בדרכו שלו – על חייו ומותו של קלוד פרנסואה מאת נועם אקוטונס

לפני כמה שנים נעשה סקר בארה”ב והשיר My Way של פרנק סינטרה נבחר לפופולרי ביותר מבין השירים שאנשים מבקשים שינוגן במהלך מסע ההלוויה שלהם. גם בישראל השיר אהוד מאד בקרב ההולכים אל מותם וכותב שורות אלה עצמו נכח בלפחות שלוש הלווית בהם זה הושמע, אם על ידי רמקול מקרטע ששידר מיו-טיוב או באמצעות נגן חובב בכינור או חצוצרה שבא לעשות ג’סטה למשפחה.

מעטים בארה”ב וגם בישראל יודעים כי את השיר חיבר בכלל צרפתי אחד בשם קלוד פרנסואה לאחר שנפרד מהזמרת הצעירה פרנס גל איתה ניהל רומן ממושך. השיר זכה להצלחה גדולה בצרפת של שנות ה-60, הושמע בלי סוף ברדיו והגיע לאוזניו של פול אנקה שביקר אז בפריז. אנקה רב התושייה, לקח את הלחן וכתב מילים חדשות לגמרי באנגלית שהיו קשורות למקור בערך כמו מים לשמן. אבל הטקסט האפוסי, המרומם נפש והמסכם דרך ומסע – אומץ בחום על ידי פרנק סינטרה (שהקריירה שלו דעכה באותם ימים) והפך אולי לשיר המפורסם ביותר בפלנטה עם אין ספור ביצועים, מחוות וקריצות. סינטרה עצמו, לא מעט בזכות My Way המשיך לשיר עוד שנים רבות עד שמת מהתקף לב בגיל 83.

היום לא נעסוק בסינטרה כי אם בקלוד פרנסואה שאולי פחות מוכר לקהל הישראלי אבל בצרפת נחשב לאחד מגדולי כוכבי הפופ שצמחו בה אי פעם. חייו המרתקים והסוערים כמו גם מותו באורח טראגי – עקב התחשמלות בחדר האמבטיה בגיל 39 – הפכו אותו לאגדה שלא תישכח במהרה.

ילדותו ונעוריו של קלוד פרנסואה

קלוד פרנסואה נולד ב-1939 במצרים לאמא איטלקיה ולאבא צרפתי שעבד בחברה שפיקחה על התחבורה הימית בתעלת סואץ (שהייתה אז בבעלות משותפת של בריטניה וצרפת). קלוד הצעיר, בדומה לילדי עובדים זרים אחרים, גדל בבית אמיד ומרווח באחת משכונות היוקרה של איסמעיליה, זכה לחינוך גבוה מטובי המורים בעיר וגם קיבל שיעורי מוזיקה בכינור.

במהלך מלחמת העולם השנייה הפציצו הגרמנים את הוילה בה גרו הפרנסואים, וקלוד ואחותו הגדולה נשלחו להתגורר בבית הסבתא, ששכן באזור היותר עממי של העיר. שם פגש קלוד בבני מהגרים – “ילדי רחוב” איתם שיחק, רקד או תופף. מאוחר יותר כשהיה בתיכון, נרשם קלוד לפנימייה הצרפתית בקהיר ונחשף לראשונה למוזיקת רוק אמריקאית שפרחה באותם ימים.

האידיליה לא נמשכה זמן רב: בשנת 56 עברה תעלת סואץ לשליטה מצרית צעד שגרם לגירוש כל העובדים הצרפתיים והבריטים ומשפחותיהם שגרו ועבדו בה עד אז. משפחת פרנסואה הקטנה נמלטה ממצרים בעור שיניה, תחת מטר של מכות וגידופים שהותירו זעזוע עמוק בנפשו של קלוד הצעיר. המשפחה התגלגלה לפריז חסרת רכוש והשתכנה בבית מלון עד שיוחלט מה יעשה איתם. כשדבר לא קרה והמשפחה לא קיבלה סיוע או פיצוי כספי משלטונות צרפת, הם החליטו לעבור לניס שטופת השמש, מתוך מחשבה שאם לא יחיו ברווחה, לכל הפחות יזכו למעט שמש וים קצת כמו בימים הטובים במצרים. המצב הכלכלי בבית היה קשה ומסופר כי קלוד עצמו היה ישן על הרצפה כי לא היו מספיק מיטות בבית.

