פתיחה מחודשת של ארמון בפריז לקהל הרחב היא דבר שאמנם לא נתקלים בו לעתים קרובות, אך מדי פעם אנו חוזים במאורע כזה, שבו ארמונות שבעבר לא היו נגישים לקהל, כמו אוטל דה לה מרין, או כאלו שהיו סגורים לאורך שנים ארוכות לשיפוץ, כמו מוזיאון קרנבלה, נפתחים מחדש לקהל לאחר ציפייה דרוכה.
במאורע הפתיחה שהתרחש לפני כשנה וחצי, פריז עדיין לא חזתה וזאת מהסיבה הפשוטה שהארמון המדובר כבר אינו קיים.
בערב ה-19 באוקטובר 2021 קיבלו מכובדים מתחום השימור, האמנות והמורשת, ביחד עם אנשי ממשל ואנשי החברה הגבוהה של פריז, הזמנה חגיגית לצפות בפתיחה המחודשת של סלוניו המפוארים של אוטל דה לה שנסלרי ד׳אורליאן, הממוקם ב rue des bons enfants מס׳ 19 בפריז.
אולם, מי שניסה להגיע לכתובת הנ״ל, גילה שהוא עומד באמצע כביש שמסתיים בחזית המזרחית של הפלה רויאל, מכיוון שהשנסלרי נהרסה כבר לפני 100 שנים, כדי לפנות דרך להתרחבות בנק צרפת. אז לאן הגיעו המוזמנים, אתם שואלים? לפניכם סיפור גלגולם של הסלונים הנעלמים.
הדוכס, הקרדינל והפילגש
בשנת 1701 מת אחיו של לואי ה-14, פיליפ ד׳אורליאן הראשון, הידוע בכינויו מסייה. מי שירש אותו היה בנו הדוכס פיליפ ד׳אורליאן השני, שעם מותו של המלך 14 שנים לאחר מכן, יהפוך למשך שמונה שנים לעוצר צרפת עד הגיעו של המלך לואי ה-15 לבגרות.
לאורליאנים היו שני ארמונות עיקריים, האחד לא רחוק מוורסאי (שאטו דה סן קלו) והשני הפלה רויאל, הנמצא ממש מול ארמון הלובר. כשפיליפ יהפוך לעוצר, הוא יעביר לשם את חצר המלכות מארמון ורסאי.
ב-1702 רכש פיליפ את אוטל דה לה רוש גיון, הצמוד לפלה רויאל, ואשר החצר האחורית שלו פנתה לגניו. את המבנה הצנוע הוא החליט להעניק לאיש סודו הקרוב, הקרדינל גיום דובוואה (Guillaume Dubois 1656-1723). הקרדינל קיבל אישור להרוס את האוטל, שהוגדר כבעל איכות בינונית, ולבנות במקומו אוטל חדש ומפואר, בתנאי שעם מותו המבנה יחזור לידי הדוכס.
לבניית האוטל נשכר מי שיהפוך לאדריכל העוצר ואחד החשובים של תקופה זו, ז׳רמן בופרן (Germain Boffrand 1667-1754). בשנת 1703 אושרו התוכניות לאוטל החדש, וב-1704 החלה בנייתו שהסתיימה כשנתיים לאחר מכן. ב-1706 הקרדינל עבר לבסוף לגור במקום, אך לא לאורך זמן.
עברה שנה סך הכל מאז שהקרדינל עבר לביתו החדש, והוא קיבל הודעה מהדוכס שעליו לעזוב את המקום, לפנות אותו מחפציו ולוותר על זכויותיו בנכס. עוד באותו יום בו עזב הקרדינל את ביתו האהוב, דיירת חדשה ומסתורית עלתה במדרגות הכניסה לבית כשהיא אוחזת בידה ילד.
כדי להבין מי זו אשת המסתורין, נחזור לשנת 1702. זמן קצר אחרי שהדוכס רכש את המקום ועוד לפני שהוא נתן אותו לקרדינל, נולד לו בן ממזר בשם ז׳אן פיליפ.
אימו של הילד, מאדאם מארי-לואיז מדליין לו בל דה לה בוואסייר דה סרי (Marie Louise Madeleine Victoire Le Bel de La Boissière de Séry 1684-1748), היתה פילגשו של הדוכס, וזו היתה היא המלווה בבנם שעברה לגור באוטל במקום הקרדינל.
אם אתם שואלים “למה דווקא עכשיו?”, התשובה היא שבערך באותו הזמן שהקרדינל סיים לבנות את ביתו ביוני 1706, המלך חתם על צו המכיר בבנו הממזר של הדוכס כבן לגיטימי על כל המשתמע מכך, ועל כן הדוכס היה צריך לדאוג לו למגורים הראויים למעמדו החדש.
האם הכל היה מתוכנן ומתואם עם הקרדינל, ששימש רק כאיש קש לבניית מגורים לבנו הממזר של הדוכס, ואם כן – האם בכלל היה מודע לעובדה שהדוכס משתמש בו למטרה זו? לפי מכתב שכתב הקרדינל זמן קצר לאחר הוראת הפינוי, מתקבל הרושם שהוא עזב את ביתו בהרגשה שהוא הושפל, נוצל ונגזל וכל השקעתו במקום ירדה לטמיון.
בעוד על אחד חרב עולמו, השנייה לא האמינה על מזלה הטוב. מאדאם דה סרי לא ציפתה למבול המתנות שהדוכס הרעיף עליה, מכיוון שקבלת ביתו של הקרדינל היתה רק ההתחלה. בנוסף, היא קיבלה סכום של 20,000 ליברות, בית בסוורה (Sèvres) לא רחוק מטירת סן קלו (Saint Cloud) ובית בארג׳נטון (Argenton), ועל כך היא לקחה לעצמה את התואר הרוזנת ד׳ארג׳נטון. אבל כל הטוב הזה לא נמשך לאורך זמן.
לבקשתו של המלך, הדוכס נאלץ להיפטר מהרוזנת וכך, פחות משלוש שנים אחרי שעברה לאוטל, היא נאלצה לעזוב אותו ואת פריז.
