ענת מי דן היא אספנית, חוקרת וסופרת. ספרה הראשון, “האימאם התעלף“, מודן, פורסם ב-1998, מוביל את הקורא ברחובותיה של איסטנבול בתריסר מסלולים ייחודיים בעקבות סגנון אר נובו, שהיא מאוהבת בו. ספרה השני, Ediciones Poligrafa ,Art Nouveau in Buenos Aires, a Love Story, פורסם ב-2016, מוקדש לאדריכלות אר נובו בבואנוס איירס ומלווה בעשרות צילומים מקצועיים. הספר יצא לאור באנגלית בברצלונה וזכה בבואנוס איירס בפרס ראשון על העיצוב האומנותי.
כך מוצג ספרה החדש “הגיליון האחרון” באתר ההוצאה:
פריז 1908.
תאדה נתנזון, בן למשפחה יהודית עשירה, שקוע בחובות. אוסף האמנות שלו ומקור גאוותו, עבודותיהם של חבריו ציירי אסכולת הנאבּי, ממתין למכירה פומבית בהוטל דרוּאו. הוא ניצב עטוף יגון מול קירות ביתו החשופים מציורים.
״לָה רֶווי בּלאנְש״, הירחון האוונגרדי שהיה בבעלות משפחתו, נסגר בשל ירידה בתפוצה בעקבות פרשת דרייפוס.
אם לא די בכך, גם נישואיו למיסיָה – פסנתרנית מחוננת, מוזה לאמנים, סופרים ומלחינים שנשאה בתואר ״מלכת פריז״ – באו לקיצם, אך אהבתו וגעגועיו אליה עדיין מייסרים אותו.
כדי לא לאבד הכול, ובעיקר לא את שפיותו, תאדה נתנזון כותב את סיפור חייו. הוא נאחז בזיכרונותיו, נפרד בגעגועים מהימים שבהם התכנסו בסלון ביתם הפריזאי גדולי הסופרים, הציירים והמלחינים.
הגיליון האחרון הוא סיפור על תשוקה לאמנות וליופי, על אהבה נכזבת ואובדן, על רקע החיים התוססים של פריז בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים, תקופה הידועה בשם ״לה בֶּל אֶפּוק״.
תוך שקראתי את ספרה החדש של ענת מי דן, “הגיליון האחרון“, אפרסמון, שבו מדבר תדה נתנסון, בעלה הראשון של מיסיה סֵרְט, כתבתי עליו ביקורת. אך לפני שאשטח אותה כאן, רשות הדיבור למחברת עצמה, המציגה את הרקע לספרה:
מאחורי כתיבת הספר עומד סיפור אישי הקשור לאהבתי לסגנון אר נובו ולאוסף האמנות שברשותנו
לפני שנים רכשנו לאוסף שלנו תמונת דיוקן של מיסיָה נתנזון (Misia Godebska Natanson 1872-1950) משנת 1905. הצייר Charles Picart Le Doux היה תלמידו של רנואר.
בתחילה לא ייחסתי חשיבות רבה לדמות המצוירת עד שנתקלתי בשתי הכרזות המפורסמות לכתב העת הצרפתי La Revue Blanche, שעוצבו על ידי פייר בונאר וטולוז-לוטרק – ומיסיה במרכזן. פייר בונאר, שידע לחולל קסמים על גבי הנייר, עיצב את הכרזה הראשונה, יצירה מתוחכמת ומיוחדת בצבעי שחור, אפור ולבן. במרכזה אישה לבושה בהידור רב, פניה החיוורות ועיניה הבורקות בולטות על רקע הכובע השחור שהיא חובשת. האישה אוחזת בידיה את הירחון ולצידה ילד שובב המצביע עליו. ברקע נמצאות אין ספור אבני קיר שעל כל אחת מהן נכתב באותיות זעירות השם “לה רווי בלאנש”.
כשנה לאחר שהתפרסמה הכרזה של בונאר, עיצב טולוז-לוטרק כרזה גדולה מקודמתה שזכתה להצלחה גדולה. במרכזה דמותה האלגנטית והברורה של מיסיה כשהיא לבושה במעיל כחול מהודר מנוקד בכתום ומחליקה על הקרח בפאלה דה גלאס. על כתפיה כרוכה פרווה לבנה עם עיטור כתום וידה האחת נתונה בידוֹנית תואמת, לראשה כובע רחב שוליים מקושט בנוצות יען שחורות.
