כתבה זו תספר לכם פרשה פלילית שהסעירה את צרפת החל מ-1991 עם היעלמותו של ילד בניס וצצה שוב ב-2017 עם הירצחו של אביו של הילד, שלא היה מולידו, באי הטרופי סן מרטן. האב נמצא אשם ברצח בנו במשפט שהתנהל ב-1997. אחת עשרה שנים אחרי שהשתחרר מהמאסר שהוטל עליו, נרצח הוא עצמו. קרוב לוודאי שהרצח לא היה קשור להיעלמות הילד אך אין לדעת בביטחון מלא.
פרשה זו היא, אכן, מהאניגמטיות ביותר בהיסטוריה הקרימינלית הצרפתית. זהו גם התיק הפלילי המפורסם ביותר בדרום צרפת. גופתו של הילד לא נמצאה מעולם. הרצח של האב, עשרים ושש שנים לאחר מכן, לא נפתר. אירוע נורא זה של רצח ילד בן שבע, שחיבל בחייה של אימו, דומה לאירוע אחר, שהסעיר את צרפת שבע שנים קודם לכן, “פרשת גרגורי“, שגם במרכזה רצח של ילד. וגם “פרשת גרגורי” לא נפתרה עדיין לחלוטין ומכילה נקודות לא ברורות.
ניס, עיר עשירה. צילום: צבי חזנוב
היעלמות
ב-21 במרץ 1991 נעלם שארל-אדואר טירקאן (Charles-Édouard Turquin), בן השבע, באמצע הלילה. נראה היה שהאדמה בלעה אותו. שארל-אדואר התגורר עם אביו באחוזה בת עשרים ואחד חדרים במרומי ניס: La Bastide haute, תרגום מילולי: “האחוזה העליונה”. האחוזה הייתה יכולה להיות יפה אך במציאות של אותם ימים הייתה חשוכה ועצובה, כמו מבצר אנגלי שתוכו מפותל. מבוך, כמה קומות, כמה כניסות, הרבה פינות, גרמי מדרגות מחופים נייר פרחוני בסגנון הימים ההם שהובילו אל החדרים.
האחוזה הייתה יכולה להיות גן העדן של הילד בן השבע. כל בוקר היה מאכיל את הכלבלב שלו ומשחק בגן, שלושת אלפים מ”ר של פארק עבות. עולם שלם: הפרפרים, הציפורים, העכבישים, משכו אותו. בעלי החיים היו החברים שלו.
ניס, מבט ממרומי העיר. מקור: ויקימדיה, בנחלת הכלל
בבוקר שלאחרי ליל ה-21 במרץ סבו וסבתו של הילד לא מצאו אותו בגן. הסבא והסבתא, הוריה של מישל בלנז’ה (Michèle Balanger), אמו של שארל-אדואר, התגוררו גם הם באחוזה. הבת, מישל, וטרינרית, הייתה בהליכי גירושים מבעלה, ז’אן-לואי טירקאן (Jean-Louis Turquin), וטרינר גם הוא.
זוג וטרינרים בהליכי גירושים, הבעל, ז’אן-לואי טירקאן, גר עם הבן והוריה של פרודתו באחוזה גדולה במרומי ניס. הבן שארל-אדואר אינו בנו הביולוגי של ז’אן-לואי. מישל עזבה את האחוזה כיוון שרצתה להתגרש מז’אן-לואי טירקאן. שארל-אדואר גר בינתיים עם האב, לפי החלטה משפטית. כל יום רביעי בילה עם האם.
מישל ושארל-אדואר בגן מנזר סימייז בניס. יצירת בינה מלאכותית, קרדיט צבי חזנוב באמצעות Midjourney
את היום שלפני הלילה הגורלי בילה שארל-אדואר עם אמו. לעת ערב החזירה אותו מישל לאחוזה אל אביו. שארל-אדואר לא רצה לחזור לאחוזה. מישל לא חשדה בכלום ושכנעה אותו שמוטב שיחזור. הוריה גרו גם הם באחוזה, וכי מה יכול לקרות? הילד סיפר לחברים, שאצלם מצאה מקלט מישל מזה חודש, שאביו איים עליו שאם לא יחזור, יהרוג את הכלבלב שלו. סיבה נוספת לא להמרות את פיו. מישל אמרה להתראות לשארל-אדואר וירדה לביתם של זוג החברים בסביבות ניס.
