אני מתכנן מסע ארוך בנורמנדי בספטמבר-אוקטובר 2025, והפעם החלטתי שאני הולך להפוך את דוביל לבסיס שממנו אצא לגלות את כל נפלאות החבל הזה (אם תרצו לדעת היכן אתגורר היכנסו לקישור הזה). כדי לבוא מוכן, וכדי להפיק את המרב מהשהות שלי שם, החלטתי לצלול לעומק ההיסטוריה של דוביל ושל שכנתה ויריבתה הנצחית, טרוביל. מה שמצאתי היה סיפור כל כך מרתק, מלא יצרים, אמנות ותהפוכות, שהרגשתי שאני חייב לחלוק אותו אתכם.
כי כדי באמת ליהנות מהן, כדי להרגיש את הדופק הייחודי של כל אחת, אי אפשר להסתפק רק בשיטוט על הטיילת. חייבים להכיר את הסיפור שלהן. והו, איזה סיפור זה! סיפור על שתי אחיות, אחת בוהמיינית, השנייה נוצצת. סיפור על יריבות, אמנות, אהבה ותשוקה. הכתבה הזאת היא ההכנה המושלמת לביקור שלכם, וגם לביקור שלי.
טרוביל, “מלכת החופים” והמוזה של האמנים
הסיפור שלנו מתחיל, כמו כל סיפור טוב, עם האחות הבכורה, זו שהייתה שם קודם. לפני שדוביל הייתה אפילו חלום בראשו של דוכס, טרוביל כבר הייתה שם, חיה ונושמת. היא הייתה הלב הפועם של האזור, המקום שאליו כולם נשאו עיניים.
הגילוי: מכפר דייגים לחוף הבוהמייני של פריז
בימי הביניים, טרוביל (Trouville) הייתה לא יותר מכפר דייגים קטן ושליו, השוכן בבטחה בשפך נהר הטוק. במשך מאות שנים, החיים התנהלו בקצב איטי, על פי הגאות והשפל, ואיש לא דמיין את המהפכה שעתידה להתרחש.
הכל השתנה בשנת 1825. צייר צעיר מפריז בשם שארל מוזן (Charles Mozin 1806-1862), חיפש נופים חדשים והגיע במקרה לטרוביל. הוא התאהב מיד בקסם הפראי והלא מלוטש של הכפר, בחופי החול האינסופיים ובסירות הדייגים הצבעוניות.
מוזן חזר לפריז עם ציורים מלאי אור וחיים, שהציגו את טרוביל לעולם. בציוריו הוא תיעד את החיים הפשוטים, את הדייגים החוזרים מהים ואת הנוף הדרמטי. הציורים הוצגו בסלונים הנחשבים של פריז ועוררו סקרנות עצומה. פתאום, כולם דיברו על “טרוביל”.
בעקבות מוזן, החלו לזרום לטרוביל אמנים וסופרים, שנמשכו לאותנטיות שלה ובזו ליוקרה המלאכותית של אתרי נופש אחרים כמו דייפ (Dieppe). ביניהם היה הסופר הדגול אלכסנדר דיומא (Alexandre Dumas 1802-1870), שכתב בהומור כי “טרוביל, מבחינת קווי רוחב, הייתה אז אלמונית פחות או יותר כמו האי של רובינזון קרוזו”. הוא לא ידע עד כמה נבואתו תתגשם.
האמנים הפכו את טרוביל למושבת אמנות תוססת. ציירים כמו אז’ן בודן (Eugène Boudin 1824-1898) וקלוד מונה (Claude Monet 1840-1826) הקימו בה את כן הציור שלהם, מוקסמים מהאור המשתנה של נורמנדי. הם לא רק ציירו את הנוף, אלא גם את החברה החדשה שהחלה לפקוד את החוף – נשים אלגנטיות עם שמלות קרינולינה ושמשיות, שהפכו לסמל של ה”בל אפוק”. כך, באופן מרתק, האמנות הזינה את התיירות, והתיירות, בתורה, סיפקה נושא חדש לאמנות.
אהבה אסורה על החוף: גוסטב פלובר והתשוקה שתעצב את חייו
אבל הסיפור המרתק ביותר של טרוביל, זה שהפך אותה לחלק מההיסטוריה של הספרות העולמית, הוא סיפור אהבה. אהבה בלתי אפשרית, ששינתה לעד את חייו של אחד הסופרים הגדולים ביותר שידעה צרפת.