הכרזות פתחו בפניי צוהר לסיפור חיים מסעיר ומרתק שגיבוריהם – מיסיה ותאדה.
מאז שהתוודעתי לסיפורה של מיסיה ונשביתי בקסמה, פסעתי בעקבותיה: מילדותה, לאורך שנות נישואין סוערות ומסעירות עם תאדה ועד לפרידתם הכואבת. בעוד מיסיה נישאה בשנית (ומאוחר יותר בשלישית), תאדה נקלע לקשיים כלכליים, הירחון נסגר וכעבור כמה שנים, נאלץ למכור את אוסף האמנות שלו – מקור גאוותו.
הרעיון לספרי ״הגיליון האחרון״ (The last Review ) נולד בעקבות מלגת מחקר שקיבלתי ממוזיאון ״פריק קולקשן״, בניו יורק (2018), שמעניק מלגות מחקר בנושאים הקשורים לאספנות. נושא המחקר שלי היה: מה עלה בגורלו של אוסף האמנות של תאדה נתנזון, שנמכר במכירה פומבית בפריז ביוני 1908 והתפזר ברחבי העולם.
נמכרו 65 תמונות ומתוכן איתרתי 55.
כאשר נשאתי דברי סיכום בפני קהל מוזמנים במוזיאון “פריק קולקשן”, התחייבתי לכתוב, בין היתר, על תרומתו המשמעותית של תאדה לאמנות: תאדה סלל את דרכם של אמני הנאבי לתהילת עולם.
שלוש מטרות הצבתי לעצמי בכתיבת הספר:
האחת הייתה לשפוך אור על אוסף האמנות הייחודי ופורץ הדרך של מיסיה ותאדה נתנזון שנמכר במכירה פומבית והתפזר ברחבי העולם. רוב האוסף היה של ציירי הנאבי (וויאר, בונאר, רוסל, ואלוטון) שבזמנו (כמו קודמיהם האימפרסיוניסטים), נדחו מהסלונים הרשמיים והיום עבודותיהם נחשקות.
השנייה הייתה להנציח את מפעל חייו של תאדה שבו שזור הירחון “לה רווי בלאנש”, בעל ההשפעה הרבה, שהיה בבעלות משפחתו (ולכן זכה משרדו לכינוי ‘קן של יהודים’). תאדה היה פטרונם של אמני הנאבי, שנהנו מתמיכתה ועידודה של משפחת נתנזון על כל ענפיה. הם עיטרו את הירחון והציגו את עבודותיהם במשרדיו. הדגשתי את ה’צמיחה’ המשותפת של האמנים והירחון. שתי קבוצות בלתי אהודות ואפילו דחויות: יהודים ואמני הנאבי ( בראשית דרכם), מתחברות כמו בקודקוד של משולש לכדי יצירה משותפת שבאה לידי ביטוי ב”לה רווי בלאנש”.
השלישית הייתה לספר על הדרמה בחייהם של תאדה ומיסיה שכוכבם דרך בשמי פריז בשנים שהיו נשואים ולאחר הפרידה (כתבתי רק עד 1908, מועד המכירה). מיסיה נישאה לאיל עיתונות ובעלים של תיאטרון, וכך נעשתה עשירה ומפורסמת יותר בעוד תאדה הגיע אל סף פשיטת רגל.
בשנים שעסקתי בכתיבת הספר היו לי מפגשים מעניינים ומרגשים
לקחנו חלק באירוע רב משתתפים לרגל יום הולדתה המאה וחמישים של מיסיה. החגיגה התקיימה בוילה סרוֶוה בבלגיה, שהייתה שייכת לפרנסואה וסופי סרווה, סבא וסבתא שלה. את הלילה בילינו בחדרה המשופץ של מיסיה.
פגשתי את מיסיה גודבסקה, שחיה בלונדון, הנינה של אחיה למחצה של מיסיה, סיפה. מיסיה גודבסקה סיפרה לי על סבא רבא שלה, סיפה גודבסקי.
