פליקס ולוטון (Félix Valloton), הצייר הצרפתי ביותר מבין הציירים השוויצרים, נפטר לפני מאה שנה. שנת 2025 היא, לפיכך, השנה שלו. הרטרוספקטיבה “Vallotton Forever“, כעת, 24.10.2025 – 15.2.2026, במוזיאון האומנויות היפות בלוזאן, מראה 268 יצירות שלו, כמה מהן מוצגות בפעם הראשונה. ולוטון צייר, תחריטן, קקטוריסט, מאייר, בפעם הראשונה כל התחומים יחד ובתפאורה המשחזרת את חדרי חדריו של האומן.
ולוטון נולד בלוזאן, ב-1865 אך בגיל 16 הגיע לפריז ונשאר בה עד מותו ב-1925. ב-1900 קיבל אזרחות צרפתית, בלי לוותר על האזרחות השוויצרית, ושמר על יחסים הדוקים עם ארץ מוצאו. את ירח הדבש שלו בילה בשוויץ אך להיקבר רצה בצרפת וכך היה. פליקס ולוטון קבור בבית הקברות מונפרנאס לצד אשתו, גבריאל ברנהיים (Gabrielle Berenheim), שנפטרה שבע שנים אחריו. ולוטון הרגיש צרפתי.
שוויץ, צרפת, אירופה ועולם האומנות כל כולו מצדיעים לאומן הפורה הזה, שלמרות שנפטר כבר בגיל 60, צייר יותר מ-1700 תמונות ויצר 250 תחריטי עץ. צייר ותחריטן, ולוטון היה גם סופר, מחזאי ומבקר אומנות. הוא חיבר עשרה מחזות ושלושה רומנים, שהידוע ביניהם נקרא “חיים רצחניים” (La vie meurtrière) ומכיל קווים אוטוביוגרפיים. כמו כן, אייר עיתונים, כתבי עת וספרים – כמה מאות וכתב שלושים מאמרים על אומנות. ולוטון ניהל, בנוסף, יומן אישי בו תיאר את מצבי רוחו ותיעד את הקורה לו, וכל אלה בהקשר לאומנותו, כמובן.
לכל אורך חייו חיפש ולוטון את דרכו האומנותית בין השפעות אלה ואחרות. פליקס ולוטון הכפיף את חייו לשירות האומנות. לא היה דבר בעיניו חשוב יותר מאשר להגשים את יעודו האומנותי. אישיותו הייתה מורכבת מאוד ומלאת סתירות, אניגמטית, מסתורית. ספרים רבים נכתבו עליו. כתבה זו תיגע בכמה קווים אך כמובן שלא תוכל להיות ממצה.
הנושאים והסגנונות של פליקס ולוטון רבים ומגוונים. דיוקנים, סצנות רחוב וסצנות אינטימיות, האישה – בעירום ובבגדים, הזוג – נשוי חוקית או נואף, זוגות לסביים, נופים, טבע דומם, מלחמה, מיתולוגיה. ולוטון נמנע מהאוונגרד, פרט לתקופה בה היה מקושר לתנועת הנאבי, ונמנע מהאקדמיזם. ביצירותיו הוא מעמת את הצופים, דרך ריאליזם דורש התבוננות מחשבה, עם האמביציות האומנותיות שלו ועם סערותיו הפנימיות.
נדמה היה לו, לגבר המבוגר, האומן בסוף הדרך, שרק לפני כמה שבועות קראו לו “ולוטון הקטן”. “החיים הם עשן, אנחנו מתחבטים, משלים את עצמנו, נאחזים ברוחות רפאים שנעלמות תחת אחיזתנו, והמוות שם. אך יש, למרבית מזל, הציור”.
באמצעות ביטוי כשרונותיו הכיר ולוטון את האליטה של עולם האומנות והספרות של זמנו. חברים נאמנים הקיפו אותו, נשים אהבו אותו. הוא ביקר בערים היפות של אירופה ושהה במקומות מרהיבים שנופיהם נשמרים לנצח בציוריו. עם זאת, טיפח, במין עונג קודר מלנכוליה שנבעה, יש להניח, בין היתר, מאישיותה הדומיננטית והדורסנית של אימו.
הגעה לפריז
ב-1882, בעודו רק בן 16, עזב פליקס ולוטון את עיר מולדתו לוזאן כדי לחיות את תשוקתו לציור בפריז. העתיד ימלא את תקוותיו, הוא בטוח בכך. הוא מסתפק במועט, הוא חסון. ולוטון צופה בעולם אומנותי סוער. מאנה, דגה והאימפרסיוניסטים נלחמים מזה עשר שנים בציור האקדמי השולט בסלונים. ולוטון יחפש את דרכו בעקשות, בנחרצות.
הדיוקן העצמי הראשון שלו, מ-1885 (יבואו אחר כך עוד שבעה), כמו מכריז “אני צייר”. מבטו קורא תגר ומביע את נחישותו להצליח בפריז התחרותית, המלאה באומנים אוונגרדיסטים, הצמאים להכרה.
ולוטון לא משתדל, עם זאת, להחמיא לעצמו. החינוך הפוריטני של אמו מכביד עליו והרגשת אי הנוחות תרבוץ עליו בתחילה ותגרום לו להרגיש זר ולא מצודד. עם זאת, בדיוקן עצמי זה נכנס ולוטון בן ה-20 לרשימת האומנים החשובים והחל משנה זו, 1885, ינהל ספר, Le livre de raison, שבו יתעד בדקדקנות כל יצירה ויצירה שיוציא תחת ידיו עד סוף חייו. זאת גם השנה שבה יציג לראשונה יצירות שלו (דיוקנים) בתערוכות, ב”סלון האומנים הצרפתים” וב”סלון השוויצרי לאומנות יפה” בז’נבה.
פליקס ולוטון, דיוקן עצמי, 1885. מקור: ויקיארט, בנחלת הכלל
ולוטון משתלם באקדמיה ז’וליאן ומעתיק יצירות מופת בלובר. זהו שלב הכרחי בחייו של צייר במאה ה-19. כמו קורבה, סזאן ומאנה לפניו, ולוטון מעתיק כדי להגיע לרמתו של ליאונרדו דה וינצ’י והנס הולביין הבן, אליליו הראשונים. “הימים בלובר היו הטובים והמלאים בחיי”, יגיד. הלובר הוא ארץ חדשה, מסנוורת, שיש לגלותה.
ולוטון היה משכיל, מלומד, ידע על בוריה את ההיסטוריה של האומנות, של הספרות. לא רק בליאונרדו, הולביין, ורמיר, דירר, פוסן, אנגר, קורבה, היה מאוהב אלא גם בדוסטוייבסקי וסטנדל.
פנקסיו מתמלאים ברישומים של המונה ליזה ושל אמו. שתיהן נשים מרוחקות. ולוטון מנסה להשתחרר מהחינוך הפרוטסטנטי הקפדני שנתנה לו אמו. היא כותבת לו כל שבוע, מרגלת אחרי צעדיו.
