ורסאי: הרבה יותר מסתם ארמון

אחת התגובות הנפוצות ביותר שאני מקבל מאז שעברנו לגור בורסאי לפני כמה שנים, היא הפתעה מכך שזהו מקום שגרים בו ולא רק ארמון. כשאנשים חושבים על ורסאי, הדימוי הראשון שעולה הוא הארמון המלכותי, אולם המראות וגני ורסאי האינסופיים.

אבל מעבר לארמון, ורסאי היא עיר עם סיפור היסטורי מרתק שמתחיל עוד לפני עידן הפאר של לואי הארבעה-עשר (Louis XIV 1638–1715).

אז רק בשביל קצת רקע: אני תום שלמוני, בן 42, נשוי+2, ובשלהי תקופת הקורונה, בנובמבר 2021, עברנו לגור בורסאי. אולי נכון יותר להגיד שהגענו לורסאי במקרה, כי בכלל הגענו לצרפת בשביל הלימודים שלי ב-HEC Paris, שלמרות שמו, בכלל שוכן בעיירה קטנה בשם Jouy-en-Josas הממוקמת כ-20 ק”מ מפריז. חשוב יותר – היא נמצאת ממש בצמידות לורסאי, ככה שהגענו לעיר עצמה די במקרה, והתאהבנו בה. כנראה בגלל שרצינו לחוות את אירופה הקלאסית, ובאמת שאין יותר קלאסי מורסאי (אולי וינה, אבל עוד לא ביקרתי בה).

ובחזרה לעיר – הסיפור של ורסאי הוא סיפור של תהפוכות קיצוניות ועיר שהיא כל דבר חוץ מהתקדמות ליניארית: מכפר חקלאי צנוע ובלתי חשוב בעליל לבירה האמיתית של צרפת, ממרכז כוח מלכותי לערש המהפכה, ומעיר נטושה לאחד מאתרי המורשת החשובים בעולם.

השורשים הצנועים: כפר על דרך החקלאות והציד

הסיפור מתחיל עוד לפני שניתן היה לדמיין פה ארמונות מפוארים. בשנת 1038, השם “ורסאי” מופיע לראשונה בכתבי יד עתיקים. המילה נובעת מהלטינית “versare”, ביטוי שתיאר שדות מעובדים ואדמות חקלאיות. המקום התחיל את חייו כפר קטן וצנוע, מוקף שדות ויערות.

במאה ה-13, הכפר היה ידוע בעיקר בזכות מיקומו האסטרטגי על הדרך מפריז לדרה (Dreux) ולנורמנדי. עדרי בקר ענקיים חלפו בכפר בדרכם מנורמנדי אל בתי המטבחיים בפריז, והכפר נהנה מהפעילות המסחרית. היערות המקיפים היו סיבה נוספת לחשיבותו, שכן הם היו מלאים חיות בר שאנשי האצולה הצרפתית אהבו לצוד.

וזאת הייתה נקודת המפנה הראשונה בהיסטוריה של ורסאי. ב-1623, בעצת אחד משריו שנהג לצוד באזור, לואי השלושה-עשר (Louis XIII 1601–1643) החליט לבנות כאן ביתן ציד צנוע. כל כך צנוע, שאחד משריו תיאר את המקום ככזה שאינו ראוי לבני מלוכה.

ב-1631, לואי השלושה-עשר החליט לבנות מחדש את המקום בצורה רצינית יותר. העבודות הסתיימו ב-1634 והניחו את היסודות למה שהפך מאוחר יותר לארמון האדיר שאנחנו מכירים. באותה העת, הארמון היה בערך כרבע מגודלו המודרני.

