פרק מתוך הספר “קוראים לי ז’אנט” רומאן היסטורי על ז’אן דארק מאת יעל סוניה הרמלין

פרק מתוך "קוראים לי ז'אנט" רומאן היסטורי על ז'אן דארק מאת יעל סוניה הרמלין
זמן קריאה משוער: 12 דקות

הדרך מתחילה בדומרמי

דומרמי, על גבול לורן-שמפיין-ארדן, 300 ק”מ מפריס

בצרפת של ימי הביניים, בדומרמי, כפר קטן ונידח על גבול חבלי לורן, שמפיין וארדן, ילדה קטנה ולה צמה שחרחרה וארוכה התרוצצה בשדות המרעה. בין כרי הדשא הירוקים היא חלבה את פרות העדר, לקחה את כד החלב לביתה בכפר שבשיפולי הגבעה וחזרה להתיישב על סלע מתחת ל”עץ הפיות”. בנות הכפר אהבו להיפגש כאן, לשזור פרחים ולתלות אותם על ענפי העצים המצילים מעל המעיין. זקני הכפר היו מספרים שזהו עץ קסמים הממלא משאלות.

לפי האמונה המקומית, אם בנות צעירות מקשטות את העץ בפרחים ורוקדות סביבו, הפיות מיטיבות עם הנערות ודואגות להן לבעל טוב ולחיים טובים. לאורך דורי דורות היו בנות הכפר מגיעות לכאן בשעה שהן רועות את עדרי המשפחה ומבלות יחדיו את שעות הרעייה עד להחזרת העדרים לכפר בשעות הערב.

עבור ז’אן, הנערה בעלת הצמה שהשתתפה מספר פעמים בטקס, הייתה זו חגיגה של נערות משועממות. מדי פעם התנתקה מההמולה סביבה, מבטה הפך לחולמני והיא התחילה למלמל מילים כאילו דיברה עם מלאכים, או שהיו אלו הפיות?! דמותה סקרנה את הנשמות הטובות בכפר מאז אותו ביקור מסתורי של כרכרה לפני שנים מספר בלילה קר וערפילי, אך איש לא העז לדבר על כך.

פסלה של ז'אן ד'ארק מול אוטל גרולו. צילמה: יעל הרמלין.
פסלה של ז’אן ד’ארק מול אוטל גרולו. צילמה: יעל הרמלין.

דומרמי הוא כפר קטן וכל המשפחות מכירות וערבות זו לזו. בלילה ההוא נכנסה לכפר כרכרה רתומה לסוסים מטופחים אך מיוזעים שווילונותיה מוגפים. כמה דמויות עצרו בפתח בית צנוע ונכנסו פנימה בסערה. רעש הפרסות על שביל העפר גרם למבטים סקרניים מבעד לחלון, אך איש לא הבחין בדיוק במה שהתרחש.

החושך הכבד בחוץ כיסה את הדמויות בעטיפת מסתורין. כמה היו? למה עצרו בפתח מעונו של גובה המיסים מטעם המלך? הייתכן שמעל בכספים ובאים לעצור אותו? ואת מי ימנו במקומו? אך הביקור היה חטוף, וכעבור זמן קצר יצאו הדמויות מהבית כלעומת שבאו והכרכרה התרחקה מהכפר מבלי לקחת את ז’אק, גובה המיסים.

משפחתה של ז’אן דארק

ז’אק היה דווקא בחור נחמד וחביב על הבריות. לפני כמה שנים הגיע לכפר עם אשתו מכפר שכן בחיפוש אחר קרקע לעבד. הוא מצא כאן אדמה פורייה, שטחי מרעה רחבים וקומץ תושבים ששמחו לקבל עוד כמה ידיים עובדות. כעבור כמה חודשים בנה ז’אק את בית משפחתו, חדר משפחה צנוע ובמרכזו אח לבישול וחימום הבית בלילות הקרים, וחדרון נוסף שבו הציב מיטה אחת לכל המשפחה. באותם ימים מי שיכול היה להרשות לעצמו קורת גג ופת לחם שמח בחלקו!

