מקס קלינגר, “אוגוסט רודן הגרמני”

מקס קלינגר, "אוגוסט רודן הגרמני" מאת ד"ר אורנה ליברמן
זמן קריאה משוער: 18 דקות

מקס קלינגר (1857-1920) היה אמן גרמני אדיר, פורה ומגוון, גרפיקאי, מדפיס, מאייר, צייר, פסל, מעצב, תיאורטיקן, ממייסדי הסימבוליזם של ארצו. קלינגר זכה להערכה ולהערצה בימי חייו בהם נחשב לאחד מגדולי האמנים הגרמניים אך לאחר מלחמת העולם הראשונה נשכח מעט. החל מ-1970, במלאת יובל לפטירתו של קלינגר, החלה התעניינות מחודשת באמן הגדול שמתבטאת בתערוכות המתקיימות לכבודו כמו גם במאמרים ובספרים למכביר הנכתבים עליו, כולל הוצאה לאור של מכתביו ויומניו. לא נפקד גם מקומן של תיזות אוניברסיטאיות.

מקס קלינגר היה אחד האמנים המפתיעים ביותר בדורו ואי אפשר לכולאו בהגדרה אחת בלבד. סימבוליסט, כן, אך הרבה יותר מכך. קלינגר היה חוליה מקשרת בין הרומנטיזם לאקספרסיוניזם, בין הסימבוליזם לסוריאליזם. קלינגר חיבר בין קלסיציזם למודרניזם, בין מסורת למהפכנות, בין לאומיות לקוסמופוליטיות. בגרמניה ואף מחוצה לה סגדו לו בחייו כמו למיכלאנג’לו ולליאונרדו דה וינצ’י, כמו לווגנר ולבטהובן.

בין מעריציו נמנים, לא פחות ולא יותר, מאשר ג’ורג’ו דה קיריקו, מקס ארנסט וסלבדור דאלי, רשימה חלקית בלבד. קלינגר היה גיבורו של דה קיריקו, ששאב ממנו הרבה השראה וכתב עליו מסה מפורטת שתרמה לפרסומו באיטליה. גם ביצירות של מקס ארנסט וסלבדור דאלי ניתן לזהות השפעות ישירות של קלינגר.

במלאת מאה שנה למותו, קיים המוזיאון לאמנויות יפות בלייפציג, שנסגר זמנית עקב מגפת הקוביד-19 ונפתח שוב ב-7 במאי, תערוכת ענק לזכרו: “קלינגר 2020”, עד ה-16 באוגוסט. לרגל חגיגות 250 השנים להולדתו של בטהובן, תעבור התערוכה למרכז ה- Bundeskunsthalle בעיר בון, מה-4 בספטמבר 2020 עד ה-10 בינואר 2021. האמן, שלאחר מותו נחשב “מיושן”, נחגג כיום כחלוץ המודרניזם!

אולם שלם בתערוכה בעלת השם רב המשמעות, “קלינגר 2020”, מוקדש להדפסים ופסלים של אוגוסט רודן, שהובאו מצרפת, ולא בכדי. מקס קלינגר ראה במאסטרו הצרפתי מודל ואף זכה לכינוי “אוגוסט רודן הגרמני”. אך לפני שתעמוד הכתבה על מהות קשריו של קלינגר עם רודן, נבקר בתערוכה שהתקיימה ב-2012 במוזיאון לאמנות מודרנית ועכשווית של העיר סטרסבור (שטרסבורג), שהוקדשה להדפסיו של האמן הגרמני.

תערוכת ההדפסים של מקס קלינגר במוזיאון בסטרסבור

המוזיאון לאמנות מודרנית ועכשווית של העיר סטרסבור קיים מה-12 במאי עד ה-19 באוגוסט 2012, תערוכה לכבודו של מקס קלינגר, שכללה 14 סדרות הדפסים של האמן, 144 לוחות, מ-1878 עד 1915. שם התערוכה: “מקס קלינגר, תיאטרון המוזר”, לפי התבטאותו של דה קיריקו שכינה את קלינגר “הגאון של המוזר”.

MAMC, Strasbourg

Musée d’Art Moderne & Contemporain de Strasbourg

Max Klinger, Le Théâtre de l’étrange

12 mai > 19 août 2012

חלק גדול מהמוצגים הועבר לצורך התערוכה למוזיאון לאמנות מודרנית ועכשווית של סטרסבור מהקבינט לתחריטים ולרישומים של העיר

, le Cabinet des Estampes et des Dessins

שבו ניתן לבקר גם היום, לאחר קביעת פגישה:

https://www.strasbourg.eu/lieu/-/entity/sig/946_CUL_97

כל סדרה מכילה בין 4 ל-50 תצריבים שכולם מספרים סיפור שהצופה בהם נוטל חלק פעיל בעיצובו.  הסדרה הראשונה נקראת אופוס 1, הסדרה השנייה נקראת אופוס 2, וכן הלאה, על דרך קיטלוג יצירות מוזיקליות. קלינגר היה פסנתרן, מלומן נלהב והעריץ, ביחוד, את בטהובן, ברהמס, מאהלר, שומאן, ליסט ווגנר.

בתערוכה ניתן היה לראות הדפסים פנטסטיים של האמן ליד הדפסים ריאליסטיים שלו, ולעתים עירוב של שני הסגנונות באותו לוח. קנטאורים לוחמים או מעולפים, אלים יווניים, נסיכים עולצים, נימפות ושדים, מדוזות ומפלצות, צבים ענקיים וטריטונים, תגרות ומעשי אונס מיתולוגיים ממלאים את התמונות לצד דרמות ריאליסטיות, בגידות, התאבדויות ומעשי אונס ורצח, שבחלק מהן צפה קלינגר במו עיניו, בלייפציג, ברלין, פריז ורומא.

בהדפסיו אלה נותן האמן, קורא נלהב של דרווין, ביטוי נוקב ליצריותו החייתית של האדם. בעין חדה, לעתים סאטירית, מתעד קלינגר ממראות החיים המודרניים, מרד פועלים מזוין נגד גדודי הממשלה, קרב יריות, זנות, הפלות, אלימות במשפחה, התמכרות לאלכוהול וסמים, טביעה, התאבדות, עיוות דין, פשיטת רגל,  עוני ומצוקה.

בחורה שנעזבה על ידי בן זוגה מידרדרת, באין ברירה, לזנות כשהחברה הבורגנית מפנה לה עורף. אם מיואשת מעדיפה להטביע את תינוקה מאשר להפקירו למכות הרצח של אביו. מהו עתיד האנושות? האם היא באמת הולכת ומשתפרת, צועדת אל עבר עתיד אוטופי? שאלות נוקבות עולות מהתמונות.