הדיירת החדשה שזכתה לעבור לאוטל ד׳ארג׳נטון היתה שרלוט דה בוטרו, נסיכת מונטבון, אך בגלל מחסור בממון נאלצה לאחר תקופה למכור חזרה את המבנה לדוכס. בנו, לואי ד׳אורליאן, נתן אותו לשנסלור שלו, מארק פייר דה ווייה דה פולמי (Marc René de Voyer de Paulmy d’Argenson 1652-1721) . בנו, המרקיז דה ווייה (René Louis de Voyer de Paulmy d’Argenson 1694-1757), יהפוך לדמות משמעותית בהיסטוריה של המקום כשיירש אותו עם מותם של הוריו בשנת 1752.
קטן אך מפואר – הסלונים של השנסלרי ד׳אורליאן
הקרדינל דובואה, שהיה אחראי על בניית האוטל, לא הספיק בעצם לעצב את חלליו הפנימיים של המבנה והראשונה שהחלה במשימה היתה הרוזנת ד׳ארג׳נטון. לשם כך, היא גייסה כמה מהאומנים המוכשרים של התקופה, כמו הציירים אנטוון קויפל (Antoine Coypel 1661-1722), שצייר את תקרת אחד הסלונים, ז׳אן למוואן (Jean Lemoyne 1638-1713) וז׳אן בפטיסט בלין דה פונטנה (Jean-Baptiste Belin de Fontenay 1653-1715).
אולם כאמור, לרוזנת לא היה די זמן כדי להשלים את הדקורציה ונסיכת מונטבון המשיכה את עבודת עיצוב הפנים של האוטל בעזרתו של האדריכל ז׳רמן בופרן, כאשר הסלון הגדול שהוא עיצב היה החדר המפואר בבית. מי ששם את חותמו על המקום ולבסוף הביא את הסלונים למראם הנוכחי הוא המרקיז דה ווייה.
המרקיז דה ווייה היה אחד מפטרוני האמנים הגדולים של תקופתו. היתה לו היכולת הנדירה לתקשר בגובה העיניים עם אנשים מכל המעמדות, לסייע להם ואף לתגמל ברוחב לב אומנים שזכו לאמונו.
אחד מהם היה חברו האדריכל שארל דה וויילי (Charles De Wailly 1730-1798), שהמרקיז מימן לו מכיסו את לימודיו ברומא, שם וויילי קיבל את הכשרתו הקלאסית. השקעתו של המרקיז בווילי השתלמה לו כמה שנים לאחר מכן, כאשר הוא גייס אותו בין השנים 1760-1762 לעצב את הסלונים המדוברים בסגנון הטרנזיסיון (Transition) שהוא סגנון המעבר בין סגנון לואי ה-15 לסגנון לואי ה-16.
שארל דה וויילי היה אחד מבכירי האדריכלים בצרפת באותה התקופה, וכאחד שעבר את הכשרתו ברומא היה מאלה שתרמו רבות להתפתחות הסגנון הניאו-קלאסי בצרפת.
מבין עבודותיו המוכרות ניתן למנות את האופרה של ארמון ורסאי. אמנם האופרה תוכננה על ידי אדריכל המלך, אנז׳ ז׳אק גבריאל, אך דה וויילי תרם לתכנון הדקורציה שלה וההשפעה של השנסלרי ניכרת בעיצובה, במיוחד השילוב של שיש מדומה עם זהב כמו שוויילי עשה בחדר השינה של השנסלרי.
דוגמא טובה לשימוש במוטיב זה ניתן למצוא בעיקר באולם המבואה של האופרה. מוטיב נוסף, אותו ניתן למצוא לאורך קירות אולם האופרה ואשר נלקח מהסלון הגדול של השנסלרי, הן הנברשות החצויות המוצמדות למראה הנותנת בהשתקפותן אפקט של נברשת שלמה.
המבנה שבאותה העת החליף את שמו לאוטל דה ווייה, היה קטן אך מרהיב והוא כלל שתי קומות ועליית גג, והיה מעט מוגבה מהרחוב. ארבעת החדרים שנפתחו לאחרונה מחדש היו ממוקמים בקומת הקרקע וחלקם פנו לגני הפלה רויאל. האדריכל וויילי לא קיבל לידיו קירות חלקים בכל החדרים, ובחלקם הוא בעצם עידכן באופן סגנוני את מה שקודמו עשה.
הסיבה שהסלונים האלה כה חשובים, היא חדשנותם העיצובית. בשנות השישים של המאה ה-,18 סגנון לואי ה-15 (שבופרן היה אחד מאבותיו) דעך, ועשור זה ציין את המעבר בין סגנון זה לסגנון הניאו קלאסי. בתקופת מעבר זו, הסגנון זכה לכינוי גו-גרק (Gout-Greque) – הטעם היווני (ע״ש עתיקות האימפריה הרומית שהתגלו בתחילת המאה ה-18 ביוון ואיטליה) וווילי עיצב את הסלונים בסגנון חדשני זה עם השפעות בארוק של לואי ה-14, השפעות שלא ישרדו עם הבשלת הסגנון. אם כך, בואו ניצא לסיור וירטואלי בסלוני השנסלרי.
החדרים של השנסלרי ד’אורלאן
הסלון הגדול
חדר זה כבר היה מעוצב על פי תוכניותיו של האדריכל ז׳רמן בופרן מ-1745 בסגנון לואי ה-15. האדריכל וויילי התאים אותו לאופנה החדשה. קירות הסלון מורכבים משלוש קשתות בכל אחד מארבעת קירות הסלון, בחלקן דלתות, בחלקן חלונות ובחלקן מראות. קשתות אלה מעוטרות במסקרונים וקסדות מלחמה – מוטיב שנלקח מסגנון הבארוק בורסאי. ברווח שבין הקשתות צוירו על ידי האומנים גוייה ודלוז חרוזים בתוך סבכה גיאומטרית המבוססים על עיטורי הסבכה שעיצב במקור האדריכל בופרן.
