ברנדוט – הטוראי הצרפתי שהפך למלך שוודיה

שוודיה היא אחת המונרכיות האחרונות שנותרו אך מעטים יודעים ששושלת המלוכה שלה היא צרפתית לחלוטין ומוצאה מאדם, אשר החל בתור טוראי פשוט בצבא הצרפתי, הגיע עד דרגת מרשאל בצבאו של נפוליון ולבסוף הוזמן להיות מלך שוודיה. שמו של האיש המרשים הזה היה ברנדוט והיום אנחנו נספר כמה אנקדוטות מחייו מלאי ההרפתקאות.

ברנדוט נלחם בפוגרומיסטים

הפוגרום הרציני אחרון ביהודי שוודיה ארע בשנת 1838, בשטוקהולם.מלך שוודיה, קארל XIV יוהאן, נטל חלק אישי בדיכוי המהומות. הוא תפס חרב וכמעט שכבר רץ אל הקסרקטין של חיל המשמר המלכותי, על-מנת לעמוד בראש המתקפה של חטיבת “סְקוּּּנֶה” על הפורעים. אנשי החצר שלו, בקושי רב, הצליחו לשים עליו את ידיהם ולגרור אותו לאחור.

המלך היה בשנות השבעים לחייו. הוא היה גַסְקוֹנִי במוצאו, אפילו לא גסקוני, אלא בִּיאַרְנִי (בהם רואים הגסקונים עם פראי ומופרע). בטרם עלה על כס המלוכה השוודי בשנת 1818, היה קארל יוהאן מַרְשַׁל של צרפת ונשא את שם המשפחה… תכף כולם יענו לי במקהלה – “בֶּרְנַדוֹט!” ויהיו לא-לחלוטין-צודקים. השושלת השוודית הנוכחית הם לא לגמרי ברנדוטים. נפוליאון העניק לז’אן ברנדוט את תואר הנסיכות פּוֹנְטֶה-קוֹרְוְוֹ, וכך הוא מסומן ברשימות ההרלדיות. אמנם, ‘פונטה-קורוו’ פירושו “גשר מגובנן”, וזה שם קצת מוזר לשושלת מלוכה, כך שנניח לו להישאר בזיכרוננו בתור קארל-יוהאן-ברנדוט. קארל יוהאן הוא אחת מן הדמויות החביבות עליי ביותר בקורותיה של אירופה במאה ה-19. כל דבר שקשור בו מעורר אצלי סימפטיה, אהדה או הבנה.

מאחר כרוני

ז’אן-בטיסט ז’ול ברנדוט תמיד איחר. בשביל גנרל, זה היה יותר מדי אפילו באותו תור הזהב של הגנרלים.

ברנדוט איחר בעקביות האופיינית לו לקרב וירצברג, הסתתר ביערות שבפרברי פריז אגב ההפיכה של בונפרטה בטרמידור (וזאת, כשהוא מלביש את רעייתו בבגדי גבר), הגיע מאוחר מדי לקרב יינה, פספס את קרב איילאו, איחר לבוא לקרב וְוַגְרַאם, התעכב לפני גרוסבירן, לא הספיק לקרב דֵנֵוְוִיץ, וכבר בהיותו יורש העצר השוודי הגיע מאוחר מדי לפריז, כאשר חביביו לשעבר של בונפרטה, המרשלים של צרפת, כל אותם המלכים, הדוכסים והנסיכים שעלו ממעמד פונדקאים, משרתים, רופאים, פרקליטים וכד’, עמלו על שבירת רוחו של נפוליאון בפונטנבלו, מפצירים בו לוותר על שלטונו. ברנדוט לא איחר לשני הקרבות העיקריים שלו – אוסטרליץ, שבו הוא נלחם לצד צרפת, ולייפציג, בו הוא נלחם נגד צרפת.

או דה קולון וסלילים בשיער

ז’אן-בטיסט ז’ול ברנדוט תמיד דאג למראהו החיצוני. עד יום מותו הוא ישן עם סלילים בשיער. הוא נהג להתיז מי קולון לכל עבר, בחושבו זאת לעיסוק מועיל מאוד לו ולסביבתו. הוא בזבז אינספור בקבוקים של מי קולון. כולם סביב גיחכו: סלסולים, מי קולון… חסר רק שימרח סומק!