האמן הצעיר השתחרר מעקרונות הפרספקטיבה, כיווץ או קטע אותה כרצונו, כלא את הדמויות במרחבים מצומצמים, דחק אותן בין סלעים, צמחיה עבותה או כתלים. פה הן מתרוממות באוויר, מרחפות, תלויות במצב לוויטציה בלב שמים, שם הן צוללות במעמקי תהום, נראות כחתך מתוך ספר לתולדות הטבע.

ספרי פרהיסטוריה, היסטוריה, ארכיאולוגיה, מראשית הראשית ועד תקופתו של האמן, מזינים את הדפסיו בסצנות מחייהם של שבטים פראיים, נוודים, מימי הביניים, ממלחמת שלושים השנים. לזכרונותיו החזותיים נוספים איקונוגרפיה תנ”כית ואלגוריות של קודש וחול, בעלי חיים אמיתיים ודמיוניים, אגדות עממיות ואלמנטים פופולריים. בחירות גמורה שוכן הגרוטסקי והסאטירי לצד הנאצל והנשגב, באותו הדפס, עירום אקדמי מוקפד ליד דוב, אפולו סמוך לשור מחרשה.

הדפסיו הריאליסטיים-המגויסים של קלינגר מועשרים לעתים ברכיבי דמיון ופנטזיה, הבאים להחריף את הביקורת החברתית כמו גם להזמין את הצופה לעקוב אחרי עולמו הסימבוליסטי של האמן. בסדרה “חיים”, למשל, מ-1884, בלוח “אל הביוב”, המון של נשים דוחף פרוצה לעבר תעלת מים מזוהמים כשביניהן ניתן לראות קוף.

הלוח "אל הביוב" מתוך הסדרה "חיים" (מקור צילום: ויקיפדיה)
הלוח “אל הביוב” מתוך הסדרה “חיים” (מקור צילום: ויקיפדיה)

רגישותו האמנותית של קלינגר הייתה שלובה בידע אנציקלופדי. קלינגר אחז במכחול ובחרט כמו סופר בעט ובעיפרון. קורא רעבתן של עיתונים, מגזינים וספרים, קלינגר צייר את חזיונות העולם הנצפה והמדומין, כמו משורר או סופר הכותב במילים. ביטוי שפע מחשבותיו בתמונות הייתה דרכו היחידה לשים להן סכר ותרגומן למילים, אם ייעשה, יביא למילוי כרכים על גבי כרכים.

הסדרות מגוונות מאוד, אכן, לא רק בנושאיהן כי אם גם בהשפעותיהן. קלאסיציזם של העת העתיקה, רנסאנס, בארוק, רומנטיזם, ריאליזם, דרוויניזם, אירוטיזם, פרוידיאניזם בחיתוליו, זרמי סוף המאה ה-19 האירופית חותרים גם בנפשו של האמן, זה לצד זה וזה נגד זה, נצרבים-נצרפים למסכת ביזארית מרשימה. תמונה זו מושפעת מהג’פוניזם, אחרת מהציור הפרה-רפאליטי, זו מעולמו של פרנסיסקו דה גויה, ובאחדות ניכרת השפעתם של פליסיאן רופס ואודילון רדון.

גם כשהוא נשען על מסורת של מוטיבים קלאסיים, האמן יוצא מן המקובל והידוע ופורץ לעבר כיוונים חדשים, מוזרים, תמוהים, מביכים, המאתגרים את הצופה  ומגרים את שכלו ודמיונו.

קטלוג התערוכה

ניתן לרכוש את קטלוג התערוכה, הכולל את כל סדרות ההדפסים שהוצגו בה, כמו גם טקסטים כתובים, אופרות, שירים ומסות (כולל המסה של ג’ורג’ו דה קיריקו), סביב יצירתו של האמן.

Max Klinger, le théâtre de l’étrange : Les suites gravées 1879-1915, sous la direction de Marie-Jeanne Geyer et Thierry Laps, Mamc Strasbourg, 2012

https://www.musees.strasbourg.eu/edition-mamcs/-/entity/id/277834

ההדפסים של קלינגר – מפנה בתולדות האמנות

בתקופה שבין 1875 לבין 1881, הקדיש עצמו קלינגר הצעיר לאמנות ההדפס, ענף שבו הגיע למקוריות עזה, אף יותר מאשר בציור ובפיסול, שבהם עסק מאוחר יותר. אם בפסליו חרג אך במעט מכללי הסגנון הניאו קלאסי, אם בציוריו הפתיע יותר מאשר בפסליו, הרי שבהדפסיו השתחרר לחלוטין מכל עיקרון, קרא תגר על חוקי הפרספקטיבה ונתן חירות גמורה לדמיונו. סדרות ההדפסים שביצע מקס קלינגר, מעל 400 לוחות, מהוות מפנה נחרץ ומכריע בתולדות ההיסטוריה של האמנות, הן מבחינת הטכניקות השונות שבהן שלט שליטה מוחלטת והן מבחינת נועזות הנושאים.

ב-1887 פרסם מבקר התרבות הדני החשוב, גיאורג  כהן בְּרָנְדֶס (Georg Cohen Brandes), אבי הספרות ההשוואתית, את המהדורה השניה של חיבורו הנקרא “אנשי רוח מודרניים: דיוקנים ספרותיים של המאה ה-19” והוסיף להם את הנריק איבסן ומקס קלינגר. כך צורף קלינגר לחבורה המכובדת שבה נמצאים, בין היתר, הנס קריסטיאן אנדרסן, גוסטב פלובר, ארנסט רנן, ג’וֹן סְטְיוּאַרְט מִיל. במאמר המוקדש לקלינגר, שהיה בן 30 כשיצא הספר, משבח הסופר את מקוריותו, דמיונו, חירותו ונועזותו של האמן, שהדפסיו היו כה שונים מכל מה שנעשה קודם לכן.

Georg Morris Cohen Brandes, Moderne Geister: Literarische Bildnisse aus dem neunzehnten Jahrhundert, FRANKFURT A/M. LITERARISCHE ANSTALT, Rütten & Loening,
1901

https://catalog.hathitrust.org/Record/100656794

הסדרה “כסיה” הדהימה, אכן, את מבקרי תערוכת בוגרי האקדמיה בברלין ואף אחד מהם לא יצא ממנה אדיש. טירוף או מקוריות, הסדרה השאירה את צופיה בפה פעור. מדובר בתערוכה שהתקיימה ב-1878 ושבה עוררו עבודותיו של קלינגר הצעיר סנסציה. איזו התחלה מבטיחה לקריירה שלא תכזיב!

