אנרי מאטיס: ברטאן, קורסיקה, טולוז, סן טרופה, קוֹלְיוּר
מאת ד"ר אורנה ליברמן

לרגל יום הולדתו ה-150 של אנרי מאטיס, 1869-1954, מצדיע לו מרכז פומפידו בתערוכה חשובה הנקראת "מאטיס, כמו רומן". לכבוד שני אירועים אלה מזמינה אתכם ד"ר אורנה ליברמן לתור איתה אחרי הצבע והאור שחיפש מאטיס במסעותיו המרובים. תיור מופלא, בארבעה חלקים, בלב ליבו של תהליך היצירה.

טבע דומם עם תפוזים, אוסף פרטי, 1898.
טבע דומם עם תפוזים, אוסף פרטי, 1898.
זמן קריאה מוערך: 13 דקות

אנרי מאטיס נולד בצפון צרפת, לא רחוק מהגבול הבלגי.

נולדתי בבית סבתי, בקַטוֹ-קַמְבְּרְזִי (Cateau-Cambrésis), ב-31 בדצמבר 1869. אבי היה סוחר זרעים לא רחוק, בבּוֹאָן (Bohain).

לא מצאתי עניין בכל הקריירות שהציעו לי. נשארתי אדיש. ביקשתי רשות מהוריי לעבור לפריז כדי ללמוד ציור. ברצינות. הלכתי לאקדמיית ז'וליאן ונרשמתי לבית הספר לאמנויות היפות.

ביליתי ימיי בלובר. למדתי בו את האמנים הגדולים, לפי נטיותיי, כמו שסטודנטים לספרות לומדים את הסופרים הגדולים. הלכתי מההולנדים אל שרדאן, אך נכפה עליי להעתיק בצייתנות כנועה, לא בחוכמה.

בתחילת הדרך גר אנרי מאטיס ברציף סן-מישל, על גדת נהר הסן, בכתובת: 19 quai Saint-Michel, בשכנות לצייר אמיל-אוגוסט וֶרִי (Émile Auguste Wéry). שני הציירים התיידדו מאוד ויחד נסעו לבֵּל-אִיל-אַן-מֵר (Belle-Île-en-Mer), בברטאן.

נסיעה ראשונה לבֵּל-אִיל-אַן-מֵר

כשלמדתי בבית הספר לאמנויות היפות, גרתי בקֵה  סן מישל  (מילולית: רציף סן-מישל, א.ל). דלת לידי גר הצייר וֶרִי. בקיץ נסענו לבֵּל-אִיל-אַן-מֵר  (מילולית: אי יפה בים, א.ל). המסע הראשון שלי היה, אם כן, לברטאן. זה היה השלב הראשון בהתפתחותי. התגוררנו ליד החוף הפראי.

מאטיס למד לצייר לפי הקודים הקלאסיים. ציוריו הראשונים, מברטאן, חתומים עדיין, לפיכך, בסימן לוח הצבעים האקדמיים, לא עזים ולא טהורים.

משרתת ברטונית, אוסף פרטי, 1896
משרתת ברטונית, אוסף פרטי, 1896

קלוטילד, מלצרית בבית הקפה הצנוע והטיפוסי, שאותו פקד מאטיס בברטאן, גוחנת על השולחן שעליו מונחים פירות, לחם ושלושה בקבוקי יין. היין הוגש בנדיבות ובשפע. זאת היא ההצדעה האחרונה של מאטיס לאמנים ההולנדים ולשרדאן. הצבעים עדיין עמומים אך דומה שעוד מעט יבוא האור, יבקיע דרכו בעד הדלת הפתוחה ויזהיר את המפה הלבנה והקירות החשופים ביתר שאת.

לוח הצבעים שלי לא כלל אלא גווני חום כהה ואדמה בעוד שלוֶורִי היה לוח צבעים אימפרסיוניסטי. התחלתי לצייר כמוהו, בטבע. בעודני מצייר לידו, הבחנתי שוֶורִי הצליח להשיג יותר בהירות בצבעי היסוד שלו מאשר הצלחתי אני בצבעיי הקלסיים.