פסלו של ז'אק דארק בכפר דומרמי.
פסלו של ז’אק דארק בכפר דומרמי.

רוב שעות היום עמל ז’אק, ראש המשפחה, בעבודות השדה ואשתו גידלה את הילדים ודאגה לחינוכם. המשפחה התרחבה ועד מהרה מנתה שלושה בנים ושתי בנות.  שעת ארוחת הערב המשפחתית נקבעה בהתאם לעונת השנה, עם קרני האור האחרונות בחורף ובשעת בין הערביים בעונת הקיץ. תשושים ממטלות היום, היו כל בני המשפחה מתאספים בחדר המרכזי, מעמידים פלטת עץ על רגליים תומכות וכך יוצרים שולחן מאולתר.

כל בן משפחה משך אליו כיסא עץ והתיישב בהמתנה לאוכל. אם המשפחה הייתה מוזגת מעט מרק מהסיר השחור שעל האש וכל סועד אחז בקערה החמה, שתוכנה מחמם את הבטן ואת הלב. הם לגמו מהמרק הדל וגם טבלו בו פת לחם קשה, על מנת למלא במעט יותר את הבטן. עם דעיכת האור התארגנה המשפחה לשינה על בטן מלאה.

בחורף, כדי להכין את הקרקע לזריעה, רתמו שוורים למחרשה וחרשו תלמים באדמה השחורה. מי שידו לא השיגה שור, שילם לבעל הבהמה עבור שכירת השור ליום עבודה בשדות. במקביל לעבודת האדמה, עדר הפרות הקטן הנחוץ לקיום יומיומי דרש גם הוא גיוס משאבים, ולכן תרמו ילדי המשפחה את חלקם במטלות הבית. הם אספו את ביצי התרנגולות, ליקטו עשבים לבישול, קטפו פירות לארוחות המשפחתיות ושמרו על עדר המשפחה בזמן שההורים עמלו בשדה או במשק הבית.

באותם ימים, נשים היו אימהות ועקרות בית במשרת ניהול. כל החלטות הבית עברו דרכן, החל מניהול משק הבית וכלה בגידול וחינוך הילדים. היום קוראים לזה משרת אמון עם שעות גמישות, מאוד גמישות.

פסלה של ז'אן דארק מול הצלב ברואן. צילמה: יעל הרמלין.
פסלה של ז’אן דארק מול הצלב ברואן. צילמה: יעל הרמלין.

כל משפחה עיבדה חלקה קטנה מאדמות ווקולר (Vaucouleurs), ובתמורה למיסים הולכים וגדלים קיבלה הגנה הולכת ופוחתת מהמושל המקומי שמונה ישירות על ידי יורש העצר שארל השביעי.
היו אלה ימים קשים. ימים שבהם טוב היה להישאר בכפר מחמת שודדי הדרכים שלא היססו להרוג בעבור חופן מטבעות או סתם פרוסת לחם. לאחרונה, גם המלחמה הפנימית מול דוכס בורגונדי שחבר לאויבים המושבעים של צרפת, האנגלים, הגיעה לשערי הכפר. בשנים האחרונות הגיעו לאזור חיילים אנגלים והחלו לפשוט על כפרים בחיפוש אחר אוכל ויותר מכך. מעשי ביזה, הרס, שריפה ואונס היו רק חלק מהאיומים הרובצים על התושבים.

בכפר דומרמי כל התושבים כיבדו זה את זה, וגם משפחתו של ז’אק, שהגיעה לכאן רק לפני שנים מספר, התקבלה בברכה ובכבוד גדול. ז’אק הסכים למלא את התפקיד המכובד של גובה המיסים מטעם המלך, וקיבל לידיו 200 דונם אדמות לעבדן.

הלילה הגורלי שאיש לא זכר

בחזרה לאותו לילה של ינואר בשנת 1404 או אולי 1412 או אולי בשנה אחרת, אנשי הכפר לא היו בטוחים, אבל הלילה השחור כבר ירד על הכפר ורוב תושביו ישנו שנת ישרים אחרי עבודה קשה בחריש.