הסדרה “כסיה” מתחילה מבילוי פנאי אופייני של הבורגנות הברלינאית במתחם החלקה אופנתי שאותו נהגה לפקוד, מציאות רגילה, כדי לגלוש ממנה אל הביזארי-פנטסטי-פטישיסטי-אירוטי, המתרחש בעולמות וירטואליים מקבילים וקדומים, המתרחקים יותר ויותר מן ההווה המצוי. ההחלקה מקבלת משמעות עמוקה ולא צפויה של גלישה ממצב אחד למצב אחר. בסוף כתבה זו, המתמקדת במקס קלינגר דרך הפריזמה הצרפתית, יובא קישור לכתבה השלמה על האמן, בבלוג האישי שלי, שבו תוכלו לקרוא, בין היתר, ניתוח מפורט של הסדרה המדוברת.

הדפסים פנטסטיים לעומת הדפסים ריאליסטיים

בצד ההדפסים הפנטסטיים מיתולוגיים-פסיכואנליטיים, כדוגמת סדרת “הכסיה”, קיים חלק נוסף של הדפסים, ריאליסטיים, חברתיים-פוליטיים. את אמנות ההדפס של קלינגר ניתן אכן לחלק לשני חלקים: החלק הפנטסטי שבו הוביל את קלינגר האמן השווויצרי ארנולד בקלין (Arnold Böcklin), החלק הריאליסטי שבו הוביל את קלינגר האמן הנורווגי קריסטיאן קרוג (Christian Krohg).

ההדפסים הדמיוניים שואבים השראה מעבודותיו של האמן השוויצרי ארנולד בקלין, שנולד שלושים שנה לפני מקס קלינגר וכמוהו התחנך על ברכי התרבות הגרמנית. קלינגר פגש את בקלין במרץ 1887 בברלין, לפני שהתיישב שוב בספטמבר בלייפציג. קלינגר העריץ ללא גבול את בקלין והקדיש לו, באותה שנה, את סדרת הדפסיו “אהבה”.

בקלין, שיצירותיו רוויות ברומנטיזם ובמיתולוגיה, נחשב לאחד ממייסדי הסימבוליזם ומחלוצי הסוריאליזם. תמונתו המפורסמת בעלת חמש הגרסאות, “אי המתים”, השפיעה במישרין על הדפסיו של קלינגר.

אם הדפסיו הפנטסטיים של קלינגר הולכים בעקבות יצירתו של ארנולד בקלין, הרי שהדפסיו המציאותיים ממשיכים את יצירתו של כריסטיאן קרוג, צייר וסופר נורווגי, שנולד חמש שנים לפני מקס קלינגר.

מקס פגש את כריסטיאן באקדמיה בקַרְלְסְרוּהֶה ולאחר מכן חלק אתו דירה בברלין, בשכונת טירגארטן, מ-1877 עד 1878. דרך שותפו הנורווגי, פגש מקס, באותה שנה בברלין, את הסופר והמבקר הדני גיאורג  כהן בְּרָנְדֶס. גם אחרי שחזר קרוג לכריסטיאנה, ב-1879, המשיך לשמור על קשרים עם קלינגר.

כריסטיאן קרוג נלחם בעבודותיו ובכתביו את מלחמתם של הקרבנות, נשים, ילדים, חולים ועניים, שהחברה הבורגנית לא רק שלא סייעה להם אלא השפילה ורמסה אותם. קרוג היה פעיל חברתי, אלטרואיסט, שהוקיע את צביעותה של החברה הבורגנית ואת עמדת הכוח של הגברים שניצלו את חולשתן של הנשים.

יצירות נטורליסטיות מגויסות אלה, בין הומניזם, פמיניזם ופילנטרופיזם, נתנו השראה להדפסי המחאה הריאליסטיים של קלינגר. בסדרה המפורסמת, “חיים”, מתאר קלינגר, בהשראת הרומן “אלברטין” של ידידו קרוג, את הדרמה של בחורה שהידרדרה לזנות. התחריטים הריאליסטיים מאשימים באופן ברור ושאינו משתמע לשתי פנים את החברה הבורגנית, בעלת המוסר הכפול (מה שמותר לגברים אסור לנשים), בגורלה הטרגי של הצעירה. הוקעה ונידוי חתמו את גזר דינה למוות.

תחריטים דומים נוספים מראים גברים הסוקלים או מטביעים נשים וההמון, במבטיו הלועגים, משתתף בהוצאות להורג. הזדהותו של קלינגר עם המאבק הפמיניסטי מקבלת ביטוי עז בתחריטיו. יולדות שמתו בלידה, נשים מבוגרות שאיבדו את מעמדן, ילדה חולת שחפת שעוד מעט תמות, מבטן של הדמויות יוצר קשר עין היפנוטי עם הצופה.

מבקלין לקח, אם כן, קלינגר את ניצני הסוריאליזם תחת חסותו של אידיאל האמנות לשם האמנות, מקרוג לקח את הריאליזם המיליטנטי שנלחם נגד הקיפוח המעמדי (מיעוטי היכולת) והקיפוח המגדרי (הנשים). הדפסיו הפנטסטיים עשוים לאייר היטב את כתביו של לוטראמון בעוד שהדפסיו הריאליסטיים את אלה של זולא.

פריז, פריז, פריז, בירת האהבה, האמנות והמודרניזם

בעודו ממשיך לעבוד על תחריטיו, חיפש קלינגר מקורות השראה נוספים. פריז, בירת האהבה, האמנות והמודרניזם, מה טוב ממנה!

רק חבל שהעיתוי לא היה מבורך. ב-1883 הגיע האמן לעיר. הצרפתים בשנים ההן התייחסו בעוינות רבה לגרמנים שבאו לארצם. גרמניה הייתה אוייבת ואזרחיה לא היו רצויים. קלינגר כגרמני לא זכה לשום הנחות. מבטאו עורר מיידית תגובות לא נעימות. מכאן יחסו האמביוולטי של האמן אל העיר.  הוא אהב וספג אותה, התרשם וניזון ממנה. אך בעת ובעונה אחת גם קילל אותה וחיזק בה את זהותו הגרמנית ורגשותיו הלאומיים. השנים ששהה בה, מ-1883 עד 1887, הטביעו בו, על כך אין עוררים, חותם עמוק. השהות הפריזאית הראשונה, יחד עם השהות השניה שבע עשרה שנים מאוחר יותר, זרעו בו זרעים ועיצבו את התפתחותו האמנותית בעתיד. קלינגר חב לצרפת חוב גדול…

האמן הצעיר התיישב במונפרנאס, בכתובת, 9, Impasse du Maine, דרך פרטית, שבשנת 1913 הורחבה, הפכה לדרך ציבורית ושינתה שם לרחוב אנטואן בורדל (rue Antoine Bourdelle), על שם הפסל המפורסם, שבמספר 16 נמצאת סדנתו, שהפכה ב-1949 למוזיאון:

https://www.bourdelle.paris.fr/fr/professionnels/informations-pratiques

בפריז קרא קלינגר מיצירותיהם של בלזק, זולא, פלובר, מופסאן, ז’וריס-קרל וויסמנס. איך עוד העביר את זמנו בבירה הצרפתית? במוזיאון הלובר שוטט מאולם לאולם (לא כולם מצאו חן בעיניו), לומד וחוקר, בדגש מיוחד על יאן ואן אייק, ליאונרדו דה וינצ’י, פרנסיסקו דה גויה. גם אונורה דומייה, פוביס דה שאבאן, גוסטב דורה והפרה-רפאליטים מעוררים בו עניין רב.