ז’אן בטיסט ז’ול ברנדוט היה חולה בשחפת משחר נעוריו. הוא נדבק בצבא, לשם התגייס כטוראי, ולקראת גיל 30 המחלה הגיעה לשלב של דימום בריאות. מי הקולון נדרשו לברנדוט על-מנת לחטא את האוויר בסביבתו, כשהוא פועל על-פי המלצתו הסודית של דוקטור פיז’ו, ובלי לפרסם במיוחד את המניעים שלו לכך. ומה באשר לסלסולים בשיער?! אה, הרי האיש היה גסקוני, זה היה חשוב לו.

חציית האלפים שאיש לא שמע עליה

ז’אן-בטיסט ז’ול ברנדוט חצה את האלפים בראש חייליו, במסע רגלי מזורז, דרך אחד הנתיבים הקשים ביותר למעבר. הרי האלפים נחצו בידי חניבעל, קיסר, סוּבוֹרוֹב, נפוליאון. אלא שברנדוט התכונן היטב לחצייה הזאת. הוא עקב בקפדנות אחר ההתכוננות וההצטיידות של החיילוֹת, נהג לשלוח כוחות סיור לפנים, האכיל את אנשיו במזון חם, וחיבר זיזי ברזל אל מגפי החיילים. כיוון שכך, איש כיום אינו נזכר במסעו של ברנדוט דרך האלפים. החצייה יצאה לא-מעניינת, משעממת מדי מבחינת ההיסטוריונים.

משפחה לא בוחרים (או שבעצם כן)

ז’אן-בטיסט ז’ול ברנדוט היה קרוב משפחה של נפוליאון. לא דרך קשרי הדם.  רעייתו של ברנדוט הייתה במשך תקופה מסוימת ארוסתו של בונפרטה. אחר-כך בונפרטה נשרך אחר ז’וזפין בוגרנה, אבל, כיאה לבן ההרים, לא שכח את אהבתו הקודמת – השיא את אחותה של ארוסתו הכושלת לאחיו ז’וזף. נפוליאון אהב כשכולם מתאספים ביחד, תחת קורת גג אחת, כיאה למשפחה. ברנדוט לא חיבב במיוחד את נפוליאון, והלה שילם לו באותו המטבע. בהקשרו, נפוליאון פעל לסירוגין: פעם היה מטיל עליו כל-מיני משימות מופרעות, ופעם היה מוציא אותו לגמלאות. וכך זה נמשך שנים.

אני אומר לכם, נפוליאון היה קרוב משפחה מעייף. וגם נוטר טינה. אני לא מאחל קרוב משפחה כזה לאיש.

כשברנדוט מאבד את שלוות רוחות

ז’אן-בטיסט ז’ול ברנדוט היה אדם מתלהט. הוא היה זהיר בענייני המלחמה, שמירה על חיי חייליו וכד’. במישור האישי, לעומת זאת, עוז רוחו של מלכם העתידי של השוודים התפרץ לימין ולשמאל. למשל, שלחו פעם את ברנדוט לכהן בתור שגריר בְּווִינה, בחצרו של הקיסר האוסטרי.

שש שנים לפני-כן, הצרפתים ערפו את ראשה של מלכתם, הנסיכה האוסטרית מרי-אנטואנט בורבון-הבסבורג, ואחר-כך הביאו לגוויעתו בבית הסוהר של בנה הפעוט. במשך כל השנים שעקבו להירצחה של מרי-אנטואנט, הצרפתים נהגו להכות את החילות האוסטריים שוק על ירך, ביום, בלילה, בסתיו, בקיץ, באביב ואפילו בחורף. השגריר זכה לקבלת פנים צוננת בווינה. כאשר השגריר תלה את הדגל הצרפתי, אזרחי וינה ביקשו לתלוש את הדגל ממקומו, והשגריר ברנדוט, עם צמד גרזנים בידיו, עט על ההמון הווינאי. הדבר קרה בבוקר. ברנדוט, עם סלילים בשיער, בחלוק פתוח לרווחה, עם שני קרדומים בידיו, מתנפל על בני-ארצו של מוצרט. בקושי רב, באמצעות שני מוטות רתמה שהוצאו מתוך איזו מרכבה, הצליחו להרחיק את השגריר מן ההמון, ואז הוא פנה להשליך בהמון אבנים. השגריר נגרר חזרה אל השגרירות. מתוך בניין השגרירות עצמו, השגריר הצליח “לפלוט ירייה מתוך אקדחו, צרח בקול, ואפילו, יש האומרים, יילל כזאב כאשר המזכירים הפילהו על השטיח”.