לואי הארבעה-עשר והחלום המלכותי

המהפכה האמיתית התחילה עם בנו, לואי הארבעה-עשר (Louis XIV 1638–1715), “מלך השמש”. בצעירותו חווה טראומה שעיצבה את עתידו: במהלך מלחמות האזרחים, הוא נאלץ לברוח מפריז. החוויה הזו השאירה בו פחד עמוק מהעיר ומההמון הפריזאי. ורסאי הייתה מקום מרוחק דיו כדי להרגיש בטוח, אך קרוב מספיק כדי לשלוט בממלכה.

האירוע שקיבע את בחירתו התרחש ב-1661, כשהשתתף במסיבה מפוארת בטירת ווֹ-לה-ויקונט של שר האוצר, ניקולא פוקה (Nicolas Fouquet 1615–1680). הגנים המדהימים של הטירה תוכננו על ידי אנדרה לה נוטר (André Le Nôtre 1613–1700), ולואי היה מרותק. הוא רצה משהו גדול יותר, מרשים יותר, משהו שיהפוך את ורסאי למרכז העולם.

לואי “גנב” לא רק את הרעיון של הגנים, אלא גם את הצוות: את לה נוטר לגנים, את האדריכל לואי לה ווה (Louis Le Vau 1612–1670) לבנייה, ואת הצייר שארל לה ברן (Charles Le Brun 1619–1690) לעיטורים.

מ-1661 ואילך, ורסאי הפכה לאתר בנייה אדיר. הבעיה הייתה שהשטח היה ביצתי, חסר מים וחסר עצים. לה נוטר ניקז את הביצות, העביר אלפי טונות של אדמה ושתל מספר עצום של עצים. הוא יצר תעלות ענקיות, בריכות מדהימות ומזרקות מרשימות, ותכנן את “שדרת פריז“, השדרה הרחבה ביותר שנראתה עד אז באירופה.

ב-1682, לואי עשה את הצעד הדרמטי: העביר את כל החצר המלכותית והממשל הצרפתי מפריז לורסאי. זו לא הייתה רק מעבר פיזי אלא הצהרת כוונות. ורסאי הפכה למרכז הפוליטי, התרבותי והחברתי של אירופה כולה.

עיר שלמה מתוכננת

אבל ורסאי לא הייתה רק ארמון, הייתה זו עיר שלמה שתוכננה במדויק. זוהי אחת הדוגמאות הטובות ביותר לתכנון עירוני מתוכנן במאה ה-17. הרחובות והשדרות נחתכים בזוויות מדויקות, הבניינים נבנו בסגנון אחיד, וכל פרט היה מתוכנן לפי אסתטיקה קפדנית.

בין השנים 1679-1682, האדריכל המבריק ז’יל ארדואן-מנסאר (Jules Hardouin-Mansart 1646–1708) בנה את האורוות המלכותיות, שני מבנים מונומנטליים זהים לחלוטין, שניצבים משני צידי שדרת פריז מול הארמון. זאת כחלק מהבנייה הסימטרית של האזור הקרוב לארמון.

שני המבנים זהים בגודלם, אך ההבדל ביניהם נובע מתפקידם: האורווה הגדולה אכסנה את סוסי הרכיבה של המלך, סוסי ציד ומלחמה מאולפים. האורווה הקטנה אכסנה את סוסי העבודה, כ-380 סוסים שמשכו כרכרות, מזחלות וכל סוגי הרכבים המלכותיים. בשיא תקופת לואי הארבעה-עשר, עבדו באורוות כ-1,500 איש ושוכנו בהן יותר מ-2,000 סוסים. אחד מבני דורו כתב בהשתאות: “כל נסיך באירופה היה הופך את זה לארמון שלו, אבל אלו היו רק האורוות של מלך צרפת!”

ב-1671, לה ווה, אותו אדריכל שתכנן חלק מהארמון, תכנן גם את אורוות המלכה. במקור תוכננו לשמש את סוסי המלך, אך מ-1682 הועברו לשימושה של המלכה. כאן, בדיוק באורוות האלה, מארי אנטואנט (Marie Antoinette 1755–1793) תרכב בסגנון “גברי” שעורר לא מעט גבות מורמות בחצר. היא אהבה לרכב עם רגל אחת מכל צד של הסוס, ולא בסגנון “הנשי” המקובל של התקופה שבו שתי הרגליים היו באותו צד. הרכיבה הייתה עבורה דרך לברוח מהפרוטוקול הנוקשה של החצר, רגע של חופש שבו היא יכלה להיות פשוט עצמה.