בין הקיר לקשת הותקנו מדליונים בצורה של מגיני מלחמה המחליפים בעצם את המדליונים המקוריים, שבתוכם היו ראשי התיבות CM, השייכים לבעלים הקודמים, שרלוט דה בוטרו נסיכת מונטבון, שהיתה זו שהזמינה את הסלון המקורי מהאדריכל בופרן.
התקרה כבר צוירה בתקופתה של הרוזנת ד׳ארג׳נסון על ידי הצייר אנטוון קוואפל, שתיארה סצנה מיתולוגית בשם “ניצחון האהבה על האלים”. ווילי עיצב לא רק את קירות הסלון, אלא גם את רהיטיו, ביניהם שמונה כורסאות בעיצוב חדשני ומקורי, מעוטרים במוטיב של פרח הפרג ומרופדים בבדים בצבעי אורורה – מעין ורוד בהיר בשילוב עם פרחים כחולים.
הוילונות בחדר תואמים את ריפוד הכורסאות ותפורים מאותו הבד. למרות שהרהיטים נעלמו עוד לפני המהפכה, וכל ניסיון למצוא אותם נראה חסר סיכוי, בשנים 2012 ו-2016, בזמן שהחדרים היו בתהליך ראשוני של שחזור, נמצאו שתיים מהכורסאות שעיצב וויילי בשווקי העתיקות, משהו שאפשר להגדירו בהחלט כנס.
חדר האוכל
חדר האוכל זכה לעיצוב עם השפעה בארוקית ברורה. אדם שעומד בו יכול היה להתבלבל ולחשוב שהוא עומד באחד מהסלונים של לואי ה-14 בורסאי. אולי הדבר היחיד שמזכיר לנו שזה חדר ניאו-קלאסי הם ארבעת הספינקסים – שניים בכל צד – המעטרים את הכרכוב מעל המראות, וביניהם מדליון עם ראשי התיבות MV של המרקיז דה ווייה ואשתו קונסטנס דה מיילי.
במקור, תמכו בכרכובים אלו שני פסלי קרייתידות שהתנשאו מהרצפה ועד הכרכוב ואשר פוסלו ע״י הפסל אגוסטין פז׳ו (Augustin Pajou 1730-1809), שאחראי לכל הפסלים והתבליטים במבנה, חלקם מוצגים בתוך הסלונים וחלקם מוצגים במבואה. מעמד שיש מעוטר בברונזה עם כד מעליו אשר נמצא כיום באוסף וולאס בלונדון נעשה במקור על ידי פז׳ו עבור השנסלרי, ונחשב למופת של עיצוב בסגנון הניאו-קלאסי.
המוטיב החוזר הדומיננטי שמעטר את קירות חדר האוכל הם עשרת העמודים דמויי השיש, העשויים מתערובת של אלבאסטר וטיח על רקע קירות מצופים טיח לבן מלוטש דמוי שיש. לשם יצירת אפקט השיש, נעזרו באומן ארמנד שגם לקח חלק בעיטורי הגבס של התקרה ביחד עם האומנים בוואסטו וברנקור אשר יצרו תקרה מעוטרת שבמרכזה מדליון אובלי ובו ציור מאת לגרנה.
ז׳אן ז׳ק לגרנה (Jean-Jacques Lagrenée 1739-1821) צייר ב-1772 את אלת הנעורים הבה מוזגת נקטר לאל יופיטר, אבל זה לא היה הציור המקורי שעיטר את תקרת החדר. את התקרה צייר במקור אומן הרוקוקו הדגול ז׳אן אונורה פרגונאר (Jean-Honoré Fragonard 1732-1806) בין השנים 1767-1769, אך ציורו נראה מעט חיוור ובעל נושא רך מידי בעיני המרקיז דה ווייה, ופרגונאר מצידו העדיף לנטוש את הפרויקט מאשר לנסות לרצות את מעסיקו. התקרה של פרגונאר, אם כך, שרדה 3 שנים בלבד לפני שהוחלפה בנוכחית.
חדר השינה
מתוך סדרת הסלונים, חדר השינה עוצב אחרון בשנת 1767 והוא היה המקורי מבין ארבעת הסלונים ועיצובו לא התבסס על דקורציה קיימת של האדריכל בופרן. דה ווילי שאב השראה מהבארוק האיטלקי, בעיקר מזה של פרנצ’סקו בורומיני שאליו נחשף בשהותו ברומא.
גם בחדר זה, דה ווילי בחר להשתמש במוטיב הקשתות שכה אופייני לסלון המרכזי, ביניהן בחר בגומחות חצי כדוריות כמוטיב חוזר. ייתכן שהשימוש בגומחות לאורכו ולרוחבו של החדר נבע מהצורך בגומחה גדולה למיטה.
כדי להעניק לגומחות תחושת עומק, האומנים גוייה ודלוז ציירו בחלקן העליון צדפה על רקע סבכה גיאומטרית דומה לזאת שהם ציירו בסלון הגדול. בתוך הגומחות, מעל ארבע הדלתות, נחים צמדי מלאכים בסצנות שונות אשר פוסלו ע״י פז׳ו, שמספר שנים אחר כך עיצב לאופרה בוורסאי דמויות מלאכים דומות בהשראת השנסלרי.
משני צידי כל גומחה, דה ווילי עיצב עמודים שעליהם כרכובים התומכים בקרניז. קנה המידה השונה במתכוון של הקישוטים בחדר זה היו נסיון של האדריכל לשבור את כללי האדריכלות הקלאסית ועל ידי כך לתת לחדר אופי פחות נוקשה ויותר דרמטי.
את התקרה עיטר בשנת 1769 הצייר לואי ז׳אק דוראמו (Louis-Jean-Jacques Durameau 1733-1796), בסצנה הלקוחה מהמיתולוגיה המתאר את ההשכמה של אורורה – אלת השחר.
