת חסותו את “הצייר השיכור, הלא מנומס, שבגדיו לא כל כך נקיים”. אמדאו ההדור והרהוט מצא חן בעיניו אבל חברו הבלוי והפרוע…

מספרים שאמדאו נתן לחיים שיעור בנימוסים לפני הארוחה אצל זבורובסקי: הוא לימד אותו לשבת לשולחן זקוף, לאכול במזלג, להימנע מלמחוט את האף בשרוול… מספרים גם שמודיליאני צייר את דיוקנו של סוטין על דלת חדר האוכל בביתם של זבורובסקי ואשתו. אלה הזדעזעו מהמחווה אך אמדאו הרגיעם: אל דאגה, בעוד כמה שנים הדלת תהייה שווה זהב… אמדאו לא חסך מאמצים כדי להבטיח את עתיד חברו חיים.

שהות בדרום

המלחמה עושה שמות, המחסור מורגש יותר ויותר, פריז מופגזת, בריאותו של מודיליאני מידרדרת, בת זוגו, הציירת ז’אן אבוטרן בהריון. ב-1918 זבורובסקי שלח אותו, יחד עם זוגתו ז’אן וחברו חיים לדרום צרפת, לניס וקאן-סור-מר. ז’אן ילדה בת, שנקראה גם היא ז’אן, אוויר הים והשמש מיטיבים עם ריאותיו של אמדאו שמבהיר את צבעי ציוריו.

אורה של הרביירה הצרפתית מזכיר לו את אורה של טוסקנה. במהלך אתנחתא זו יבצע מודיליאני, בהזמנת זבורובסקי ובלי חשק רב, את ארבע תמונות הנוף היחידות בחייו שהקדימן בשני רישומים.

אמדאו מודיליאני, עץ ובית, 1919. מקור תמונה: ויקיפדיה.
אמדאו מודיליאני, עץ ובית, 1919. מקור תמונה: ויקיפדיה.

סוטין, בניגוד לחברו, לא יודע מנוחה, מטייל לבדו, מתרשם מהטבע הלא מוכר לו, מצייר עצים מתייסרים ברוח, נופים מעונים ומעוותים. האדמה רועדת, הנוף והבתים נעים במעגלים, הדי המלחמה וזיכרונות השטעטל חוברים יחד כדי ליצור יצירות מופת, תחת ידו של האמן. לדבריו של הביוגרף ומבקר האמנות, אוליבייה רנו (Olivier Renault) ציוריו של סוטין משמיעים באוזן הצופה את שריקות הרוח ומסחררים את נשמתו באימת אלימות החיים. את התמונה ניתן למצוא בקישור הזה.

ועוד אומר אוליבייה רנו שאמנותו של מודיליאני נראית אמנם שלווה יותר בהשוואה לזו של סוטין אך בבסיס שתיהן עומדת אותה סחרחורת פנימית לה נותן כל אחד מהציירים ביטוי שונה. מודיליאני וידידו סוטין חיים למען האמנות, אין דבר חשוב יותר, וכשהם מציירים, בוראים עולם וצופים בהתהוותו, שום דבר אחר לא קיים יותר.

קץ הבוהמה

מודיליאני וז’אן חזרו לפריז שנה מאוחר יותר. ז’אן בהריון שוב. בריאותו של אמדאו התערערה ושנה מאוחר יותר, ב-1920, הלך לעולמו בבית החולים שבמקומו נמצאת כיום הפקולטה לרפואה: Centre universitaire des Saints-Pères
5 Rue des Saints-Pères, 75006.

כל אמני מונמארטר ומונפרנאס מלווים, מזועזעים, את ארונו של “מודי” לעבר מנוחתו האחרונה בבית הקברות פר לשז. לאחר יומיים קפצה ז’אן, בחודש השמיני להריונה, מחלון בית הוריה בקומה החמישית אל עבר מותה, מותירה אחריה תינוקת בת 14 חודש.

רק עשר שנים לאחר מכן נתן אביה של ז’אן אבוטרן את רשותו להעברת גופתה למונפרנאס למנוחת עולמים ליד בן זוגה. התינוקת שנשארה לאחר מותם הטרגי של הוריה אומצה על ידי אחותו של אמדאו, מרגריטה, מורה לצרפתית בפירנצה. ז’אן מודיליאני, למרות ההתחלה הקשה, ניהלה חיים בעלי משמעות, ילדה שתי בנות וכתבה ב-1958 ביוגרפיה חשובה על אביה (3).

מותו של מודי מבשר את קץ הבוהמה. חיים איבד את חברו הטוב ביותר, מגינו הנאמן. מספרים שעל ערש דווי אמדאו השביע את זבורובסקי להמשיך ולתמוך בסוטין אך הסוחר לא חיפש אלא דרך להיפטר ממנו. סוטין מסתובב בין כפר האמנים סֶרֵה (Céret) לבין קאן-סור-מר ופריז כשאירוע בלתי צפוי משנה את חייו.

המיליארדר האמריקאי אלברט בארנס, שעשה הון כפרמקולוג, הגיע לפריז ב-1922 כדי לרכוש תמונות לאוסף הענק שלו בפילדפיה, המורכב רובו מאמנות צרפתית. בארנס נשאר בפה פעור מול ציוריו של סוטין ושלח את זבורובסקי לקנות את כל מה שרק אפשר היה מיצירותיו. גורלו של סוטין השתנה בן רגע, כסף, תהילה ופרסום. הדבר הראשון שעשה היה רכישת חליפה תפורה היטב ומכונית הדורה.