בין השנים 1761-1762 נבנה ארמון משרדי החוץ והצי, מבנה מונומנטלי עם גלריית קבלה מפוארת, שבה התקבלו דיפלומטים מכל רחבי אירופה. היום הוא מכיל את הספרייה העירונית, עם למעלה מ-700,000 מסמכים וספרים היסטוריים.

אבל לא באנו רק בשביל המלכים

בעוד שלואי הארבעה-עשר בנה את התשתית המלכותית, והמכנה המשותף של השמות המזוהים עם העיר הוא “לואי”, ניתן להסתכל על ההיסטוריה של העיר (והממלכה) גם דרך נקודת מבט שונה. כזאת שמלאה בנשים בעלות השפעה, כל אחת בדרכה שלה, שהשאירו חותם בלתי נשכח על ורסאי.

מאדאם דה פומפדור (Madame de Pompadour 1721–1764) לדוגמה, לא הייתה רק פילגשו של לואי החמישה-עשר (Louis XV 1710–1774); היא הייתה היועצת המרכזית שלו, גם כשכבר הייתה חולה מכדי להיות מאהבת עבורו, הפטרונית שלו לאמנות, והאישה שהשפיעה על הטעם האסתטי של כל צרפת באמצע המאה ה-18.

הבית שנבנה עבורה בשנת 1752 בסגנון הרוקוקו העדין והאלגנטי משקף את האישיות שלה. מאדאם דה פומפדור הייתה אישה משכילה, אוהבת אמנות ותרבות, שהשפיעה על החלטות פוליטיות חשובות ותמכה באומנים, במחזאים ובפילוסופים. היא הייתה הפטרונית של וולטר (Voltaire 1694–1778), של דני דידרו (Denis Diderot 1713–1784) ושל האנציקלופדיה הצרפתית.

אמנם התחלנו עם הפילגש, אבל בשביל שתהיה פילגש צריכה להיות גם אישה “חוקית”. עבור לואי החמישה-עשר, אשתו הייתה המלכה, מארי לשצ’ינסקה (Marie Leszczyńska 1703–1768), בתו של מלך פולין, אשר התחתנה עם מלך צרפת כשהיה רק נער, ונשארה נשואה לו למשך כל ימי חייהם ואף הביאה עמו 10 ילדים.

בשנת 1767 גם היא פרצה דרך והחליטה להקים מוסד חינוך לנערות צעירות. בעוד היה כבר תיכון אחד לבנות בצרפת, שיועד לבנות אצולה ומוקם בעיירה סמוכה לורסאי, מוסד זה יועד לבנות “המעמד השלישי” בתקופה שבה חינוך של נשים נחשב למותרות במקרה הטוב. המלכה, שהייתה אישה דתית ומסורה, ראתה חשיבות רבה בחינוך נערות, בעיקר מהמעמדות הנמוכים יותר.

היא הזמינה את האדריכל רישאר מיק (Richard Mique 1728–1794), אותו אדריכל שתכנן מאוחר יותר את ה”פטי טריאנון” למארי אנטואנט, לתכנן בניין מפואר שיהיה בית חינוך לנערות. הפרויקט הושלם ב-1772, ונוצר מבנה מרשים שעמד ליד שדרת פריז. זה היה פרויקט צדקה מלכותי טיפוסי לתקופה, אבל גם ביטוי להבנה שחינוך הוא המפתח לעתיד טוב יותר.