פליקס ולוטון, אמו של האומן, 1884. מקור: ויקיארט, בנחלת הכלל
אלן שטנה, מודל ובת זוג
כמה שונה פריז מלוזאן… פריז של “לה בל אפוק” מהפנטת ומפחידה את ולוטון. אין לו ניסיון עם נשים והוא מרגיש לא נוח איתן, בינתיים. ביישן, בלונדיני, רזה, מוקפד, זהיר, חשדן. בגיל 23 האהבה הראשונה עם כובענית קטנה, אלן שטנה (Hélène Chatenay), ששימשה לו כמודל.
אמו של פליקס לא ראתה בעין יפה את הרומן שהגדירה אותו כפריצות וחילול כבוד המשפחה. פליקס התגונן וגייס לעזרתו את אחיו הבכור פול כדי לשכנע את האם שאין שום פסול בסיפור האהבה הזה שנמשך, למרות הביקורת, עשר שנים, מ-1889 עד 1899. פליקס, רחוק מאמו, ממשיך את מסע הניסיונות הפיקטורלי שלו עם אלן כמודל.
יצירת המופת “החולה” (La malade) מציגה את אלן מאחור כשרק עורפה המעודן וחלק מגבה העליון וזרועה הימנית נראה לעין. המרקם הקטיפתי של העור, קווצות השיער החומקות מהתסרוקת, הכתונת הרפויה, קפלי הסדינים. לא, לא נראה את פניה. הדיוק הצילומי שבו האישה הצעירה הזו נצפית ומצוירת, נוטה הצידה, מעורר הערצה.
ובניגוד גמור לתנוחתה החושנית של החולה ולהסתר פניה, נשקפת אל הצופה המשרתת, בפנים גלויות, עם ספל המשקה, זקופה, מוקפדת, מלכותית, נזירית משהו, עיניה נעוצות בחלל, שקועה בשרעפיה, כמו באה מעולם אחר. למרות שהיא פונה אלינו, כמו מתקדמת לעברנו, יש בה משום המסתוריות והמוזרות.
הפן הנסתר, צורה של סימבוליזם. מי האדונית ומי המשרתת, מה טבען של שתי הדמויות, מתערבב בריאליזם, החדר, כלי הזכוכית והשידה, המיטה, רישום “הבתולה עם הילד” (La Vierge à l’Enfant) של גוסטב דורה על הקיר.
פליקס ולוטון, החולה, 1892. מקור: ויקימדיה, בנחלת הכלל
הציור “החולה” הוא הצדעה לוורמיר ולאומנים ההולנדים מהמאה ה-17. ולוטון העריץ את הקודמים שהתמקדו במרחב הביתי בו נעות הדמויות בחירות יחסית. אינטימיות זו מאפשרת גילויי אותנטיות במציאות ועל הבד. הציור “החולה” מהווה שיא וירטואוזי של עשר שנות השתלמות בפריז. ולוטון פותח דלת לאסתטיקה חדשה.
הצטרפות אל קבוצת הנאבי
ולוטון משך את תשומת לבם של חברי קבוצת הנאבי כשגילו ב-1892 את תחריטי העץ שלו בסלון דה לה רוז-קרואה (Le salon de la Rose-Croix). הציצו ונפגעו, הוקסמו מפישוט הצורות ומהאזורים השטוחים בשחור ולבן, זה צמוד לזה. כל אלה הדהדו את עבודתם שלהם.
בשנה שלאחר מכן הצטרף ולוטון לחברי הנאבי והפך לחלק בלתי נפרד מהקבוצה. ציורו האניגמטי “רחצה בערב קיץ” (Le Bain au soir d’été), שהוצג ב-1893 בסלון העצמאים (Le salon des Indépendants), היה ציור הנאבי הראשון שלו. הציור עורר שערוריה, לעג וצחוקים. המבקרים והקהל לא היו רגילים ליצירות כאלה.
פליקס ולוטון, רחצה בערב קיץ, 1892-1893. מקור: ויקימדיה, בנחלת הכלל
ולוטון קיבל השראה מציורו של לוקאס קראנאך הזקן (Lucas Cranach der Ältere), “מעיין הנעורים” (Der Jungbrunnen), אך הביט במיתוס מזווית מודרנית וצייר ציור חדשני. הדמויות השטוחות, הרקע שצבעיו ותחכומו מעניינים לא פחות, אין ספק שזוהי יצירת המופת של שנותיו הצעירות של ולוטון.
מתבלטת בין הנשים השונות ותנוחותיהן המגוונות, האישה במרכז, שפניה הנישאות אל אל בהבעה אקססטית וזרועותיה הצמודות בתחינה, משווים לה מראה של קדושה. עירוב הרחצה הטריוויאלית של הנשים האחרות בהיטהרות הדתית של היורדת במדרגות לאגן תרם ודאי ליחס השלילי של המבקרים והצופים לציורו המקורי והנועז של ולוטון הצעיר.
מזמינה אתכם לקרוא את כתבתי המפורטת על קבוצת הנאבי, שבה מוזכר גם פליקס ולוטון. כך תראו באיזו מידה ציורו של ולוטון “רחצה בערב קיץ” משתלב באסתטיקה של הנאבי ובמה הוא דומה ל”נשים ליד מעיין” של פול סרוזייה (בתת פרק “טקסים דתיים”), שניתוח מעמיק שלו זמין בכתבה.
תחריטי עץ
החל מ-1890 ולוטון מתמחה בתחריטים על עץ. כשלון יצירת המופת שלו, “רחצה בערב קיץ”, גרם לו להפנות גב לציור. חישוביו של ולוטון היו טובים. תחריטי העץ הביאו לו את ההצלחה המיוחלת. תחושת העלבון אחרי הלעג שספג מתחלפת בתקווה ובסיפוק: “ויותר מכול מעודד אותי לדעת שאינני יותר אלמוני. החובבים מתחילים להכיר אותי וזהו צעד גדול. היתר יבוא בעיתו.”
ולוטון מדגיש את הניגוד בין השחור ללבן, יוצר משטחים בולטים וצורות מסוגננות, וכך מחדש את אומנות התחריט. אלה סודות הצלחתו. וקודם כול עצם בחירתו בקסילוגרפיה, מדיום שהוזנח על ידי אומנים לאחר שנחגג בתקופת הרנסנס. מעריץ גדול של אלברכט דירר, ולוטון שיקם את הפוטנציאל של המדיום תוך שעיבד בעצמו את העץ באולר, יצר שטחים גדולים עם קווי מתאר חדים וכך ויתר על הדרגתיות, אין אצלו אפור. ולוטון לא מסר את החיתוך לטכנאים, כפי שהיה נהוג, כך שהייתה לו שליטה על כל פרט.
בחירה רדיקלית נוספת הייתה זו של המונוכרום. בתקופה שבה העדיפו חבריו מתנועת הנאבי פוסטרים והדפסים צבעוניים, בחר ולוטון בשחור עמוק, שעמד בניגוד חד ללובן הנייר. בחירות אלו שירתו, לבסוף, שפה גרפית סינתטית המושפעת מהדפסים יפניים. העומק מצטמצם למישור יחיד והאקספרסיביות מועברת לקו: ערבסקה גמישה, התוחמת את השטחים השחורים הגדולים, משיכה מדויקת, הנותנת להם חיים במוטיבים דקורטיביים.