המפגש הגורלי עם אליזה שלזינגר
באוגוסט 1836, נער צעיר וביישן בן 14, בשם גוסטב פלובר (Gustave Flaubert 1821-1880), טייל על חוף טרוביל עם משפחתו. לפתע, הוא ראה אישה יפהפייה, אליזה שלזינגר (Élisa Schlésinger 1810-1888), אישה נשואה בת 26 ואם לתינוקת. באותו רגע, עולמו התהפך.
שנים לאחר מכן, הוא יתאר את הרגע הזה בכתביו: “הייתי קפוא מרוב תדהמה… חשתי לראשונה את לבי, חשתי משהו מיסטי, מוזר, כמו חוש חדש… אהבתי”. האגדה מספרת שהרוח העיפה את הצעיף שלה, והוא רץ להרים אותו והגיש לה אותו, רועד כולו. זה היה הרגע שבו נולדה התשוקה הגדולה והיחידה של חייו.
הסיפור היה “פיקנטי” במיוחד לאותה תקופה. אליזה הייתה ידועה כ”מאדאם שלזינגר”, אך למעשה עדיין הייתה נשואה רשמית לבעלה הראשון, קצין צבא שנעלם באלג’יריה. היא חיה עם המוציא לאור המוזיקלי מוריס שלזינגר, ורק שנים מאוחר יותר, לאחר מות בעלה הראשון, הם יכלו להתחתן. עבור פלובר הצעיר, היא הייתה התגלמות היופי, המסתורין והאהבה האסורה.
לידתה של מאדאם ארנו: כיצד טרוביל נכנסה לספרות העולם
האהבה הזו, שמעולם לא מומשה, רדפה את פלובר כל חייו. היא הפכה לאובססיה, למקור השראה ולפצע פתוח. טרוביל והדמות של אליזה שלזינגר הפכו לחלק בלתי נפרד מהמטען הרגשי והיצירתי שלו.
עשרות שנים מאוחר יותר, כשהוא כתב את יצירת המופת שלו, “החינוך הסנטימנטלי” (L’Éducation Sentimentale), הוא יצק את כל הזיכרונות והרגשות האלה לדמותה הבלתי נשכחת של מאדאם ארנו, האהבה הבלתי מושגת של גיבור הספר, פרדריק מורו. כך, אותו מפגש מקרי על חוף טרוביל הפך לאחד הסיפורים המכוננים של הספרות המודרנית.
במכתב שכתב לאליזה בשנת 1872, שנים רבות לאחר המפגש, הוא חושף את עומק רגשותיו: “על הרקע הזוהר הזה, שבו רוחות רפאים יקרות מושיטות לי את זרועותיהן, הדמות הבולטת ביותר היא שלך! כן, שלך. הו, טרוביל המסכנה!…”.
פאר הבל אפוק: מלון “הסלעים השחורים” והאורחים המפורסמים
שיא תהילתה של טרוביל הגיע עם ה”בל אפוק”, התקופה היפה של סוף המאה ה-19. סמל מובהק לתקופה זו הוא מלון “הסלעים השחורים” (Hôtel des Roches Noires), ארמון פאר שנחנך בשנת 1866 והפך מיד למרכז החיים החברתיים של “מלכת החופים”.
המלון, עם החזית המרשימה שלו מלבנים אדומות ובז’, משך אליו את כל המי ומי של אירופה. קלוד מונה הנציח אותו בציור מפורסם משנת 1870, שבו ניתן לראות את האורחים האלגנטיים יושבים במרפסת וצופים אל הים.
אך יותר מכל, המלון הפך למקדש ספרותי. מרסל פרוסט (Marcel Proust 1871-1922) היה אורח קבוע, שהגיע לכאן עם סבתו כדי לנשום את אוויר הים. המלון והאווירה שלו שימשו השראה ישירה לעיירת הנופש הבדיונית “בלבק” (Balbec) בספרו המונומנטלי “בעקבות הזמן האבוד”.
עשרות שנים מאוחר יותר, סופרת אחרת, מרגריט דיראס (Marguerite Duras 1914-1996), קנתה דירה במלון שהפך לבניין דירות, ממש בסמוך לחדרים שבהם שהה פרוסט. היא בילתה שם את קייציה עד סוף חייה, וכתבה על “הקסם האלים” של טרוביל. כך, אותו בניין הפך לנקודת מפגש סמלית בין שניים מענקי הספרות הצרפתית של המאה ה-20.
דוביל, חלום של דוכס שנולד מהחולות
בזמן שטרוביל התפתחה באופן אורגני, מונעת על ידי אמנים ובוהמיינים, סיפורה של אחותה הצעירה, דוביל, הוא ההפך הגמור. דוביל לא צמחה, היא נבראה. היא לא התגלתה, היא הומצאה. היא נולדה מחזון של איש אחד, איש רב עוצמה, שאפתן וחסר מעצורים, שהחליט לברוא “ממלכת אלגנטיות” יש מאין.