הצעה שאי אפשר לסרב לה

ז’אן-בטיסט ז’ול ברנדוט מאוד האמין בעצמו.  פעם, הוא ישב בביתו, אחרי פיטורין תורניים שלו, ופתאום בא לבקר אותו איזה נוכרי. שוודי. והוא אומר לו: “בוא אלינו לשוודיה להיות מלך! הנה-תכף הולך להתפנות אצלנו מקום!” הכול טוב ויפה, מדוע לא לנסוע באמת, אם כבר אתה בגמלאות, לעבוד קצת בתור מלך?

אין שום טיעונים “נגד”, יש רק טיעונים “בעד”.

• ראשית כול, אני מזכיר לכם, מדובר בגסקוני. אלה מאוד אוהבים להפוך למלכים.
• שנית, לא היה קל באותה התקופה לעבוד בתור מלך בשוודיה. לא באמת היו המון מתנדבים לתפקיד. מלך אחד נורה למוות באמצע נשף מסיכות. מלך שני כונה, בפניו, “זקן רפה-שכל”. יורשו של הזקן רפה-השכל (מצאו שם איזה נסיך דני אחד) נמצא ללא רוח חיים בעת ציד. לשוודים נאמר שהנסיך מת מעצמו. תחילה הוא מת משבץ, ובפעם השנייה הוא מת בשעה שנפל מסוסו. השוודים לא לגמרי האמינו באמת הקדושה הזאת, אלא חשבו קצת בצורה שוודית-יסודית, ובידיים חשופות קרעו לגזרים את האוֹבֶּר-גופְמרשל אקסל פון פיירזן. באמצע הרחוב. בקושי הצליחו לקבור את התקרית הלא-נעימה הזאת.
  נראה שאחר-כך מצאו תחליף ליורש שמת פעמיים – איזה נסיך דני נוסף, אבל הלה פחד. לא רצה לנסוע לשוודיה. בקיצור, יש לך סיכוי, ז’אן!
• שלישית, היחסים עם קרוב המשפחה בונפרטה נעכרו כעת לחלוטין. צריך לנסוע! לנסוע להיות מלך! לשרת את אמא-שוודיה! העובדה שהשוודי הנוכרי שבא אליו נושא את הדרגה הצבאית הכבירה ‘סגן’, שלא הייתה לו נגיעה ממשית למסדרונות הגבוהים של הפוליטיקה, שהוא היה מצוי תחת חקירה משפטית וכך הלאה – כל אלה לא העמידו את ברנדוט בכל סוג של מבוכה.

ברנדוט נסע לשוודיה והפך, תחילה, ליורש העצר, ולאחר מכן גם למלך שוודיה. ואחרי זה נהיה גם מלך נורווגיה. בעוד שאילו היה סובל ממבנה מוח אנליטי, היה נרקב במשך כל שארית חייו בתור מרשל פשוט מן השורה.

אמנם, יש להודות כראוי גם לקרוב משפחתו – בונפרטה. הוא לא הערים מכשולים, זאת, מתוך התקווה שבאקלים של שטוקהולם, ברנדוט חולה-השחפת לא יאריך ימים. באקלים של שטוקהולם, ברנדוט חולה-השחפת האריך ימים עד גיל שמונים וקצת, כשהוא שותה לשוכרה ומשמח בדרכו את הנשים השוודיות, שחיבבו אותו.
תכונה זו של הבלונדיניות – לחבב ברונטים בעלי חוטמים עצומי ממדים וסנטרים כחלחלים מרוב זיפים – ז’אן-בטיסט ז’ול ברנדוט מאוד העריך אותה.

ז’אן-בטיסט ז’ול ברנדוט כמעט שהפך למפקד הצבא הרוסי

במלחמת 1812. הקיסר אלכסנדר בא לשכנע אותו באופן אישי. וברנדוט לא התנגד דווקא!
“בוא נסע לחבוט בקרוב המשפחה הדוחה שלי, סאשה! קדימה!”
אבל סאשה, כהרגלו, נמלא משום-מה בתוגה, התחיל לדאוג משום-מה, רוחו, משום-מה, נפלה פתאום, הוא בכה קצת, ובסוף עזב את העיר אוֹבוּ (טוּרְקוּ), משאיר מאחור את ברנדוט כשזה מלא במוכנות לפעולה ובתמיהה כנה.

