זה 500 שנה שליאונרדו דה וינצ’י מהווה סלע מחלוקת בין האיטלקים לצרפתים – אלה טוענים לזהותו האיטלקית ואלה טוענים להשתייכותו לממלכת צרפת. המציאות עצמה כמובן מורכבת: הגאון מוינצ’י, שבשנות חייו עסק בציור, פיסול, אדריכלות, הנדסה, המצאת כלי מלחמה ותעופה, חקירת אנטומיה ועוד, היה נע ונד. הוא החל את הקריירה האמנותית שלו בפירנצה, ואף התחרה ראש בראש עם מיכלאנג’לו, אולם המשיך הלאה בעקבות נותני חסות. במילאנו הוא עבד עבור משפחת ספורצה ועסק בתכנון כלי נשק (הוא המציא את הטנק למעשה). שם צייר גם את ‘הסעודה האחרונה’ הידועה שלו, על קיר כנסיה.
מילאנו נכבשה על ידי הצרפתים וליאונרדו נע בין מטובה, ונציה וערים אחרות, מבצע פרוייקטים עבור שליטים שונים. לא קלים הם חייו של גאון שאפתני בתקופת הרנסנס. הוא שב למילאנו שהיתה תחת שליטה צרפתית ועבד שם במשך שבע שנים, אחריהן נקרא לשרת את האפיפיור מבית מדיצ’י ברומא, אולם זה ארך רק שנתיים. ב-1516 עזב דה וינצ’י את איטליה וחבר לפמלייתו של מלך צרפת פרנסואה הראשון. זה הפך אותו לצייר החצר, נתן לו קיצבה וחופש לעבוד ולחקור כאוות נפשו. כך בילה ליאונרדו את שנותיו האחרונות. ב-1519 הוא בטירת קלו לוסה בזרועותיו של המלך, כך מסופר. אפשר לאמר כי באיטליה התגלתה גאוניותו של ליאונרדו אולם צרפת היא זו שהעניקה לו את השלווה, ומאז יש איבה מסויימת בין המדינות על רקע זה.
ציור של אנגר המתאר את מותו של ליאונרדו דה וינצ’י בזרועותיו של פרנסואה ה-1. מקור תמונה: ויקיפדיה.השנה מציינים 500 שנה למותו של ליאונרדו דה וינצ’י והתערוכה המרכזית והגדולה ביותר אמורה להיפתח בנובמבר בלובר בפריז. נשמע אולי פשוט אבל בדרך נערמו קשיים רבים. המונה ליזה, ציור שהעסיק את ליאונרדו שנים ואת האנושות מאות שנים, מוצגת בלובר בפריז כחלק מהנכסים השאיר ליאונרדו אחרי מותו בצרפת. ב-1911 אלמוני מפרוג’יה גנב את המונה ליזה מהלובר. זה לא היה מבצע מסובך מאוד כי אמצעי ההגנה היו מינימליים, אולם החיפוש אחריה ארך שנים והוא זה שהפך את הציור לאייקון התרבותי שאנחנו מכירים היום. כאשר נתפס אמר אותו אדם כי כל רצונו היה להשיב את המונה ליזה לביתה – איטליה.
עד היום מוצגת המונה ליזה תחת שמירה כבדה בלובר, אבל באיטליה יש מי שאינם מוותרים ומקווים “להחזיר אותה הביתה” לדבריהם.
סלבטורה מונדי הציור ששבר את כל שיאי המכירות
מוזר ככל שזה יישמע, קיימים רק 21 ציורי שמן שיש עליהם הסכמה גורפת שליאונרדו צייר אותם. יש לכך סיבות רבות: ליאונרדו עשה ניסויים שונים בצבע, שחלקם לא עלו יפה; ריבוי הנסיעות שלו הותיר שובל של יצירות במקומות בלתי צפויים; וכן העובדה שתהליך היצירה של ליאונרדו היה ארוך מהמקובל – על חלק מהיצירות הוא שקד במשך שנים, חוזר כל פעם ומשנה פרט זה או אחר, צבע או אלמנט. יחד עם זאת, לא מתקבל על הדעת שיצר כל כך מעט ציורים ולכן הדעה הרווחת היא שיש כאלה שפשוט טרם התגלו או זוהו כפרי מכחולו.