אמיל אוגוסט וֶרִי, חזרה מבית הספר בפְּלוּגֶסְטָל, המוזיאון לאמנויות יפות של רנס, 1898
אמיל אוגוסט וֶרִי, חזרה מבית הספר בפְּלוּגֶסְטָל, המוזיאון לאמנויות יפות של רנס, 1898

נסיעה שנייה לבֵּל-אִיל-אַן-מֵר

בקיץ 1896 חזר מאטיס לבֵּל-אִיל-אַן-מֵר ופגש בצייר נוסף, שחי במקום מאז כעשור, האוסטרלי ג'והן פיטר ראסל (John Peter Russell), אחד מראשוני הפוסט-אימפרסיוניסטים, ידיד קרוב של ואן גוך ומונה. ראסל התאהב באורו של המקום, בנה בית במפרץ גּוּלְפָר וגר בו עשרים שנים מאושרות ופוריות, מ-1888 עד מותה של אשתו האהובה ב-1908. הצייר האוסטרלי השתמש בשישה צבעים טהורים שמרח על הבד במשיכות מכחול רחבות ונמרצות.

ג'והן פיטר ראסל, בֵּל-אִיל-אַן-מֵר, אוסף פרטי
ג'והן פיטר ראסל, בֵּל-אִיל-אַן-מֵר, אוסף פרטי

די מהר נכבשתי. זוהר הצבע הטהור הקסים אותי. אל חיפושיי אחר הצבע לא הגעתי מהתבוננות ביצירות אמנות כי אם מהחוץ, כלומר מהתגלות האור בטבע.

במהלך שהות שנייה זו באי החל מאטיס לחקור את נושא הפתחים, דלתות ויותר מאוחר חלונות, מערך שיהיה יקר ללבו.

הדלת הפתוחה, אוסף פרטי, 1896.
הדלת הפתוחה, אוסף פרטי, 1896

לא טבע דומם, לא דמויות אנושיות, נוף מינימלי, קווים גיאומטריים הממסגרים את לב  לבה של התמונה – האור המתגלה, האור בן החלוף, שברירי עדיין, שיש לתופסו ולהביעו. ציור זה מפתיע במודרניות שלו.

לברטאן יש צד אינטימי ומעודן שצריך לדעת לחדור אליו. אורה כסוף במיוחד ושמיה כעין הצדף.

סלעים בבֵּל-אִיל, אוסף פרטי, 1896.
סלעים בבֵּל-אִיל, אוסף פרטי, 1896

חזרתי מברטאן עם רעיון ללוח צבעים חדש. אט אט התחלתי לצייר כמו שהרגשתי, נגאלתי. ללכת בדרך שמזגך מכוון אותך אליה, זוהי משמעותה של החירות. משוחרר מהשפעת הלובר, בחרתי בצבעים המתאימים לי. בהלך רוח זה ציירתי שולחן ערוך.

שולחן ערוך לארוחת ערב, אוסף פרטי, 1897.
שולחן ערוך לארוחת ערב, אוסף פרטי, 1897

בציור זה מצדיע מאטיס לגוסטב מורו. כמו בתמונה "משרתת ברטונית", גם כאן גוחנת אישה כפרית בלבוש מסורתי על שולחן שעליו מונחים פירות ויין. מאטיס שאל את הכוסות והכלים היקרים כמו גם את הכסאות מרעייתו של אחד מבני דודיו. על הפירות והפרחים הוציא כסף רב, מעבר ליכולתו. כדי לשמור על רעננותם בחורף הפריזאי, עבד מאטיס כשהוא לבוש במעיל וידיו עטויות כפפות.

אך מלבד הסממנים הבורגניים, שלא נמצאים בבית הקפה הצנוע של  "משרתת ברטונית", ההבדל בלוח הצבעים של שני הציורים בולט לעין. מאטיס התחיל לצייר את "שולחן ערוך לארוחת ערב" בגווני האדמה הכהים האקדמיים אך הופתע בהמשך מהתוצאה הסופית, שנתנה מקום נכבד לצבע ולאור. האדום החם של כדי היין, הכתום של חלק מהפירות, חולצתה החומה של המשרתת, גווני הקירות והכסאות, כל אלה מאדירים את הנוגה הבוקע מהסצנה המתוארת. שילוב החום והאפור בצבעים טהורים מבשר את הבוהק שיציף ויסנוור בעתיד.

לשם האנקדוטה יסופר כי אביו של הצייר הצעיר, איפוליט מאטיס, הציב עצמו בעמדת שמירה ליד ציורו של בנו בסלון האמנים הצרפתים שבו הוצג. כל היום שמע האב ביקורות צולפות על היצירה. תשובתו של הבן הייתה: "הצדק אתי". מאטיס מכר את תמונתו ב-200 פרנקים לאמברואז וולאר (Ambroise Vollard), וזה מכר אותה לאחר זמן קצר ב-1500 פרנקים לחובב אמנות מברלין…

קורסיקה – שער לעולם חדש הנפתח בפני מאטיס

בתחילת 1898 נשא מאטיס לאישה את אמלי פַּרֵר (Amélie Parayre) מטולוז. במחיצתה יגלה מאטיס את דרום צרפת. חלק מירח הדבש בילה הזוג הצעיר בקורסיקה.