במהלך התחקיר הכרתי את בארי סינגר, עיתונאי וסופר אמריקאי, בעל חנות ספרים בניו יורק, שנתן לי במתנה את הדיסק למחזמר “מיסיה”. בארי סינגר חיבר מילים למוסיקה של ורנון דיוק.
ב-2012 הוצגה במוזיאון דורסה (Musée d’Orsay) התערוכה “מיסיה, מלכת פריז”. איזבל קאהן, מי שהייתה האוצרת הראשית של המוזיאון, הזמינה אותנו לתערוכה, העניקה לנו את הקטלוג שלה ומאז אנחנו חברות טובות.
ספרי, “הגיליון האחרון”, הוא סיפור פרידה וסגירת מעגל. למרות האירועים הקשים בחייו, מספר תאדה בכנות ובפתיחות על השנים לצידה של מיסיה אהובתו, על מערכת היחסים עם בני משפחתו, על מקומו של הירחון בחייו, ומעל לכל על תשוקתו לאמנות וקשריו לאמנים בני זמנו (עשרים ושתים תמונות מופיעות בספר).
זה ספר ראשון שבו תאדה ניצב במרכזה של הבמה ואינו מסתופף בצילה של מיסיה
הרגע המרגש היה כאשר זכיתי לעמוד על הבמה בביתו – מוזיאון – של הנרי קליי פריק, אחד מגדולי אספני האמנות בעולם, וכאספנית אמנות מתל אביב, סיפרתי על מיסיה ותאדה נתנזון, זוג אספנים צרפתי ופטרוני אמנים.
ענת מי דן
סקירתי על הספר
ענת מי דן, הגיליון האחרון, אפרסמון, 2026
ספרה של ענת מי דן עניין אותי במיוחד. הסיבה לכך היא ענייני במיסיה סֵרְט Misia Sert, דמות ראשית בספר, בת זוגו של הדובר בו, שנפרד ממנה אחרי יותר מעשר שנות נישואים. ענת הגיעה, כפי שכתבה, אל מיסיה דרך ציור שרכשה לאוסף שלה, ציור של שארל פיקאר לה דו (Charles Picart Le Doux) מ-1905, המציג דיוקן של מיסיה. אגב, אותו שארל פיקאר לה דו צייר את מיסיה גם ב-1908, בעירום מרומז. שני ציורים מפורסמים שלו. ועוד הערה מעניינת על הצייר: אז’ן בלו, הסבא רבא של יואל תמנליס, ערך לו את התערוכה הראשונה הגדולה שלו בגלריית בלו המפורסמת. מוזמנים לקרוא על אז’ן בלו, בונאר ומיסיה כאן.
אני, לעומת זאת, הגעתי אל מיסיה דרך תרומתה לעולם התרבות הצרפתי והכלל עולמי. בעקבות מה שקראתי על האישה יוצאת הדופן, מוזה, ציידת ומיילדת כישרונות, תומכת אומנים, פרסמתי כאן באתר כתבה בעלת ארבעה חלקים: “מיסיה סֵרְט, אייקונית תרבות, מלכת פריז“. תוך כדי כתיבת הסדרה תמהתי על אישיותו של תדה נתנסון, בעלה הראשון של מיסיה, וגם הצטערתי מעט שהתגרשו. חשבתי שאולי מוטב היה לה לחיות את חייה איתו. כי שני הבעלים העתידיים שלה ישביעוה מרורים. אך הדברים הרבה יותר מסובכים, הסברתי בכתבה על מיסיה, ובכל מקרה כך היה ואלה היו חייה המלודרמטיים של האייקונית הגדולה.
תמהתי גם מה עלה בגורלו של תדה. חיטטתי ומצאתי, לשמחתי, שתדה נתנסון לא נפגע מהנאצים, בכל מקרה לא נתפס ולא נאסר. ולא זו בלבד, תדה התחתן שוב, לאחר הפרידה הסוערת ממיסיה, עם אישה צעירה ממנו ב-17 שנים, ונשאר נשוי עם אותה אישה עד מותו ב-1951 בגיל 83. אישה זו, שרלוט מארי וור (Charlotte Marie Vaure), שכינויה היה רן Reine (בעברית “מלכה”), תמכה בו, הוא שהזדקן והשמין והתקשה בהליכה. רן ונפטרה שנתיים אחריו, בגיל 67.