גם ארוחות חמות לא היו בשפע וקלוד נהג להשביע את רעבונו באכילת לחם טבול ברוטב ויניגרט, מנהג שהביא להיווצרות כיב קיבה (אולקוס) בגופו ולהרבה סבל מיותר. החלק החיובי בסיפור הזה: בגלל האולקוס שלו, קלוד בן ה-18 קיבל פטור משירות צבאי שהיה מנת חלקם של צעירים רבים בצרפת של אותם ימים (עקב ההסתבכות של המערכה באלג’יר). אחרי שהתגבר חלקית על בעיותיו הרפואיות, מצא קלוד עבודה כפקיד בבנק ואילו בערבים, הצטרף להרכב מוסיקלי קטן כנגן טומבה. בהמשך נירשם לאקדמיה הלאומית למוזיקה של ניס והחל גם לקחת שיעורי פיתוח קול.

הפריצה

כשהיה בן 22 עזב קלוד פרנסואה לפריז יחד בת זוגו, רקדנית בשם ז’נט וולקוף. השניים מתחתנים ומנסים את מזלם בעיר הגדולה מלאי תקוות וחלומות של זוג צעיר. אלא שלא עבר זמן וז’נט היפה נוטשת את קלוד לטובת כוכב ענק בשמי פריז דאז – הזמר ז’ילבר בקו. קלוד הפגוע לא הצליח להתגבר על העלבון וזה רק חיזק את רצונו להצליח “ולהראות לכולם” כמו שאומרים. ב- 1962 אחרי שאימץ לעצמו את הכינוי המבטיח ‘קוקו’, יוצא לעולם התקליטון הראשון שלו – ‘דה נבוט טוויסט’ בשתי גרסאות: בערבית ובצרפתית. בעוד הגרסה הערבית זוכה להשמעות נאות בעיקר בתחנות רדיו באפריקה, הגרסה הצרפתית מתקבלת באדישות יחסית. קלוד לא וויתר וכבר באותה שנה חזר לשמו המקורי והוציא תקליטון נוסף: ‘בל בל בל’ (יפות יפות יפות) והפעם זה תפס בול: השיר הפך להצלחה ענקית ומכר מיליון ו-700 אלף עותקים ברחבי צרפת. בקליפ המפורסם (שביים קלוד ללוש) נראה קלוד שלנו כשהוא מפזז בשלג כשהוא מוקף בעלמות חן מצודדות ומחויכות. השיר משתחל כמה פעמים ביום לתוכנית רדיו מיתולוגית בשם ‘שלום חברים’ (‘סלו לה קופן’) שהשמיעה לקהל הרחב אומנים חדשים, בעיקר מז’אנר אשר כונה אז: סגנון ה-‘יה יה’. קלוד הופך לכוכב בין לילה ומגיע עד לאולם המופעים המפורסם ביותר של פריז – האולימפיה, והוא בן 24 בלבד.

