אלכסיס דה טוקוויל – נביא הליברליזם והדמוקרטיה מאת יגאל ליברנט

יום הולדת 213 לאלכסיס-שארל-אנרי קְלֵרֵל דה טוקוויל, השמחה לכל ליברל קלאסי (דה טוקוויל נולד ב 29 ביולי 1805). כל מה שכתבתי על החוזה הגדול של המחשבה הפוליטית לפני שנתיים – עדיין רלוונטי.

מעבר להערצה הגדולה לדמותו, יושרו, כישרון הכתיבה ועומק הרואי של האיש, גם אני, כמו רבים אחרים, נדהם לנוכח חושיו הנבואיים, בטח ובטח לאור העובדה שחיזויים הם התחום הנלעג ביותר בלימודי היסטוריה ובצדק.

אלכסיס דה טוקוויל מדבר על ארה”ב

כך, כאשר נסעתי בפעם השנייה לארה”ב בסוף העשור הראשון של שנות האלפיים, חמוש בספרו המכונן, שהוא, כידוע, הספר הטוב ביותר הן על אודות הדמוקרטיה והן על אודות אמריקה, התקשיתי נורא למצוא טעות מהותית כלשהי ביצירה שראתה אור בשנת 1835 לגבי החברה שראיתי למול עיניי ב-2010. טוקוויל צדק לגבי הכול, או כמעט הכול, וצדקתו לא נפגמה בשום מידה משמעותית גם לנוכח השינויים שחלו במאה וחמישים השנים האחרונות.

דוגמה נוספת? בבקשה:

הדמוקרטיה מרחיבה את התחום של חופש הפרט, הסוציאליזם מגביל אותו. הדמוקרטיה מייחסת את מלוא הערך האפשרי לכל איש ואיש; הסוציאליזם הופך כל איש ואיש לגורם בלבד, למספר בלבד. רק דבר אחד משותף לדמוקרטיה ולסוציאליזם: המילה שוויון. אבל צאו וראו את ההבדל: בעוד הדמוקרטיה חותרת לשוויון מתוך חירות, הסוציאליזם חותר לשוויון מתוך ריסון ושעבוד.

(מתוך נאום בפני האסיפה המחוקקת, 12 בספטמבר 1848).

בין הנצרות לאיסלאם

עוד אחת, בנושא שונה? בכיף:

אם הנצרות אכן תיעלם, כפי שרבים כל-כך נחפזים לחזות, תיפול עלינו, כפי שזה כבר קרה לקדמונים לפני בואה, תשישות מוסרית ממושכת, עידן מורעל של זקנה, שיסתיים, לא יודע כיצד ומתי, בתחילתה של התחדשות רעננה. […] חקרתי את הקוראן בעיון, בייחוד בשל מצבנו ביחס לאוכלוסיות המוסלמיות באלג’יריה ובכל רחבי המזרח. אני מודה שהלימוד הזה שכנע אותי בכך שבשיקול הכללי, התקיימו בעולם אך דתות ספורות שהיו איומות יותר כלפי בני האנוש מאשר דתו של מוחמד. זו היא, כך אני מאמין, הסיבה הראשית לפיגור שכל-כך בולט לעין כיום בעולם המוסלמי, וחרף היותה אבסורדית פחות מעבודת האלילים הקדמונית, נטיותיה החברתיות והפוליטיות מעניקות, לטעמי, סיבות רבות יותר לאין-ספור לחשש. יחסית לפגאניות, אני רואה בה יותר פיגור מאשר קדמה.

(מתוך התכתובת הפולמוסית עם אבי תורת הגזע, ארתור דה גובינו. מכתב מן ה-22 באוקטובר 1843. מסקנותיו של דה טוקוויל מבוססות לא רק על קריאה מדוקדקת של הקוראן וסיכומן של 18 הסורות הראשונות, אלא גם על נסיעת המחקר לאלג’יריה ב-1841.)

בין רוסיה לארה”ב

והנבואה המפורסמת מכול, והמדהימה מכול, בהתחשב בעובדה שהיא באה מפי צרפתי אנגלופילי – שתי המדינות המובילות של העידן:

שני עמים גדולים יש בעולם כיום, שיצאו מנקודות שונות, אלא שדומה כאילו צועדים הם לעבר אותה מטרה: אלה הם הרוסים והאנגלו-אמריקנים.
שניהם צמחו באין מבחין; ובעוד בני האדם מפנים מבטם למקומות אחרים, התיישבו לפתע בשורה הראשונה בין האומות, ובעת ובעונה אחת כמעט עמד העולם על קיומן ועל גדולתן.
דומה שכל יתר האומות הגיעו פחות או יותר לגבולות שהתווה להן הטבע, ואין הן צריכות אלא לשמור על כוחן; אך הללו עוד צומחות. כל היתר נעצרו, או שהן מוסיפות להתקדם בעמל רב; רק אלה לבדן צועדות בקלות ובזריזות בדרך שאין לראות עדיין את קצה.
האמריקני נאבק עם המכשולים שמעמיד הטבע כנגדו; יריביו של הרוסי הם בני האדם. הראשון נלחם בשממה ובחיי פרא; השני – בציביליזציה על כל כלי נשקה. כיבושיו של האמריקני מושגים אפוא בכוח המחרשה; אלה של הרוסי – בכוח החרב.
הראשון סומך על האינטרס הפרטי להשגת מטרתו והוא קורא דרור לכוחם ולשכלם הישר של הבריות, בלי להנחותם.
משנהו מרכז במובן מה את כל עוצמתה של החברה בידי איש אחד.
אמצעי הפעולה העיקרי של הראשון הוא החופש; של משנהו – העבדות.
נקודות המוצא שלהם שונות, והוא הדין בנתיבותיהם; אף על פי כן דומה כאילו על פי תכנית נעלמה בחרה ההשגחה לתת בידי כל אחד מהם את גורלה של מחצית כדור הארץ.

(“הדמוקרטיה באמריקה”, בתרגום אהרן אמיר, הוצאת שלם תשס”ה, עמ’ 439.)

בין טוקוויל לאלכסנדר הרצן

אלכסנדר הרצן, גיבורו של ישעיה ברלין ו(לכן) דמות חשובה בדוקטורט שלי, קרא את השורות האלה ברוגז:

…חיבורו של טוקוויל הפיל עליי תוגה ויגון. בסיכום דבריו הוא אומר: “שתי ארצות טומנות בחובן את העתיד: אמריקה ורוסיה”. אבל איפה באמריקה רואים התחלה של התפתחות עתידית? מדינה קרה ומחושבת. בעוד שעתידה של רוסיה – אין לו גבול, – הו, אני מאמין בפרוגרסיביות שלה.

(מתוך המכתב לניקולאי קטצ’ר, 20/8/1838).

הרצן היה אדם אצילי, מוכשר וחכם, אבל איפה החיזויים שלו, ואיפה טוקוויל.
אגב, השניים נפגשו. במהומות שליוו את הפלתו של לואי-פיליפ ביוני 1848, הרצן וחבריו הרדיקליים נעצרו ברחוב, בידי פטרול של המשמר הלאומי. בדרך למחלק המשטרה, ראה הרצן את טוקוויל, שבדיוק נבחר לאסיפה המחוקקת. חושש לגורלו, הוא פנה אליו בבקשה לעזרה. “טוקוויל אפילו לא שאל, מי אנחנו; הוא השיב קידה אדיבה והפטיר את המשפט הגועלי הבא:

לרשות מחוקקת אין כל זכות להתערב בהוראותיה של הרשות המבצעת”. אז כיצד יכול היה שלא להפוך לשר בממשל בונפרטה?

(“העבר והמחשבות”, חלק חמישי: “פריז-איטליה-פריז”.)

הכול בקטע המצוטט מעיד לגנותו של הרצן: המהפכן הרוסי, שתמך בהעמקת המהפכה בצרפת, לא בדיוק נוהג פה באומץ הראוי לאמונותיו הרדיקליות. מה גם שחששותיו העזים מפני משפט שדה והוצאת להורג במרתפי טווילרי לא בדיוק התממשו – אחרי בירור קצר, הנתינים הזרים נשלחו אחר כבוד חזרה למלון שלהם. אשר לממשל בונפרטה – טוקוויל תמך במועמד השני לנשיאות, סלד מלואי בגלוי, כיהן כשר חוץ במשך פחות מחמישה חודשים ובעת ההפיכה השנייה של בונפרטה דרש לאסרו על בגידה ברפובליקה ונאסר בעצמו.

נו וכמובן, המהפכן הרוסי פשוט לא היה מסוגל להבין את הפרדת הרשויות וסבר שמדובר ב”גועל”. לא מפתיע שרוסיה נראית כפי שהיא נראית.

כמה מילים על יגאל ליברנט

יגאל ליברנט הוא דוקטורנט בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב אך ידוע לקהל הרחב יותר בתור היותו המתרגם של סדרת הספרים המצויינת “תיבת פנדורין”. אתם מוזמנים להמשיך ולעקוב אחריו בדף הפייסבוק שלו או לתמוך בו באמצעות דף הפטראון שלו.