באז'אקסיו חוויתי לראשונה את התפעלותי הגדולה מהדרום שעדיין לא הכרתי. במהלך ביקורי זה בארץ המופלאה למדתי להכיר את הים התיכון. הוקסמתי. הכול זוהר, הכול צבע, הכול אור.

איזה מהפך חוויתי, האור המקרין על הצבעְ! חוויה זו הנחתה אותי כל חיי, בכל התמונות שעלה בידי לצייר. בחדווה. בקורסיקה הרגשתי איך גדלה בתוך תוכי התשוקה לצבע.

אמלי ואנרי התגוררו בדירה בשולי העיר. למרות הנאות ירח הדבש, הקדיש הצייר הצעיר בן ה-29 תשומת לב לא מועטה לאמנותו ועבד הרבה, בדבקות אפילו. התוצאה היא התמונה הנקראת "הים בקורסיקה – חוף סְקוּד", משנת 1898 (ניתן לראות אותה בקישור הזה).

כדי לצייר תמונה זו עלה מאטיס אל הגבעות החולשות על הים. בקצף הגלים החותרים אל החוף משובצים גווני אדום עז וירוק ברקת. ענני השמים נצבעים בקרני השמש. מים ושמים משתקפים זה בזה בשתי גרסאות של כחול, מתחברים ברצועת אור זוהרת. הקו הנועז, המנצנץ, ממסגר את המפרץ עד לרגלי הגבעה, מתארך בצל מדרונה התלול ומאחד את כל מרכיבי הנוף.

מכחולו של הצייר מרחיק את האופק ומעמיק את הניגוד בין גווני החוף העמומים לבין זיו השמים. הצבע הירוק של הצמחיה עוטה צל כחול, העלווה מתרככת. הדקל השופע מימין מניע כפותיו, אפשר לחוש בתנועה הגלית, מביע שמחת חיים וחדוות יצירה. דקל שיופיע רבות ביצירות העתידיות של מאטיס.  פתח מקומר, מעין שער, חצוב בעץ אחר, מבשר את חשיבות מערך החלונות והדלתות שיופיע גם הוא רבות בעתיד.

העצים משמאל, כתמים כהים, נוטים קלות כלפי הים, המתפשט ומתרחב בוורוד ולבן לעבר השמים המוארים. מים ושמים מתכתבים ביניהם באופן יחודי. הצייר המתחיל שולט בטכניקה ומחדש את המבט על הנוף המוכר. הציור השליו חוגג את יופיו והודו של האי. כל הנוף כולו מוקרן בנוגהו של בין הערביים. התמונה הקטנה מאדירה את המרחב באינסוף של מרחקים ואפשרויות.

הטבע מעודד את הדמיון. אך כדי לשפר את יצוגו בתמונה, יש להוסיף את רוחו של הנוף.

המועצה הטריטוריאלית של קורסיקה רכשה את הציור בפריז, בבית המכירות הפומביות אוטל דרואו, בדצמבר 2019, תמורת 000 180 יורו. לא פלא שהקורסיקאים עשו את כל המאמצים הדרושים כדי להשיג את התמונה ולהציגה באי.

בקורסיקה גילה מאטיס עצים וצמחים שלא היו ידועים לו עד אז. קקטוסים, שיחי צבר, דקלים, אגבות, צמחי אלווי.

שקדיות פורחות בין עצי זית כסופים. והים, כחול, כחול, כל כך כחול, לאכול  אותו. האקליפטוסים הגבוהים שעלוותם דמוית נוצה, עצי התפוז שפירותיהם כתכשיטים משובצים באבנים יקרות.

נוף, קורסיקה, אוסף פרטי, 1898.
נוף, קורסיקה, אוסף פרטי, 1898
נוף, קורסיקה, אוסף פרטי, 1898.
נוף, קורסיקה, אוסף פרטי, 1898
נוף, קורסיקה, אוסף פרטי, 1898.
נוף, קורסיקה, אוסף פרטי, 1898

בצבעו המוזהב הזכיר האור פרי בשל. האוויר נשא ריחות מעורבים  של החורשה, של עשן העצים הנשרפים, של מלח הים. סם מרדים עז כמו פלש לריאותיי בנושמי את הבליל.