כל ערב כמעט היה קלינגר הולך לראות תיאטרון. חייהן ומעמדן של השחקניות והרקדניות שימשו לו מקור השראה בהדפסיו. קלינגר שיבח את ציורי הבלרינות של דגה אך, שלא בדומה לעבודותיו של זה, דמותה של הבלרינה וייצוגו של עולם הבידור בכלל ביצירותיו של קלינגר מהווים אות אזהרה ברור שאינו משתמע לשתי פנים בפני הידרדרות החברה הגרמנית ושקיעתה בזימה, שתביא עליה מוות. בהדפס “לכולם” מתוך הסדרה “חיים”, מתוארת הרקדנית על הבמה כאישה מוחפצת כשראשי הצופים בה דומים לגולגלות שחורות:

הלוח "לכולם" מתוך הסדרה "חיים" (מקור צילום: ויקיפדיה)
הלוח “לכולם” מתוך הסדרה “חיים” (מקור צילום: ויקיפדיה)

בבית האופרה גרנייה חולם קלינגר על “יצירה טוטלית”, שתאחד ציור, פיסול, ארכיטקטורה, תפאורה, מוזיקה, ספרות, שירה. מה טוב מצפיה באופרה טובה כדי לקבל השראה ליצירה כזאת, גרנדיוזית, מונומנטלית, שתרעיד את כל התחושות, שתפרוט על כל הרגשות.

במועדון בפריז, שבו ניגן בפסנתר, הגה, ערב אחד, בעיצומה של הנגינה, את הרעיון הטורדני, שידבק ולא יעזוב, לפסל בטהובן ענק. מקס היה זקוק לריחוק מארצו כדי לחזור לאהבתו הקדומה למוזיקה גרמנית. פריז ענתה על ציפיותיו, למשך תקופה מסוימת, ושימשה כבית גידול ליצירותיו הגדולות הבאות, ציורים ופסלים.

“בטהובן” של קלינגר, ומה אמר עליו רודן?

מבין כל הפסלים הרבים, שהקדיש קלינגר למוזיקאים מהמאה ה-19, בולט בממדיו ובייחודו הפסל המרשים “בטהובן”, עליו עבד האמן מ-1885 עד 1902. באחד ממכתביו מספר קלינגר שמראה הפסל, על כל פרטיו וצבעיו, מהתנוחה, האגרופים, קפלי הגלימה ועד משענות הכורסה המוזהבות והנשר, נגלה לו בבהירות רבה באותו ערב במועדון בפריז בו ניגן בפסנתר. בפריז ביצע קלינגר את רישום הפסל לפי חזיונו, בפריז ביצע את השלבים הבאים שכללו מודל מוקטן מגבס ולאחריו עוד מודל מוקטן מגבס שאותו צבע והזהיב בכל הגוונים העזים שיגלה הפורמט הענקי הסופי.

את הפסל המפורסם, בגרסתו המושלמת, ניתן לראות כיום במוזיאון לאמנויות יפות בלייפציג אך היצירה המונומנטלית הוצגה לראשונה בשנת 1902, בתערוכת הזצסיון בווינה, שהוקדשה כל כולה למוזיקאי המהולל. מארגני התערוכה בארמון הזצסיון, כמו גם קלינגר עצמו, ראו בבטהובן את סמל האמן הסובל, הבודד, השואף אל האושר ומוצא באמנות רגיעה ומנוחה. היצירה עצמה מסמלת את גורל האנושות ואת חיי האדם, התחומים בין לידה ומוות, כשביניהם נחוות חוויות מנוגדות של כאב ואושר, עצב ושמחה.

העברתו של הפסל הכבד מלייפציג לווינה הייתה אירוע חדשותי עוד לפני חשיפתו והצגתו. דמותו של בטהובן, משיש, הובלה בקרון רכבת אחד וכס מלכותו, מברונזה, הובל בקרון שני. פרופסור מקס קלינגר, “האמן הגרמני הגדול ביותר”, זעקו הכותרות הראשיות, בא בכבודו ובעצמו לפקח על מבצע ההובלה ולנכוח בטקס פתיחת התערוכה. ה”בטהובן” של קלינגר היה מסמר האירוע שהאפיל על יתר המוצגים. המבקרים נחפזו לארמון הזצסיון כמו אל מקדש יווני:

"בטהובן" בתערוכת הזצסיון (מקור צילום: ויקיפדיה)
“בטהובן” בתערוכת הזצסיון (מקור צילום: ויקיפדיה)

המיצב הפוליכרומי, שבוצע מחומרים שונים (שיש, עלי זהב, ברונזה, בהט, ברקת, ישפה, שנהב, הבנה, ענבר, צדף, זכוכית), הוצב באולם המפורסם שיוזף הופמן עיצבו וגוסטב קלימט פיארו בציור הקיר על הסימפוניה התשיעית של בטהובן. המיצב של קלינגר נצפה ביחסיו עם הסובב אותו – “אמנות מרחבית” רָאוּנְקוּנְסְט (Raumkunst) כמו גם בקשירתו אל הפיסול ענפים אחרים, רבים ככל האפשר, אדריכלות, מוזיקה, תיאטרון, ציור, פילוסופיה, בעקבותיהם של ניטשה ווגנר – “אמנות טוטלית”  גֶּזַמְטְקוּנְסְט (Gesamtkunst).

היצירה, המתנשאת לגובה של 3.2 מ’, מציגה את בטהובן כאל חשוף חזה ממרומי האולימפוס, ישוב בכס מלכות מקושט, בין דיוקני מלאכים, שולח מבט מרוכז ונחוש, פילוסופי והירואי, מסתורי ועלום. (יש אומרים שמבטו המהורהר מביע דווקא ספקות וחולשה). לרגליו של בן האנוש, המגיע לדרגת כמעט אל הודות לאמנותו, נח לו נשר, סמלו של יופיטר, מביט בו ביראת כבוד.