בנישה הגדולה ממוקמת מיטה אשר מכונה מיטה בסגנון פולני (לי אה לה פולונז), שייחודה בכך שהאפיריון מחובר אליה ולא מותקן על הקיר מעליה, מה שמאפשר למקם את המיטה בכל מקום בחדר. מיטה זו אינה מקורית לחדר ונועדה לדמות את מיטת המרקיז שהיתה מעוטרת בעושר רב עם מוטיבים צבאיים כמו קסדות וחרבות.
סלון המבואה
זהו בעצם הסלון הראשון מבין סדרת הסלונים, אך הוא ממוקם אחרון בסיור. הסלון הזה מצויר כולו בטורמפ-לויי (Trompe-l’œil), ציור שנותן לצופה תחושה מוטעית שמדובר באלמנט פיזי כמו כרכוב או פסל, וזאת על ידי טכניקות שונות של משחקי אור וצל ופרספקטיבה.
החדר הזה צויר בסגנון הניאו-קלאסי על ידי גבריאל בריאר (Gabriel Briard 1725-1777), פייר ייסינט דלוז (Pierre Hyacinthe Deleuse 1725-1777), וז׳אן בפטיסט גוייה. השניים האחרונים ציירו את האלמנטים הדקורטיבים בסלונים השונים. את החדר מקיפים שמונה עמודים יוניים, שבין שניים מהם ישנו שולחן קונסולה מעץ מושחר ומוזהב בעיצובו של האדריכל וויילי.
בין הסלון הזה לשאר הסלונים, ישנו חדר מיצגים שעל קירותיו מודפס העתק של הקירות מעוטרי הערבסקאות של הטואלט של המרקיזה דה ווייה. דקורציה זו, אשר לא שרדה, עוצבה על ידי האדריכל וויילי וצויירה על ידי הצייר מישל ברונו בלנז׳ה.
מאוטל דה ווייה לאוטל דה לה שנסלרי ד׳אורליאן
המרקיז דה ווייה מת בחודש ספטמבר 1782. ארבעת ילדיו ירשו את המבנה והשכירו אותו לאימם, לא לפני שהסירו כמה רהיטים ואלמנטים דקורטיביים. בעצם, מהרגע הזה, המבנה המפואר החל בתהליך דעיכה שהואץ כשנה לאחר מכן, עם מותה של המרקיזה דה ווייה. מאחר שבנו של המרקיז היה צעיר מדי מכדי לעבור לגור שם, מרבית הרהיטים נמכרו במכירה פומבית תמורת 30,000 ליברות והמבנה נותר כמעט ריק.
כשהמבנה נמכר ב-1752 לרוזן ד׳ארג׳נסון, נכתב בחוזה שאם לא יישאר אף צאצא למשפחתו, המבנה יוחזר לידי הדוכס ד׳אורליאן. מאחר שנשארו למרקיז יורשים, המבנה הוצע לו להשכרה. הדוכס מאורליאן היה אחראי באופן מסורתי על כספי הממלכה והוא זה שמינה את השנסלור שניהל את כספי הכתר, לכן כשהוא שכר את המבנה ב-1784, הוא החליט להפוך את המקום באופן רשמי לשנסלרי שלו, ומאז הוא כונה אוטל דה לה שנסלרי ד׳אורליאן.
מהרגע שהאוטל הפך להיות שנסלרי הוא איבד את מעמדו כאוטל פרטיקוליה (בית אחוזה עירוני) וחולק לדירות, ארכיונים ומשרדים אשר שירתו את השנסלור וצוות עובדיו.
באופן טבעי, המקום החל לאבד מזוהרו ומנכסיו האומנותיים כמו המרפסת בחזית שהוחלפה במדרגות. החדר שסבל הכי הרבה מהשינויים, היה חדר האוכל שאיבד את הקרייתידות – הפסלים שתמכו בקרניזים שעליהם יושבים הספינקסים – ומארגון מחדש של הקירות. בנוסף, המראות הוחלפו בדלתות ואלמנטים שונים כמו שני שולחנות ספינקס שעיצב האדריכל וויילי נמכרו.
מבית הקרדינל לבית זונות – השנסלרי צולל לאבדון
התקופה בה המקום שימש כשנסלרי היתה קצרה, מאחר שכמה שנים אחר כך פרצה המהפכה הצרפתית.
הדוכס ד׳אורליאן (שכונה אגליטה) תמך באופן אירוני במהפכה, והמבנה שסימל את ניהול הכלכלה הכושל של המלוכה הושכר על ידו ב-1791 לאנטוון פייר בפור, שהכניס לשם שולחנות ביליארד והפך את המקום למועדון. עם זאת, בעקבות המהפכה, משפחת אורליאן שהיתה מהעשירות והחזקות בממלכה, נותקה מעטיני השלטון והחלה לאבד את נכסיה.
בעקבות, כך השנסלרי הוצע למכירה פומבית. שנה לאחר מכן כשהדוכס כבר היה כלוא ע״י המהפכנים והמתין לגזר דינו, המבנה נמכר שוב בעבור סכום זעום לאלקסי ארנו (Alexis Arnaud), שעבד בעבר במקום כאיש כספים בשירות השנסלור.
הוא אמנם סיים את חוזה השכירות של המועדון אך המשיך לנהל את המקום כבית עינוגים והימורים אשר אירח את כל הידוענים של התקופה, כמו גם ראשי המהפכה. המקום כה הידרדר עד שהוא החל להופיע בדו״חות המשטרה כאחד מבית ההימורים ובתי הבושת המפוקפקים בעיר. בשלב מסוים, הוקמה במקום מסעדה, מה שהוביל לחפירת באר והתקנת תנורים במבואה, כמו גם הסרת מראות ופתיחה של מעברים בין החדרים.
השנסלרי במאה ה-19
עד עלייתו לשלטון של לואי ה-18 ב-1814, המקום המשיך לשמש כמועדון בזמן שהצליח להיפטר מהמוניטין הרע שהיה לו, אך ימיו היו ספורים.