באותו ערב גורלי, בבית קטן בכניסה לכפר, מריאן, עקרת בית כפופה מעול השנים, ישבה על כיסא קש רעוע ותיקנה בגדים בלויים לאור המרצד של נר קטן. בעת שבנה היחיד ישן בחדר הסמוך, מריאן החזיקה במחט מעצם שור שגילפה לעצמה ותיקנה חור במכנסיים המרופטים של בנה. שנים שהוא לבש את אותם המכנסיים, שנה אחר שנה, בחורף ובקיץ. הבד היה כבר דק ונקרע בקלות, אך לא היה למריאן ספק שהוא יחזיק מעמד עוד כמה שנים, אם רק תצליח לתקן את החור שנפער באזור הברך. יד אחת החזיקה במחט והשנייה בבגד המחורר ומגן אצבע ממתכת עוצר את המחט מלהיכנס לאצבעה ולגרום לפציעה.

לפתע נשמע קול מתקרב של טיפוף פרסות סוסים.

“מי מעז לנוע בדרכים בשעות החושך?” הופתעה מריאן. מסוקרנת, בקושי רב ולמרות כאבי הפרקים העזים שאחזו בה, הצליחה מריאן להתרומם מהכיסא ולהתקרב לחלון שבחזית הבית. הקור העז של חודש ינואר יצר שכבה דקה של קרח על החלון, ומבעד לווילון הדק ניסתה מריאן להציץ החוצה לעבר מקור הרעש. אור הנר החלוש שמאחוריה הסגיר את דמותה ליד החלון. סוסים רתומים לכרכרה שחורה חלפו על פני ביתה ודהרו קדימה על השביל החוצה את הכפר. היא ראתה את אדי הנשימה של הסוסים יוצאים מגופם החם לאוויר הקפוא. אלו לבטח לא היו שודדים שהגיעו מרחוק, חשבה לעצמה תוך כדי פסיעה אחורה מחשש שיראו את אור הנר שדלק בביתה.

הבית שבו נולדה ז'אן ד'ארק. צילם: Arnaud 25. מקור צילום: ויקיפדיה.
הבית שבו נולדה ז’אן ד’ארק. צילם: Arnaud 25. מקור צילום: ויקיפדיה.

בדומרמי היו רק מעט תושבים, מספר בתי אב פזורים משני צידיה של דרך העפר הראשית וכנסייה צנועה בקצה הכפר. הכפר, שנבנה מאות שנים קודם לכן בעתות שלום, לא היה מוגן בחומות.
הסוסים החלו להאט ומריאן ניחשה שהם עוצרים לא רחוק מביתה, בקרבת הכנסייה. הכומר חי בגפו בסמוך לבית האלוהים ומול שער הכנסייה התגוררו ז’אק ומשפחתו. מריאן לא הצליחה להבחין למי מיועד הביקור הלילי וגם לא לראות את פניהם של המבקרים. הדמויות חמקו אל מאחורי הכנסייה ונעלמו בחשיכה.

מריאן הטתה אוזן, אך השקט הסמיך של הליל שמר את סודותיו.

עיניה עייפו מנעיצת מבטים בחושך ובעיקר כשלו ברכיה מפאת גילה המתקדם. באנחת כאב הניחה את המחט על השולחן, גם את מגן האצבע והבגד שעוד החזיקה בידה, והתיישבה בכיסא הנדנדה מעץ שהיה למיטתה בחודשים האחרונים. כעבור כמה דקות הכריעה אותה שינה טרופה והיא חלמה על שודדי דרכים המגיחים לפתע מפינות חשוכות.

למחרת התעורר הכפר לבוקר בהיר וקר. הכפור של הלילה השאיר שכבת קרח על השביל הראשי ושטחי המרעה העשבוניים התקשטו גם הם בשכבה לבנה דקיקה של קרח. עם הופעת האור הראשון קרני השמש הביישניות החלו להמס את הקרח והמים זלגו באיטיות לאדמה הרוויה, לשורשי העשבים, הפרחים והעצים.