תחריטיו של ולוטון מעוררים סנסציה. הקהל והמבקרים מתפעלים. ההזמנות גדלות והולכות: ולוטון מתבקש לצייר דיוקנים של סופרים, אומנים ועוד סלבריטאים (זולא, פו, מלרמה, רמבו, ורלן, קלודל), איורים לכתבי עת, עיטורים ורישומים לספרים. את השראתו הוא שואב מההדפסים היפנים ומאומנות הצילום. ולוטון מצלם רבות גם בעצמו ולאחר מכן מעבד את העץ לפי הצילום.
ב”עצלות” (La Paresse), מתוך הסדרה “אינטימיות” (Intimités), מתגלה ולוטון בשיאו כתחריטן: ניגודים מרשימים בין השחור הבולט של כיסוי המיטה והכרים לבין הלבן הבוהק של גוף האישה וגוף החתול שכמו מהווה המשך של ידה וזרועה. מנוגדים גם המוטיבים המעוגלים, בהשפעת ההדפסים היפנים, של הכרים למוטיבים הגיאומטריים של כיסוי המיטה. ועל כל אלה מולכים האישה והחתול המאוחדים בהשתובבותם, השקועים בעולם חושני משלהם, הקורא תגר על נורמות המוסר הבורגני.
פליקס ולוטון, עצלות, 1896. מקור: ויקימדיה, בנחלת הכלל
הצלחתו של ולוטון לא הצטמצמה לגבולות צרפת אלא הביאה לו הכרה בינלאומית וזאת הודות לגיוון נושאיו. התחריטים ייצגו נופים, סצנות אינטימיות וסצנות אקטואליות. עוד לפני “אינטימיות”, התבונן ולוטון בעניין בעוברי האורח ברחוב, בקהל הפוקד את החנויות והמועדונים, בהתקהלויות אחרי פיגועים ופשעים ובאירועים הפליליים וההיסטוריים עצמם. הימים היו ימי תנועת האנרכיזם וולוטון התעניין בפעילותה. אף כי לא היה אקטיביסט, הביע בתחריטיו אהדה למקופחים, לעניים, למדוכאים. וכמובן שהצטרף למחנה הטוענים לחפותו של אלפרד דרייפוס.
את צורת האומנות החדשה יישם ולוטון לאחר מכן ברישומים שאותם הציע לעיתונים פוליטיים וסאטיריים. אלה עשו את שלהם. די בכמה כתמים שחורים ולבנים תחת ידו של ולוטון כדי להמחיש את עזותו של אירוע. העורכים קפצו על המציאה ופרסומו של האומן עשה כנפיים עד כדי כך שקיבל הזמנות מעיתונים אנגליים, גרמניים ואמריקאים.
בתחריט הנקרא “הסתערות” (la Charge) מוחץ קהל שוטרים צפוף ושחור מפגינים בודדים, מותיר מאחוריו כמה קורבנות פזורים, שרועים על המדרכה הלבנה. איזה כוח דורסני בחזית מופעל על התנגדות כה מועטת! הניגודים בין השחור ללבן, בין שני חלקי התחריט, חזית צפופה ואחור בחציו ריק, מדגישים את השרירותיות האבסורדית של האלימות המשטרתית.
פליקס ולוטון, הסתערות, 1893. מקור: ויקימדיה, בנחלת הכלל
פליקס ולוטון כבר לא הצעיר הביישן מהדיוקן העצמי הראשון. תריסר שנים לאחר מכן דיוקנו שונה לחלוטין. באפודה ובקווצת שיער הנשמטת על מצחו, הוא לא מרכין ראש כי אם מישיר מבט, בטוח בעצמו, אל הצופה. פליקס מוכר את תחריטי העץ שלו, יש להם ביקוש, הוא עצמו מבוקש וכל פריז האומנותית והאינטלקטואלית מכירה אותו ומזמינה אותו.
פליקס ולוטון, דיוקן עצמי, 1897. מקור: ויקימדיה, בנחלת הכלל
בבתיהם של מיסיה ותדה נתנסון
ולוטון מוזמן תדיר לביתם של תדה נתנסון ואשתו מיסיה, יחד עם כל חבורת ציירי הנאבי. ולוטון הפך לאחד התורמים הכוכבים לכתב העת של הזוג, “לה רווי בלאנש”, הוא, למעשה, המאייר הראשי. מזמינה אתכם לקרוא את חלק א’ של סדרת כתבותיי, מיסיה סֵרְט: אייקונית תרבות, מלכת פריז, שבו הרחבתי את הדיבור על חויות תקופה זו בחיי מיסיה, כתב העת ושחקניו. כך תראו גם איך צייר ולוטון את מיסיה.
בציורים צבעוניים וגם בתחריטי שחור-לבן הצדיע ולוטון, כמו שאר חבריו, למיסיה סרט, הפסנתרנית המקסימה, שכולם היו מאוהבים בה, בדרך זו או אחרת. בתחריט “סימפוניה” (la Symphonie) מקשיבים לה, מביטים בה, חולמים עליה, הוזים, כל אחד בתנוחה אחרת, חמישה ממעריציה, חברי הנאבי.
הגברים בחושך, מיסיה מוארת באור מנורה המונחת על הפסנתר. אגרטל פרחים מסוגנן על רקע אחד משני לוחותיו המקושטים של הקיר מאחור. הפרחים מתחברים למוטיבים, הלוח השני מטמיע פרחים בתוכו. בין שני הלוחות מפריד וילון שקפליו מתכתבים עם קפלי שמלתה של מיסיה מתחת לפסנתר. מסתוריותה מוטעמת על ידי הפסנתר שמחביא את גופה.
פליקס ולוטון, סימפוניה, 1897. מקור: ויקימדיה, בנחלת הכלל
כמו ציוריו של וייאר, כך גם תחריטיו של ולוטון מקבלים השראה ממה שנעשה בתוך בתי הבורגנים. הסדרה “אינטימיות” (Intimités) מהווה סאטירה בעשר מערכות על הזוג הבורגני. הסרטון Intimités של הטלוויזיה השוויצרית מביא את אחורי הקלעים של הסדרה שתרמה לפרסומו הרב של ולוטון.
תחריטיו של פליקס ולוטון עוררו בי מחשבה על אלה של מקס קלינגר, שדומה, במידת מה, לוולוטון גם בדרכו ובאישיותו. מזמינה אתכם לקרוא את כתבתי עליו, מקס קלינגר, “אוגוסט רודן הגרמני”, באתר הזה ששולחת אתכם בסופה לכתבה מפורטת יותר, מקס קלינגר, האמנות מעל הכול, המורכבת מכמה חלקים, בבלוג האישי שלי. הכותרת שבחרתי בזמנו לסדרת הכתבות שלי על האומן הגרמני הזה חופפת לכותרת שבחרתי זה עתה לכתבה על פליקס ולוטון, מה שמראה על הדמיון העמוק בין שני האומנים.