ז’אן-בטיסט ז’ול ברנדוט לא אהב עיתונאים

אלה כתבו על אודותיו דברים לא נעימים. כאשר ברנדוט עבד כמלך שוודיה, הוא סגר את אחד העיתונים, “אַפְטֵנְבְּלַדֶט”, 23 פעמים ברצף. בכל פעם, העיתון שב והתחדש תחת שם רענן ולא צפוי. אחרי סגירתו של “אפטנבלדט” הופיע “אפטנבלאדט השני”; סגרו את השני – צץ “אפטנבלדט השלישי”; אסרו את השלישי – וכך זה נמשך עד ל-“אפטנבלדט העשרים וארבע”. “איזה מין אנשים אתם בכלל?” – אמר ברנדוט ומשך את ידו מכל העסק. – “תדאגו לי לתנאים נורמליים למלוכה! רק מורטים לי את העצבים, אתם!” אבל הוא כבר לא סגר את המספר 24.

וכי למה? זאת בגלל שבית הדין המלכותי דן את מייסד התאטרון הדרמטי השוודי, אנדֵרְס לִינְדֶבֶּרְג, למוות. בעוון פגיעה בכבודו של המלך. המלך, משנודע לו על אודות גזר הדין, פנה מיד להפר את כל החוקים, להתערב בעצמאות הרשות השופטת, איים על השופטים בכל-מיני צורות, הפחיד אותם, ואפילו רץ להביא את החרב שלו. הוא דרש ללא הרף לזכות את לינדברג.

בית המשפט נכנע לתביעותיו הלא-חוקיות של המלך וביטל את גזר דין מוות. ידה של השרירותיות המלכותית הייתה על העליונה. התחילו לדחוף את לינדברג החוצה, מתוך תא הנידונים למוות. אבל מייסד התאטרון הדרמטי סירב בתוקף לצאת מתוך התא. “לא,” – הוא אומר, – “אתם תבואו ותתלו אותי כנדרש בחוק!” השופטים רצו אל המלך.המלך שקע בהרהורים. בעוד הוא חושב (והוא אהב לשבת ולחשוב) שוב ניסו למשוך את לינדברג מתוך תא הנידונים למוות ואפילו זרקו אותו מבית הסוהר. לינדברג, אחוז התלהמות צדקנית כנגד הפרות החוק המתרחשות לנגד עיניו, ניסה לפרוץ חזרה לתוך הכלא.

אבל אז המלך הגה את הפתרון לקושיה! גזר דין מוות ללינדברג הושב על כנו. אבל בה-בעת הוכרזה החנינה הכללית. המלך המציא את הסיבה לחנינה בכוחות עצמו. החנינה ניתנה לרגל… שימו לב! תופים! צלילי ההמנון! …לרגל “חגיגות 24 השנים לנחיתתו של המונארך הנערץ שלנו על אדמת שוודיה”. לינדברג החוויר, אבל עמד בכבוד בחוסר הצדק הזה. המלך בירך את עצמו על חריפות השכל. השופטים מחו את אגלי הזיעה מעל מצחם.

הקעקוע של ברנדוט

הכול, כמובן, לא יתאפקו ויזכירו לי לגבי הקעקוע של ברנדוט, שאמר, כביכול, “מוות לכל המלכים והעריצים!”. את הקעקוע האמור – איש לא ראה. רופאים, קברנים, פילגשים – כולם מילאו פיהם מים בנושא. הטיעון היחיד לטובת קיומו של הקעקוע – ברנדוט מעולם לא הסיר את חולצתו בפומבי. אפילו בארמון, אפילו בפני משרתים. מדוע? המלקות והמגלבים משאירים בעור עקבות נצחיים. הטוראי ברנדוט נשפט פעמיים לענישה גופנית. הדבר הביך את ברנדוט. דבר אחד זה קעקוע, דבר אחר בתכלית הוא מלך שהולקה פעמיים. צריך לחוש את ההבדל.

ז’אן-בטיסט ז’ול ברנדוט, נסיך פונטה-קורוו, מרשל צרפת, מלך שוודיה, בנו של פרקליט גסקוני אביון, העניק לשוודיה שתי מתנות צנועות:
שלום נצחי וחוק חינוך חובה.