הרומן עם פרנס גל

קלוד תפס את תשומת הלב של האומה הצרפתית ראשית כי היה חריג מעט בנוף המוזיקה המקומית: הצירוף של תווי פניו הייחודיים (שנראו כפני בובה), שיערו הבלונדיני וגוון קולו ‘השונה’ יחד עם סגנון הופעה אנרגטי במיוחד הפכו אותו לתופעה תרבותית. דבר נוסף, להבדיל מכוכבי הרוק הצרפתיים של אותם ימים שהיו גבריים ומסוקסים הן בחזותם החיצונית והן בסגנון שירתם (אדי מיטשל, ג’וני הולידיי) – פרנסואה היה דק גזרה ועדין, על גבול הנשי. עוד פרט מעניין: רוב כוכבי התקופה אימצו לעצמם שמות במה בעלי צליל אמריקאי מובהק. דווקא קלוד שהיה מעריץ נלהב של פזמוני הרוק האמריקאים (ותירגם רבים מהם) החליט בסופו של דבר להשאיר את שמו המקורי הכה בולט בצרפתיותו. ודבר אחרון, קלוד פרנסואה היה בבסיסו “ילד טוב”. הוא לא שתה, לא עישן, לא התנהג בגסות או הרס חדרים בבית מלון. פלא שצרפת התאהבה בו ונהרה באוטובוסים להופעותיו? בשלב מסוים החלו מעריציו (ובעיקר מעריצותיו) לכנותו בחיבה ‘קלו קלו’ והרומן בין הצדדים נסק לשחקים.

קלו קלו פרנסואה המשיך לעבוד קשה ולהוציא שלאגר אחרי שלאגר. ב-64 הוא כבר במערכת יחסים סוערת עם הכוכבת העולה פרנס גל. הרומן ביניהם נקטע בלילה בו זכתה גל בארוויזיון על שירה ‘בובת שעווה בובת קש’. לפי אחת הגרסאות, גל המאושרת מהזכייה, מתקשרת לקלוד בצרפת כדי לחלוק איתו את הרגע הגדול. קלוד בתגובה אומר לה בעויינות שזה נגמר ביניהם ומנתק את הטלפון. גל ההמומה פורצת בבכי אך נקראת לעלות לבמת הארוויזיון כדי לבצע שוב את השיר הזוכה. הקהל באולם רואה אותה דומעת ורבים סבורים בטעות שאלו הן דמעות של התרגשות. איש לא ידע על אותה שיחת טלפון פרט לשניים. מסכנה פרנס גל.

איש עסקים מבריק

בשנת 66, קלוד פרנסואה משלב בהופעותיו אלמנט חדש שלא נודע כמוהו עד אז בצרפת: צוות של חמש רקדניות מקצועיות ויפות במיוחד (שנבחרו בקפידה) הלבושות באופן מינימלי ומלוות אותו על הבמה בריקוד ובשירה. הרקדניות כונו ‘הקלודטס’ והפכו לדבר הכי חם בשוק הפופ המקומי.

בד בבד עובד פרנסואה קשה וסיזיפי כדי להמשיך ולטפח את הדימוי של ‘כוכב’: רומנים מתוקשרים עם נשים מפורסמות (כמה שיותר יפות – יותר טוב), נהיגה במכוניות פאר, גיחות למקומות פומביים עם משקפי שמש ובגדי מותגים – ותמיד כשהוא נראה ממהר מאד. חוץ מזה הוא נודע כרודן לא קטן בהפקות בהן לקחת חלק – אם זה מופע בימתי, אירוח בטלוויזיה או סשן באולפן. נגנים ורקדניות, מלחינים וכותבים, טכנאים ומפיקים – כולם סבלו מנחת אופיו הקשה והבלתי נסבל. הוא חתר לשלמות ולא התפשר על פחות מזה. לזכותו יאמר שהוא דרש מעצמו לא פחות (ואף יותר) מאשר כל צוות ההפקה גם יחד. חזרות רבות ומפרכות מהבוקר ועד הערב, ובעיקר עם הקלודטס הביאו אותו למצב של כמעט תשישות מוחלטת.

באותה נשימה קלוד מגלה גם כשרון בלתי מבוטל לעסקים. הוא מקים חברת הפקות בבעלותו (דבר שהיה חדשני מאד בזמנו אפילו במונחים עולמיים), מייסד מועדון מעריצים (מושג שלא היה קיים כמעט עד אז) ואף משיק בושם חדש. ב-1968 נולד בנו הראשון – קלוד ג’וניור (מקשריו עם דוגמנית בשם איזבל פורה). ההצלחה ממשיכה להאיר לו פנים גם בשנות ה-70 אז הוא מאריך את שערו בהתאם לרוח התקופה ומכניס אלמנטים של דיסקו לשיריו.

https://youtu.be/2r_nAnAy-So

כמה שנים מאוחר יותר נולד לו בן נוסף אלא שאותו “מסתיר” הכוכב מעיני הציבור (על פי אחת הסברות – כדי לא לפגוע בתדמיתו כאליל צעיר נצחי).

