פתיחה מחודשת של ארמון בפריז לקהל הרחב היא דבר שאמנם לא נתקלים בו לעתים קרובות, אך מדי פעם אנו חוזים במאורע כזה, שבו ארמונות שבעבר לא היו נגישים לקהל, כמו אוטל דה לה מרין, או כאלו שהיו סגורים לאורך שנים ארוכות לשיפוץ, כמו מוזיאון קרנבלה, נפתחים מחדש לקהל לאחר ציפייה דרוכה.
במאורע הפתיחה שהתרחש לפני כשנה וחצי, פריז עדיין לא חזתה וזאת מהסיבה הפשוטה שהארמון המדובר כבר אינו קיים.
בערב ה-19 באוקטובר 2021 קיבלו מכובדים מתחום השימור, האמנות והמורשת, ביחד עם אנשי ממשל ואנשי החברה הגבוהה של פריז, הזמנה חגיגית לצפות בפתיחה המחודשת של סלוניו המפוארים של אוטל דה לה שנסלרי ד׳אורליאן, הממוקם ב rue des bons enfants מס׳ 19 בפריז.
אולם, מי שניסה להגיע לכתובת הנ״ל, גילה שהוא עומד באמצע כביש שמסתיים בחזית המזרחית של הפלה רויאל, מכיוון שהשנסלרי נהרסה כבר לפני 100 שנים, כדי לפנות דרך להתרחבות בנק צרפת. אז לאן הגיעו המוזמנים, אתם שואלים? לפניכם סיפור גלגולם של הסלונים הנעלמים.
הדוכס, הקרדינל והפילגש
בשנת 1701 מת אחיו של לואי ה-14, פיליפ ד׳אורליאן הראשון, הידוע בכינויו מסייה. מי שירש אותו היה בנו הדוכס פיליפ ד׳אורליאן השני, שעם מותו של המלך 14 שנים לאחר מכן, יהפוך למשך שמונה שנים לעוצר צרפת עד הגיעו של המלך לואי ה-15 לבגרות.
לאורליאנים היו שני ארמונות עיקריים, האחד לא רחוק מוורסאי (שאטו דה סן קלו) והשני הפלה רויאל, הנמצא ממש מול ארמון הלובר. כשפיליפ יהפוך לעוצר, הוא יעביר לשם את חצר המלכות מארמון ורסאי.
ב-1702 רכש פיליפ את אוטל דה לה רוש גיון, הצמוד לפלה רויאל, ואשר החצר האחורית שלו פנתה לגניו. את המבנה הצנוע הוא החליט להעניק לאיש סודו הקרוב, הקרדינל גיום דובוואה (Guillaume Dubois 1656-1723). הקרדינל קיבל אישור להרוס את האוטל, שהוגדר כבעל איכות בינונית, ולבנות במקומו אוטל חדש ומפואר, בתנאי שעם מותו המבנה יחזור לידי הדוכס.
לבניית האוטל נשכר מי שיהפוך לאדריכל העוצר ואחד החשובים של תקופה זו, ז׳רמן בופרן (Germain Boffrand 1667-1754). בשנת 1703 אושרו התוכניות לאוטל החדש, וב-1704 החלה בנייתו שהסתיימה כשנתיים לאחר מכן. ב-1706 הקרדינל עבר לבסוף לגור במקום, אך לא לאורך זמן.
עברה שנה סך הכל מאז שהקרדינל עבר לביתו החדש, והוא קיבל הודעה מהדוכס שעליו לעזוב את המקום, לפנות אותו מחפציו ולוותר על זכויותיו בנכס. עוד באותו יום בו עזב הקרדינל את ביתו האהוב, דיירת חדשה ומסתורית עלתה במדרגות הכניסה לבית כשהיא אוחזת בידה ילד.
כדי להבין מי זו אשת המסתורין, נחזור לשנת 1702. זמן קצר אחרי שהדוכס רכש את המקום ועוד לפני שהוא נתן אותו לקרדינל, נולד לו בן ממזר בשם ז׳אן פיליפ.
אימו של הילד, מאדאם מארי-לואיז מדליין לו בל דה לה בוואסייר דה סרי (Marie Louise Madeleine Victoire Le Bel de La Boissière de Séry 1684-1748), היתה פילגשו של הדוכס, וזו היתה היא המלווה בבנם שעברה לגור באוטל במקום הקרדינל.
אם אתם שואלים “למה דווקא עכשיו?”, התשובה היא שבערך באותו הזמן שהקרדינל סיים לבנות את ביתו ביוני 1706, המלך חתם על צו המכיר בבנו הממזר של הדוכס כבן לגיטימי על כל המשתמע מכך, ועל כן הדוכס היה צריך לדאוג לו למגורים הראויים למעמדו החדש.
האם הכל היה מתוכנן ומתואם עם הקרדינל, ששימש רק כאיש קש לבניית מגורים לבנו הממזר של הדוכס, ואם כן – האם בכלל היה מודע לעובדה שהדוכס משתמש בו למטרה זו? לפי מכתב שכתב הקרדינל זמן קצר לאחר הוראת הפינוי, מתקבל הרושם שהוא עזב את ביתו בהרגשה שהוא הושפל, נוצל ונגזל וכל השקעתו במקום ירדה לטמיון.
בעוד על אחד חרב עולמו, השנייה לא האמינה על מזלה הטוב. מאדאם דה סרי לא ציפתה למבול המתנות שהדוכס הרעיף עליה, מכיוון שקבלת ביתו של הקרדינל היתה רק ההתחלה. בנוסף, היא קיבלה סכום של 20,000 ליברות, בית בסוורה (Sèvres) לא רחוק מטירת סן קלו (Saint Cloud) ובית בארג׳נטון (Argenton), ועל כך היא לקחה לעצמה את התואר הרוזנת ד׳ארג׳נטון. אבל כל הטוב הזה לא נמשך לאורך זמן.
לבקשתו של המלך, הדוכס נאלץ להיפטר מהרוזנת וכך, פחות משלוש שנים אחרי שעברה לאוטל, היא נאלצה לעזוב אותו ואת פריז.
הדיירת החדשה שזכתה לעבור לאוטל ד׳ארג׳נטון היתה שרלוט דה בוטרו, נסיכת מונטבון, אך בגלל מחסור בממון נאלצה לאחר תקופה למכור חזרה את המבנה לדוכס. בנו, לואי ד׳אורליאן, נתן אותו לשנסלור שלו, מארק פייר דה ווייה דה פולמי (Marc René de Voyer de Paulmy d’Argenson 1652-1721) . בנו, המרקיז דה ווייה (René Louis de Voyer de Paulmy d’Argenson 1694-1757), יהפוך לדמות משמעותית בהיסטוריה של המקום כשיירש אותו עם מותם של הוריו בשנת 1752.
קטן אך מפואר – הסלונים של השנסלרי ד׳אורליאן
הקרדינל דובואה, שהיה אחראי על בניית האוטל, לא הספיק בעצם לעצב את חלליו הפנימיים של המבנה והראשונה שהחלה במשימה היתה הרוזנת ד׳ארג׳נטון. לשם כך, היא גייסה כמה מהאומנים המוכשרים של התקופה, כמו הציירים אנטוון קויפל (Antoine Coypel 1661-1722), שצייר את תקרת אחד הסלונים, ז׳אן למוואן (Jean Lemoyne 1638-1713) וז׳אן בפטיסט בלין דה פונטנה (Jean-Baptiste Belin de Fontenay 1653-1715).