אנרי מאטיס פתח את שעריו של עולם חדש שיעמיק ויגלה כמה שנים מאוחר יותר. "קורסיקה הייתה המזרח", יאמר. במשך לא יותר משישה חודשים שבילה באי צייר מאטיס חמישים וחמש תמונות, רובן בגווני הוורוד, הספיר, הברקת, הארגמן, יוצר התפוצצות של צבעים שבפעם הראשונה ביצירתו מרטיטה את האור הים תיכוני.

הדלת הקטנה של טחנת הקמח הישנה, אוסף פרטי, 1898.
הדלת הקטנה של טחנת הקמח הישנה, אוסף פרטי, 1898

טולוז – מאטיס ממשיך לצייר את הדרום

אשתו של אנרי בהריון וצריך לחזור. אמלי החליטה ללדת בקרבת הוריה, בטולוז, וכך בילה הזוג את החודשים האחרונים של 1898 בעיר זו. ב-1899 נולד ז'אן וב-1900 נולד פייר.

אישה קוראת בשמלה סגולה, מוזיאון סן דני, רנס, 1898
אישה קוראת בשמלה סגולה, מוזיאון סן דני, רנס, 1898

הזדמנות להמשיך ולחקור את הדרום.

נוף, טולוז, 1898.
נוף, טולוז, 1898

תפוזיו של מאטיס בוהקים עוד ועוד. מאוחר יותר ישווה אפולינר את יצירתו של מאטיס לתפוז, פרי מפיץ אור נגוהות.

טבע דומם עם תפוזים, אוסף פרטי, 1898.
טבע דומם עם תפוזים, אוסף פרטי, 1898

פריז, 1899 עד 1903, שנים אפלות. מקור השראתו של מאטיס יבש. כדי להתחדש, נסע עם אמלי ובנם הבכור ז'אן לסן טרופה.

סן טרופה – תחיה

בביתו של הצייר פול סיניאק בסן טרופה, בקיץ 1904, חזר מאטיס לתחיה. סיניאק התאהב בכפר הדייגים תכול הרקיע, שלא היה ידוע עדיין. הוא התכונן ללון במקום רק לילה אחד אך בסופו של דבר נשאר עשרים שנה… ב-1898 רכש את הווילה "לה אין" (La Hune), מילה המציינת את הפלטפורמות (סיקריות) המורכבות  על  תורן של אוניה.

מכל אחת מהסיקריות תלוי מפרש והן מהוות גם נקודות תצפית. הווילה הנוחה של סיניאק שממנה נשקף, אכן, נוף ים מרהיב, כללה סדנה בקומה הראשונה, גן וביתן אירוח. סיניאק העמיד אותה לרשות אורחיו הרבים, ביניהם:

Henri-Edmond Cross, Théo Van Rysselberghe, André Dunoyer de Ségonzac, Charles Camoin, Albert Marquet, Henri Manguin, Raoul Dufy, Francis Picabia, André Derain, Pierre Bonnard, Moïse Kisling…

כמעט כל הציירים החשובים של התקופה עלו לרגל לווילה של סיניאק. כך הפכה סן טרופה לבירת אמנות אנדרגראונד, מרכז הניאו-אימפרסיוניזם והפוביזם עד שבאו תיירים בהמוניהם והבריחו את הצייר.

בל נקדים את המאוחר. בינתיים הזמין סיניאק את מאטיס לביתו וכך גאל אותו משממונו בפריז האפרורית. ב-1904 הגיע, כאמור, אנרי מאטיס לסן טרופה בחברת אשתו אמלי ובנו הבכור ז'אן. סיניאק העמיד לרשותם את הביתן בקרבת הווילה, "לה סיגל", הצרצר. כבר מהימים הראשונים החזיר אור הדרום לאנרי מאטיס את התשוקה לצייר.

הטרסה בסן טרופה, מוזיאון איזבלה סטיוארט גרדנר, בוסטון, 1904.
הטרסה בסן טרופה, מוזיאון איזבלה סטיוארט גרדנר, בוסטון, 1904

עבדתי בישיבה על הציור "הטרסה בסן טרופה", המתאר, למעשה, את מוסך הסירות של ביתו של פול סיניאק.

במהלך שהות זו גילה סיניאק למאטיס טכניקה חדשה, הפואנטייזם, שקרא לה גם דיוויזיוניזם, שימוש בנקודות, עגולות או מרובעות, זו ליד זו. מאטיס ניסה ידו בה.

פאר, רוגע ועונג, מוזיאון דּוֹרְסֵה, 1904.
פאר, רוגע ועונג, מוזיאון דּוֹרְסֵה, 1904

במשך ארבעים שנה קישטה היצירה את קיר הסלון בווילה "לה אין". אורה החזק של השמש השוקעת, שעוד מעט ייעלם, מרוכז בצהוב בצידה השמאלי של התמונה, ברקיע ובים. אך נוכחותו של אור ערב הקיץ מקרינה, בכל זאת, על כל התמונה כולה ומרטיטה את צבעיה.