ב-1819 שכר את המקום פייר אלכסנדר דלוני, שהחליט להפוך את המבנה למלון עם מסעדת יוקרה – לא לפני שהוא העבירו שיפוץ יסודי. זו בעצם הפעם הראשונה מאז מותו של המרקיז דה ווייה שהמקום עבר שיפוץ. המקום, שכונה הסלון הצרפתי, היה מקום מפגש אופנתי ואירח בעיקר זרים שנהנו מהדקורציה המפוארת שלו וממיקומו המרכזי.
המיקום המרכזי הפך בעשור הבא לפחות אופנתי, והאיזור סבל מדעיכה שבעקבותיה המלון נסגר. השנסלרי נמכרה לבונה הפסנתרים ז’אן אנרי פאפ (Jean-Henri Pape 1789-1875), שחילק את המקום לדירות והקים במקום בית מלאכה.
בסלונים הוא נהג לערוך קונצרטים. אך הוא לא הסתפק בזה, והחליט להוסיף 3 קומות נוספות למבנה השנסלרי ובנה חנות בצד שפנה לרחוב וולוואה (Rue de Valois). לאחר זמן קצר הוא השכיר את המקום למי שיהיו דיירי המקום לאורך רוב המאה ה-19 – מערכת העיתון לה קונסטיטונל – שהתמקמה בחלק מהסלונים. בית הדפוס שלה מוקם במרתפים שהורחבו באופן ניכר כדי להכיל את הציוד המכני הכבד.
את הסלונים הנותרים ניסה פאפ להפוך לפסאז׳ מקורה, אך רעיון זה לא צלח. במשך 30 שנות בעלותו של פאפ על השנסלרי, הוא גרם לה שינויים ונזקים לא מעטים. בשבילו זה היה נכס מניב ולא היתה לו שום הערכה למקום המיוחד שבו החזיק.
למרות זאת, בדרך נס, הסלונים שרדו את פאפ אשר מכר את המקום באמצע המאה למשקיע זנו פאסטרה, שהמשיך להשכיר את המקום למערכת העיתון בזמן שהוא ממשיך להשית נזקים על המבנה, שהתבטאו בהחלפת רצפת השיש ברצפת פרקט בחדר האוכל והסרה של אחת התקרות המצוירות של גבריאל בריאר.
לפריזאים של אותה תקופה המבנה לא היה מוכר יותר כשנסלרי, אלא כמערכת העיתון לה קונסטיטונל, אותו פקדו אישים פוליטים וספרותיים כמו בלזאק.
ב-1866 השנסלרי, שעבר מיד ליד במשך 160 שנה, עבר לבסוף לבעליו האחרונים כאשר יורשיו של זנו מכרו את המבנה לברונית לואיז פייר טנאר, אשר ירשה הון רב לאחר שהתאלמנה בגיל צעיר.
המקום המשיך תחת בעלותה להיות מושכר למערכת העיתון אך גורלו של המבנה קיבל תפנית חיובית עם עזיבתם ב-1879.
אחרי עשרות שנים בהן פריז הישנה נהרסה על ידי הברון אוסמן כדי לפנות מקום לבולוורים הגדולים, הבניינים שנותרו קיבלו לפתע מעמד מכובד יותר ככאלו ששרדו את המהפכה העירונית, והשנסלרי חזר לקבל שוב את המעמד לו זכה במאה ה-18.
האזור הפך שוב לאופנתי והתכשיטן ז׳אק גוסטב סנדוז, שכבר היתה לו חנות בפלה רויאל הסמוך, שכר את המקום. סנדוז החל לתעד את המבנה אשר תמונותיו זכו לחשיפה בעיתונים ובעקבות כך החלה התעניינות מחודשת במקום. מאותו זמן נתבקשו השוכרים לכבד את המבנה ולשמור על הציורים והאלמנטים הדקורטיביים שלו.
עד כדי כך עלה קרנו של המקום, שבסוף המאה ה-19 שכר את המקום איגוד האמנויות הדקורטיביות, שאמנם מצא את המקום במצב לא טוב (בעיקר את ציורי התקרה), אך פתח שם גלריות בהן הוצגה אמנות דקורטיבית. בעוד אלה היו מרוצים, הברונית חשבה אחרת והחליטה לפנות אותם מהמקום כדי להשכירו במחיר גבוה יותר לחברת מכונות הדפוס לינוטיפ, אשר הפכה לדיירת האחרונה במקום.
השנסלרי סיים את המאה ה-19 רבת התהפוכות חבוט, כאשר סימני הגיל ניכרים בו, אך למרות זאת סלוניו עדיין שרדו במצב טוב, באופן מפתיע. העדנה הקצרה שהיתה לו עמדה להסתיים עם בואה של המאה ה-20.
ימי השנסלרי האחרונים
בשנת 1800 הקים נפוליאון בונפרטה את בנק צרפת. שמונה שנים לאחר מכן, הבנק התמקם באוטל דה טולוז (Hôtel de Toulouse), הממוקם ברובע של הפלה רויאל, ממש בסמיכות לשנסלרי. מאז המהפכה, איכלס המקום את בתי הדפוס של הארכיב הלאומי, וכדי לשכן שם את בנק צרפת הם הועברו לאוטל דה סוביז ואוטל דה רואהן השוכנים במארה.
כבר בסוף המאה ה-19 התעורר הצורך בהרחבת הבנק, פתיחת דרכי גישה לכלי רכב וחפירה של כספות תת קרקעיות למאגר הזהב הגדול של צרפת. למרות זאת, רק בשנת 1912 החלו דיונים בין אדריכל הבנק אלפונס דפראס (Alphonse Defrasse 1860-1939) והרשויות איך ולהיכן הבנק יוכל להתרחב.
צילו של הבנק החל לאיים על השנסלרי אבל התוכניות בשלב זה לא איימו על עתידו, אך הן כן איימו על עתיד הפלה רויאל, שסבל מדעיכה באותן שנים. הרעיון שהועלה היה להפוך את גני הפלה רויאל למתחם הבורסה לניירות ערך, שבאמצעו יעבור כביש מהלובר ועד רובע האופרה אשר יחצה את הגנים.