המוסד החינוכי עבר תהפוכות מאז, תחילה כבית ספר צבאי בתקופת נפוליאון הראשון (Napoléon Ier 1769–1821), וכיום זהו תיכון אוש (Lycée Hoche), אחד התיכונים הציבוריים הנחשבים בצרפת (ובתקווה התיכון של הבנות שלי בעוד שנתיים). לגבי השם “אוש”, נגיע אליו עוד מעט, וגם אם תנסו, יהיה קשה להתחמק ממנו בביקור בצרפת.

עוברות רק עוד כמה שנים, ובשנת 1776 אישה נוספת תורמת את חלקה לפסיפס התרבותי של ורסאי. מרגריט ברונה (Marguerite Brunet 1730–1820), הידועה בכינוי “לה מונטנסייה” (La Montansier), הייתה יזמת תיאטרון בת 46 שכבר ניהלה תיאטראות בכמה ערים. היא הייתה אישה יוצאת דופן לחלוטין לתקופתה, אישה עצמאית שהצליחה לנהל עסקי תיאטרון ולהפוך למפיקה תיאטרלית משפיעה בחצר המלוכה.

ב-1777 נפתח התיאטרון שלה בורסאי, מבנה מפואר עם אולם כחול וזהב מרהיב. הבניין, שתוכנן על ידי האדריכל ז’אן-פרנסואה אורטייה (Jean-François Heurtier 1739–1822), הפך במהרה למוסד תרבותי מרכזי בעיר. מונטנסייה שמרה על קשרים הדוקים עם משפחת המלוכה, במיוחד עם מארי אנטואנט, והמשיכה להיות פעילה בעולם התיאטרון למרות שעברה את המהפכה הצרפתית ואף נכלאה זמנית. היא חיה עד גיל 90 ונפטרה ב-1820.

ואם תרצו, עדיין תוכלו לקנות כרטיסים ולצפות בהצגות ואופרה בתיאטרון העתיק, שאמנם אינו מפואר יתר על המידה מן החוץ, אך מאפשר לחוות תיאטרון כפי שחוו מלכים ובני אצולה לפני 250 שנים גם בימינו.

כנסיית נוטרדאם והאירוניה ההיסטורית

נחזור קצת בזמן כדי לעבור מהר שוב קדימה. ב-1684-1686 נבנתה כנסיית נוטרדאם בורסאי, שהפכה לכנסיית החצר הרשמית. הכנסייה, שמזכירה מאוד כנסיות וקתדרלות נוטרדאם אחרות, משקפת את הסגנון הקלאסי הצרפתי של התקופה עם חזית מרשימה ופשוטה ששופצה בשנים האחרונות וכעת היא מרשימה במיוחד. זה היה המקום שבו המלך והאצולה התפללו, והיא סימלה את הקשר ההדוק בין הכתר לכנסייה.

אבל בתפקיד ההיסטורי שלה יש אירוניה מרה. דווקא מכנסיית נוטרדאם, סמל הסדר הישן, יצאה ב-4 במאי 1789 התהלוכה לפתיחת האסיפה הכללית שכינס לואי הששה-עשר (Louis XVI 1754–1793). האירוע התחיל כניסיון לפתור משבר כלכלי, אך במהרה התדרדר למהפכה שחיסלה את המלוכה, כאשר כמה חודשים לאחר מכן חברי האסיפה התכנסו באולם הטניס המלכותי (Salle de jeu de paume) והכריזו על כינוסה של האסיפה, למרות ניסיון המלוכה למנוע זאת.

זו אירוניה היסטורית מדהימה: המוסד שסימל את הסמכות המלכותית והחיבור העמוק בין הכנסייה למדינה הפך לנקודת המוצא של השינוי הרדיקלי ביותר בהיסטוריה הצרפתית. רק כמה חודשים לאחר אותה תהלוכה, ב-5 באוקטובר 1789, התקיימה צעדת הנשים על ורסאי במחאה על מחיר הלחם הגבוה והמחסור בו. בתגובה למצעד הזה הגיע הציטוט הידוע של מארי אנטואנט שהציעה לנשים להחליף את הלחם בבריוש.