אותו נושא, זוגיות אומללה, המתוארת בכמה תחריטים מהסדרה “אינטימיות”, מופיע בסדרה של שישה ציורים, “פנים בית עם דמויות” (Intérieurs avec figures), והפעם בצבעים עזים בניגוד לעשרת התחריטים. אחרי נישואיו עם גבריאל ברנהיים נטש ולוטון את התחריטים לטובת הציורים.
מוסכם לומר שהסדרה “אינטימיות” היא ביקורת של ולוטון על צביעות החיים הבורגניים ואומללותם. הדבר נכון אך ברצוני לצטט משפט של ולוטון בו כתב שהוא מעדיף אנשים מאוזנים שבתוך תוכם קיימת נטייה מוסתרת, שלא יודו בה, לשגות בחטאים. “נטייה זו, אני חולק אותה”, המשיך, “וכך אני רוצה להיות”. משפט זה מערב, אולי, במסר הביקורתי של התחריטים חמלה והבנה מצד היוצר, שהיה יכול להיות אחד מגיבוריהם.
נישואים עם בת סוחר אומנות עשיר
הפתעה גמורה. פליקס ולוטון הודיע לאלן שטנה על סיום הקשר. פליקס החליט לשאת לאישה את ידידתו מזה ארבע שנים, גבריאל ברנהיים, בתו של אלכסנדר ברנהיים, בעל הגלריה העשיר ביותר בפריז. גבריאל אלמנה ואם לשלושה ילדים אך עשירה דייה כדי להבטיח את צרכיה וצרכי ילדיה ויחד עם מה שהוא מרוויח, החיים יהיו נוחים. משפחתה, סוחרי אומנות חשובים, תעזור לו בקידום הקריירה שלו. כך כתב לאחיו פול. הילדים כבר גדולים, הרגיע אותו. “אני מוצא אותם מאוד סימפטיים. אני אהב אותם. היא ואני מתכוננים לחיות ביחד בלי לשנות כלום, או כמעט, מההרגלים שלנו, אני ועבודתי, היא והמרחב הביתי שלה”.
בעשרה במאי 1899 נחגגים הנישואים. הביקור בלוזאן לאחריהם מתוח. אמו של פליקס לא מרוצה מהנישואים עם אלמנה יהודיה ממשפחה מאוד עשירה, ממעמד חברתי שונה. הבילוי בחוף נורמנדי מוצלח יותר, פליקס מצלם קודם כול את הנוף ולאחר מכן מצייר ומפרש אותו לפי הצילום, לא במקום אלא בסדנה. “על החוף” (Sur la plage) מציג ים ירוק כשפיסת רקיע תכולה מתחפשת לאגם קטן. שלושה כתמי צבע מתחפשים לשתי נשים וילדה. ולוטון הקדים את ניקולא דה סטאל.
פליקס ולוטון, על החוף, 1899. מקור: ויקימדיה, בנחלת הכלל
את השמשיה הצהובה נפגוש בעוד ציור מסדרת החופים מהנסיעה לנורמנדי, “על חוף הים באטרטה” (Sur la plage à Étretat). ציורי הנוף יתפסו, במרוצת השנים, מקום הולך וגדל ביצירתו.
פליקס ולוטון, על החוף באטרטה, 1899. מקור: ויקימדיה, בנחלת הכלל
במחצית השנייה של ינואר 1901, ולוטון ואשתו גבריאל עצרו במרסיי בדרכם לקאן, בהזמנת חברם, הצייר אדואר וייאר. כשחזר לפריז, נמל הים התיכון נתן לוולוטון השראה לצייר שני נופים ממרפסת פארק הפארו, הממוקמת מתחת לארמון הנושא אותו שם שנבנה עבור נפוליאון השלישי: אחד של הנמל הישן והשני, הציור הנוכחי, הפארו, מרסיי (Le Pharo, Marseille), פונה מערבה, כשברקע מפרץ מרסיי ורכס הרי האסטק.
פליקס ולוטון, הפארו, מרסיי, 1901. מקור: ויקימדיה, בנחלת הכלל
בעוד שהאומן, ככל הנראה בהשראת רישום עיפרון ראשוני, ואולי גם צילום שצולם במצלמת קודאק שקנה בשנת 1899, מכבד את הטופוגרפיה של האתר, הוא אינו מהסס לפשט אותה ולשטח את עומקה על ידי הרמת האופק.
דו ממדיות זו מדגימה את דבקותו בעקרונות השולטים באסתטיקה של קבוצת הנאבי, כן, עדיין דבק בהם. הדבר נכון גם לגבי שימושו בצבעים עמומים, המבטלים כל תחושה של עומק אטמוספרי ובמישורים צבעוניים כדי לתאר את הטבע. השרטוט החטוף של הדמויות, גם הוא מאפיין של הנאבי. כל אלה, בנוסף למשחק הרוח בשיחים, מקנים לציור ספונטניות רבה.
כמה גברים בבגדי חורף אלגנטיים, חבושי כובע, אישה בחצאית וז’קט ארוכים, ילדים בחליפות מלחים, כלב עולץ בלי רצועה – אלמנטים אלה מוסיפים נופך אנקדוטי לסצנה. גופן של הדמויות, קטום על ידי המדרון, מעורר מחשבה על תיאטרון בובות; צלליותיהן מזכירות את דמויות האבץ של תיאטרון הצללים שוולוטון אהב מאוד.
גבריאל ופליקס מתיישבים באחוזה עירונית מפוארת בגדה הימנית. מבין כל הציורים שצייר פליקס את גבריאל, גם מקדימה, הרי “פנים בית עם אישה באדום מהגב” (Intérieur avec femme en rouge de dos). עוד חדר ועוד חדר ועוד חדר, מיסתורין ומתח, כמו במחזה של איבסן או סרט של היצ’קוק. אלן שטנה צוירה, כמו שראינו, גם היא מאחור, האישה שומרת על מסתורין. לכל אחד צילו. וכל זה באווירה של קפלי בדים חושניים.
פליקס ולוטון, אישה באדום, 1903. מקור: ויקיארט, בנחלת הכלל
הנשפים וקבלות הפנים באחוזה העירונית, בה הוא גר עם גבריאל, מעיקים עליו. רדיפת תענוגות ההווה, לא בשבילו, שכל דקה מחייו שלא מוקדשת לאומנות נחשבת בעיניו לבזבוז זמן. פליקס אהב להביט ולהתבונן מהצד אך לא להיות בתוך תוכה של המערבולת. לא רק האווירה מעיקה עליו ומפריעה לו ליצור, גם שלושת ילדיה של גבריאל לא זוכים לחיבתו. ושני הבנים והבת מחזירים לו יחס דומה, אפשר לומר תיעוב.
בציור “ארוחת ערב, רושם של מנורה” (Le Dîner, effet de lampe), בתה של גבריאל, מדלן בת ה-7, מביטה עליו בעיני זעם ושנאה. עיניים מפחידות שיוצאות מחוריהן. מי זה הזר הזה שפרץ לחיינו? האור נופל על השולחן ומשאיר את המסובים בחושך יחסי. זה עם הגב אלינו, פליקס ולוטון, אינו אלא צל שחור, כמו גזור למופע צלליות בקברט. הבוהמייני חובב האנרכיסטים הפך אב משפחה בורגני.
