זה הסיפור של שערוריה פאריסאית מיתולוגית , שערוריה שפרצה במופע הבכורה של “פולחן האביב” , מופע שהתקיים בתיאטרון שאנז אליזה. התיאטרון ממוקם ברובע השמיני בשדרת מונטיין ליד הפונט דה אלמה , ובזמן בנייתו היה זה מערבה מכל תיאטרון אחר בפאריס. הוא נבנה בשנת 1913 ביוזמת גבריאל אסטרוק, האמרגן האחראי על הבאת דמויות מגוונות כמו מאטה הארי,אנריקו קארוזו ,נלי מלבה, ריכרד שטראוס. אסטרוק היה בן של רב רם מעלה, אלי אריסטיד אסטרוק, שכיהן כסגנו של הרב הראשי של בלגיה.
איש חזון שהקדים את זמנו
אסטרוק היה אחד האמרגנים החשובים ביותר של התקופה, אבל, לא רק זה …גם מפיק ומוציא לאור וגם, ובעיקר, איש חזון מבריק. הוא עמד בצומת הדרכים הפריזאית של עולם המוסיקה הבין לאומי , דמות מפתח במסחר המתרחב במהירות בנכסים ובאטרקציות. מסמכיו בספרייה הציבורית של ניו יורק ובארכיון הלאומי בפאריס חושפים את הטווח המדהים של פעילויותיו בעשור השנים 1913 -1903 , עשור שבו דרך כוכבו בשמי עיר האורות , ואז דעך בצילה של פשיטת רגל.
הפרויקטים המוזיקליים והתיאטרליים שהוא הביא למימושם עשו היסטוריה.על אלה נמנים ההפקה מ 1907, לראשונה בצרפת, של “סלומה” מאת ריכרד שטראוס עם צוות גרמני והמלחין בכבודו ובעצמו על דוכן המנצחים. הוא יזם את ביקור הראשון המצליח של מטרופוליטן אופרה, פסטיבלים של מוצארט, בטהובן וברליוז. הטענה שבשנים 1905 – 1913 שלח אסטרוק את ידו כמעט בכל ארוע מוזיקלי או תיאטרלי חשוב בפאריס רחוקה מלהיות מוגזמת.
האירוע הכי חשוב בעונת הפתיחה של תיאטרון שאנז אליזה היה הופעת בלט רוס של דיאגילב.
הבלט הרוסי שהיה בעצם צרפתי
במאי 1913 קהל נוצץ, עטוף פרוות ויהלומים מגיע לבכורה של בלט חדש ושמו ” פולחן האביב” בכוריאוגרפיה של ואסלאב ניז”ינסקי , למוסיקה של איגור סרווינסקי בביצוע להקת “בלט רוס” של דיאגילב. שורשיה של הלהקה ברוסיה ,מקום הולדתם של הרקדנים הראשונים שלה , של כל הכוראוגרפים שלה ושל רבים מהמלחינים והמעצבים האומנותיים שלה. אבל “בלט רוס” מעולם לא הופיע ברוסיה. החל בשמה (שפירושו “בלט רוסי ” בצרפתית) היתה הקבוצה יציר המערב. צרפת היתה ארץ הולדתה וגם…מקום מותה.
בהסטוריה של הבלט במאה העשרים, לא היתה להקה שהשפיע השפעה עמוקה ומרחיקת לכת כמו בלט רוס.הקבוצה פעלה במשך 20 שנה בלבד מ 1909 עד 1929 . בשני העשורים האלה היא עשתה את הבלט אומנות חיה ומודרנית. הלהקה יצרה את הקלאסיקות הראשונות של המאה העשרים : “ציפור האש”, “פטרושקה”,”אחר הצהריים של פאון”, “פולחן האביב”, עבודות שכולן מבוצעות עד היום, פרי יצירתם של כוראוגרפים יוצאי דופן כמו מיכאל פוקין , ואצלאב ניזינסקי וג”ורג בלנשין. בשורותיה רקד ואסלאב ניזינסקי , רקדן שהפך לאגדה.
במשך כל שנות קיומה היתה הלהקה מקום מפגש לאנשים מפורסמים, מוכשרים וזוהרים.אבל דמות אחת התנשאה מעל כולם: סרגיי דיאגילב , האמרגן שאין שני לו. דיאגילב היה אדם בעל כוח רצון אימתני וטעם מוקפד ,בעל ידע אנציקלופדי .הוא שידך בין המחול לאומנויות אחרות: שיתופי פעולה שכללו מלחינים כגון איגור סטרווינסקי ,קלוד דביוסי ,מוריס ראוול וסרגיי פרוקופייב . היו שיתופי פעולה עם ציירים כגון פבלו פיקסו, אנדרה דרן ואנרי מאטיס שציירו תלבושות ותפאורות.