עתה לא היה זכר לאירועי ליל אמש.

קרסולה של מריאן

מריאן קמה עם שחר ומיד הדליקה את האח. בלילה הכפור חודר לבתים ומקפיא למוות את החלשים. היא הייתה חייבת להיות חזקה. בעלה מת לפני שנים רבות ובנה היחיד, שלא התחתן מעולם, היה זקוק לה יותר מתמיד.

השנה עטף הקור את הכפר ולא הרפה. זה ימים ארוכים שהקור כה עז שהתושבים אינם נראים כמעט בשבילי הכפר, ורק מי שצריך לעבד את האדמה יצא עטוף בכמה שכבות של בגדים חמים. מרוב קור כבר הלכו לעולמם שניים מזקני הכפר שגדלו עמה והתבגרו לצידה. למזלה ולמזלו של בנה, הם התכוננו לחורף מראש, ובזכות העובדה שגרו ליד יער עבות, גזם בנה במהלך הקיץ גזעים רבים והכין עצים לחימום לימים הקשים של החורף.

שנים היא מכינה את ארוחותיו באח הבית ואת כל חייהם ניהלה בחסכנות רבה. גם היום, למרות השינה המועטה והקור העז, היא אגרה כוחות ויצאה לחצר להביא מעט עצים להסקת האח. שכבה דקה של קרח כיסתה את השביל. הדשא הירוק בחצר כוסה בהינומה לבנה שקופה והרוח הקרה הצליפה בפניה. בזמן שמריאן פסעה לעבר מחסן העצים, היא הרגישה איך כל פסיעה מחליקה מעט על הקרח הדק. היא התקדמה בזהירות רבה ומיהרה לקחת בזרועותיה כמה גזעים שבנה חטב מבעוד מועד.

כשזרועותיה עמוסות בעצי הסקה מבוקעים חזרה לאיטה לעבר ביתה, אך לפתע רגלה הימנית התעקמה והיא נפלה על הקרח הקפוא. הכאב הנורא גרם לה להפיל את הגזעים והם התפזרו על שכבת הקרח. בעת נפילתה חשה מריאן את עוצמת המכה של גופה החובט בקרח ופלטה זעקת כאב. כמה רגעים ארוכים ישבה על הקרקע הקפואה, כשהיא מרגישה איך הקור משתלט במהירות על כל איבריה ופושט בעצמותיה. הכאב בקרסול היה קשה מנשוא והקרין על כל הרגל. היא לא הייתה מסוגלת להתרומם בכוחות עצמה.

למזלה הטוב, בנה שזה עתה הקיץ משנתו שמע את צעקתה, קם ממיטתו בבהלה וחש לעזרתה. בזהירות עטף אותה בזרועותיו והקים אותה בדאגה רבה. מריאן לא הייתה מסוגלת לדרוך על רגלה הפצועה והיא נשענה עליו, על בנה שהיא כה אוהבת ולו הקדישה את חייה. כמה טוב שהם ביחד ודואגים האחד לשנייה, חשבה לעצמה.

הם התקדמו אט אט וכאשר עברו את סף הדלת, הושיב אותה הבן על כיסא ליד האח הכבויה, ומיהר החוצה להביא את גזעי העץ שהתפזרו. הוא חזר במהרה, סידר את העצים באח והדליק את האש המבורכת שתחמם את אמו האהובה. הלהבות הביישניות התחילו להתחזק והאש האירה וחיממה את החדר החשוך. למרות הכאב העז בקרסול מריאן לא הייתה מסוגלת להישאר ללא מעש, ועד מהרה התעשתה והחליטה להכין את הבצק ללחם, בסיס מזונם ההכרחי להישרדות בימים הקרים של החורף.