פליקס ולוטון, ארוחת ערב, 1899. מקור: ויקימדיה, בנחלת הכלל
בצד שמאל, בנה בן ה-15 של גבריאל, מקס, משתעמם לבדו (הבן השני נעדר) ואילו היא עצמה, בצד ימין, מצוירת לא באופן מחמיא, מביטה בבתה בעיניים חומלות. לא, זה לא סיאנס ספיריטיזם, זאת ארוחת ערב מדכאת של אומן בן 34 שנשא לאישה בנישואי תועלת אלמנה עם שלושה ילדים. דומה שרק החתולים השחורים על אהיל המנורה משתובבים. תחזיותך, פליקס, מתקיימות בהיפוך. אומנם בן רגע הפכת לבעלה של בורגנית מעשירות העיר עם אבא בעל גלריה מצליחה אך היה כדאי? מי יודע.
את התשובה נתן ולוטון עצמו: “אני מתעב את חיי הכזב האלה, בשולי החיים האמיתיים. אני סובל מהם מהימים הראשונים, ולמרות עשרים שנות נישואין, באותה אכזריות כמו בהתחלה.” היה צריך לחשוב על זה קודם, פליקס… או שמא שינוי הסטטוס החברתי, הרווחה הכלכלית (נסיעות, סדנה מרווחת באונפלר, בתי קיץ) ועזרת המשפחה (לפחות 75 יצירות שלו הוצגו בגלריה ברנהיים) היה פיצוי נאות… מה לחשוב? פליקס לא מפסיק להתלונן ביומנו שאין לו התנאים הטובים ליצירה, שכנראה לא יזכה לעולם להרמוניה בחייו…
פליקס מסתגר כתגובה בסדנה שלו ומצייר עירום נשי באופן כפייתי. גבריאל אשתו נעלמה מציוריו. הדוגמניות באות והולכות בלי הפסקה. עירום פרובוקטיבי ועוד עירום, במאות. מהסתגרות זו נולדה יצירת המופת “אישה עירומה מול סלמנדרה” (Femme nue devant une salamandre). סלמנדרה לא במובן הרגיל של המילה אלא לציון התנור, שנקרא כך.
היצרן בחר לתנורו בשם זה משום המיתוס הקדום שהתחזק במאה ה-14 שבה קראו סלמנדרה ליצור אגדי דמוי לטאה שאמור היה לחיות, חסין, בתוך אש ולהיות מסוגל לכבותה. אין לבלבל, אומנם, בין היצור האגדי לסלמנדרה המצויה, המשריצה במים ומשוטטת בשדות, אך קרוב לוודאי שכתמיה הצהובים-כתומים, על רקע שחור – להבות ואודים, עודדו את יצירת תאומתה המיתית. אחד מכינויה הוא, אכן, “סלמנדרת אש”.
האש הרוחשת ולשונותיה המתפתלים, הכלואים מאחורי סורגי מתכת שחורים, מול החושניות הלוהטת של עכוזה וגבה של האישה האגדית, המושלמת – כל אלה מעוררים השתאות. כמה התגרות בתלם האחוריים שכמו נמשך בתלם הגב ומוצא הד בסורגי התנור הבוער! העכוז המעוגל משחזר בהיפוך את כיפת חלון הסורגים של התנור בעוד גוף האישה הלבן המוקף ברקע השחור משחזר בהיפוך את התנור השחור המוקף במסגרת לבנה. הבדים בצבעי האש מימין כמו השטיח הצהוב משלימים את תמונת אש התשוקה שדי היה, ככל הנראה, בכמה שנות נישואים כדי לכבותה… או אפילו פחות.
האישה הכורעת על ברכיה, רגליה מקופלות תחתיה ולא נראות, זרועותיה, כנראה, צמודות מלפנים, מזכירה בתנוחתה, למרות העירום, כוהנת של האלה וסטה, אלת האש והאח, שהייתה האלה הראשית בפולחן הבית והמשפחה ברומא העתיקה. תפקידה של הבתולה הווסטלית היה לשמר את האש הקדושה, אש התמיד שבערה במקדש וסטה. הבתולות הווסטליות נחשבו קדושות וייחסו להן, כמו לסלמנדרה, תכונות על טבעיות של הצלה או קללה. המפלט של ולוטון, בין אשתו גבריאל, ילדיה וחובותיו החברתיות, היה אש האומנות, האש הקדושה, שאחת מדרכי הבעתה המרכזיות היה ייצוג האישה, טהורה או מפלצתית.
פליקס ולוטון, סלמנדרה, 1900. מקור: ויקימדיה, בנחלת הכלל
וכמו להוסיף על האובססיה של ולוטון לעירום נשי, הצגתו של הציור “המרחץ הטורקי” (Le Bain turc) של אנגר, סימפוניה של קווים וערבסקות, שהתגלה לציבור רק ב-1905, בסלון הסתיו, סנוורה אותו. “אין כמו האופן בו מסגר אנגר את צורות משיחות מכחולו כדי לגרום לי להרגיש את חומו של גוף אישה וכובד שדה”. ולוטון רושם קודם כול, הרישום חשוב יותר מהצבעים וקודם להם. כמו שען שוויצרי, בונה ולוטון את ציורו בקפדנות.
דוגמה אופיינית לציור מורכב כשעון שוויצרי הוא “מנוחת המודלים” (Le repos des modèles). שתי דוגמניות עייפות, מתרפות מול ראי שבו נעדרת השתקפות הצייר אך נוכחים שלושה ציורים. הגבוה בצד שמאל מתאר את הוריו של פליקס כשפניהם חתוכים בגובה העיניים.
פליקס ולוטון, מנוחת המודלים, 1905. מקור: ויקימדיה, בנחלת הכלל
שנתיים אחרי שהתרגש ולוטון ובכה לפני ציורו של אנגר, צייר הוא עצמו ציור שקרא לו באותו שם. יש דמיון לאנגר אך דמויותיו של ולוטון מאופיינות בסגנון המיוחד לו, שילוב של ריאליזם, מבנה גוף ותסרוקות שראה בעיניו, ושל צורה של סימבוליזם, פן נסתר, מבט מוזר בעיני שתיים מהנשים.
1908, ראינו, היא השנה בה ולוטון מצייר הרבה עירום, לפי רישומים, כמנהגו בציורי הנוף. הציור “סתיו” (L’Automne) מציג תנוחה נועזת וגאה של אישה בנויה לתלפיות, שצעיף ירוק צר וארוך חוצה את גופה לשניים. הבעת פניה המתגרה ומרקמו הנוזלי של הצעיף או אולי דמיונו לנחש מחזקים את הפן הפרובוקטיבי. מבטה המסתורי, המהרהר ותסרוקתה המסוגננת, המקושטת בסרט ירוק, אזכור של הצעיף, מעדנים משהו את מיניותה המתפרצת.