כמו בציורי הווילה של יוּלְיוּס אַלְבֶּרְס (שעליהם אתם מוזמנים לקרוא בכתבה המלאה בבלוג האישי שלי), גם בפסל זה מנכיחה היצירה את המיתולוגיה היוונית והדת הנוצרית. בצידיו של כס הכבוד חקוקים אדם וחוה בגן העדן. על גבו של כס המלוכה, מגורשת חוה מהגן בנוכחותו של ישו קריסטוס. יוחנן המטביל זוקר אצבע מאשימה אל עבר אפרודיטה חושנית. האם הצליח המוזיקאי, בעיניו של הפסל, ליישב את הניגודים החריפים בין החושניות הפגאנית הסוערת לבין איסורי הדת?

"בטהובן" במוזיאון לאמנויות יפות בלייפציג (מקור צילום: ויקיפדיה)
“בטהובן” במוזיאון לאמנויות יפות בלייפציג (מקור צילום: ויקיפדיה)

דרך יצירתו הטוטלית הגשים קלינגר את חלומו והגיע אל הגאולה. בגרמניה ובאוסטריה נחשב ככוכב, אך בצד השבחים הרבים וההתפעלות העמוקה, נתקל המיצב גם בהתמרמרות ובהזדעזעות, אפילו בבוז. שיפוט מוסרי, מצד אחד, העירום החלקי לא מצא חן בעיני הכול. שיפוט אסתטי, מצד שני, יצירה קיטשית, עיקמו אחדים את האף. ומדוע להציג את המוזיקאי המודרני בלבוש עתיק, בגלימה ובסנדלים, ומה הוא עושה בתוך אמבטיה אשורית? אוגוסט רודן, שנכח בתערוכה, הסתייג גם הוא. “זה לא פסל”, אמר. ומה אתם אומרים בנידון?

המסה “ציור ורישום”

בפריז כתב קלינגר את המסה הקצרה שלו “ציור ורישום” (Malerei und Zeichnung) ופרסם אותה ב-1891, בגרמניה, בהוצאה עצמית מצומצמת, לחברים ועמיתים בלבד. הספר, בניגוד לציפיותיו, זכה להצלחה רבה ויצא שוב לאור, בשמונה הדפסות נוספות לפני מלחמת העולם השנייה ובשבע הדפסות נוספות לאחריה. המסה תורגמה לאנגלית ולאיטלקית ומצוטטת עד היום במאמרים ובספרים על אמנות.

בחיבור זה מצהיר  קלינגר שציור מתאים לתמונות בצבעים המשחזרות את הטבע החיצוני בעוד שהדפסים מתאימים לתמונות בשחור-לבן המביעות פנטזיות כמו גם ביקורת חברתית. ואלה, בדומה למוזיקה ולשירה, מביעות את “הצד השחור” של החיים, הפן האירוני, הגרוטסקי, ההיברידי, הצורם. הפן הלא ברור, המטושטש, חסר הגבולות, זה שמנסים להסתירו, להדחיקו, להכחישו.

העדר הצבע מעניק להן את המרחק הדרוש כדי לתעד את המציאות הכואבת של אכזבות, כשלונות, סתירות, מגבלות, של המאבק בכיעור ובנורא, הנמצא בבסיס כל צורה של פואזיה. אמן ההדפס, המתמודד, לפי קלינגר, עם הפער שבין תשוקה ליכולת, תכנית וביצוע, חייב לקבל  עולם של כוחות מנוגדים שאין ליישב ביניהם. תפקיד האמן הוא להשתמש באירוניה, סאטירה וקריקטורה כדי להצביע על החולשות, על כל דבר קשה, חד ורע, באקט של מחאה: העולם אינו צריך להיות כך!  מכאן, מהצעקה, מהצריחה, יבקע היופי אותו חיפש האמן בתחילה.

הספר עומד על חשיבות אמנויות ההדפס כמדיום מתאים להתנסויות ולביטוי מקוריות, נכון, אך מאחורי האדרת הענף, שהיה כה יקר לקלינגר, בוקעת עוד משמעות חזקה. בחיבור זה, מראה קלינגר, על רקע התגברות הדבקות הגרמנית באקדמיזם והנטיה הלאומנית עוינת הישגי האמנות הצרפתית, את שביל הזהב בין מסורת לחידושים, בין לאומיות לקוסמופוליטיות.

קלינגר היה קשור מאוד לתרבות הגרמנית ובו זמנית שאף לחדש אותה דרך השפעות אחרות, שאילות ודיאלוגים. מלבד שנותיו בפריז ושנותיו ברומא ובפירנצה, היה חוזר תכופות לביקורים באיטליה ובצרפת גם אחרי שהשתקע בארצו. כמו כן נסע לספרד וליוון תוך חיפוש מתמיד אחרי מקורות השראה שונים וזרים. יש להזכיר שכבר מתחילת הדרך, עוד בזמן לימודיו, יצר קלינגר קשרים חזקים וממושכים עם אמנים זרים, שהכירו לו אנשי מפתח בתחום האמנות במחוזותיהם (סקנדינביה, בלגיה, שוויץ).

זו הסיבה שקלינגר עזב את פריז אחרי שהות ראשונה וארוכה בה. האמן היה זקוק לחידושים. התלהבותו מזולא והנטורליזם הלכה ופחתה. קלינגר מיצה את “הדו”חות העיתונאיים”, כלשונו, ושאף לעבור לאומנות סובייקטיבית יותר, המביעה השקפת עולם. מתוך הסבל והכיעור על האמן להוציא יופי והרמוניה. תורו של הסימבוליזם הגיע. יעדו הבא של קלינגר הייתה רומא, דרך קרארה. בסוף יולי של שנת 1887 עזב את פריז. על עלילותיו של קלינגר מהרגע בו עזב את הבירה הצרפתית, מוזמנים לקרוא בכתבה המלאה, החורגת מגבולות הזווית הצרפתית, בבלוג האישי שלי.

שהות שניה בפריז

הפגישה עם אלזה

אחרי שהות ברומא, שהסיימה ב-1893, חזר קלינגר, עטור תהילה, אמן מצליח ומבוקש לגרמניה. חמש שנים לאחר חזרתו, פגש בלייפציג את זו שתהיה בת זוגו במשך חמש עשרה השנים הבאות – אלזה אָזְנִיחֶף, בעשר שנים צעירה ממנו, וינאית נאה, אינטלקטואלית, פמיניסטית, כוכב עולה בסלונים התרבותיים של לייפציג.