מריאן התהלכה בקושי רב במטבח ואספה מהשק כמה כפות של קמח שעורה שחור וגס, שניפתה ביסודיות והניחה בצד. בנה הביא לה מעט מחמצת – שמרים טבעיים שהתפיחה עם מים במהלך הלילה – ולאחר שצנחה שוב על הכיסא באנחת כאב, היא הוסיפה אותם לבצק הלחם שהיא לשה בנמרצות ובמקצועיות עד להשגת כדור בצק הומוגני.

מריאן הניחה את הבצק בקערה ליד האח לשם התפחה. כעבור זמן עיצבה את הלחמים בצורת כדור (Boule) וביקשה מבנה שייקח את הלחמים לאפייה אצל אופה הכפר, שיכניס אותם לתנורו וישגיח על אפיית הלחם. בכל כפר היה אופה (Boulanger), שתפקידו לאפות את כדורי הלחם (Boule) שהובאו אליו על ידי עקרות הבית ומכאן קיבל את שמו המקצועי Boulanger. בינתיים, קרסולה של מריאן התנפח ושלח אותות כאב שפילחו את כל גופה. עכשיו משסיימה להכין את הלחם, יכולה הייתה להתפנות לטפל ברגלה.

איכרים חולקים לחם. ציור מהמאה ה-14. מקור ציור: ויקיפדיה.
איכרים חולקים לחם. ציור מהמאה ה-14. מקור ציור: ויקיפדיה.

מריאן למדה מאמה לרקוח תרופות מעשבים, פרחים, אבנים, עצמות ועוד מרכיבים שהיו בנמצא באזור. המתכונים השונים עברו מאם לבת והיו שמורים היטב בזיכרונן לעת הצורך. מובן שהיו אלו תרופות של פשוטי העם, וסביר להניח כי בין כותלי הטירות והארמונות זכתה האצולה לטיפולים מתקדמים ויקרים יותר, אך אמה של מריאן ידעה תמיד לרפא כל מכאוב או מחלה.

מריאן נזכרה כי עבור נפיחות וכאב ההנחיות היו ברורות מאוד: לקחת כמות זעירה של פיח מהארובה, להוסיף קמצוץ של אבקת אבן צפחה מרוסקת היטב ולערבב עם ציפורן של פרסת סוס. טוחנים הכול לאבקה דקיקה, מערבבים עם מעט שומן חזיר והנה לכם, משחה נגד כאבים ונפיחויות! מורחים את המשחה על האזור הנפוח; חוזרים על הטיפול כמה פעמים ביום במהלך שלושה ימים לפחות, ומקווים לטוב.

מריאן צלעה בחדר ממקום למקום, אספה את כל החומרים הדרושים למשחה והחלה לטחון אותם לאבקה דקה. היא לקחה כמות קטנה של שומן חזיר ששמרה מהקיץ האחרון, הוסיפה לו את תערובת החומרים וערבבה עד להשגת משחה הומוגנית. בזהירות הרימה את קפלי שמלתה והחלה לעסות את קרסולה במשחה. עורה היה מחוספס משנים קשות של עבודה ללא קץ שעברו עליה.

החיים בכפר לא היו קלים כלל, ולצד העבודה הקשה צריכים היו האיכרים צריכים להתמודד מדי מספר שנים עם אסונות טבע כגון בצורת המביאה עמה רעב וחולי, פגעי מזג אוויר המזיקים לתבואה ולשאר הגידולים, מגיפות המכניעות בעלי חיים ואנשים כאחד, שודדים ורוצחים המבקשים לחיות על חשבונם של הכפריים הפשוטים וכמובן חיילים עוינים – בורגונדים או אנגלים – הפושטים על הכפר בקביעות.

למרות הכאב המפלח את רגלה שהטריד אותה מאוד, מריאן ליקטה כמה ירקות ממדפי המטבח והתיישבה לחתוך את המצרכים למרק הדל שתכין לבנה. הם שחטו את החזיר האחרון שלהם בקיץ שעבר, וכבר עתה לא נשאר הרבה בשר למאכל. מעט משאריות הבשר אשר שומרו במלח היו תלויות על הקורה בפינת החדר, מוסתרות מעיני המבקרים. בחצר התרוצצו כמה תרנגולות שהטילו בין שתיים לארבע ביצים ביום, תלוי בעונה ובמזג האוויר. זה הספיק לצריכה הביתית שלהם. מהביצים הכינה מריאן מדי פעם חביתה מתובלת בעשבים מכמה סוגים וכן השתמשה בהן למאכלים שונים.