פליקס ולוטון, סתיו, 1908. מקור: ויקימדיה, בנחלת הכלל
פליקס מתקרב לגיל 40, האם השתחרר כבר מהמבט של הוריו? ההורים מזדקנים, איבדו עניין בחיים ומצפים למותם, כך כותב פליקס לאחיו פול. אך אלן שטנה, אלן הנאמנה שליוותה אותו עשר שנים, איבדה חייה טרם הגעתה לגיל ארבעים, מפגיעת רכב. “פול היקר, קיבלתי בשורה עצובה, מותה של שטנה הקטנה. צער גדול אופף אותי כי לב זהב היה לה. יחד איתה מת עבר שלם וחלק גדול מנעוריי”.
ציורי העירום הנשי של ולוטון מחוללים שערוריות אך נמכרים היטב. העירום הריאליסטי שלו השפיע על האקפרסיוניסטים, כמו קירשנר (Kirchner) הגרמני ומונק (Munch) הנורווגי. ולוטון נחשב כיום לחלוץ ה”אובייקטיביות החדשה”, Neue Sachlichkeit, זרם שבא אחרי האקספרסיוניזם בשנות העשרים בגרמניה.
למרות מאמצי אחיו פול, מנהל גלריה בלוזאן, לקדם אותו, בשוויץ עדיין איננו מוכר עד אשר פגישתו ב-1908 עם זוג אספנים מווינטרטור (Winterthur), עיר תעשייתית בקרבת ציריך, הדי וארתור הנלוזר (Arthur et Hedy Hahnloser), הופכת את הקערה על פיה. הדי וארתור היו הראשונים שקנו מיצירותיו של ולוטון ופרסמו אותו בכל שוויץ. הציור “הלבנה והשחורה” (La Blanche et la Noire), שרכשו ותלו על כותלי ביתם בווינטרטור הקונסרבטיבית, עשה רעש באופן מיוחד. העיר רחשה וגעשה ולא דיברה אלא על הציור שתלה הזוג בסלון הווילה שלו.
פליקס ולוטון, הלבנה והשחורה, 1913. מקור: ויקימדיה, בנחלת הכלל
קריצה, כמובן, ל”אולימפיה” (Olympia) של מאנה אך ולוטון הפך את היוצרות. בציור של מאנה השחורה היא המשרתת והלבנה היא האדונית. וכאן? הלבנה, אדמונית שיער, שוכבת, ישנה או רק בעיניים עצומות, רפויה, אדמומית פשתה בלחייה החשופה לצופה. השחורה, יושבת, ערה, לבושה ומקושטת, מביטה בה במבט אדנותי, סיגריה בפיה. איפה הזוג הזה נמצא ומה היחסים ביניהן, יש לי דעה אך משאירה לכם לחשוב מה שתרצו. כל אחד יכול לספר לעצמו את הסיפור שלו החל מהציור.
מיתולוגיה
פליקס ולוטון, כדוגמת פרויד, מחפש בתחילת המאה את מפתחות הבנת נפש האדם במיתולוגיה היוונית. הסצנות שלה הופכות תחת מכחולו למה שהיו בראשיתן, תיאורי אלימות, כמו חטיפת הנסיכה אירופה וקריעתו לגזרים של אורפאוס. הפנטזיות מצוירות בריאליזם ברוטלי, קשה מנשוא. ראייתו את היחסים בין גברים ונשים מאוד פסימית, אין אפשרות אחרת מאשר מלחמה בלתי פוסקת של מנצח ומנוצח. הנשים לא פחות אכזריות מהגברים, כמו שמראה גורלו של אורפאוס.
הציור “אנדרומדה עומדת ופרסאוס” (Andromède debout et Persée) הוא הפחות מזעזע ביניהם.
פליקס ולוטון, אנדרומדה עומדת ופרסאוס, 1907. מקור: ויקימדיה, בנחלת הכלל
הציור “שנאה” (La haine) ממחיש את הגרוטסקיות הכאובה של מסקנתו. ציור זה נכלל ב”מכונות הגדולות”, כך כינה ולוטון את סדרתו המיתולוגית-אלגורית, שנחשבת לפחות איכותית במכלול יצירתו של האומן, גם כיום כשההערכה אליו רק הולכת וגדלה.
הציור “שנאה” מזכיר את “אדם וחוה” של דירר ואת “הגירוש מגן עדן” של מזאצ’ו, בעיבוד אישי, פרודי משהו, של ולוטון. האלימות העצורה מובעת בתנוחות בני הזוג העירומים, כמו מתאגרפים שפניהם מעוותות מזעם.
פליקס ולוטון, שנאה, 1908. מקור: ויקימדיה, בנחלת הכלל
מלחמה
ולוטון הרגיש מושפל עד עמקי נשמתו כשהרשויות דחו את בקשתו להתגייס, מפאת גילו, מהלומה לפטריוטיזם שלו. ולוטון נושק לגיל חמישים ואין לו ברירה אחרת מאשר להתנדב לשורות “ציירי הצבא”, כדי לתעד, לא להילחם. ולוטון מגיע לחזית ל-18 יום, אך איך לצייר את המלחמה?
דרך צורות גיאומטריות. בציורו “ורדן” (Verdun), קובו-פוטוריסטי, רואים את הזרקורים, הגשם, עשן התותחים. כותרת המשנה של הציור אומרת הרבה: “תמונת מלחמה, בראי הפירוש, הקרנות צבעוניות בשחור, כחול ואדום, הרס, ענני גז”.
פליקס ולוטון, ורדן, 1917. מקור: ויקימדיה, בנחלת הכלל
על אף שכוונתו הראשונית של ולוטון הייתה להוקיע את המלחמה, באופן פרדוקסלי עולה ובוקע מין יופי דקורטיבי מהקרנים המצטלבות, שחורות וצבעוניות, מעל האבנים המידרדרות, גזעי העצים הקטומים, לשונות האש, ענני הגז והעשן וקווי הגשם. אך אין ביופי (היחסי) הזה כדי להפחית מאווירת האפוקליפסה של הציור, בלי חיילים, בלי פצועים, בלי הרוגים, הממחישה, דווקא משום היעדרותם, את המפלצתיות המיכנית של המלחמה, שרומסת את האנוש, שוללת אותו ואינה מכירה בו.
טכניקת הקרן האלכסונית מופיעה, אכן, בציור קודם, “קרן” (Le rayon), להדגשת יופיו הפסטורלי של הנוף.
פליקס ולוטון, קרן, 1909. מקור: ויקימדיה, בנחלת הכלל
יש לציין שלפני שיצא לחזית, ב-1916, פרסם ולוטון על חשבונו, למרות שהיה דחוק בכסף, לפי דבריו, אלבום של 6 תחריטים, “זו מלחמה!” (!C’est la guerre), שאינם אבסטרקטיים כמו “ורדן”. היו אלה תצלומי בזק של העימות שהכיר אז רק דרך עיתונים, יומני חדשות ודיווחים של עדי ראייה. מהחזית הביא עוד כתריסר ציורים אך דווקא “ורדן”, שצייר בסדנתו המרווחת באונפלר, בעוד שלא היה כלל בזירת ורדן, זכה לפרסום בינלאומי.