תוכניות אלה זכו להתנגדות חריפה ולבסוף לא יצאו לפועל. במקביל, הבנק כבר החל את התרחבותו לעבר רחוב באיף בחלקו הצפוני של הבנק, רחוב רדזוויל (Rue Radziwill) בחלקו המערבי ולבסוף ההתרחבות כללה גם את רחוב פטי אנפן (Petits Enfants) שבמספר 19 שכן השנסלרי. התרחבות הבנק הגיע ממש עד חזיתו הצפונית של השנסלרי, אבל כל זה לא הספיק כדי לממש את תוכנית ההתרחבות המקורית ולאדריכל דפראס החלו להיגמר הרעיונות.
בניסיון נואש אחרון להציל את השנסלרי, הוא הציע שהמבנה ייטמע בתוך התוספת החדשה ויהפוך לחלק ממתחם המגורים של מושל הבנק, אך גם תוכנית זו ירדה מהפרק מאחר שהיא לא סיפקה את הצורך בדרכי גישה.
בהיעדר ברירות, הוא החליט שכדי לשמור על הפלה רויאל וגניו יש להקריב את השנסלרי. לטענתו, בעלת המקום, הברונית לואיז פייר טנאר, מעוניינת רק ברווחים ומאחר שאין לה שום ערך למקום מעבר לכך, היא לא תביע כל התנגדות אם המבנה ייהרס לטובת הרחבת הבנק. הוא טעה.
הברונית, שב-1914 כבר היתה בערוב ימיה, החלה בתגובה בהליך להפיכת השנסלרי למבנה לשימור, ועל ידי כך הכניסה לתמונה את ארגון השימור של צרפת. הארגון, שעקב לאורך השנים בדאגה אחרי תוכניות הבנק ,קפץ על ההזדמנות והכריז מיד על המבנה לשימור, מה שגרם למהומה רבתי. זו הפעם הראשונה שארגון השימור והממשל נכנסו לעימות חזיתי, מה שאיים על תוכנית ההתרחבות של הבנק.
מלחמת התשה נפתחה בינו לבין הבנק, אשר גלשה לאמצע שנת 1915. במהלך שנה זו הועלה הרעיון לפרק את הסלונים המדוברים ולהעבירם למקום אחר. זה לא היה רעיון חדש – מוזיאון הקרנבלה כבר בחן את האפשרות הזאת שנים מספר לפני כן.
בתחילה, תוכנית זו העלתה התנגדות מאחר שהיה החשש שלא תהיה אפשרות לפרק את התקרות עם ציוריהן, כי הן מחוברות למבנה ומאוד שבריריות. בנוסף, לא היה כתוב בהצעה לאן יועברו הסלונים המפורקים. אדריכל הבנק אלפונס הרגיע את החששות וערב אישית לפירוק של התקרות וכל שאר הדקורציה ללא פגע.
בנוסף, באותה שנה מתה הברונית ושנה לאחר מכן הלכה לעולמה ביתה היחידה, כך שכל המכשולים שעמדו בפני הבנק הוסרו. בעקבות זאת, ועדת השימור התכנסה שוב ב-9 ביולי 1915 ורשמה בפרוטוקול: ״הוועדה, בתנאים אלו ובהתאם למסקנות הדו”ח, סבורה שאין להתנגד להפקעת בניין השנסלרי ד׳אורליאן ועקירתו ממקומו”. גורל השנסלרי נחרץ.
הסלונים הנעלמים
הדיונים לגבי תנאי ההריסה נמשכו עוד שש שנים, שכללו גם את גובה הפיצוי ליורשי הברונית בגין אובדן הנכס. התעורר ויכוח איזה מבין הסלונים ראוי להצלה ומה יעלה בגורל האלמנטים הארכיטקטונים החשובים. לבסוף נקבע שהבנק יסיר בזהירות וישחזר לחלוטין שלושה סלונים ואת המבואה, תחת פיקוח מחלקת המונומנטים ההיסטוריים.
ב-1 ביולי 1923 נקבע תאריך הפינוי הסופי של השנסלרי, ושמונה ימים לאחר מכן החלו עבודות ההריסה.
אדריכל הבנק, אלפונס דפראס, ניגש למשימת פירוק הסלונים בחרדת קודש תוך כדי שהוא מנהל צוות מומחים. הדקורציה נוקתה ופורקה בזהירות: קודם פורקו החלקים הניידים כמו דלתות, חלונות, משקופים, מראות וחלקי דקורציה שניתן להסיר בשלמותם כמו כרכובים וקישוטים.
לאחר מכן, הוסרו המדליונים, הספינקסים, והקירות ולבסוף ניגשו למלאכה המסובכת של פירוק התקרות שחולקו לחלקים והורדו בעזרת תומכות. פתחים נפערו בקירות המבנה כדי להוציא דרכם את חלקי הדקורציה הגדולים. חלקים ארכיטקטונים מסוימים, שלא ניתן היה לנתק, כמו העמודים של המבואה, הועתקו במקום.
מלאכת הפירוק העדינה, שבמהלכה התגלו האלמנטים האדריכליים המקוריים שעיצב בופרן, ארכה חודשים ארוכים והסתיימה רק בחודש ינואר 1924. הדקורציה המפורקת נשלחה למחסני הבנק בפרבר הפריזאי אנייר סור סן (Asnières-sur-Seine), שם היא נוקתה, מויינה ונארזה ב-104 ארגזים, ואז צללה לתוך השכחה.
הבנק עמד בהצלחה בהתחייבותו הראשונה לפרק ולאחסן את הסלונים אך לא עמד בהתחייבותו השנייה – להתקינם בשלמותם במיקום חדש. החלפת מושל הבנק, פרישתו לגמלאות של אדריכל הבנק דפראס, נפילת הבורסה והמיתון הגדול שבאו אחריה, הובילו לכך שהתוכניות השונות שהועלו להתקנתם מחדש של הסלונים לא הבשילו.
ב-1951 אדריכל הבנק החדש, פול טורנו, הציע לבנות במתחם הבנק אוטל פרטיקוליה חדש עם שחזור החזיתות של השנסלרי, שבו ימוקמו הסלונים. תוכנית שאפתנית זו לא נלקחה ברצינות ונגנזה.