מאטיס הכין כמה סקיצות לציור והקדיש זמן רב לניסיון החדש. שמה של היצירה מרפרר אל פזמון שירו המפורסם של שארל בודלר, "הזמנה למסע". בשורת הציור, מסע אל עבר מקום אידיאלי ואקזוטי, בהתאם לתוכנו של השיר, מעוגנת ברוחו של מאטיס אך הטכניקה החדשה לא התאימה למזגו של האמן.

ביצעתי, אם כן, את הקומפוזיציה הגדולה "פאר, רוגע ועונג". התמונה צוירה בצבעיה הטהורים של הקשת. אך כל ציוריה של אסכולה זו, הדיוויזיוניזם, יצרו אותו אפקט: קצת ורוד, קצת כחול, קצת ירוק, לוח צבעים מאוד מוגבל שלא הרגשתי אתו כל כך בנוח.

זה הביא אותי לרעיון של עריכת הצבעים, זה ליד זה, כשכל אחד מהם מביע כוליות, כמו צליליו השונים של אקורד.

מאטיס חרג מתיאוריית הפואנטייזם כשתחם את אזורי הצבעים ונמנע כמעט מערבוב. אך למרות שנטל לעצמו חירויות, התוצאה לא השביעה את רצונו. אי לכך שינה את הטכניקה ועבר לצייר במשטחי צבע אחידים.

נוף בסן טרופה לעת דמדומים, אוסף פרטי, 1904.
נוף בסן טרופה לעת דמדומים, אוסף פרטי, 1904

קוֹלְיוּר, לידת הפוביזם

בשנת 1905, בנמל קטן, על הגבול עם ספרד, קוֹלְיוּר (Collioure), השתחרר ביתר שאת לוח הצבעים של מאטיס. לא רק אמלי ליוותה את מאטיס בן ב-36 בנסיעתו לקוֹלְיוּר. הצייר הצעיר אנדרה דֶּרָן (André Derain), בן ה-25, הצטרף אל הזוג ונוכחותו הייתה משמעותית ביותר.

עבדנו ללא הרף, זה ממריץ את זה, באותה מידה. שיטות הציור שנקטו בהם קודמינו לא יכלו יותר, בשום פנים ואופן, להביע את יצוגן האמתי של תחושותינו. חיפשנו, אם כן, שיטות חדשות.

הנחתי נגיעת צבע ראשונה על הבד. הוספתי לה נגיעת צבע שניה. במקום לתקן, כשהנגיעה השניה לא נראתה לי מתאימה לראשונה, הנחתי נגיעה שלישית שהייתה אמורה לתאם בין שתי הנגיעות הראשונות. וכך היה עליי להמשיך עד התחושה הסופית של השגת הרמוניה מוחלטת ביצירה והשתחררות מהריגוש שהניע אותי להתחיל בה.

נוף בקוֹלְיוּר, מוזיאון ההרמיטאז', סנט פטרסבורג, 1905.
נוף בקוֹלְיוּר, מוזיאון ההרמיטאז', סנט פטרסבורג, 1905

קירו של חלון לא יוצר, לתחושתי, שני עולמות שונים. מקו האופק ועד לחדר הסדנה שלי, המרחב הוא אותו מרחב. הספינה העוברת קיימת באותו מרחב שבו נמצאים החפצים האישיים הסובבים אותי.

חלון פתוח, קוֹלְיוּר, הגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון, 1905.
חלון פתוח, קוֹלְיוּר, הגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון, 1905

משחק ההשתקפויות בשמשות החלון הפתוח לרווחה מאפשר חיבור מוצלב בין הירוק, השולט בצד השמאלי של התמונה לבין האדום, השולט בצידה הימני.  שני צבעים משלימים אלה, בעלי ערך זהה, יוצרים מתח בין שני כוחות שווים. מאטיס מצטרף בשילובם למסורת של טיציאן, ורונזה, דלקרואה, ואן גוך.

הצלבת הירוק והאדום מופיעה, מאידך, באמנות המזרחית, בשטיחים, תמונות, מיניאטורות פרסיות. מאטיס, גם אם לא הושפע עדיין ישירות מאלה האחרונות, נמשך לאופן שימושן בצבע, שמקבל בהן אוטונומיה משלו, מחוץ לעולם הטבע, ומקרין אור פנימי שנובע מהדמויות ומהעצמים עצמם.