ולוטון הבין את חוסר התוחלת של השיטות המקובלות לייצוג הקרב עצמו ולכן השתמש במשאבי התיאוריות העובריות של הקוביזם לציור יוצא דופן בקריירה שלו. הקווים הישרים, הסוגרים באלכסון, ממחישים את שחיקת האינדיבידואל בשיני מכונות המלכודת האכזרית בעוד הנוף המעוות מסמל, יותר מכול, את גיהנום מלחמת העולם הראשונה שהגיע לשיא תחתיותיו בקרב ורדן.
שנים אחרונות
בשנותיו האחרונות זנח ולוטון יותר ויותר את חברת האנשים כדי לשוטט בטבע ולצייר רק את האמוציות שגרם לו, בהתאם לארכיטקטורה שרצה לבנות לתמונתו, בלי אילוצים אחרים. הטבע היה לו מקלט, מקום התפעלות והשראה. ציורי נוף אלה מרשימים ביותר, כמו חזיונות לא טבעיים מעולם אחר, עולם החלומות. ולוטון זכה בהתגלויות והצופה נהנה מהן.
הציור “נוף במחוז הקרז” (Paysage de la Creuse), למשל, מעורר השתאות בעץ הצהוב המואר בקדמתו כששלוחות קטנות יותר משמאלו ומימינו, ברקע גווני הירוק והסגול על מספר קומות, בקטע הנהר הבהיר, המוצלל לחופו המרוחק יותר. כמה שיותר נסתכל, כך נגלה יותר פרטים וזהו אפיון בולט ביצירתו של ולוטון.
פליקס ולוטון, נוף במחוז הקרז, 1925. מקור: ויקימדיה, בנחלת הכלל
ולוטון לא הציב את כן הציור שלו מול הנוף. הוא היה משוטט עם מחברת, משרטט סקיצות מחולקות עם מספרים בכל חלק וציון צבעים, במספר זה סגול, במספר זה צהוב. כשהיה חוזר הביתה, היה משלים את הסקיצה וצובע אותה, לפעמים אחרי כמה ימים, לפעמים אחרי כמה שבועות.
עץ בעל נקודות אור, בציור ריאליסטי יותר, נמצא ב”בוסתן פרי הדר בקאן” (Jardin d’agrumes à Cagnes), שנתיים קודם. בחמש השנים האחרונות לחייו התערערה בריאותו של ולוטון והוא בילה חופשות לא רק בנורמנדי כי אם גם בדרום צרפת. יכול להיות שאת העץ שראה בקאן העביר לציור הקודם, “נוף במחוז הקרז”, במספר גרסאות כשהבולטת מביניהן מוארת יותר. ולוטון אהב לקחת פיסת טבע או יותר מהזיכרון, פיסות מרישומים, פיסות מתצלומים ולערוך את כל הפיסות לפי האמוציות שגרמו לו.
פליקס ולוטון, בוסתן פרי הדר בקאן, 1923. מקור: ויקיארט, בנחלת הכלל
ולוטון נעשה יותר ויותר מלנכולי ומריר. מצבו הבריאותי הורע. דיוקנו העצמי האחרון, עם כן הציור, הבד והצבעים, חותם את זהותו כצייר שאומנותו הייתה הכול בשבילו. מבט מהורהר, שיש בו אולי מן ההשלמה. הציור מעולם לא הכזיב אותו, תמיד היה נחמה שאפשר היה לסמוך עליה בימים קודרים. דרך ארוכה עבר מאז הדיוקן הראשון בגיל 20. עד מותו ב-1925 לא הפסיק לצייר.
פליקס ולוטון, דיוקן עצמי, 1923. מקור: ויקימדיה, בנחלת הכלל
מורשת
בין כשלונות להצלחות, בייחוד הצלחות, ולוטון השתתף בתערוכות הבינלאומיות הגדולות וזכה לפרסום מצד הקהל ולהערכה רבה מצד עמיתיו ותלמידיו עוד בחייו לפני שהפך לאבן דרך עבור דור חדש של ציירים. הוא הכיר את האליטה של עולם האומנות והספרות של זמנו, חברים נאמנים הקיפו אותו, נשים אהבו אותו. הוא ביקר בערים היפות ביותר של אירופה ושהה במקומות מרהיבים שנופיהם נשמרים לנצח בציוריו. עם זאת, טיפח, בסוג של עונג קודר, מלנכוליה שנבעה, כנראה, מאישיותה הסמכותנית של אימו, שלא הכירה בו כאינידיבידואל עצמאי, אלא כאובייקט שעליו לרצות אותה ולא את עצמו.
תערוכות שמציגות את ולוטון בלוזאן, ז’נבה, ציריך, וינטרטור, ווה (Vevey), אסקונה, פריז, אקס אן פרובנס, אמסטרדם, טוקיו, לונדון, ניו יורק מושכות אליהן מאות אלפי מבקרים. התמונות שלו צדות את המבקר, מאפילות על אלה של ציירים אחרים, מסקרנות, מדאיגות ומטרידות או מפעימות ומרטיטות ביופיין העמוק ובעוצמתן הפואטית. פרסומו של ולוטון פוסט מורטם עולה אף, כפי שהרגיש, על זה שזכה לו בימי חייו.
ולוטון לא התאמץ להיות מקורי. הוא היה הוא עצמו. ארבעים שנים של שאפתנות, שקדנות, חריצות, התבודדות. ולוטון היה מיזוגני אבל אהב לפתות, אנרכיסטי אבל בחר להתברגן, מלנכולי אבל הפגין חוש הומור, התענג בסבל אבל כמה לאושר ונהנה מתענוגות החיים, אמיץ ונועז אבל ביישן ואף נכנע פה ושם לאפיזודות דפרסיות, חבר טוב אבל העדיף את הלבד, דיסקרטי אבל בתוך תוכו בערה אש. זרמי תת מודע לוהטים ואמוציות עזות טלטלו אותו אך הוא שלט על כל הכאוס הזה בשכל קר ואילף אותו בשפה עשירה ומחושבת, שפת האומנות ושפת המילים. כמו סורגי הקמין הכולאים את לשונות הגעש בציור “סלמנדרה”.
“אש תחת הקרח”, כך נקראת תערוכת היחיד שלו שהתקיימה מאוקטובר 2013 עד ינואר 2014 ב”ארמון הגדול”, לה גראן פאלה (Le Grand Palais) בפריז, בה ביקרו יותר משלוש מאות אלף מבקרים. ולוטון שחי בשתי מדינות, שוויץ וצרפת, בשתי תקופות: המאה ה-19 והמאה ה-20, שהיה מאסטרו בשני ז’אנרים, ציור ותחריטי עץ, הראה גם תשוקה גדולה, אותה כבש מאחורי גדר של ריחוק.