כל שנה פרסמה אלזה ספר חדש. בכתביה המגוונים דנה אלזה  באינטלקטואליזם, אירוטיזם, מיניות, אהבה רוחנית, התנזרות, מיסטיציזם, חירות היצירה.  אלזה כתבה בעיתונים ובכתבי עת ביקורות על ספרות, תיאטרון וקולנוע, נתנה הרצאות והקריאה בהן קטעים מכתביה, התכתבה עם אנשים חשובים, רופאים, נוירולוגים, פסיכולוגים, אנשי רוח, יזמים ואנשי עסקים. יפה וצעירה, סלבריטאית מרשימה  ואקסטרווגנטית, אלזה שלטה בסלונים של לייפציג. כתביה ודעותיה, מהפכניים לתקופה, עוררו סנסציה. מחוזרת ונערצת, אינטלקטואלים, סופרים, משוררים ואמנים שיחרו לפתחה.

מספרים שהמשורר והמחזאי פרנק וִידֵייקִינְט, שחיזר בלהט אחרי אלזה אָזְנִיחֶף, נדחה לא פחות בלהט כאשר שלפה זו, מחביון שמלותיה, פגיון חד ושמה קץ לנסיונות התקרבותו.

ב-1898, בפסטיבל ספרות לכבוד אותו משורר דחוי, פרנק וִידֵייקִינְט (Frank Wedekind) ועמיתו דֵדְלֶב פוֹן לִילְיֶינְקְרוּן (Detlev von Liliencron), פגשה אלזה אָזְנִיחֶף את מקס קלינגר. מקס היה בן 41, אלזה צעירה ממנו בעשור. מקס שיכן את אהובתו החדשה בדירת 270 מ”ר מפוארת ברובע המוזיקלי היוקרתי ,Schwägrichenstraße 11, Hochparterre, בה גרה לבדה ודאג לכל מחסורה. בני הזוג שוחחו על אמנות, ספרות, פלוסופיה, מעמד האישה, אהבה, על כל הנושאים שעמדו ברומו של עולם, הרבו בנסיעות, ביחוד לרכישת שיש, ארגנו אירועי חברה בהם ארחו את כל המי ומי של עולם התרבות הגרמנית.

במשך חמש עשרה שנות הקשר לא הפסיק מקס קלינגר מלשאוב מאלזה אָזְנִיחֶף השראה. הוא סיתת את גופה ופניה באבן, יצק אותם לברונזה, רשם וצייר אותם בגרסות רבות ומגוונות, למשל, אלזה בפסל מ-1900 (Neue Pinakothek, Minchen):

אלזה אָזְנִיחֶף (מקור צילום: ויקיפדיה)
אלזה אָזְנִיחֶף (מקור צילום: ויקיפדיה)

ועוד דוגמה, אלזה בציור שמן מ-1904 (המוזיאון לאמנויות יפות בלייפציג):

דיוקן של אלזה אָזְנִיחֶף באוויר הפתוח (מקור צילום: ויקיפדיה)
דיוקן של אלזה אָזְנִיחֶף באוויר הפתוח (מקור צילום: ויקיפדיה)

אלזה הייתה אהובה, מודל, מוזה, בת שיח אינטלקטואלית ובת זוג תומכת אך מקס קלינגר מעולם לא נשא אותה לאישה ולא הטביע גושפנקה רשמית על יחסיהם. בני הזוג גרו, כאמור, בדירות נפרדות. אלזה הייתה גרושה ומקס הסתיר את יחסיו אתה מעיני משפחתו וחוגו. קלינגר יצא נגד הערכים הבורגניים בדעותיו ובאמנותו אך בחייו הפרטיים היה שבוי בכבליהם.

לידה בסתר ופגישה עם אוגוסט רודן

ב-1900, עם אלזה ההריונית לצדו, הגיע שוב מקס קלינגר לפריז לשהות שניה בבירת צרפת. המטרה הייתה להסתיר את הלידה מעיני החברה הבורגנית בלייפציג ולהשאיר בפריז את התינוקת.

שהות זו לא שרתה רק את ענייניו הפרטיים של מקס אלא גם את אמנותו. בפריז נפגש מקס קלינגר עם הפסל הגדול אוגוסט רודן ובין השניים נרקמה ידידות עמוקה. באותה שנה בה הגיע לפריז, השתתף קלינגר ברטרוספקטיבה החשובה של רודן בביתן בכיכר האלמה (La place de l’Alma), בשולי התערוכה האוניברסלית.

אחרי שחזר קלינגר לגרמניה, המשיך להתכתב עם רודן ושמר אתו על קשרים. ב-1904 היה אחד ממארגני תערוכותיו של רודן בווימאר ובלייפציג. קלינגר העמיד לרשות רודן את קשריו בגרמניה ואת סדנתו הגדולה בפלגוויץ, פרבר של לייפציג, בה הציג מיצירותיו.

קלינגר זכה לכינוי “רודן הגרמני” משום היקף עבודותיו כפסל אך יש לציין שסגנונו היה שונה מאוד מזה של המאסטרו הצרפתי. וזה האחרון, שבא לתערוכת הזצסיון בווינה, לא אהב, כאמור, את “בטהובן” של ידידו קלינגר… כך או אחרת, קלינגר העריץ את רודן ועשה רבות למענו.

ב-1900, באותה שנה שבה הציג רודן את הרטרוספקטיבה המפורסמת שלו בכיכר האלמה, ילדה אלזה את בתו של מקס בפריז, דֶּזִירֵה. פירוש שמה של התינוקת היה  “רצויה “. כמה אירוני לגבי תינוקת שהוריה, פה אחד, חיפשו ומצאו דרך מתאימה להיפטר ממנה!  מקס ואלזה עזבו את הרך הנולד, בבירה הצרפתית, תחת חסותה של אם מאמצת וסיועו של רופא, וחזרו בלעדיה ללייפציג. קלינגר נטש את בתו כדי להגן על שמו הטוב בחברה הבורגנית בה היה חבר. הקשרים עם הבת, שתיקרא לימים דֶּזִירֵה אוטימה (Désirée Ottima) ושתחייה שבעים שנה (1900-1970), נשארו רופפים ביותר.  מדֶּזִירֵה אָזְנִיחֶף נותר רק רישום אחד מאת אביה לאחר שנולדה:

דֶּזִירֵה (מקור צילום: ויקיפדיה)
דֶּזִירֵה (מקור צילום: ויקיפדיה)

אלזה, שכבר נטשה בן בעת שהתגרשה מבן זוגה הראשון, לו הייתה נשואה, נטשה עתה בת, בשם החירות. אלזה רצתה להיות חופשיה לעשות בחייה כחפצה, לנווט אותם כרצונה, בלי שיפריעו לה. היא לא תהיה משוללת חירות, כפי שכופה החברה על נשים – דבקות בעקרונות שתתגלה הרסנית ביותר בהמשך.