מרק ירקות של איכרים

מריאן לקחה סיר גדול וכבד והניחה אותו על הוו התלוי באח, מעל להבות האש. בנה, שעתה סיים להתכונן ליציאה לעבודה בשדה, יצא לחצר ושאב מים מהבאר. המלאכה קשה ואמו הקשישה לא הייתה מסוגלת עוד לסחוב את דליי המים. הוא מילא שני דליים, הכניס אותם לבית והניח אותם ליד המשטח במטבח. החום שהפיצה האח התחיל להתפזר בבית, והבן חש את החמימות בפניו ברגע שנכנס הביתה מהקור המקפיא של הבוקר החורפי.

הוא ראה את אמו עומדת ליד האח ובתנועות כואבות תולה את הסיר להכנת המרק – אותו מרק שיאכל בסוף היום, כאשר ישוב הביתה מיום עבודה מפרך בקור וברוח החזקה. הוא היה מודע לעובדה כי אמו כבר לא בריאה, והיום שבו יישאר לבד ויצטרך לדאוג ולבשל לעצמו התקרב במהירות. עצבות גדולה עטפה אותו. כל חייו חי ופעל תחת כנפיה המגינות של אמו, והנה עתה עמד מולה ופחד גדול מהעתיד לבוא אחז בו.

מריאן הסתובבה אליו וחייכה חיוך ספוג בכאב. הכאבים ברגלה הגבילו אותה בתנועותיה וניכר עליה שהיא סובלת. בנה התעשת, ובתנועה קלה שפך את המים אל הסיר התלוי. עתה הוא צריך לצאת החוצה לקור לעיסוקיו. הוא הניח את ידו הימנית על כתפה, נשק לאמו במצח ועזב את הבית החמים. מריאן, שחיכתה לרתיחת המים, סידרה מעט את הבית. יותר מאוחר, כאשר המרק ירתח, היא תמשיך במלאכת התפירה שלא סיימה בליל אמש. היא הוסיפה למים את הירקות שחתכה קודם לכן ולקחה ביצה אחת, שברה אותה לתוך המרק הרותח ובחשה היטב. היא פרסה פרוסות מלחם יבש בן מספר ימים שנשאר לה, והוסיפה גם אותן למרק.

בימים הללו ללחם היה מקום של כבוד והוא נחשב כמעט למאכל קדוש. נדרשה עבודה כה רבה עד שהשיגו אותו, ולנוכח שנות הרעב שידעו התושבים כל פירור לחם נוצל, בין שהוא טרי ובין שהוא יבש. נוסף על כך, הכומר המקומי הסביר לכפריים על הקשר הדתי בין הלחם, המסמל את גופו של ישוע, לבין החשיבות לשמור על נפשם ולהתנהג בפשטות ובהרמוניה עם הסביבה.

עוד יומיים יגיע יום המנוחה, הרהרה מריאן. בימי ראשון בבוקר מצלצלים פעמוני המגדל וכל תושבי הכפר מתאספים בכנסייה הקטנה. זהו המקום שבו הם פוגשים איש את רעהו, סופגים את קדושת המקום, מתפללים לקדושים המצוירים בוויטראז’ים, נושאים תפילה להגנה מפני מחלות ונזקים, ומקשיבים לדרשת הכומר המקומי. מריאן, שלא למדה קרוא וכתוב כמו רוב תושבי הכפר, הייתה מתבוננת בויטראז’ים של הכנסייה הקטנה וידעה לזהות את הדמויות והאירועים המתוארים בתמונות. את התפילות היא דקלמה מהלב כפי שעשו הוריה ודורות רבים לפניהם.