פלטת צבעים שבה גוונים עמומים מתחלפים בצבעים תוססים, לעתים קרובות דיסוננטיים. נופים ריאליסטיים וסימבוליסטיים, אניגמטיים, פנטסטיים, המבשרים את הסוריאליזם. ולוטון לא היה מצייר בטבע, כמו האימפרסיוניסטים. הוא היה או מצלם או רושם סקיצות ומשלים את הציור בסדנה לאחר מכן, מה שמסביר את הגוונים הדמיוניים של כמה מציורי הנופים שלו. דרך ציור זו, בעזרת מסמך ביניים – תמונה או סקיצה, הקלה על ולוטון להתרחק מהמציאות ולהביע את חירותו.
סצנות אינטימיות שיש לפענח את הרמזים הפזורים בהן: על אדן האח בחדר האדום מונחת פרוטומה של ולוטון עצמו, הצופה, המציצן, המרגל. זהירות, הנואפים, אני מביט בכם! מאחורי הפרוטומה, ציור של וייאר שנושאו ניאוף. הבנתם את הרמז? על השולחן האדום מונחים חפציה האישיים של האישה, עוד רמז. הזוג בחשיכה, על סף הדלת. מה הוא אומר לה? בציורי החדרים והדירות של ולוטון מתקדמים צעד אחרי צעד. טיול של העין והדמיון. ולוטון מספר סיפור. החדר האדום הקדים את אדוארד הופר בעשרים שנה.
והאישה הישנה על רקע סגול. הבד השחור המשתחל בין רגליה (מזכיר את הצעיף הירוק של האישה מ”סתיו”), מאיים. אולי איום חיצוני, אולי איום פנימי, צילה של האישה עצמה. יש תמיד עוד פירוש ועוד פירוש. גוף האישה היה, עבור ולוטון, כמו מעבדה ובהתאם לכך, צייר אותו בדרכים רבות, בלי שמיצה עד הסוף. ולוטון לא פתר מעולם את יחסיו עם נשים.
תמיד לחפש, לחפש, לא להסתפק בהצלחות, להגיד תמיד דברים חדשים על דברים ישנים, לא לחזור על עצמו. ויחד עם זאת, יש עקביות במאפיינים מסוימים, המביעים עולם פנימי עשיר ומובנה, כמו, למשל, מבט מהורהר, תנוחות של שליטה וכניעה, דמויות קטומות, עצמים כסמלים או כרמזים, טשטוש פרספקטיבה, מבט מאחור. זה מה שנקרא סגנון אישי.
ולוטון היה אומן גאוני, דמות עיקרית של המודרניזם האירופאי, שהיטיב לתאר, לתעד ולפענח את תקופתו. הוא הביט בה בעין בוחנת ומבטו התרחב כדי להיות אוניברסלי. ועכשווי.
ולוטון היה יכול להיות קריקטוריסט עכשווי, מאשר המאייר השוויצרי הפרנקופון, ארמן (Herrmann). ארמן, בשירות עיתונות ואלבומים, יליד 1958, מזדהה לחלוטין עם ולוטון, מעריץ את תחריטיו ואף מגדיר אותו כמנטור שלו. “ולוטון היה מתוחכם ומשעשע ואפשר ליהנות מההומור שלו עד היום”, אומר ארמן. “הוא הביט בחברה סביבו במבט מרוחק, מבין ואירוני ומבחינה זו הוא דומה לסמפה (Sempé). ברמה גבוהה יותר של סאטירה, ולוטון האידיאולוג, המגויס, האנרכיסט לעג בחריפות לשוטרים, לכמרים, למורים, לממסד בכללותו, ומבחינה זו הוא דומה לשרלי (Charlie Hebdo).”
הצלמת הספרדיה, גלוריה אוירזבל (Gloria Oyarzabal), ילידת 1971, התרשמה עמוקות מציורו של ולוטון “הלבנה והשחורה” שבו, ראינו, יצא האומן נגד כל הסטריאוטיפים כדי להציג אישה שחורה דומיננטית, משקיפה על בת זוג לבנה, שקועה בשינה. גלוריה אוירזבל יצרה, לפיו, סרט שתמונתו הראשונה ותמונתו האחרונה מצולמות בשני צילומים סטטיים. אפשר לראות אותם וקטע מהסרט בסופו של וידאו זה, שבו משתתף גם הקריקטוריסט ארמן.
הצייר הבולגרי, נדקו סולקוב (Nedko Solakov), יליד 1957, גר בסופיה, אחד מגדולי האומנים העכשוויים, רואה בוולוטון מודל חיקוי נערץ. בתערוכתו הנקראת Being Vallotton, בווילה פלורה (Villa Flora), שהייתה מקום מגוריהם של הזוג אנלוזר, נכנס נדקו סולקוב לנעליו של ולוטון ומפרש את עבודותיו של קודמו בדרך ייחודית.
ואם עדיין אינכם משתכנעים במודרניות ובאקטואליות של ולוטון, מה תגידו על כך שבמשרדו של רוברט דה נירו, יותר נכון של נשיא ארה”ב לשעבר, ג’ורג’ מאלן, דמות מסדרה אמריקאית, הנקראת “יום אפס”, אותה הוא משחק, מוצג תחריט של ולוטון, “ההפגנה” (La Manifestation)?
חץ אחרון בהמחשת המורשת של ולוטון יירה בדמות הרומן השישי של הסופר השוויצרי, מרטין זוטר (Martin Suter), רב מכר, הנקרא “הויינפלט האחרון” (Der letzte Weynfeldt). אדריאן ויינפלט, בן 50, שמאי אומנות עשיר, מתבקש למכור בבית מכירות פומביות את “סלמנדרה” של ולוטון ומוצא עצמו סביב שני ציורים: “סלמנדרה” המזויף ו”סלמנדרה” האמיתי. הרב מכר יצא ב-2008 ושנתיים לאחר מכן עובד לסרט, תחת אותו שם.
על אף שחבריו הנביאים של ולוטון נתנו לו את הכינוי “הנאבי הזר” (לא רק על שום מוצאו אלא גם על שום עצמאותו והתבדלותו) ועל אף תחושתו שכל חייו ראה מאחורי מחיצת זכוכית את החיים בעוד הוא עצמו לא חי, כמה רבים מאיתנו, מאה שנה אחרי מותו, מרגישים קרובים אליו! “Vallotton Forever”, הוא שם הרטרוספקטיבה המתקיימת עתה בין כותלי המוזיאון הקנטונלי לאומנויות יפות בלוזאן, עירו של האומן, החוגגת אותו עכשיו ולתמיד.
כתבות קשורות
קבוצת הנאבי: נביאי האומנות החדשה של סוף המאה ה-19
מיסיה סֵרְט: אייקונית תרבות, מלכת פריז
מיסיה, מלכת פריז, חלק א’: מיסיה גודבסקה, ילדות, נעורים, נישואים ראשונים
מקס קלינגר, “אוגוסט רודן הגרמני”
מקס קלינגר, האמנות מעל הכול
הערות
-הכתבה מתבססת בעיקרה על הסרט התיעודי “פליקס ולוטון, צבעי התשוקה”, בסדרה Grandes œuvres et grands artistes, בערוץ ארטה
Félix Vallotton, les couleurs du désir, Réalisation: Jérôme Labert, Philippe Picard, Pays: France, Suisse, 2025, Arte