אלזה אָזְנִיחֶף  /  קאמי קלודל – גורל דומה

אחרי תריסר שנות האושר הפוריות כבת זוגו של מקס קלינגר, ידעה אלזה אָזְנִיחֶף גורל טרגי, שלושים שנה של אשפוז כפוי בבתי מחסה עד שהאירועים ההיסטוריים שלחו אותה אל מותה. גורל בלתי צפוי זה מזכיר לא מעט  את גורלה של בת זמנה, קאמי קלודל, שאחרי תריסר שנים מאושרות, פוריות וסוערות עם אוגוסט רודן, אושפזה בכוח במוסדות לחולי נפש במשך שלושים שנה עד מותה מתת תזונה עקב אותו רקע היסטורי.

מקס קלינגר – אוגוסט רודן גרמני, אלזה אָזְנִיחֶף – קאמי קלודל וינאית? כדי להבין את השתלשלות העניינים שהביאה להרס חייה של אלזה, בעודה במחציתן, נעבור לרגע בו קבע קלינגר את מגוריו בכפר ציורי, הנקרא גְּרוֹסְיֵינָה.

גְּרוֹסְיֵינָה, חיים חדשים

מקס קלינגר עייף מהסלונים התרבותיים ומחיי החברה הבורגניים בלייפציג. ב-1903 רכש בית כפרי עם כרם בגְרוֹסְיֵינָה (Großjena), ליד העיר נאומבורג. החל מ-1909 פתח קלינגר בעבודות הרחבה ושיפוץ של הבית הכפרי הצנוע שהפך לאחוזה נוחה ומעודנת, בסגנון יוגנסטיל (אר נובו) טיפוסי. קלינגר חידש בעזרת אומנים מהעיר את שתי קומותיו של הבית. בית הכורמים בקומת הקרקע הפך לסדנה רחבת ידיים ושטופת אור, עם נוף מרהיב אל נהר הזאלֶה, אל יובל האוֹנְשְׁטְרוּט הנשפך אליו ואל הנוף העירוני. בית הרועים בקומה הראשונה הפך לחדרי מגורים נוחים.

בית הכפר, שנועד בתחילה לשמש כמקום מרגוע ונופש בסופי שבוע, הפך להיות בית הקבע של האמן המפורסם. מ-1903 ועד מותו, שבע עשרה שנה לאחר מכן,  ביצע קלינגר בבית זה יצירות רבות, תחריטים, רישומים, ציורי מים ושמן למכביר וגם תווי ספר (אקס ליבריס). איזה תענוג לאכול ארוחת בוקר מתחת לעץ האגס ולהתבונן בנוף הציורי, להמשיך ליהנות ממנו בטיולים רגליים ארוכים תוך תכנון היצירות הבאות! כדרכו חיפש האמן השראה חדשה.

אלזה מושלכת, גרטרוד מומלכת

מקס התמקם בקומת הקרקע בעוד שאלזה, שהפכה עם השנים רגזנית וממורמרת, תפסה את הקומה הראשונה. היחסים בין השניים הלכו והידרדרו. צעירות בנות עשרים, ששימשו לאמן כמודלים, פקדו את הבית והתהלכו בו עירומות. קנאתה של אלזה עוררה מריבות בינה לבין מקס.

ב-1910, אם ושתי בנותיה, גרטרוד ואלה בוק, עלו לרגל לבית האמן המפורסם מלייפציג. מקס בן ה-53 נפעם מיופיה ועלומיה של גרטרוד בוק (Gertrud Bock), בת ה-18, ואימץ אותה כבת לוויה, כמודל וכמוזה. במהרה שיכן אותה בבית בגְרוֹסְיֵינָה. אלזה המושפלת, בעשרים וחמש שנה מבוגרת מזאת שתפסה את מקומה, עזבה את גן העדן, שהפך עבורה לגיהנום, כשש שנים לאחר מכן.

מקום חדש, אישה חדשה, חיים חדשים, התחדשות היצירה. קומת הקרקע של הבית הפכה לסדנה רחבת ידיים שבה חזר מקס לאהבת נעוריו, תחילת דרכו – ביצוע הדפסים. אמנותו של מקס המזדקן ינקה מעלומיה של גרטרוד הקורנת וקיבלה תנופה יצירתית בלתי צפויה. מקס קלינגר נולד מחדש. ציוריו מתקופה זו שופעים חיוניות ואירוטיות. גרטרוד היפהפיה הייתה המודל של רוב יצירותיו, עד יום מותו שלא אחר, עם זאת, לבוא.

ברישום פחם מ-1910, למשל, מתגלית גרטרוד במלוא הדרה (קוּנְסְטְפָּאלַאסְט, דיסלדורף):

עירום נשי (מקור צילום: ויקיפדיה)
עירום נשי (מקור צילום: ויקיפדיה)

ב-12 באוקטובר 1919 לקה קלינגר באירוע מוחי שהשאיר אותו משותק בצדו הימני. הזמן דוחק, בת הזוג זקוקה להגנה. ב-22 בנובמבר נשא בטקס חירום פרטי את גרטרוד לאישה. זו, שהייתה בת זוגו מאז כעשור וסעדה אותו עד הסוף, זכתה למעמד רשמי. באומץ רב המשיך האמן לשפץ את תנור האריחים השני (את הראשון כבר סיים קודם לכן) כשהוא משתמש בידו השמאלית. ב-1 ביולי 1920 נסע שוב לזלפלד כדי לאפות אותם בתנור. נסיעתו זו הייתה האחרונה. ב-4 ביולי 1920, נמצא מת בוורנדה שקירותיה זכוכית, שרוע על כיסא נוח. אירוע מוחי נוסף הכריע אותו הפעם סופית.

מקס קלינגר השאיר את כל הונו, נכסיו ויצירות האמנות שהיו ברשותו, שלו ושל אמנים אחרים, לאשתו גרטרוד. לבתו דֶּזִירֵה ציווה קצבה שנתית בסך 7000 מרקים. לתלמידו וידידו, הפסל יוהנס הרטמן, הורה לסייע לאלמנה בתפקיד האחראי על העיזבון.

אלזה, צניחה איטית במדרונות הגיהנום

הפרידה מקלינגר ב-1913 הפכה את אלזה לאישה בודדה, חסרת בית וחסרת כול. מהרגע שבו עזבה את גְרוֹסְיֵינָה, לא פסקה אלזה מלהידרדר במדרונות הגיהנום בשלבים איטיים, במשך שלושים שנה עד שמצאה את מותה בנסיבות דרמטיות במיוחד.

מלחמת העולם הראשונה שמה לאל את המשך תכניותיה הספרותיות של אלזה וקטעה את קשריה הענפים עם הסופרים והאמנים המובילים של גרמניה. אלזה נותרה בודדה לחלוטין, בלי שום קשרים – לא עם אימה בווינה, לא עם שתי אחיותיה, האחת בלינץ והשנייה בסרייבו, לא עם בנה ולא עם בתה.