והינה שלחה לי ענת מי דן את ספרה שיצא לאור בימים אלה ובו מספר תדה נתנסון בגוף ראשון על חייו. הספר נקרא “הגיליון האחרון” אך יכול היה להיקרא “אני, תדה”. ענת מי דן בחרה בתחבולה ספרותית ידועה בה “גונב” המחבר מדמות היסטורית את זהותה ומספר בגוף ראשון, כאילו היה הוא הדמות המדוברת, את זיכרונותיה. הספר לא כתוב בסדר כרונולוגי אלא נע ונד בין ההווה, תדה בן הארבעים, אל עברו הקרוב ועברו הרחוק.
הספר מערב עובדות היסטוריות באירועים מומצאים אך אינו מתקרא רומן. חיפשתי את המילה “רומן” בעמודים הראשונים ולא מצאתיה. מאידך אין זו ביוגרפיה כי אין ציון מקורות. סוגה זו, שהיא בהחלט לגיטימית, אינה חביבה עליי. שאלתי את ענת מה חלקה של האמת ומה חלקה של הבדייה וקיבלתי כמה תשובות. עם זאת, אני עדיין מסתייגת משימת דברים בפיו של אדם שלא אמר אותם למרות שזוהי סוגה מקובלת ולגיטימית.
ואם בוחרים בסוגה הזאת, כמו סופרים גדולים וידועים (מרגריט יורסנאר, רוברט גרבייס), מן הראוי הוא לתת קרדיטים ולעשות הבדלה, בנספח בסוף הספר. לשאלתי השיבה לי ענת שהיא הסתמכה בייחוד על ספרו עב הכרס של פול-אנרי בורלייה (Paul-Henri Bourrelier), נפטר ב-2024, שהיה נשוי לנכדתו של אלכסנדר נתנסון, בריז’יט בלוך (Brigitte Bloch). כמו כן באו לעזרתה ספריה של מבקרת האומנות והאוצרת, תיבדל לחיים ארוכים, גלוריה גרום (Gloria Groom). היה נכון לפרט בסוף הספר את המקורות, להודות למסייעים, ליידע מה מציאות ומה בדות.
ועתה השבחים. המחברת היא, כאמור, אספנית אומנות בעצמה ומי כמוה מבין לנפשו של תדה, שהיה אספן גם הוא. בבסיס הכתיבה בגוף ראשון בשמו של תדה עומדת, אם כן, הזדהות כנה. המחברת מביאה את ציון יצירות האומנות שתדה רכש ונאלץ, כאמור, למכור, אחרי שפשט רגל, במכירה פומבית.
הספר הנוכחי פותח בקינתו של תדה על מר גורלו. כתב העת המצליח שניהל יחד עם שני אחיו, “לה רווי בלאנש”, נסגר, מצב כלכלי מדאיג, גירושים ממיסיה בנסיבות לא נעימות והינה נאלץ הוא להיפרד מיצירות האומנות שאסף. גבר בן ארבעים,ללא אישה, ללא ילדים, שעולמו חרב עליו.
ענת מי דן מבהירה כמה קשה לאספן להיפרד מהאוסף שלו ומדוע. מה מייצגים הציורים שרכש האספן? כאב לב מאין כמוהו, המכירה הזאת כמו חותמת את כשלון חייו של תדה. חיסול מפעל חייו. אך זוהי תחושה שלא תישאר לנצח, למזלו הרב של תדה, שבנה, כאמור, שוב את חייו עם אישה חדשה ואף בנה אוסף שני אך המשך זה אינו מעניינו של הספר.
ילדות מאושרת בוורשה, במשפחה יהודית עשירה. הגעה לפריז בגיל עשר, קשיי קליטה ואומללות. אך בבית הספר התיכון קונדורסה Le lycée Condorcet, שבו מתיידד תדה עם נערים כמוהו, מהקצפת של החברה הצרפתית דאז, המצב משתנה, מתהפך.
