ישנם פסאז’ים בפריז שהם כמו תכשיטים מהודרים, כמו גאלרי ויויאן או פסאז’ קולבר, שכל ביקור בהם מרגיש כמו כניסה למוזיאון. וישנו פסאז’ שואזל (Passage Choiseul). אני מודה, בכל פעם שאני חוצה אותו, אני מרגיש פחות תייר ויותר פריזאי. הוא לא מנסה להרשים עם פסיפסים מורכבים או עיטורי פאר; הוא פשוט… קיים. חי, נושם, ועובד.
זהו הפסאז’ הארוך ביותר בפריז, עורק חיים צר וארוך שמחבר בין רחוב דה פטי שאן לרחוב סן-אוגוסטן. הוא פחות מצועצע מאחיו המפורסמים, אך קירותיו ספוגים בסיפורים מסוג אחר – סיפורים על ספרות גדולה, מוזיקה שערורייתית, וילדות אחת אומללה שהולידה את אחד הסופרים הגדולים והשנויים במחלוקת של צרפת. בואו נצלול אל נשמתו האמיתית של הפסאז’ הזה.
היסטוריה: לידתו של ענק, חייו הסוערים ותחייתו המחודשת
הולדת הפסאז’ הארוך ביותר בפריז (1827-1825)
פסאז’ שואזל נולד מתוך חשיבה עסקית קרה. בשנות ה-20 של המאה ה-19, פריז הייתה בשיגעון הפסאז’ים, ובנק מאלה (Mallet), אחד הבנקים הפרטיים החשובים בעיר, זיהה הזדמנות להשקעה נדל”נית מניבה. הם רכשו ארבעה בתי מידות ישנים, כולל חלק מאוטל דה גבר (Hôtel de Gesvres) מהמאה ה-17, והטילו על האדריכל פרנסואה מאזואה (François Mazois 1783-1826) את המשימה.
מאזואה, שמת למרבה הצער לפני שהספיק לראות את הפרויקט מושלם, תכנן פסאז’ שהיה שונה באופיו. במקום להתמקד בפאר ובעיטורים, הוא שם דגש על פונקציונליות. התוצאה הייתה פסאז’ באורך שיא של 190 מטרים, המורכב משתי שורות של בניינים זהים בני ארבע קומות, כאשר קומת הקרקע והגלריה מיועדות למסחר, והקומות העליונות, מעל תקרת הזכוכית, למגורים. הוא היה, במהותו, רחוב מסחרי מקורה, יעיל ומואר.
במה לאמנות גבוהה ושערוריות: תיאטרון וספרות
הייחוד האמיתי של פסאז’ שואזל לא נבע מהאדריכלות שלו, אלא מהנשמות היוצרות שהוא משך אליו. הוא הפך במהרה למוקד תרבותי תוסס, שבו נולדו יצירות מופת ושערוריות מהדהדות.
תיאטרון בוף-פריזיאן: הממלכה של אופנבך
בשנת 1855, המלחין היהודי-גרמני ז’אק אופנבך (Jacques Offenbach 1819-1880) חיפש משכן חדש לתיאטרון שלו, “בוף-פריזיאן” (Théâtre des Bouffes-Parisiens). הוא מצא אותו כאן, בפסאז’ שואזל, בתיאטרון ישן שנקרא “תיאטרון קונט” ושהציג בעיקר הצגות ילדים. אופנבך שיפץ את המקום והפך אותו למרכז העצבים של האופרטה הצרפתית.
כאן, בין הקירות הללו, עלו לראשונה יצירותיו הגדולות והשערורייתיות ביותר, כמו “אורפאוס בשאול” (Orphée aux Enfers) ו”הלנה היפה” (La Belle Hélène). פריז כולה נהרה לפסאז’ כדי לצפות במופעים הסאטיריים והנועזים, שהציגו את מחול הקאן-קאן המפורסם והרגיזו את המבקרים השמרנים. הפסאז’ הפך למקום מפגש לאליטה הפריזאית, והתיאטרון, שקיים עד היום, נותר עדות חיה לתקופת הזוהר הזו.
והנה היצירה אחת היצירות המוזיקליות הכי מפורסמות בעולם שבוצעה לראשונה ממש כאן:
לואי-פרדינן סלין: ילדות אומללה ב”מעבר הבֶּרֶזינָה”
אך הסיפור המרתק והאפל ביותר של הפסאז’ שייך ללא ספק לסופר לואי-פרדינן סלין (Louis-Ferdinand Céline 1894-1961). סלין, אחד מענקי הספרות הצרפתית (וגם דמות אנטישמית בזויה), בילה כאן את ילדותו. אמו, מרגריט דטוש, ניהלה חנות קטנה לממכר עתיקות ותחרה, תחילה במספר 67 ולאחר מכן במספר 64.
בניגוד לדימוי הרומנטי, זיכרונותיו של סלין מהפסאז’ היו קשים ומרים. בספרו האוטוביוגרפי “מוות בתשלומים” (Mort à crédit), הוא תיאר את הפסאז’ תחת השם “מעבר הבֶּרֶזינָה” (Passage des Bérésinas), על שם הנהר שבו צבא נפוליאון ספג תבוסה קשה.