ואם אין די בכל זה, יצרה הקבוצה גם קהל מעריצים חדש ועצום לבלט. הניח את היסוד לציבור הבלט המודרני. הבלט לא היה זר כמובן בבירת צרפת. אפילו בשנות דעיכתו , הוא שמר על מעמדו החשוב והמסובסד באופרה של פריז ובמידה פחותה מעט גם באופרה קומיק. עם זאת הוא היה נתון בשפל. נערת הבלט נשא אות קלון כפול של מוצא חברתי נמוך וחסרון אמות מוסר שקושר באופן מסורתי לבלט. האופרה של פריז היתה שמורת טבע על טהרת המין הנשי לציידי המין הגברים.העובדה שמצב זה התחיל להשתנות מעידה על גאונותו של דיאגילב , ועל התמורות יוצאות הדופן שהוא חולל בקהלה של האומנות האהובה עליו.
פולחן האביב משנה את פני המחול
נחזור לערב הבכורה של “פולחן האביב”…
בקהל שהגיע אפשר לראות את מרסל פרוסט , פאבלו פיקאסו , מוריס ראבל , קלוד דאבוסי ,גרטרוד שטיין ועוד.. עלילת הבלט שאובה מהעולם הפגאני. מתואר טקס פולחן שמתבצע בסוף החורף. בטקס יושבים זקני השבט במעגל וצופים בנערה בתולה הרוקדת לפניהם עד מותה כקורבן לאל האביב. המוסיקה מטלטלת, מלאת מתח, אימה וחרדה. סטרווינסקי שבר מסגרות מקובלות גם בשימוש בסולמות , גם במשקל וגם בקצב. גם הכוריאוגרפיה של ניזינסקי גרמה לשנוי בלתי הפיך של מה שמחול יכול להיות. היא היתה הפניית עורף לעבר, תשוקה להעיף כל מה שהיה , מודרניזם בגדולתו.הרקדנים רטטו,הטלטלו, רעדו, רקעו, קפצו בגסות ופראות.
בעיני סטרווינסקי כמו גם ניזינסקי המחול והמוסיקה היו מטאפורה , כלי להבעת הטרגדיה של הקיום האנושי. הקהל נסער! מהומה פורצת בין המעריצים והמתעבים את היצירה. צעקות, זריקת חפצים ואפילו הזמנה לדו קרב…. יושבי התאים החלו לצעוק ולשרוק, ויושבי היציעים ענו להם בקריאות מעליבות בוטות כמו “הבוז לזונות הרובע ה 16”. סטרווינסקי כעוס עוזב את האולם ומצטרף לניזינסקי מאחורי הקלעים. ניזינסקי מכתיב את הקצב לרקדנים שלא יכולים לשמוע את המוסיקה. דיאגילב מכבה ומדליק את האור באולם כדי להרגיע את הקהל…
על פי ז’אן קוקטו ( שנכח בעולם)נוצרה השערוריה בשל עוינות התרבותית – חברתית בין הקהלים השונים שנכחו באולם: צבור אופנתי של עשירים, יושבי התאים , “עם מחשופים ומחרוזות פנינים”, ומולו, ביציעים ובמקומות העמידה, “לובשי מקטרונים וסחבות ראוותניות שמהללים בלי הבחנה את החדש – כדי להביע את סלידתם מיושבי התאים. אלף גוונים דקים של סנוביות, סופר סנוביות, אנטי סנוביות “.הקהל המפולג היה איפוא מוכן ,מועד להגיב על הפרובוקציה.
ומי מכם שעוד לא ראה את פולחן האביב הנה ביצוע טוב שלו בתיאטרון השאנז אליזה עצמו:
https://youtu.be/YOZmlYgYzG4
תיאטרון השאנז אליזה
כמה מילים על מבנה התיאטרון שאנז אליזה בתכנונו של גוסטב פרה. גוסטב הוא בנו של סתת אבן וקבלן בניה, הפסיק את לימודי האדריכלות כדי להכנס לעסקי הבניה של אביו. עם אחיו , גוסטב וקלוד הופך את מפעל הסיתות למעבדת נסוי בבטון מזוין. הבנין של התיאטרון הוא סינטזה אדריכלית בין נאוקלאסיקה ומודרניזם. במבט ראשון החזית לא נראית שונה משאר החזיתות בסביבה העשויות אבן. אך במבט מקרוב נחשף הבטון!
פרה השתמש בבטון בחזית כחפוי, דבר שעורר סערה מאחר ועד אותם הימים הבטון שמש כחומר בניה בלבד. המושג “בטון חשוף ” הגיח לעולם. יצירתו של פרה נחשבת למופתית ובעלת השפעה אדירה על האדריכלות.
חזית הבניין מקושטת בתבליטי שיש של אנטואן בורדל.כיפת המבנה עוצבה על ידי מוריס דני. ציוריו של אדואר וויאר מעטרים את המבנה.
לסיום….
האמרגן שיזם את הקמת התיאטרון גבריאל פשט את הרגל כמה חודשים אחרי הבכורה …אך אמר : “אני לא מצטער על השגעון להציג את “פולחן האביב”… השערוריה של מופע הבכורה לא השפיע לרעה על התקבלותה של היצירה, אלא רק העצימה את המיתוס וההילה סביבה. הבלט זכה ללא פחות מ 240 כוריאוגרפיות בתוך 100 שנה והמוסיקה היא חלק בלתי נפרד מהתוכניות של כל תזמורת ברחבי העולם.