מאטיס ודֶרָן בקוֹלְיוּר, "לידת הפוביזם"

לקוֹלְיוּר, כפר הדייגים הקטן והקסום, בין ים להר, חזר מאטיס כל שנה עד אילוצי המלחמה ב-1914. הטירה, המבצר, מגדל הפעמונים, הרחובות הצרים בהם מצטופפים בתים עם גגות רעפים אדומים, כרמי הגפנים המצפים בירוק את מדרונות הגבעות, עצי האורן, הזית, שיחי הרותם, רשתות הדיג, ספינות המפרשים המתנפחות הלוך ושוב ברוח, ריחות הזפת והחבלים, משחקי האור הזהוב החזק והצל הבהיר, דייגי עפייני האנשובי הידידותיים שהכירו לו את הציירים והמכובדים המקומיים – כל אלה משכו אותו שנה אחרי שנה אל גן העדן הקטלאני.

שערוריית אולם 7 שהולידה את המילה "פוביזם"

בסלון הסתיו של אותה שנה, 1905, שבה גילה מאטיס את קוֹלְיוּר,  מה-17 באוקטובר עד ה-27 בנובמבר, בגְּרָן פַּאלֵה (הארמון הגדול) בפריז, באולם 7, הציגו אנרי מאטיס ואנדרה דֶּרָן את הציורים שציירו בקוֹלְיוּר. עשרה ציורים של מאטיס, תשעה של דֶּרָן. באותו אולם הציגו גם הציירים הצעירים:

Charles Camoin, Henri Manguin, Albert Marquet, Maurice de Vlaminck, Pierre Girieud, Ramon Pichot,

ובאמצעו מלכו שני פסלוני שיש קלאסיים בסגנון פלורנטיני, מאת אלבר מרק (Albert Marque). ב-17 באוקטובר פרסם מבקר האמנות לואי ווֹסֵל (Louis Vauxcelles), במוסף של כתב העת "זִ'יל בְּלָה", מאמר ביקורת על סלון הסתיו ועבר בו מאולם לאולם. לואי ווֹסֵל, שנולד בשם לואי מַאיֵיר (יהודי), היה מבקר האמנות הפריזאי המשפיע ביותר של תחילת המאה ה-19.

ווֹסֵל העריך את כשרון הציור של אנרי מאטיס אך, קונסרבטיווי במזגו, חשש מחידושים. זו הסיבה, כנראה, שביקר את ציוריהם של מאטיס, דֶּרָן והמציגים האחרים וכינה אותם "פוב", בתרגום לעברית – "חיות פרא". "דונטלו בקרב חיות הפרא", כתב במאמרו, בהתייחסו לפסלונים המעודנים והתמימים של אלבר מרק ולציורים המקיפים אותם, על "אורגיית הצבעים הטהורים" שחגגו בהתרסה.

ואולי הושפע לואי ווֹסֵל מציורו של אנרי רוסו, "אריה רעב מתנפל על אנטילופה", שהוצג ליד אולם 7, יחד עם עוד יצירות של  אמן יערות הגשם. מפה לאוזן עברה השמועה על הג'ונגל בארמון הגדול. איזה ציירים לא מנוסים, שזרקו בלי אבחנה צבעים על הבד כילדים פוחזים או איזה אנרכיסטים צעירים, שזעקו את שנאתם למוסר הבורגני חדרו לארמון המכובד?

יש לציין שבתחילת המאה ה-19 דימוי חיות הפרא כהמחשה לכוח יצרי, אינדיווידואלי ומהפכני היה נפוץ מאוד כניגוד לסדר הבורגני האורבני שאותו הוא ביקש לפרוע. הדברים הגיעו רחוק. נשיא המדינה דאז, אמיל לוּבֵּה, שנחרד מהשמועות על 39 הציורים הצעקניים באולם 7, לב ליבה של התערוכה, סרב לבוא לחנוך את סלון הסתיו השלישי. שערוריה של ממש.

לואי ווֹסֵל התרעם ובכה על מה שנראה בעיניו, לפי שעה, כגסות והגזמה בעוד שהקהל הרחב לעג וצחק למה שראה כמהתלה, בורות או טירוף. ביטויו המוצלח של לואי ווֹסֵל, "דונטלו בקרב חיות הפרא", מצא חן בעיני קהל שוחרי האמנות, שהמשיך את הדימוי והגדיר את אולם 7 כ"כלוב של חיות פרא". כך נולד, נקלט ונשאר בהיסטוריה, תחת קולמוסו המושחז של לואי ווֹסֵל, הכינוי פוביזם…  בא לבקר ונמצא מברך.