בשנות השישים, אחרי שכל הרעיונות והתוכניות להתקנתם מחדש נדחו לאורך כ-40 שנה, הבינו אנשי השימור שניסו לקדם את הפרויקט שהבנק כבר לא יעמוד בהתחייבותו, מה שגרם להרהורי חרטה על שהסכימו מלכתחילה על ההריסה של השנסלרי.
ההבנה הזאת גרמה להם לקחת את העניינים לידיים, ולהפסיק לחכות לחסדי הבנק. בעקבות כך, הועלה בפעם הראשונה הרעיון להתקין את הסלונים במבנה קיים. הבעיה היתה למצוא מקום בעל מידות מדויקות שיתאים. אחד המכשולים העיקריים היה גובה התקרה, שהתנשא ל-6.46 מטר.
שמות שונים של אתרים היסטוריים משמעותיים נזרקו לאוויר: הלובר, שאטו דה ונסן, סן קלו, מוזיאון הקרנבלה – שם אף הציעו לקרות את חצר אנרי ה-4 כדי להתקין את הסלונים – אך כלום לא הבשיל. ב-1996, הסכים הבנק להשאיל ללובר את התבליטים של דלתות הסלון הגדול והספינקסים של חדר האוכל לתערוכה על עבודותיו של הפסל פג׳ו.
זו היתה הפעם הראשונה שהקהל הרחב זכה לקבל הצצה לשנסלרי, מה שעורר התעניינות ציבורית חדשה בסלונים. אחרי קרוב לשמונים שנות נסיונות כושלים, הפרויקט של שחזור השנסלרי נראה כעת אבוד לחלוטין. בדיוק אז הגיע תפנית בעלילה.
הסלונים מוצאים בית חדש
לאורך השנים היתה דמות אחת מאוד פעילה בניסיונות מאחורי הקלעים להתקנת הסלונים. דמות זו, אשר העריצה את עבודותיו של האדריכל ווילי, הפכה אותה למשימת חייו. ברטרן דו ויניו (Bertrand du Vignaud) היה איש שימור ידוע שעמד בראש ארגוני שימור שונים והיה פעיל בשמירה על אתרים היסטוריים וגיוס תורמים לפרויקטים שונים בתחום.
בתחילת שנות ה-2000 הוא התמנה לראש ארגון המונומנטים העולמי (WMF), האחראי על שימור אתרים היסטוריים ברחבי העולם. משהתמנה לתפקיד היוקרתי, החליט לעשות סוף לפיאסקו של השנסלרי ולקחת כפרויקט אישי את התקנתם מחדש של הסלונים ויהי מה. כראש הארגון היה לו, מעבר לרצון טוב, גם את הכוח וההשפעה וגם את האמצעים הפיננסים לממן את הפרויקט, לפחות בחלקו.
הוא ביקש ממנהל הבנק, דאז ז׳אן קלוד קלישה, אישור מיוחד לגשת ולבחון מקרוב את הדקורציה המפורקת המאוחסנת באנייר. כאשר הגיע לשם, נדהם לגלות אוצר של ממש. אמנם במצב מעורר רחמים, להגדרתו, אבל בהחלט עם פוטנציאל לשחזור והתקנה מחדש.
מנסיונו המר, הוא ידע שיהיה קשה לעורר עניין בקרב מקבלי ההחלטות, אז במקום שכנועים ונאומים הוא החליט, בשלב הראשון, לבנות דגם של החדרים כדי להמחיש את הפרויקט. בשלב השני, הוא החליט לחפש מקום שיאכלס את החדרים. הוא הבין שללא מציאת מיקום ראוי להתקנתם, הוא לא יוכל להתקדם עם מקבלי ההחלטות ובזבוז של עוד שנים של עבודה סיזיפית לא בא בחשבון מבחינתו.
המקום שהוא מצא היה אוטל דה רואהן (Hôtel de Rohan), או ליתר דיוק – קומת הקרקע של האוטל, שבאותה תקופה איכלסה את בית הדפוס של הארכיב הלאומי, אותו בית דפוס שעבר לשם אחרי שפונה מאוטל דה טולוז כדי לפנות מקום לבנק צרפת. במעין מעגל היסטורי מוזר, שני האתרים נדחקו החוצה בגלל הבנק, אבל עכשיו הגיע תורו של בית הדפוס להתפנות למען השנסלרי.
אוטל דה רואהן ושכנו, אוטל דה סוביז, הם חלק ממתחם ארמונות שהיה שייך למשפחת רואהן-סוביז ברובע המארה והם נבנו ע”י האדריכל פייר אלקסי דלמר (Pierre-Alexis Delamair 1676-1745), בערך באותן שנים שבהן נבנה השנסלרי ע”י ז’רמן בופרן, שאף עבד במתחם כשעיצב את הסלונים המפוארים באוטל דה סוביז.
זאת הסיבה מדוע המקום נמצא מתאים, כיוון שהיו לו נתונים דומים כמו סגנון וטכניקת הבנייה, הפרופורציות והעובדה ששניהם אוטלים פריזאים שנבנו לאותה מטרה – כמגורים לאליטה השלטת. המתחם במארה שימש מתחילת המאה ה-19 כמקום מושבו של הארכיב הלאומי של צרפת, אך בתחילת שנות האלפיים תוכניות להעברת הארכיב למבנה חדש ומודרני בפאתי פריז היו בעיצומן, ובית הדפוס הממוקם בקומה התחתונה של אוטל דה רואהן היה עתיד להתפנות.
יתרון נוסף היתה העובדה שהחדרים בקומה הראשונה של האוטל הופשטו מהדקורציה שלהם לפני שבית הדפוס עבר למקום, כך שקירותיהם היו עירומים לחלוטין. לעומת זאת, בקומה השנייה שרדו סלונים מפוארים מהמאה ה-18, כך שעם התקנת השנסלרי בקומת הקרקע, המבנה כולו יוכל להפוך למוזיאון חדש לאמנות הדקורטיבית של המאה ה-18.