“נבנה כאן ממלכת אלגנטיות”: חזונו של הדוכס דה מורני
כדי להבין את דוביל, חייבים קודם כל להכיר את האיש שעומד מאחוריה: שארל, הדוכס דה מורני (Charles, Duc de Morny 1811-1865). סיפורו של מורני הוא רומן בפני עצמו, מלא סודות, תככים וזוהר.
אחיו למחצה של הקיסר ואיש העולם הגדול
מורני היה התגלמות הקיסרות השנייה של נפוליאון ה-3. הוא היה דמות גדולה מהחיים: פוליטיקאי ממולח (נשיא בית הנבחרים), איש עסקים וספקולנט נועז, גנדרן פריזאי, חובב מושבע של מרוצי סוסים ותיאטרון, ואיש מפתח בהפיכה של 1851 שהעלתה את נפוליאון ה-3 לשלטון.
אבל הסוד ה”פיקנטי” ביותר שלו היה מוצאו. הוא היה בנה הלא חוקי של הורטנס דה בוארנה, מלכת הולנד, מה שהפך אותו לאחיו למחצה של הקיסר נפוליאון ה-3. אביו היה המאהב שלה, הרוזן דה פלהו (Auguste Charles Joseph de Flahaut de la Billarderie 1785-1870).
לידתו הוסתרה בקפידה והוא נרשם תחת הורים פיקטיביים. הרקע הזה עיצב אותו כאדם שרגיל לפעול מאחורי הקלעים, להשתמש בקשריו ולחשוב בגדול.
הפיכת ביצה לגן עדן לאריסטוקרטיה
הסיפור מתחיל בקיץ 1858. הדוכס דה מורני הוזמן לטרוביל על ידי רופאו האישי, ד”ר ג’וזף אוליף (Joseph Olliffe 1808-1869), שהיה גם מנהל הקזינו המקומי. מורני עמד על החוף של טרוביל, הביט מזרחה מעבר לנהר הטוק, וראה… כלום. רק ביצות וחולות שוממים.
אבל איפה שאחרים ראו שממה, מורני ראה הזדמנות. הוא הכריז את משפטו המפורסם: “איזו פתיחות ואיזה יופי! נבנה כאן ממלכת אלגנטיות”. הוא חבר לד”ר אוליף, לבנקאי
ארמאן דונון (Armand Donon 1818-1902) ולאדריכל דלה-פרנסואה ברנה (Desle-François Breney 1804-1891). יחד, הם קנו 2400 דונם של ביצות תמורת 800,000 פרנק זהב.
מה שקרה אחר כך היה לא פחות מפלא הנדסי וכלכלי. תוך ארבע שנים בלבד, בין 1860 ל-1864, עיר שלמה קמה מהחולות. פועלים ייבשו את הביצות, סללו רחובות רחבים וישרים בהשראת תוכניתו של הברון אוסמן לפריז, והקימו תשתיות בקצב מסחרר. זה לא היה סתם אתר נופש; זו הייתה הצהרת כוח ועושר של הקיסרות השנייה.
היפודרום לפני כנסייה: לידתה של בירת הסוסים
שום דבר לא מסמל את האופי של דוביל יותר מהעובדה שההיפודרום שלה נבנה לפני הכנסייה. ההיפודרום דה לה טוק (Hippodrome de la Touques) נחנך באוגוסט 1864, והפך מיד ללב הפועם של העיר החדשה.
מורני, שהיה בעצמו רוכב ובעל סוסי מרוץ, הבין שמרוצי סוסים הם המגנט המושלם למשוך את האליטה הבינלאומית העשירה שהוא רצה לפנות אליה. זה היה בילוי אריסטוקרטי, הזדמנות להיראות, להמר ולהתערבב עם החברה הגבוהה.
במקביל, הוקמו שאר עמודי התווך של “ממלכת האלגנטיות”: קו הרכבת מפריז הוארך והגיע לעיר ב-1863, מה שקיצר את זמן הנסיעה מהבירה לחמש שעות בלבד. קזינו מפואר נפתח ב-1864, וטיילת עץ ארוכה בשם “לה טראס” (La Terrasse) נמתחה לאורך החוף. דוביל הייתה מוכנה לכבוש את העולם.