המשפחה המלכותית נאלצה לעזוב את הארמון ולחזור לפריז. האוכלוסייה קרסה מ-60,000 תושבים ל-25,000 בלבד, והעיר נקלעה למיתון חמור.

גיבור מקומי בתקופת מפנה

נסטה מעט מהרצף ההיסטורי בשביל להזכיר את השם אוש (Hoche), אותו התבקשתם לזכור מוקדם יותר. בחלקה השני של המאה ה-18, חיו בעיר כבר עשרות אלפי אנשים, מתוכם רבים מאוד היו עובדי שירות למשפחת המלוכה – חיילים, שומרים, גננים וגם שומרי אורוות.

ולאחד מאותם שומרי האורוות נולד בשנת 1768 בן בשם לזאר אוש (Lazare Hoche 1768–1797). לזאר נולד למשפחה פשוטה, רחוק מהארמון המפואר ומחיי החצר, וכאשר נולד אי אפשר היה לדמיין שהוא יגדל להיות גיבור לאומי, למרות שחי פחות מ-30 שנים.

ב-1784, בגיל 16, לזאר התגייס לצבא כחייל פשוט. באותה השנה, תקרת הזכוכית שלו בצבא עדיין הייתה נמוכה מאוד, אבל המהפכה הצרפתית שפרצה ב-1789 שינתה את כל הכללים. בזכות כישרון צבאי יוצא דופן, אומץ ומנהיגות טבעית, נסללה בפניו הדרך להתקדם במהירות בדרגות צבא הרפובליקה.

מה שהפך את אוש למיוחד היה לא רק הכישרון הצבאי שלו אלא גם האנושיות שלו. בשונה מגנרלים רבים אחרים של המהפכה, שהיו אכזריים וחסרי רחמים, אוש היה ידוע בגישה ההומנית שלו. כשהודח מקסימיליאן רובספייר (Maximilien Robespierre 1758–1794) בקיץ 1794 והסתיים הטרור, אוש היה אחד הגנרלים שהתנגדו לאלימות מיותרת.

ההישג הצבאי בזכותו הפך לגיבור לאומי היה ב-1795, כשהוביל את הכוחות הצרפתים שהצליחו להדוף פלישה בריטית לבריטאני. הבריטים ניסו לנצל את המצב הפנימי הכאוטי בצרפת ולהחזיר את המלוכה, אבל אוש הדף את הפלישה במיומנות צבאית מרשימה. הוא לא רק ניצח את הבריטים אלא גם גייס את התושבים המקומיים שתמכו במלוכה, במקום להוציא אותם להורג או להעניש אותם. זאת הייתה גישה מהפכנית בתקופה כל כך אלימה.

אוש הפך לאחד הגנרלים הצעירים והמוערכים ביותר בצרפת, ויש שאומרים שאילו לא היה מת צעיר, היה יכול להיות זה שמשנה את ההיסטוריה הצרפתית במקום נפוליאון. אבל בגיל 29 בלבד, ב-1797, הוא נפטר מהשחפת. יש גם גרסה לא רשמית שטוענת עד היום שסיבת המוות לא הייתה טבעית והייתה קשורה לגנרל אחר (ונמוך) שחשש מהתחרות.

כגיבור לאומי ובן המקום, כבר כ-10 שנים לאחר מותו נקראה על שמו כיכר מרכזית בעיר (שעד אז נקראה כיכר המזרקה), ובאמצע המאה ה-19 אף הוצב בכיכר פסל בדמותו של אוש, שכאמור גם תיכון מרכזי בעיר נקרא על שמו. גם מחוץ לורסאי תתקלו בשדרות, רחובות וכיכרות רבות על שמו של האיש שעלה לגבורה בתקופת מעבר שאפשרה זאת, ומסמל במידה רבה את מעבר התקופות מהמלוכה לרפובליקה.