הוא זכר אותו כמקום חשוך, מחניק ומסריח, “פעמון הגז הגדול ביותר בכל עיר האורות”, שבו כ-300 מנורות גז דלקו ללא הפסקה והרעילו את האוויר. תיאוריו המצמררים עומדים בניגוד מוחלט לתפיסה האידילית של הפסאז’ים הפריזאיים.
אמיל זולא והצביעות הבורגנית של “Pot-Bouille”
לא רק סלין מצא השראה ספרותית בסביבת הפסאז’. גם אמיל זולא (Émile Zola 1840-1902), בסאטירה החריפה שלו “Pot-Bouille” (בתרגום חופשי: “קדירת תבשיל”, ביטוי ל”ארוחה פשוטה”) משנת 1882, מיקם את עלילת הרומן בבניין דירות חדש ומהודר ברחוב שואזל, ממש בסמוך לפסאז.
הרומן עוקב אחר אוקטב מורה (Octave Mouret), גיבור שיופיע מאוחר יותר ב”גן העדן לנשים”, שמגיע לפריז ומגלה את הצביעות והריקבון המוסרי המסתתרים מאחורי החזות המכובדת של שכניו הבורגנים. זולא משתמש בבניין כמיקרוקוסמוס של החברה הפריזאית, וחושף את הניגוד בין המדרגות הראשיות המפוארות למדרגות השירות האחוריות והמטונפות – מטאפורה מושלמת לפער בין המוסר המוצהר לבין המעשים הנסתרים.
ביתם של משוררים מקוללים
לפני סלין, הפסאז’ כבר היה בית לספרות. במספר 23 שכן בית ההוצאה לאור של אלפונס למר (Alphonse Lemerre 1838-1912), שהיה המו”ל של המשוררים ה”פארנאסים”. כאן יצאו לאור לראשונה שיריו של פול ורלן (Paul Verlaine 1844-1896), וכאן עבד במשך שנים כעורך ולקטור הסופר זוכה פרס נובל, אנטול פראנס (Anatole France 1844-1924).
שקיעה, ותחייה מפתיעה בניחוח יפני (שנות ה-70)
כמו רבים מהפסאז’ים, גם פסאז’ שואזל דעך עם הזמן ונזנח. הוא נחשב למיושן, והחנויות בו התקשו להתחרות בחנויות הכלבו הגדולות שנפתחו בשדרות הסמוכות. אך בשנות ה-70 של המאה ה-20, הגיעה תחייה ממקור לא צפוי.
מעצב האופנה היפני הצעיר קנזו טקאדה (Kenzo Takada 1939-2020) פתח בפסאז’ את הבוטיק הראשון שלו, “Jungle Jap”. החנות הצבעונית והנועזת שלו הזרימה דם חדש בעורקיו של הפסאז’ הישן והפכה אותו למוקד עלייה לרגל לאנשי אופנה ובוהמה. למרות שקנזו עבר מאוחר יותר לכיכר ויקטואר, הוא כבר הספיק להצית מחדש את הניצוץ, והפסאז’ חזר להיות מקום אופנתי.
פסאז’ שואזל היום: מידע שימושי למבקר
היום, פסאז’ שואזל הוא שילוב מקסים של ישן וחדש. לצד חנויות ספרים ותיקות וגלריות לאמנות, תמצאו בו מסעדות קטנות, חנויות בגדים ובר סיאסטה אחד. הוא עדיין משמש כקיצור דרך שימושי לפריזאים ממהרים, וזו הזדמנות נהדרת לחוות פיסה אותנטית מהעיר.
כתובות ושעות פתיחה
לפסאז’ יש מספר כניסות, מה שהופך אותו לנגיש במיוחד.
- הכניסה הדרומית: 40 Rue des Petits-Champs
- הכניסה הצפונית: 23 Rue Saint-Augustin
- כניסות נוספות: 40 Rue Dalayrac ודרך פסאז’ סנט-אן (Passage Sainte-Anne) הסמוך.
הפסאז’ פתוח בימים שני עד שבת, בין השעות 8:00 בבוקר ל-20:00 בערב. הוא סגור בימי ראשון.
איך מגיעים?
הפסאז’ ממוקם בלב הרובע השני, במרחק הליכה קצר מהספרייה הלאומית, הפאלה רויאל והאופרה גרנייה.
- במטרו: התחנות הקרובות ביותר הן Quatre-Septembre (קו 3) ו-Pyramides (קווים 7 ו-14).
- באוטובוס: קווים רבים עוצרים בסביבה, כולל קווים 20, 29, 39, 74, ו-85.
רוצים לגלות עוד פסאז’ים?
אם הביקור בפסאז’ שואזל עשה לכם חשק לעוד, אני מזמין אתכם להצטרף אליי למסע קסום בין הפנינים הנסתרות של פריז. הכנתי עבורכם מסלול טיול מיוחד, שייקח אתכם דרך הפסאז’ים המקורים היפים והמעניינים ביותר בעיר.
תוכלו למצוא את המסלול המלא בכתבה: מסלול טיול בין הפסאז’ים המקורים של פריז.