ואולי לא כתב ווֹסֵל את מאמרו אלא כדי לעשות את הבאז? לקדם את אנרי מאטיס שאת ציוריו ראה שנה קודם בגלריה של ברת וייל? וכי לא שיבח אז את נועזותו? ומדוע הוא מעמיד פנים פתאום שהוא מגלה את מאטיס רק עכשיו? האם לא מדובר בקשר שקשרו יחדיו לואי ווֹסֵל ושאר מארגני הסלון, בשערוריה מתוכננת מראש?

יש לציין שלואי ווֹסֵל גילה הרבה יותר הבנה ממה שנהוג לחשוב לגבי סגנון הציור החדש שהודות לו הוכתר בשם "פוביזם". לכל אורך הקריירה שלו כמבקר אמנות לא פסק לואי ווֹסֵל מלעקוב אחרי ציירי הזרם השונים. בשנת 1939 אף פרסם את הכותר "הפוביזם", מסה מרתקת בת 150 עמודים, המאפשרת להבין את מהות חווית הפוביזם, רגע קצר אך משמעותי ביותר בהתפתחות האמנות המודרנית.

כריכת ספרו של לואי ווֹסֵל:
כריכת ספרו של לואי ווֹסֵל: "הפוביזם"

כך או כך, המילה פוביזם נולדה. מאטיס, שהוכתר בעל כורחו כמנהיג התנועה, ה"פוביסט" הראשי, הביע את הסתייגותו מההגדרה. "מעולם לא קיבלנו את שם התואר הזה", אמר. "בעינינו לא היה הוא כי אם תואר שהופץ על ידי מבקרי אמנות ותו לא".

התמונה "אישה בכובע", דיוקן של אשתו של מאטיס בלבוש בורגני, משכה במיוחד את לעגם של הבריות: מה זה הכובע הענקי הזה שרומס לה את הפנים, מה יש מעליו, נוצות או פרחים? הצבעים מנקרים עיניים, הידיים שלה לא ידיים של אישה, והיא כל כך לא חיננית, אולי זאת בכלל לא אישה…

אמלי לא העזה להראות פניה בסלון בעוד שאנרי, להפך, הגיע כל יום לאולם מספר 7 הידוע לשמצה וכרה אוזנו כדי לא להחמיץ שום שביב ביקורת, שום כינוי גנאי. "מדוע אתה מענה את עצמך?", שאלה אותו אמלי.

הצבעים העזים, כתמי הירוק, הכחול, הוורוד, הכתום והצהוב על פניה והאור הקורן מהם לא הובנו על ידי הציבור דאז. גרטרוד וליאו שטיין, אמריקאים בפריז, היו מוכנים, עם זאת, לקנות את התמונה אך עמדו על המקח. מאטיס המדוכא הסכים להוריד את המחיר אך אמלי תבעה ממנו לעמוד על שלו: "הרוכשים ישלמו לך מה שתדרוש. בהפרש נקנה בגדים חמים למרגו". מרגו, מרגריט, הייתה בתו של מאטיס מקשר קודם שאמלי גידלה אותה כמו הייתה בתה.

אמלי צדקה. גרטרוד וליאו שטיין, שגם הם יתפרסמו בעתיד כשחקנים עיקריים של זירת  התרבות באותם ימים, קנו את הציור תמורת 450  פרנקים ותלו אותו בדירתם ברובע ה-6, ב-27 rue de Fleurus, שבה יפגוש מאטיס את פיקאסו, שנתיים מאוחר יותר.

אישה בכובע, המוזיאון לאמנות מודרנית של סן פרנסיסקו, 1905.
אישה בכובע, המוזיאון לאמנות מודרנית של סן פרנסיסקו, 1905

בתחילת 1906 ממשיך מאטיס במסע שחרורו המתריס בציור שיהיה לאחת מיצירותיו האופייניות ביותר, "שמחת חיים". ריקודים, נגינה וחושניות בגן עדן אידילי, התמונה חוגגת את יופיו של הגוף, הצבעים והאמנויות. "שמחת חיים" דומה בנושאה ל"פאר, רוגע ועונג" אך הטכניקה שונה לחלוטין. הצבעים הטהורים מאירים את התמונה באור על טבעי. השפעות של אנגר, גוגן, סזאן, כן, אך מאטיס חיפש ומצא את יחודו שלו. ציור זה מהווה מאגר של מוטיבים שמאטיס יפתחם ביצירות עתידיות.