כך היה במשך מאות בשנים וכך ימשיך בשנים הבאות. ביום המנוחה, אדם ובהמה נחים בחיק המשפחה ונהנים ממעט מנוחה מהקושי היומיומי. מריאן התיישבה ונאנחה – האמונה נתנה לה כוחות. ביום ראשון היא תתפלל לחיים טובים לבנה ולשיכוך מכאוביה.

על מריאן עברו יומיים של כאב ברגל הפצועה, ובבוקר יום א’ צלצלו הפעמונים וקראו לאנשי הכפר להתאסף לתפילה בכנסייה שבקצה השביל הראשי. הקור העז המשיך להכות באזור. בשגרת השבוע מיעטו התושבים להיפגש, והאסיפה בין כותלי הכנסייה אפשרה להם להתחבר ולחזק את הקשרים ביניהם.

מריאן עטפה את עצמה בבגדים חמים, עטפה את כתפיה בשל, לקחה מקל הליכה ושמה את פעמיה לכיוון הכנסייה, שלובת ידיים עם בנה. השביל היה עדיין מכוסה קרח והיה עליה להיזהר שלא תחליק שוב. הכאב בקרסול אמנם פחת הודות למשחה הטובה שרקחה, אך טרם נעלם. מכל עבר יצאו תושבים מבתיהם ובירכו זה את זה בדרכם לתפילת יום ראשון.

האם הנצר החדש למשפחת דארק ישרוד?

איזבל רומה. אמה של ז'אן דארק.
איזבל רומה. אמה של ז’אן דארק.

מריאן ובנה הגיעו לכנסייה ובכניסתם פנימה הצטלבו באדיקות וביראת כבוד. ריח מיסטי ריחף באוויר. מריאן התקדמה למקומה בשורה הראשונה, ותוך כדי התקדמות בין השורות סקרה במבטה את הנוכחים. כולם נדו בראשם ומלמלו ברכת שלום לעברה. מריאן נמניתה עם זקני הכפר וכולם כיבדו אותה, אישה ערירית המגדלת את בנה לבדה בקושי אך בכבוד. היא הכירה את כל בני הכפר ואת משפחותיהם והחזירה להם ברכת שלום.

גם ז’אק היה כאן, עיניו קטנות ופניו טרודות. לידו ישב בנו הבכור ז’אקמא (Jacquemin). בדרך כלל אשתו יושבת בצידו השני של הילד, אך היום מקומה נותר שומם. מריאן המשיכה להתקדם והתיישבה מול המזבח הקטן. המיסה יכולה להתחיל.

כמו כל תושבי הכפר ידעה מריאן את התפילות בעל פה עוד מימי ילדותה, כאשר הוריה היו לוקחים אותה בקביעות בכל יום ראשון וחג לכנסייה הקטנה. היא דקלמה את התפילות בלטינית כפי שלימדו אותה בצעירותה. המנגינה עזרה לה לזכור את המילים, שאת משמעותן ידעה במעורפל לאחר שאמה הסבירה לה אותן, כפי שאמה שלה הסבירה לה והיא בתורה הסבירה לבנה. לא ברור אם זכרה את כל המשמעויות, אך הציורים על קירות הכנסייה מילאו את תפילותיה בתוכן והתוו את חייה.

היא הודתה לאלוהים על טוב ליבו, ביקשה אישה טובה לבנה היחיד, ונשאה תפילה בליבה כי המושיע יראה לה את הדרך לחיים טובים ללא חטא, כדי שביום הדין תמצא עצמה בפתח גן עדן ולא בייסורי הגיהינום, זה המתואר בצבעוניות יתרה באחד מציורי הקיר.

בתום התפילה יצאו המתפללים מהכנסייה וכל אחד חזר לביתו. כהרגלה, יצאה מריאן עם אחרוני המתפללים, וכאשר פנתה ללכת שמעה קול בכי של תינוק בוקע מהבית השכן. מופתעת היא הפנתה את מבטה לעבר מקור הקול והספיקה לראות את ז’אק נכנס לביתו וסוגר את הדלת בחופזה.