מוות בלתי נתפס

רבים הם גדולי הזמר הצרפתיים שמותם הפך למאורע תקשורתי נרחב וחסר תקדים. אבל את הערב בו הודיעו על מותו של קלוד פרנסואה איש כנראה לא ישכח.

ביום שבת ה-11 במרץ 1978, פרנסואה התקלח בביתו שבפריז והתכונן להשתתף בתוכנית אירוח בטלוויזיה של המנחה מישל דרוקר (שאגב ממשיך להגיש תוכנית טלוויזיה עד היום). בשלב מסויים הודיע המנחה בשידור שקלוד פרנסואה מבושש להגיע, “דבר שכלל אינו אופייני לו” כדבריו. כולם ידעו שפרנסואה הוא פדנט של דיוק ועמידה בזמנים. מעט מאוחר יותר קיבל דרוקר את החדשות המרות: קלוד פרנסואה ניסה לתקן נורת חשמל בחדר האמבטיה כשהוא רטוב ויחף – והתחשמל למוות. דרוקר נאלץ לבשר לאורחים באולפן ולצרפת כולה שהכוכב הגדול איננו.

https://youtu.be/Za3W5zAW9hQ

שירים ומורשת

קלוד פרנסואה נותר מודל לחיקוי והשראה עבור מוסיקאים וזמרים רבים. בקריירה יחסית קצרה של 16 שנה, הצליח להעמיד תעשיה משגשגת של להיטי ענק (מקוריים או מתורגמים) כאשר מה שייחד אותו מאד, הייתה העובדה שתמיד התאים את עצמו לרוח התקופה אם מבחינת לבוש וחזות חיצונית ואם מבחינת סגנון מוזיקלי. הוא הותיר אחריו שירים נפלאים רבים (הממשיכים להתנגן בתחנות הרדיו בצרפת) ומוכר אלבומים ואוספים בכמות לא מבוטלת עד עצם היום הזה. בין שיריו היפים: ‘הטלפון בוכה’ (Le téléphone pleure) המתאר אבא המנסה ליצור קשר בטלפון עם גרושתו אך במקומה עונה לו בתם הקטנה והיא משוחחת איתו (מבלי לדעת שהוא אביה).

שיר נפלא אחר הוא ‘בן 17’ על נעוריו מלאי התמימות של פרנסואה אליהם הוא משווע ועליהם מתרפק:

עוד שיר שממש כדאי להכיר הוא ‘אתה ואני כנגד כל העולם’ (Toi et moi contre le monde entier”) אותו הקדיש לבנו הבכור:

אתה בלונדיני ואני בלונדיני
ואפילו יש לנו את אותם עיניים
אתה ההצלחה אותה לא חזיתי
אל תספר לאמך על אחוות הגברים שלנו
היא בכלל לא תבין
שהסוד שלי עלי אדמות הוא
אתה ואני כנגד העולם כולו…

ולבסוף לא ניתן לסיים מאמר העוסק בקלוד פרנסואה מבלי להזכיר את הסרט שיצא 37 שנה לאחר מותו ושגם הגיע לארץ.

כמה מילים על הכותב

נועם אקוטונס הוא זמר ומוזיקאי ישראלי המשלב השפעות של שאנסונים צרפתיים ביצירתו (ואף עורך מופעי שאנסונים). לאחרונה הוציא אלבום חדש ‘זר דפנה לנצח’ וממשיך בעקבותיו לסיבוב הופעות בכל רחבי הארץ. אם אתם רוצים להכיר

להאזנה:
‘כדאי שתדעי’ (מתוך האלבום החדש)

‘בחדר של אהובתו’ (מתוך פרויקט קודם, נבחר להיות שיר השבוע ב תחנת 88):

לביקורות על האלבום ליחצו כאן.