ענת מי דן מסבירה את רכישת הציור “אישה עם גרביים שחורים” (La femme aux bas noirs) של פייר בונאר בחיבור בינו לבין ביקור של תדה הצעיר בבית בושת. האספן קונה ציור, הקשור לזכרונותיו. קטע מעולה בספר והינה טעימה קצרצרה ממנו:
כשהייתי בשנות העשרים לחיי, ביקרתי בתערוכת אמנות וכאשר עמדתי מול הציור הזה והתבוננתי באישה עם הגרב השחור, חלף בי ריגוש מוזר והסצנה הארוטית החזירה אותי אחורה בזמן אל אותו ביקור ראשון בבית הבושת. בזמן שאיבדתי את בתוליי, שרוי בעולם שכולו תשוקה מינית חייתית, ננעץ מבטי בזוג גרביים שחורים שהיו תלויים על מסעד המיטה. רכשתי את הציור בו־ברגע. (עמ’ 20).
ועוד קטע מהסוג הזה שבו זיכרון נערות אירוטי קשור לרכישת הציור “רחצה” (La baignade). הינה טעימה ממנו:
חיטובי גבה העירום של נערה צעירה וחלק מהצדודית שלה, שאותם שרטט בונאר בעדינות בציורו, “המתרחצת”, החזירו אותי לרגעי הקסם הילדותיים האלה שבהם הצצתי מבעד לחור המנעול ורוחי וגופי שייטו בעולמות אחרים. מכחולו של בונאר מגלה ומסתיר בעת ובעונה אחת רגע אינטימי שבו נערה צעירה, תמימה למראה, נמצאת לבדה בטבע כשהיא מוקפת בגוונים של ירוק וצהוב. בשל אותו זיכרון שעורר בי, צירפתי את הציור לאוסף שלי. (עמ’ 49).
ועוד רכישות שכמוהן כנקודות ציון בחייו של האספן, ביוגרפיה מצוירת, פוטו רומן. בסוף הספר מגלה תדה למספר מקורבים שהוא כותב ספר, לא על כתב העת “לה רווי בלאנש”, כי אם בראש ובראשונה על האוסף שלו, על הציורים ועל יוצריהם וכך להנציח את מפעל חייו. אך לא יכתוב עליהם כמבקר אומנות, זאת עשה דיו, אלא יספר על מקומם בחייו ובחייה של מיסיה, מה הניע אותו לרכוש יצירה זו או אחרת, יצירות שזכו אז לקיתונות של בוז. 65 יצירות מופת, חוט שדרה השוזר את סיפורו בעשרים השנים האחרונות.
יצירות האומנות שהאספן רוכש מסייעות לו לגלות את עצמו ומסתרי נפשו. בעזרתן הוא מגשים את עצמו, מסייע לאומנים ומסייע לעצמו. יצירות האומנות שהאספן בוחר יוצקות תוכן לחייו, מעצבות, צובעות ומכשפות אותם, ממקמות אותו כאדם חשוב, בעל טעם, בעל ערך, שישאיר חותם בעולם האומנות. גאווה ממלאת אותו כשהוא מביט בקירות ביתו ובתכולתו. תדה, השני אחרי אלכסנדר הבכור, אכול קנאה בו ואחוז רגשי נחיתות, היה זקוק לחיזוקים.
מידע מרתק על היחסים הטעונים של תדה עם אביו ועם אחיו הבכור, אלכסנדר, שייזכו, בסופו של דבר, להתרגעות. מידע על אנושיותה של האם שסירבה לעבור לבית החדש, המפואר מקודמו, לאחר שפועל, שהשתתף בבנייתו, נפל מהגג ונהרג. היא עצמה נפטרה בגיל 41, כל אלה פרטים שלא ידעתי כשקראתי וכתבתי על מיסיה. לא ידעתי גם על התאבדותו של האח הקטן ליאו בגיל 23.
הספר נע אחורה וקדימה כשליבתו היא תיאור הפרידה של תדה מהאוסף שלו. קטע המכירה הפומבית הוא אולי שיאו של הספר, המאורגן סביבה. הקורא משתתף במתח של תדה, בתחושותיו, בתגובותיו, לכל אורך האירוע. תדה ראה בו את סמל מפלתו המוחצת, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, אך יידע להתרומם שוב.
קראתי את הספר בשלושה ימים, לא הנחתיו מידי במשך שעות. כך השלמתי דרכו את המידע שהיה לי על משפחת נתנסון ומיסיה דרך נקודת המבט של תדה, כפי שראתה אותה ענת מי דן. מומלץ לאוהבי אומנות שייהנו מכתיבתה המעודנת, הרגישה והרומנסקית.