כזהו הסיפור של סלבטור מונדי – ציור שנמכר ב-58 דולרים כציור לא מזוהה מתקופת הרנסנס, אשר עבר תהליך ארוך של ניקוי, שימור וחקירה מעמיקה, עד שהצליחו להגיע לקונצנזוס כי מדובר בליאונרדו דה וינצ’י אמיתי (בדרך הוא החליף כמה ידיים וכיכב במשפט מתוקשר, אבל זה כבר לפוסט אחר). לפני שנתיים, אחרי תהליך שיווק מבריק של בית המכירות כריסטי’ס, נמכר ‘מושיע העולם’ במחיר שיא – 450 מיליון דולר! זה המחיר הגבוה ביותר שאי פעם שולם עבור יצירת אמנות.
הרוכש המסתורי הוא מקורב למשפחת המלוכה הסעודית והיתה כוונה להציג אותו בפתיחה של הלובר אבו-דאבי בספטמבר 2018. למעשה עקבותיו של הציור נעלמו לזמן מה ולא היה ברור היכן הוא ומי מחזיק אותו. אחר כך הסתבר שסלבטור מונדי משייט ביאכטה יוקרתית ועצומה של הנסיך הסעודי במימיו החמימים של הים התיכון, לא בדיוק התנאים האידאליים עבור ציור שמן שחגג 500 שנה (תשוו את זה לתנאי האחזקה המוקפדים של המונה ליזה ותבינו).
סלבטור מונדי הוא בין היצירות שהיו אמורות להשתתף בתערוכה הגדולה בלובר, אולם לאחרונה מומחי הלובר החלו להעלות ספקות לגבי מקוריותו של הציור והחליטו להציגו כפרי סדנתו של דה וינצ’י. מובן שהדבר עלול לפגום מאוד בערכו של הציור, ועל כן הבעלים החליטו לא להשאיל אותו לתערוכה זו. חבל. אני יכולה להעיד שגם אם מדובר ביצירה שאינה 100% ליאונרדו, הרי זהו ציור מפעים ואני נהניתי מאוד לחזות בו בסיבוב הגרנדיוזי שערכו לו כריסטי’ס טרום המכירה.
האם האדם הוירטובי יתארח בלובר?
עוד יצירה שלא ברור אם תגיע לתערוכה בלובר היא רישום של האדם הויטרובי הידוע, שקיבע את הסטנדרט לאידאל הפרופורציות האנושיות. הרישום מצוי בידי גלריית האקדמיה בונציה ובלובר ביקשו להשאיל אותו מבעוד מועד. בחודשים האחרונים עתרה קבוצה בשם “איטליה שלנו” לבית המשפט בדרישה לא לשחרר את הרישום מפאת החשש לשלומו בעת המסע המורכב. חייבים להבין שעבור נייר בן 500 שנה כל תזוזה, חשיפה לא מבוקרת לאור או לחות, עלולות לגרום נזק בלתי הפיך.
בנוסף, טענו, כי גם כשישוב חזרה לונציה לא יוכלו להציג את הרישום פרק זמן ארוך על מנת לשקם אותו, ובכך יש כביכול העדפה של המבקרים בלובר על פני המבקרים באקדמיה. מובן שהמחלוקת בעלת שורשים עמוקים יותר. שרה זוטרה בממשלת איטליה אף התבטאה בנושא ואמרה: “יש הרבה דברים שמוזיאון הלובר שצריך להחזיר לנו, אפילו מעבר למחלוקת הישנה סביב המונה ליזה”. בית המשפט הכריע כי הרישום לא יושאל אולם כרגע הנושא עלה להרכעות נוספות ויכול להיות שיצריך התערבות פוליטית.
ומה באמת עם המונה ליזה? ובכן הדיירת הותיקה בלובר דווקא לא תשתתף בתערוכה ההיסטורית הזו. היא תמשיך לשכון באולם התצוגה הרגיל שלה, בו ניתן להתבונן בה ללא עלות מיוחדת, להבדיל מהתערוכה שתהיה כרוכה בתשלום מיוחד. מי אמר שוויון, חירות ואחווה?
לחצו כאן לקניית כרטיסים לתערוכה
למידע מעודכן על תערוכות נוספות בפריז לחצו כאן
כמה מילים על שלומית אורן
שלומית היא בעלת הבלוג so-art אותו פתחה בעת לימודיה בסות׳בי׳ס בלונדון. כותבת גם במגזין פורטפוליו ומלווה פרטיים וחברות ברכישת יצירות אמנות. תוכלו להצטרף גם לסיורי אמנות בהדרכתה במוזיאונים וגלריות ולהכיר את הסיפורים שמאחורי האמנות.