לאחר המהפכה – ירידה לצורך עלייה

ורסאי אמנם איבדה את מעמדה המלכותי לאחר המהפכה הצרפתית, אולם זהו לא סוף הסיפור, משום שמקומה בהיסטוריה לא תם שם. ב-1837, המלך לואי-פיליפ (Louis-Philippe Ier 1773–1850) החליט להחזיר את הארמון לחיים והקים בו מוזיאון המוקדש “לכל תהילת צרפת”. זו הייתה נקודת מפנה, ורסאי עברה מסמל של שררה מלכותית לסמל של זיכרון היסטורי לאומי.

ובהמשך המאה חזרה ורסאי למקום מרכזי עוד יותר, גם אם לא תמיד בנסיבות חיוביות. לאחר שהעיר שימשה בתור הבסיס הפרוסי בעת המצור על פריז, ב-1871 התקיימה הכתרת הקיסר הגרמני וילהלם הראשון (Wilhelm I 1797–1888) באולם המראות במהלך מצור פריז. הנקמה על כך, אגב, הוגשה כמעט חמישים שנה מאוחר יותר כאשר ב-1919 נחתם “הסכם ורסאי” לסיום מלחמת העולם הראשונה.

ועשור מאוחר יותר, בשנות ה-80 של המאה ה-19, הוכתרה ורסאי שנית כבירת צרפת למשך כעשור, בעת שהממשלה נאלצה לעזוב את פריז בתקופת הקומונה הפריזאית. בתקופה זאת שימש “ארמון המחלקה” הנוכחי (Hôtel de département) כמשכן נשיאי צרפת.

במאה ה-20, העיר התחילה להתערות בהדרגה באזור המטרופוליטני של פריז, אך שמרה על אופי ייחודי. ב-1979, ארמון ורסאי וגניו נרשמו כאתר מורשת עולמית של אונסק”ו, הכרה בערכם האוניברסלי לאנושות.

ורסאי היום: העיר שמעבר לארמון

היום, ורסאי היא עיר תוססת עם כ-87,000 תושבים, המשמשת כבירת מחלקת Yvelines. היא שומרת בקפידה על המורשת ההיסטורית שלה, המרכז העתיק שמר על האופי הבורגני, והעיר ממשיכה להיות מרכז תיירות עולמי עם כ-15 מיליון מבקרים מדי שנה בארמון ובגנים.

אבל מעבר לארמון המפואר יש בורסאי מקומות רבים נוספים לראות: שוק הומה, רחובות מקסימים והמון אתרים היסטוריים (על חלקם סיפרתי בכתבה זאת) שקל לפספס. כל פינה בעיר מספרת סיפור אחר על המאבקים, החלומות, הכישלונות וההצלחות של אנשים שחיו כאן לאורך מאות שנים.

בסיור בעיר תוכלו לגלות רבים מהאתרים עליהם סיפרתי בכתבה וכמובן אתרים נוספים, להבין איך עיר שנבנתה כביטוי לכוח מוחלט הפכה לסמל של שינוי היסטורי, איך פאר מלכותי יכול להתקיים לצד זיכרון מהפכני, ואיך עיר אחת יכולה להכיל את כל הניגודים של ההיסטוריה הצרפתית.

מהכפר הקטן של המאה ה-11, דרך הארמון המפואר של “מלך השמש”, הנשים המדהימות שעיצבו אותה, הגיבור המקומי שעדיין חי בזיכרון העיר, ועד לעיר מודרנית ותוססת של המאה ה-21 – ורסאי היא לא סתם עיר. היא סיפור חי ונושם.

רוצים לגלות את הסיפורים המרתקים האלה ואת הסודות שמסתתרים מאחורי כל בניין?
הצטרפו לסיור מודרך בעיר ותגלו את העיר ורסאי, זו שמעבר לארמון המפורסם.

ליצירת קשר בווטסאפ: תום 33779013350+