שמחת חיים, בארנס פאונדיישן, פילדלפיה, 1905-1906.
שמחת חיים, בארנס פאונדיישן, פילדלפיה, 1905-1906

כשאני מניח על הבד ירוק, אין פירוש הדבר עשב. כשאני מניח על הבד כחול, אין פירוש הדבר רקיע. היה צריך לצאת מהחיקוי, אף מזה של האור. השתמשתי בצבע כאמצעי הבעה של הרגש ולא כהעתקה של הטבע.

הפוביזם הגיע מכך שהצבנו עצמנו רחוק בתכלית הריחוק מצבעי החיקוי ומכך שבצבעים טהורים השגנו תגובות חזקות יותר.

גם תמונה זו קנה ליאו שטיין אך עד מהרה העדיף את פיקאסו. לפי שעה. מה איכפת? מאטיס לא מעוניין להתפלש באבק יריבויות. נפשו צמאה לגלות נופים חדשים, רחוקים יותר, אקזוטיים יותר, מעבר לים. והרי הוא שוב בדרכים, מגע ראשון עם המזרח, אותו תמיד אהב, לדבריו, ואליו תמיד נמשך.

כמה מילים על אורנה ליברמן

אורנה ליברמן, בעלת דוקטורט בספרות צרפתית, היא חוקרת תנ”ך, ספרות ותרבות, המתגוררת בצרפת. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה, לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, המוקדש בעיקרו לביאור התנ"ך דרך שפתו.

ד"ר אורנה ליברמן חקרה ומצאה שכל מילה ומילה בעברית מביעה גם את ההפך שלה: לכל מילה יש תאומה מנוגדת. רוע הוא גם רעות, נעווה הוא גם נאווה, שר הוא גם רש. פרטים והסברים על תופעת כפילות השפה ומשמעויותיה בבלוג, הכולל גם לא מעט רשומות על תרבות צרפת ותרבויות אחרות. כך מאחד הבלוג את שתי אהבותיה הגדולות של אורנה, העברית והצרפתית.

התרבות הצרפתית תופסת מקום נכבד בחייה וכתבותיה הרבות והמגוונות באתר "פרנקופילים אנונימיים" ממחישות את קשת הנושאים בהם היא מתעניינת ואותם היא חוקרת.

איזה ציון תתנו לכתבה?

ציון ממוצע 0 / 5. דירוג הכתבה: 0

אף אחד עוד לא דירג את הכתבה. רוצה להיות ראשונ/ה?

מצטער לראות שלא אהבת את הכתבה

אשמח מאוד לדעת מה לא אהבת בכתבה הזאת

איך אוכל לשפר את הכתבה?

שיתוף בפייסבוק
שיתוף בווטסאפ
שיתוף באימייל
שיתוף בטלגרם

הודעה חשובה לסיום...

פרנקופילים יקרים שלי, אם במקרה אתם באמצע תכנון טיול לצרפת ובא לכם לפרגן, כל מה שצריך לעשות זה להזמין את מקומות הלינה שלכם והכרטיסים לאטרקציות השונות והמופעים דרך הקישורים באתר.

מבטיח לכם שההזמנות הללו לא יעלו לכם יורו אחד נוסף אך כל הזמנה כזאת תספק עמלה קטנה שתעזור להחזיק את האתר באוויר.

הקישורים למלונות ולכרטיסים פזורים בכל האתר (בהתאם לרלוונטיות שלהם), אולם על מנת להקל עליכם ריכזתי את כולם בשני הדפים הללו:

המון תודה מראש והמשך קריאה מהנה באתר!

צבי חזנוב

כבר ביקרתם בקבוצות הפייסבוק שלי?

תמצאו שם לא רק אותי אלא גם פרנקופילים כמוכם שישמחו לענות לכל שאלה שלכם

כתבות הכי פופולריות באתר כרגע

עוד כתבות שיכולות לעניין אותכם

    3 תגובות

    1. רותי שמעוני כתבה את התגובה הבאה על הכתבה הזאת:

      פוסט ברמה גבוהה !!!
      תמונות, ציורים, סיפורי הרפתקאות, ציטוטים – והכל בשפה קולחת, רהוטה , עשירה …
      מושלם.

    2. מרים פורי כתבה לי:

      כתבה מרשימה ביותר עם אוסף תמונות מדהים. איזה צבעים מרהיבים. הייתי בכמה תערוכות של מאטיס אבל את התמונות האלה לא ראיתי אף פעם. זה ממש נתן לי שמחה. הכתבה פשוט מושלמת. אני אוהבת את העומק שלך ואיך שאת מציגה את הדמות מכל הכיוונים! בראבו!

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

    צבי חזנוב (הפרנקופיל)
    בואו נשמור על קשר

    הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם (או מקסימום פעמיים) בשבוע.