מלחמת האחיות: הקרב על הכתר של נורמנדי
עם הקמתה של דוביל, הבמה הייתה מוכנה לדרמה הגדולה: המאבק בין שתי האחיות על התואר “הפנינה של חוף נורמנדי”. זו הייתה יריבות מרה, שהתנהלה לא רק בחופים ובסלונים, אלא גם בבתי הקזינו, במסלולי המרוצים ובמגזיני האופנה.
דו-קרב של בתי קזינו ופאר
ההתחלה של דוביל לא הייתה חלקה. מותו הפתאומי של הדוכס דה מורני ב-1865, ונפילת הקיסרות השנייה במלחמת פרוסיה-צרפת ב-1870, הנחיתו מכה קשה על העיר הצעירה. פטרוניה האריסטוקרטים נעלמו, והיא הפכה למה שכותב אחד כינה “גווייה אלגנטית”, עיר רפאים יפהפייה אך ריקה.
במשך עשרות שנים, טרוביל, “מלכת החופים”, המשיכה לשלוט ללא עוררין. אבל אז, בתחילת המאה ה-20, הגיע המהפך. ראש העיר החדש של דוביל, דזירה לה הוק, החליט להחיות את עירו. הוא עשה מהלך גאוני: הוא “גנב” את המנהל המצליח של הקזינו של טרוביל, איש עסקים כריזמטי בשם אז’ן קורנושה (Eugène Cornuché 1867-1926), שהיה גם הבעלים של מסעדת “מקסים” המפורסמת בפריז.
קורנושה היה איש חזון כמו מורני. הוא הבין שדוביל צריכה להציע משהו שטרוביל לא יכולה: יוקרה מודרנית וחסרת פשרות. הוא הרס את הקזינו הישן ובנה במקומו קזינו חדש, מפואר ונוצץ, שנחנך ב-1912. מיד אחריו, הוא בנה שני מלונות פאר אגדיים: ה”נורמנדי” (1912) וה”רויאל” (1913).
זו הייתה הכרזת מלחמה. הקהל העשיר, שתמיד מחפש את הדבר הגדול הבא, נהר בהמוניו לדוביל. הקזינו החדש והמלונות המפוארים שלה האפילו לחלוטין על אלה של טרוביל. מאזן הכוחות השתנה, והפעם לתמיד.
השנים המשוגעות: דוביל הופכת לרובע ה-21 של פריז
שנות ה-20 של המאה ה-20, “השנים המשוגעות” (Années Folles), היו תור הזהב של דוביל. היא הפכה לסמל האולטימטיבי של השחרור, ההנאה והמודרניות שאחרי מלחמת העולם הראשונה. הסופר ז’אן קוקטו (Jean Cocteau 1889-1963) טבע את הכינוי שנשאר עד היום: “הרובע ה-21 של פריז”.
קוקו שאנל משחררת את הנשים (וממציאה את אופנת הנופש)
אחת הדמויות המרכזיות שעיצבו את רוח התקופה בדוביל הייתה לא אחרת מאשר גבריאל “קוקו” שאנל (Gabrielle “Coco” Chanel 1883-1971). בשנת 1913, היא פתחה בדוביל את הבוטיק הראשון שלה מחוץ לפריז. את הכסף להשקעה היא קיבלה מהמאהב שלה ואהבת חייה, שחקן הפולו האנגלי הכריזמטי ארתור “בוי” קאפל (Arthur “Boy” Capel 1881-1919).
בבוטיק הקטן הזה, שאנל חוללה מהפכה. היא ראתה את הנשים העשירות מסתובבות על החוף במחוכים חונקים ובגדים לא נוחים, והחליטה לשחרר אותן. בהשראת חולצות הפסים של המלחים, הבלייזרים של “בוי” קאפל והצורך בבגדים פרקטיים לחיים המודרניים, היא החלה לעצב בגדי ספורט אלגנטיים מבד ג’רזי – חומר ששימש עד אז לתחתונים של גברים.
זו הייתה הצלחה מסחררת. נשים התאהבו בחופש החדש שהיא הציעה להן. שנים אחר כך, שאנל אמרה: “ההון שלי בנוי על הג’רזי הישן הזה שלבשתי כי היה לי קר בדוביל”. סיפור האהבה שלה עם קאפל הסתיים בטרגדיה כאשר הוא נהרג בתאונת דרכים ב-1919. האגדה מספרת שהאבל שלה הוא שהוביל אותה להפוך את השמלה השחורה הקטנה לפריט אופנה לגיטימי, באומרה שכל העולם יתאבל יחד איתה.
