זה לא סוד שהסרט הצרפתי האהוב עלי הוא “אמלי” (Les Fableaux Destines d’Amelie Poulain) של היוצר ז’אן פייר ז’אנה (ומי שאוהב את הסרט כמוני מוזמן לטייל בפריז באמצעות מסלול הטיול הזה). מאז ומתמיד חלמתי על סרט המשך, אולם לז’אנה ולכוכבת הראשית, אודרי טוטו, היו כנראה תוכניות אחרות וסרט המשך מעולם לא נוצר (ואולי טוב שכך מכיוון שמעט מאוד סרטי המשך הצליחו להגיע לרמה של הסרט המקורי). והנה, באופן פתאומי ודווקא מבלגיה מגיע לו הסרט “קומדיה אלוהית”, אשר כמובן איננו מהווה המשך ישיר או רשמי לסרט “אמלי”, אולם בעיני מדובר בסוג של סרט המשך ואם לא, אז לכל הפחות אח חורג או טבעי לסרט הנהדר הזה.
תקציר הסרט קומדיה אלוהית (Le tout nouveau testament)
אלוהים, כך מסתבר, חי! הוא חי בבריסל והוא חתיכת טיפוס, מתנהג לא יפה לאשתו ולבת. כן, שמענו שיש לו בן, אבל מסתבר שיש גם בת. קוראים לה איה והיא בת עשר. יום אחד נמאס לילדה והיא מחליטה לנקום. היא פורצת למחשב של אלוהים ושולחת לכל אדם בעולם הודעת טקסט עם התאריך בו ימות. הבלגן חוגג. סרטו החדש של ז’אקו ון דורמל (“טוטו הגיבור”), “קומדיה אלוהית”, הוא סאטירה סוריאליסטית משועשעת שכבשה לבבות בפסטיבל קאן האחרון והוא מועמד בלגיה לפרס האוסקר 2016. הסרט יתחיל להיות מוצג בארץ ב 24 בדצמבר 2015.
נקודות דמיון בין “קומדיה אלוהית” לבין “אמלי”
ממבט ראשון נראה שאין הרבה דמיון בין הסרטים. “אמלי” מתרחש בפריז ואילו “קומדיה אלוהית” בבריסל. יתרה מזאת, בעוד שסרטו של ז’אן פייר ז’אנה מציג את פריז במלוא תפארתה ומהווה שיר הלל לעיר האורות, הרי שבריסל של ון דורמל מוצגת במלוא כיעורה. לא תמצאו כאן תמונות מכיכר העיריה היפהפייה או אפילו של פסל הילד המשתין, אלא בעיקר רחובות ובניינים אפורים ומודרניים (אפילו הכנסייה הבארוקית בסרט הופכת למעין מחנה פליטים, אשר מוכי הגורל שנמצאים בה מצליחים להסתיר כל סממן של יופי). אולם במבט שני ושלישי נקודות הדמיון מתחילות לצוץ להן לאיטן. הנה כמה דוגמאות:
- למרות ש”אמלי” נוטה יותר לצד המואר והרומנטי ואילו “קומדיה אלוהית” נוטה יותר לצד האפל, הרי ששניהן קומדיות עצובות בהן הצחוק והבכי מתחלף במהירות מסחררת.
- בשני הסרטים המוטיב המרכזי הוא הבדידות הן של הגיבורה (אמלי לא חוותה מעולם קשר רומנטי רציני ואילו איה חיה במשפחה עם אב מתעלל, אם אפטית ואח שנצלב לפני כ 2000 שנה) והן של שאר הדמויות העיקריות בסרט (לדוגמא “איש הזכוכית” בסרט “אמלי”, אשר מצבו הגופני מחייב אותו להסתגר בביתו או האישה בכיכובה של קתרין דנב בסרט “קומדיה אלוהית” החיה בבדידות עם בעל שאיננו אוהב אותה).
- מתוך הבדידות הזאת יוצאת הן איה והן אמלי למסע במטרה לעזור לאחרים ולגרום להם לגלות את האמת הפנימית ובאמצעות המסע הזאת להקל על הבדידות שכל אחד . הנה לדוגמא אמלי, אשר מחברת את דומיניק ברטודו אל ילדותו:
איה מצליחה לעזור לגיבוריה לעשות מסע דומה באמצעות זה שגילתה לכל אחד ואחד מהם את זמן מותו, מכיוון שמרגע שהאדם יודע כמה זמן נשאר לו הוא מפסיק לבזבז אותו על שקרים עצמאיים. וכך כל דמות ב”קומדיה אלוהית” יוצאת למסע פיזי או פנימי בו היא מגלה את עצמה ומנצלת כל רגע נתון על מנת להגשים את תשוקותיה העמוקות ביותר.
- יולנד מורו (Yolande Moreau) הנפלאה, אשר משחקת בשני הסרטים ומהווה סוג של חוט מקשר. בסרט אמלי היא משחקת את מדלן וואלאס, אשה חלשה ודי פאסיבית המקדישה את חייה לזכרו של בעלה שבגד בה ונטש אותה. גם בסרט הנוכחי היא מגלמת דמות דומה מאוד (בכל הנוגע לחולשה ופאסיביות אותן היא מקרינה). אולם להבדיל מ”אמלי” לקראת סוף הסרט, היא לוקחת יוזמה ומשנה לחלוטין את כיוון העלילה.
- ולבסוף, הפסקול בשני הסרטים הוא פשוט מדהים. הפסקול של “אמלי” נוצר כמעט כולו על ידי יאן טירסן (Yann Tiersen) ומהווה מוזיקת רקע שמדגישה אירועים שקוראים בסרט. לעומתו כמעט כל הפסקול של “קומדיה אלוהית” מורכב ממנגינות ושירים שהולחנו על ידי אחרים. אולם, להבדיל מ”אמלי” לכל מנגינה יש קשר מכריע לעלילה וזאת מכיוון שהגיבורה הראשית שומעת אותן, כאשר היא מקשיבה לליבו של כל אחד מהגיבורים בסרט. וכך ממוזיקת רקע הופכת המוזיקה בסרט למקדמת עלילה. ואיזו מוזיקה! ממוזיקת בארוק של הנדל, פרסל וראמו ועד שירים של דלידה (Dalida), שארל טרנה (Charles Trenet) וסלבאטור אדאמו (Salvatore Adamo), אני מבטיח לכם שלא תוכלו לעזוב את הפסקול הזה. הנה השיר שהכי אהבתי מתוך הסרט:
סיכום: האם “קומדיה אלוהית” מהווה המשך ראוי ל”אמלי”?
יצא לי לראות את הסרט יחד עם עוד כמה חברים בסינמטק תל אביב. דעתי האישית היא שמדובר בסרט פשוט נפלא ואחד הסרטים הטובים ביותר שנוצרו. אהבתי במיוחד את המעבר התמידי בין הומור חד ומשונן לבין עצב שמפלח את הלב ואת הפסקול הנהדר. יחד עם זאת האופי האפל והאפור של הסרט יחד עם הסוריאליזם שנמצא בכל פינה עלולים להפריע לחלק מהצופים שעלולים לא להבין את כל דקויות העלילה. וכך בעוד שאני יצאתי נפעם הרי שחברי יצאו מעט נפעמים פחות והגדירו את הסרט כ”חביב, אך לא יצירת מופת”. לכן אשמח מאוד לשמוע את דעתכם, אותה אתם מוזמנים לרשום בתגובות למטה או בדף הפייסבוק של פרנקופילים אנונימיים. אז מה אתם אומרים? יצירת מופת או סתם קומדיה נחמדה להעביר איתה את הערב?