כדי לשכנע את הרשויות והבנק בצרפת, הוא היה צריך לעשות סקר היתכנות יקר ולשם כך הוא פנה לפילנתרופים אמריקאים שנתנו מכספם לביצוע השלבים המקדימים. שלב זה, שארך כעשר שנים תמימות, הכין את הקרקע לפרויקט המורכב.
כאדריכל הפרויקט, הוא מינה את ראש ארגון המונומנטים ההיסטוריים פול ברנו, וביחד הם הכינו תוכנית מקיפה להתקנת החדרים מחדש. מאמציהם נשאו פרי, כאשר בשנת 2011 נחתם בשעה טובה הסכם לביצוע הפרויקט, עליו חתמו משרד התרבות הצרפתי כבעלי הנכס, בנק צרפת כבעלי הדקורציה וארגון המונומנטים העולמי בראשות ברטרן דו ויניו כאחראים על הפרויקט.
הפרויקט יצא לדרך. לביצועו נשכרו טובי אומני השחזור, בראשם אטלייה דה לה שאפל ואטלייה ארקאן, תחת ניהולה של צ׳ינזיה פסקוואלי האיטלקיה. הם החלו את עבודתם בהאנגר גדול ומשוכלל במונטרוי, אליו הועברו הארגזים מהמחסן של הבנק, שם הם הוקמו באופן זמני כדי להתחיל בשחזור ראשוני וכדי לאמוד את הנדרש לעשות. בזמן הזה, חלק מהעיטורים הוצגו לקהל הרחב באולמות התצוגה של אוטל דה סוביז.
אוטל דה רואהן לא התאים מן הסתם באופן מדויק, ונדרשו התאמות כדי להתקין את החדרים, כמו למשל סדר החדרים, שאורגן אחרת. בעיה משמעותית נוספת, שאולי היוותה לאורך השנים את המכשול הגדול ביותר למציאת אתר מתאים היתה גובה התקרה, כאשר הדקורציה של השנסלרי מתנשאת לגובה של 6.46 מטרים, בעוד גובה החדרים באוטל דה רואהן מתנשא לגובה של 5.90 מטרים בלבד.
כדי לפתור בעיה זו, הם נאלצו להנמיך את רצפת המבנה ותוך כדי כך להרוס את קשתות המרתף המקוריות ולהחליפן ברצפת בטון, דבר שהצריך אישור חריג מאגף השימור. גם זה לא הספיק, והם נאלצו בנוסף להחליף את תקרת העץ לתקרת בטון דקה. גם כאן היה צורך באישור מיוחד.
בעיות נוספות היו גודל החדרים, שלא תאם את זה של השנסלרי, ופתחי החלונות שהיו צרים יותר. עם הרבה מאמץ ומחשבה הם מצאו פתרונות לבעיות אלו. לדוגמא, קירות החדרים באוטל דה רואהן נהרסו בחלקם ובמקומן נבנו קורות פלדה שעליהן ישבה מסגרת שעליה הותקנה התקרה. אותה תקרה, שכבר עברה שחזור במונטרוי, הועלתה על ידי מנגנון הידראולי ונתקבעה שם, ולאחר מכן המשחזרים עמלו על מלאכת חיבור חלקיו השונים של הציור. על קורות הפלדה הם התקינו קירות גבס שעליהם הותקנה הדקורציה.
תוכלו לראות את עבודת השחזור בסרטון הקצר הזה:
משיכחה לפריחה – הסלונים נפתחים מחדש לקהל הרחב
הפרויקט כולו ארך כ-10 שנים – מ-2011, כאשר הארגזים שאיחסנו את חלקי הדקורציה נפתחו לראשונה, עד ערב הפתיחה החגיגי ב-2021. במקביל להתקנת הסלונים, שופצה החזית, כמו גם אולם המבואה של אוטל דה רואהן בו שולבו פסלים ואלמנטים ארכיטקטונים שהיו מפוזרים באוטל דה לה שנסלרי ד׳אורליאן. לאחר עשר שנות עבודה והשקעה של 20 מיליון אירו, הסלונים היו מוכנים לפתיחה החגיגית.
וכך, בערב ה-19 לאוקטובר 2021, המוזמנים והמכובדים ובראשם ברטרן דו ויניו ושרת התרבות רוזלין בשלו ,הגיעו לאוטל דה רואהן ברחוב ויי דו טמפלה מס׳ 87 ברובע המארה, כדי לצפות בסלונים בפעם הראשונה מזה 100 שנים.
סטפן ברן, הנסיך אמין אגא חאן, הנסיך שארל אנרי לבקוביץ’ – צאצא ישיר של לואי ה-14 – ועוד מכובדים רבים אחרים, עמדו בערב החגיגי והתפעלו לא רק מהסלונים המפוארים אלה גם ממלאכת שיחזורם והתקנתם יוצאת הדופן.
100 שנים הפכפכות ומייגעות הגיעו לסיומן באותו ערב, אשר זיכו את פריז בעוד אוצר תרבותי ואומנותי חסר תקדים.
מידע פרקטי
השנסלרי עדיין לא פתוחה באופן סדיר וחופשי לקהל הרחב, מאחר שהפרויקט בכללותו עדיין לא הסתיים. סלוני הקומה השנייה עדיין ממתינים לשיפוץ, והמאמץ להשיב חלק מהרהיטים המקוריים לשנסלרי, שעומדת ברובה ריקה, עדיין בעיצומו.
למרות זאת, ישנם שני סיורים ללא תשלום בשתי השבתות הראשונות של כל חודש בשעה 14:00, מוגבלים ל-20 איש בכל סיור.
להזמנת הסיור יש להיכנס ללינק הזה.
הכניסה היא דרך השער הראשי של אוטל דה סוביז, הממוקם ברחוב פרנק בורז׳ואה 60 ברובע המארה בפריז. יש לגשת לכניסה לאוטל מספר דקות לפני תחילת הסיור אשר מתחיל משם.