שנה לאחר מכן המשיך המזל לשחק לחיים סוטין כשפגש במדלן קסטאן (Madeleine Castaing) העשירה, מעצבת וסוחרת עתיקות מוערכת, שיחד עם בעלה מרסלאן קנתה ממנו תמונות ותמכה בו לא רק כספית אלא גם נפשית, בהערצה ללא גבול ובידידות עמוקה. סוטין בילה זמן רב באחוזת זוג הנדבנים ליד שארטר.

החל מ-1941, אחרי כמה שנים של רווחה כלכלית ואושר יחסי, סוטין ובת זוגו מרי-ברת אוראנש (שהייתה בעבר אשתו השנייה של מקס ארנסט) נאלצו לברוח ומצאו מקלט בחבל טורן. מצבו הבריאותי של סוטין לא הפסיק להידרדר ואימת הכיבוש והמלחמה סיימה את מלאכת ההרס. כיב הקיבה הפך לסרטן. עקב הרעה במצבו הובהל סוטין, שנתיים לאחר מכן, ב-1943, למרפאה בפריז, ברובע ה-16 ,6 rue Lyautey, ובה, על שולחן הניתוחים, נפח את נשמתו.

רק ידידים בודדים, פיקאסו, קוקטו, מקס ז’קוב, ליוו אותו בדרכו האחרונה בבית הקברות מונפרנאס. ב-1960 נקברה לידו בת זוגו מרי-ברת אובראנש לאחר ששמה קץ לחייה בעודה בת 54.

מודיליאני זכה להצלחה גדולה יותר מזו של סוטין הודות לרוך, לחושניות ולמלנכוליה הנובעים מאמנותו, אך מביני דבר מתחילים להכיר אט אט בגדולתו של סוטין, שגם הוא היה אחד מעמודי התווך של “אסכולת פריז”. שני אחרוני הבוהמיינים, אמדאו מודיליני וחיים סוטין, השאירו אחריהם ירושה יחודית, מקורית, שאין דומה לה. בחמש שנות ידידותם האמיצה חלקו יחדיו חיים של מצוקה חומרית והוללות עזה אך יותר מכול בערו שניהם באש היצירה התוססת שלה הקדישו את חייהם הקצרים.

(1) France 5, Passage des arts, Modigliani-Soutine, derniers bohèmes de Montparnasse, diffusé le sam. 02.03.19 à 22h30, réalisé par Catherine Aventurier
(2) סדנתה של מרי וסילייף, “וילה מרי וסילייף”, מוזיאון מונפרנאס בעבר, משמשת כיום כ”מרכז אמנות ומחקר”.
Villa Marie Vassilieff
Chemin de Montparnasse
21 avenue du Maine
75015 Paris
33 (0) 1 43 25 88 32
(3) Jeanne Modigliani, Modigliani sans légende, Gründ, 1961
ובמהדורה חדשה ומורחבת:
Jeanne Modigliani, Amedeo Modigliani, une biographie, Olbia, 1998

רוצים לקרוא עוד על הציירים הגדולים של צרפת?

הנה כמה כתבות נוספות שיכולות לעניין אותכם:

ואם כל זה לא הספיק לכם אתם מוזמנים לבדוק את שאר הכתבות באתר שעוסקות באומנות צרפתית.

כמה מילים על אורנה ליברמן

אורנה ליברמן היא חוקרת תנ”ך, ספרות ותרבות המתגוררת בצרפת. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, המוקדש בעיקרו לביאור התנ”ך דרך שפתו, אך כולל לא מעט רשומות על תרבות צרפת.

כמה מילים על לירן הוטמכר

לירן הוא צלם ישראלי המתגורר בפריז והוא אחראי לכמה מהתמונות שראיתם בכתבה הזאת. גלו צילומים פריזאיים נוספים של לירן באתר www.liran-hutmacher.com.

הכתבה עודכנה לאחרונה בתאריך

צבי חזנוב - פרנקופילים אנונימיים. צילום: לירן הוטמכר

המלצת הפרנקופיל

רוצים להשתתף בסיור קולינרי אבל לא רוצים לשלם 150 יורו לאדם? עשיתי בשבילכם עבודת מחקר והצלחתי למצוא סיורים קולינריים לא יקרים במחירים שנעים בין 25-80 יורו לאדם.

נשמע מעניין? אתם מוזמנים ללחוץ על הכפתור למטה ולגלות במה מדובר.

אהבתם? שתפו כדי שגם החברים שלכם יהנו :-)

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp

מצאתי עוד כמה כתבות שיכולות לעניין אותך

אשמח לשמוע את דעתכם

9 מחשבות על “אמדאו מודיליאני וחיים סוטין: הבוהמיינים האחרונים של מונפרנאס מאת ד”ר אורנה ליברמן”

  1. עינת קרמן מאור

    מאמר מרתק ומעשיר של ד”ר אורנה ליברמן. אשרינו שזכינו!

  2. מתי שילה

    תודה רבה על המאמר הנפלא. עושה לי חשק רב להעמיק בנושא ולראות את היצירות של מודיליאני וסוטין

  3. פינגבאק: מונפרנאס - מסלול טיול בעקבות הבוהמה של פאריז

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.