הייתכן שאיזבל אשתו ילדה תינוק נוסף?!

המשפחה כבר התברכה בשלושה בנים ובת אחת מקסימה ומלאת חן. היו עוד כמה לידות, אך הוולדות לא נשארו בחיים ומתו בגיל צעיר. בית הקברות מלא בקברי ילדים רכים שלא שרדו את החורפים הקשים! מי שילדה עכשיו, באמצע החורף הקשה, תתקשה לשמור על התינוק בחיים.

מחשבות שונות הטרידו עתה את מריאן. כיצד לא ראתה את בטנה של איזבל תופחת? עם זאת, בימי החורף הנשים לובשות כל כך הרבה שכבות של בגדים שקשה מאוד לזהות מי מהן בהיריון. ייתכן גם שאיזבל ילדה בטרם עת ובטנה לא הספיקה לתפוח לעיני כולם…

הכאב שפילח את קרסולה קטע את הרהוריה והיא פתחה את דלת ביתה. ריח של מרק חם ולחם טרי מילא את החדר, אך מריאן התיישבה על כיסא הנדנדה באפיסת כוחות.

עברו כמה שנים והתינוקת של ז’אק ואיזבל החלה להתרוצץ בכפר. ילדה קטנה, שחורת שיער וחומת עיניים שעזרה למשפחה בעבודות המשק הפשוטות. היא הייתה ילדה שמחה ומלאת חיים, ומריאן ראתה אותה לעיתים קרובות עוברת בשביל ליד ביתה.

שמה היה ז’אן.

אהבתם את הפרק?

אתם יותר ממוזמנים לקנות את הספר השלם באחד מהקישורים הבאים:

כמה מילים על יעל הרמלין

יעל סוניה הרמלין – חוקרת תרבות צרפת ומלווה טיולי עומק ברחבי צרפת.

יעל נולדה בצרפת בשם סוניה, למשפחה צרפתית בדמה וברוחה. כבוגרת מערכת החינוך הצרפתי שגדלה והתחנכה בצרפת על ערכי הרפובליקה, היא ספגה את תרבותה, ותמיד העריצה את גיבוריה. כך גדלה יעל על המיתוסים השונים שכל צרפתי מכיר.

עם עלייתה ארצה בשנת 1985 ואחרי לימודים אקדמאיים בארץ, יעל למדה להכיר את הגיבורים הישראליים וההשוואה בינם ולבין הגיבורים הצרפתיים הייתה בלתי נמנעת.

זה הרגע בו התעורר אצלה הרצון לחקור לעומק את ההיסטוריה של צרפת בכלל ושל ז’אן ד’ארק בפרט…וכך נולד הספר “קוראים לי ז’אנט”, העוסק בגיבורה הלאומית של צרפת מנקודת מבט אינטימי ורגיש, הבא לתאר תקופה על רקע אירועים היסטוריים.

רוצים לקרוא עוד על ז’אן דארק?

אתם מוזמנים להיכנס לכתבה ז’אן ד’ארק: מכשפה או קדושה?

מוזמנים ליצור איתי קשר

מתכננים טיול לצרפת?
מוזמנים להיכנס ל"ארגז הכלים" שלי שמכיל שורה של אתרים אמינים להזמנות מלונות, כרטיסים, רכבים וכל דבר נוסף שתזדקקו לו לבניית טיול מושלם.
רוצים לא לפספס אף כתבה?
הרשמו לעלון שלי ותתחילו לקבל כתבות מרתקות כל שבוע לאימייל. כבונוס אשמח גם לתת לכם בחינם את ההרצאה שלי "טיול בפריז בעקבות מולייר".​
הפרנקופיל
בואו נשמור על קשר

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם (או מקסימום פעמיים) בשבוע.

ואם זה לא שכנע אותכם…

מי שנרשם כעת יקבל את הרצאה שלי על טיול בפריז בעקבות מולייר בחינם!