אחרי מותו של קלינגר, תבעה אלזה בבית המשפט את חלקה בבית בגְרוֹסְיֵינָה אך נדחתה. כתביה לא נמכרו יותר ולא הניבו לה רווחים. ידועה רק כתובת פרטית אחת שלה של דירת מגורים בבניין ראוי במרכז לייפציג, Dufourstraße 18 ולאחריה, מסתבר מחקירות ביוגרפיות, החל מ-1917, התגלגלה אלזה מפנסיון זול אחד למשנהו.

ב-1921 הוכרזה רשמית כאדם חסר יכולת לנהל את ענייניו ואושפזה במוסד פסיכיאטרי. לשווא טענה שהיא סופרת גדולה, לשווא הצליחה עוד להוציא לאור כמה קובצי שירה. אלזה התגלגלה ממוסד למוסד. יצירות האמנות בעלות הערך שהיו ברשותה נגזלו, חפציה האישיים וטיוטות כתביה נגנבו או אבדו.

האירוניה של הגורל – אין דוגמה מובהקת יותר להמחשתה מאשר חייה של אלזה. הגורל התגלה אירוני באופן אכזרי ביותר כאשר חצב את הפער בין רעיונותיה ופעילותה הפמיניסיטיים לבין תלותה בגבר העשיר, מקס קלינגר, שנטש אותה לאנחות. המצליחנית הזוהרת, מלכת הסלונים התרבותיים של לייפציג, שהתיימרה להורות את הדרך לנערות צעירות, נפלה בבור העמוק שהכשיל נשים כה רבות בתקופתה.

ב-5 באפריל 1941, הוציאו הנאצים להורג את דרי בית המחסה לחסרי בית בברנסדורף, ליד פרייבורג. אלזה אָזְנִיחֶף בת ה-74 הייתה ביניהם. ב-2007 הוקמה לזכרם אנדרטה בבית הקברות המקומי.

אי אפשר שלא לחשוב על קאמי קלודל. לשווא טענה שהיא פסלת גדולה, אימה התנגדה נחרצות לשחרורה מהמוסד הסגור. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, תנאי החוסים בבית החולים,  בו הייתה מאושפזת, הוחמרו וקאמי נפחה את נפשה, כנראה מתת תזונה, ב-19 באוקטובר 1943, בגיל 78. בהלווייתה השתתף רק צוות המוסד. גופתה של קאמי הוטמנה בקבר זמני ולאחר מכן הועברה לקבר המוני ומשם למקום עלום. איש אינו יודע כיום היכן קבורה הפסלת הגאונית אך יצירותיה, אוטוביוגרפיות-אוניברסליות, כמו אלה של מקס קלינגר, אחרי שנשכחו לפרק זמן מסוים, עומדות לעד.

מוזיאון, הנושא את שמה של קאמי קלודל ומוקדש לה, הוקם ב-2017, בנוז’ן-סור-סן, עיר שבה בילתה קאמי שלוש שנים בילדותה. המוזיאון מהווה קומפלקס אדריכלי וכולל בכניסה את הבית שבו גרה משפחת קלודל מ-1876 עד 1879.

קישור לאתר המוזיאון קאמי קלודל

הבית בגְרוֹסְיֵינָה, שבסמוך לו נקבר קלינגר, לבקשתו, הפך למוזיאון לזכרו של האמן, אחרי תהפוכות רבות ובאיחור רב, ב-2006. בבית-מוזיאון ניתן לקבל סקירה מקיפה על חייו ויצירתו של האמן הגדול, לראות יצירות וסרטים תיעודיים, להתרשם משני תנורי החרסינה המרהיבים, האוצרים בתוכם את רוחו. נערכות במוזיאון גם סדנות אמנותיות וניתן ללמוד בו את אמנות ההדפס ולהדפיס את היצירות במקום.

קישור לאתר המוזיאון מקס קלינגר

בפתח אחוזת הקבר, בסמוך למוזיאון, ניצבות שתי דמויות משיש, האחת בדמות פניו של מקס והאחרת בדמות פניה של גרטרוד, יצירה של יוהנס הרטמן, ידידו של קלינגר ובן זוגה השני של אלמנתו גרטרוד. מקס וגרטרוד, מעוצבים בשיש, שומרי סף, מגדלי שמירה, מנציחים את הקשר ביניהם מעבר למוות ומסמלים את הגאולה הגלומה באמנות.

ברבות השנים התמסמסה במקצת ראיית השחורות של קלינגר. מפסימיזם בנוסח שופנהאואר, מהתודעה שהמוות אורב לבן האנוש ועלול לתקוף במפתיע, מהיאוש הקודר הבוקע מהתחריטים עבר קלינגר במרוצת הזמן לאמונה האופטימית יותר שבכוחם של יחידי סגולה, גאונים ואמנים, אנשי רוח, סופרים, משוררים, ספורטאים להתעלות מעל מגבלות מצבם הרעוע ולהאציל מגדולתם על אלה הנמצאים בקרבתם וחוסים בצלם. זה, כנראה, מה שילחשו לנו מקס וגרטרוד, המפוסלים בשיש, אם נתקרב אליהם עוד ועוד, עד כמה שאפשר, ונביט ממושכות בפניהם.

פסליהם של מקס וגרטרוד קלינגר בפתח אחוזת קברם בגְרוֹסְיֵינָה (מקור צילום: ויקיפדיה)
פסליהם של מקס וגרטרוד קלינגר בפתח אחוזת קברם בגְרוֹסְיֵינָה (מקור צילום: ויקיפדיה)

אם תרצו לקרוא על שאר עלילותיו של מקס קלינגר, על ירושתו ומורשתו, מזמינה אתכם בחום לעבור לבלוג האישי שלי, לכתבה המלאה, הנקראת מקס קלינגר, האמנות מעל הכול, בעשרים פרקים. כדי לעבור מפרק לפרק, לחצו על החץ למעלה (או על הכתובית לידו), בצד שמאל.

מוזמנים ליצור איתי קשר

מתכננים טיול לצרפת?
מוזמנים להיכנס ל"ארגז הכלים" שלי שמכיל שורה של אתרים אמינים להזמנות מלונות, כרטיסים, רכבים וכל דבר נוסף שתזדקקו לו לבניית טיול מושלם.
רוצים לא לפספס אף כתבה?
הרשמו לעלון שלי ותתחילו לקבל כתבות מרתקות כל שבוע לאימייל. כבונוס אשמח גם לתת לכם בחינם את ההרצאה שלי "טיול בפריז בעקבות מולייר".​
הפרנקופיל
בואו נשמור על קשר

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם (או מקסימום פעמיים) בשבוע.

ואם זה לא שכנע אותכם…

מי שנרשם כעת יקבל את הרצאה שלי על טיול בפריז בעקבות מולייר בחינם!