מסיבות, הימורים וכוכבים
דוביל של שנות ה-20 הייתה מסיבה אחת גדולה. הקזינו החדש היה מלא עד אפס מקום בכוכבים כמו הרקדנית מיסטנגט (Mistinguett 1873-1956) והשחקן סשה גיטרי (Sacha Guitry 1885-1957). בשנת 1924 נחנכה טיילת העץ המפורסמת “לה פלאנש” (Les Planches), שהפכה למסלול התצוגה הראשי של האופנה והחברה הגבוהה.
היריבות בין האחיות לא הביאה להרס של אחת מהן, אלא ליצירת שתי זהויות נפרדות ומשלימות. דוביל הפכה לבירת ה”פאייטים” (נצנצים), האופנה והזוהר הבינלאומי. טרוביל, לעומת זאת, התבצרה בזהותה האותנטית, האמנותית והמשפחתית יותר. היא המשיכה למשוך סופרים כמו מרגריט דיראס, שחיפשו את “הקסם האלים” שלה על פני הזוהר של שכנתה. כך, נוצרה דואליות מושלמת: האחות הזוהרת והאחות בעלת הנשמה.
מהריסות המלחמה לזוהר ההוליוודי
הסיפור של דוביל וטרוביל לא הסתיים בשנות ה-20. כמו כל אירופה, הן עברו את טלטלות המאה ה-20, אך ידעו להמציא את עצמן מחדש ולהישאר רלוונטיות גם בעולם המודרני.
צלקות הכיבוש והשחרור הבלגי
מלחמת העולם השנייה שמה קץ לחגיגות. הגרמנים כבשו את שתי הערים, הסוו את המלונות והקזינו, ומילאו את החופים בביצורים ובגדרות תיל לקראת פלישה אפשרית של בעלות הברית. השנים האפלות הללו הותירו את חותמן על שתי הערים.
השחרור הגיע באוגוסט 1944. לאחר קרבות קשים באזור, היו אלה החיילים הבלגים של “חטיבת פירון” (Brigade Piron) שצלחו את נהר הטוק ושחררו את הערים. לזכרם, הגשר המחבר בין דוביל לטרוביל נקרא עד היום “גשר הבלגים” (Pont des Belges).
לידה מחדש: פסטיבל הסרטים האמריקאי
לאחר המלחמה, דוביל שוב הוכיחה את יכולתה להמציא את עצמה מחדש. תחת הנהגתם של ראש העיר הנמרץ מישל ד’אורננו (Michel d’Ornano 1924-1991) ואיל המלונאות והקזינו לוסיין ברייר (Lucien Barrière 1923-1991), העיר חיפשה דרך חדשה לבדל את עצמה.
ההברקה הגיעה בשנת 1975 עם ייסודו של פסטיבל הסרטים האמריקאי. זה היה מהלך אסטרטגי גאוני, שקישר את דוביל באופן ישיר לזוהר של הוליווד והבטיח לה מקום של כבוד על המפה הבינלאומית. מאז, בכל ספטמבר, כוכבי הקולנוע הגדולים בעולם צועדים על “לה פלאנש”, והמסורת של הקדשת תאי חוף על שמם הפכה לאחד מסמליה המוכרים של העיר.
ההמלצה האישית שלי
אז אחרי כל ההיסטוריה הזאת, מה אני ממליץ? לחוות את שתיהן, כמובן. להקדיש יום לשיטוט בסמטאות הצרות של טרוביל, לאכול דגים טריים בשוק המקורה ולנסות לדמיין את פלובר הצעיר מתאהב על החוף. וביום אחר, להתהלך בסטייל על ה”פלאנש” של דוביל, להציץ בבוטיקים היוקרתיים ולהרגיש את הזוהר של פעם. ואם אתם רוצים לקבל עוד המלצות פרקטיות על צמד הערים הללו, אני ממליץ בחום על הכתבה המצוינת של יעל סולימן ‘דוביל וטרוביל צמד חמד‘.
אז איפה כדאי ללון?
אם אתם שואלים אותי, למרות הקסם של טרוביל, אני מוצא שדוביל היא בסיס נוח יותר, עם היצע רחב יותר של שירותים ואווירה תוססת גם בערבים. אני אישית התגוררתי בדירה נפלאה של יעל סולימן ואחיה, שממוקמת באופן מושלם ומציעה את כל מה שצריך לחופשה נהדרת. אתם יכולים למצוא אותה בקישור הזה.
ואם אתם רוצים לבדוק אפשרויות לינה נוספות בדוביל, הכנתי עבורכם, כמו תמיד, עמוד מרוכז עם כל המלונות המומלצים ביותר.