שארל-אדואר ישן באותו חדר עם ז’אן-לואי, בשתי מיטות נפרדות, זו ליד זו. בבוקר אמר ז’אן-לואי שהילד נעלם. לא, הוא לא שמע דבר במשך הלילה. לא, אף שכן לא ראה את הילד. כלב הגישוש נעצר לפני שער האחוזה. מכאן הסיקו החוקרים שהילד הוסע בכלי רכב אל מחוץ לאחוזה.
ז’אן-לואי טירקאן נעצר יומיים לאחר שהודיע למשטרה על היעלמותו של שארל-אדואר. מישל הייתה בטוחה שהוא העלים את בנה כדי להתנקם בה על שרצתה להתגרש ממנו. עדיין לא תיארה לעצמה את הגרוע מכול. או שמא ידעה מההתחלה?
ז’אן-לואי, מצידו, שמר על קור רוח. שום דבר לא פגע בשלוותו. הוא טען שידע שיעצרו אותו, נורמלי, הוא היה מוכן לכך. אך טעות ביד החוקרים. אין לו שום מושג איפה הילד.
חטיפה, רצח
בהמשך החקירה לא דובר עוד על היעלמות אלא על חטיפה. ז’אן-לואי טירקאן מופיע כאב אוהב ודואג, הנחוש לעשות הכול כדי להשיב אליו את בנו. לשם כך אף לקח יוזמה והדביק בכל האזור כאלף מודעות שעליהן צילום של הילד בהן הבטיח שכר של מאה אלף פרנקים למי שיביא מידע נחוץ. “אני לא רואה לא את אשתי ולא את הוריה כחוטפי הילד. הבן שלי ברח ונקלע כנראה לתאונה” – זה היה ההסבר הראשון של טירקאן. הסבר לא מתקבל על הדעת כי שארל-אדואר היה ילד חששן ואפילו מחדרו פחד לצאת ללא ליווי. כיצד יברח מהחדר, הנעול בדלת חורקת, כיצד ייצא מהאחוזה, שקשה לפתוח את השער שלה, באמצע הלילה, בפיז’מה?
ז’אן-לואי חושב על הכול. החוקרים מבינים היטב שיש להם פה עסק עם פסיכופת. מישל בטוחה שהוא האשם. כך מבשיל בה הרעיון להוציא ממנו הודאה בעורמה תוך הקרבה עצמית מסוימת.
בעצת החוקרים קנתה מישל מכשיר הקלטה וקבעה פגישה עם ז’אן-לואי במרפאתו. היא התלבשה באופן מפתה כשמכשיר ההקלטה מוכן בתיקה. ז’אן-לואי לא עמד בפני הבירית השחורה שעטתה והודה שחנק את הילד בעניבה אחרי שהרדים אותו בסמים לבעלי חיים.
“הרגתי אותו כך כי רציתי להימנע מדם. אבל את לא צריכה לחשוב על כך יותר. הוא היה פרזיט. זה מאחורינו עכשיו. אני לא רוצה לשבת עשרים שנה בכלא. בואי נחיה שוב ביחד כזוג. נתחיל הכול מחדש, מישל”. מישל סיפרה לחוקרים שז’אן-לואי טירקאן הודה בפניה על הרצח באדישות מופגנת, כמו היה שארל-אדואר חלק מעבר שיש לשכוח אותו. “ונעשה ילד אחר, מישל.” ומתחת למשפט הזה שאמר, מסתתר אחר, שלא אמר: והילד הזה יהיה שלנו.
ההודאה היא מפנה דרמטי בעלילה. ז’אן-לואי טירקאן הוסיף וסיפר שקבר את גופתו של הילד ליד הצלב באוכף סן רוק (le Col Saint Roch), בכפר שנקרא ליסרם (Lucéram), במרחק של כעשרים וחמישה ק”מ מניס. אבל היה חשוך, “אני לא זוכר בדיוק איפה”.
ליסרם. מקור: ויקימדיה, בנחלת הכלל
ז’אן-לואי טירקאן נעצר שוב והחוקרים תשאלו אותו בנוגע להודאתו. בשלב ראשון ז’אן-לואי הכחיש ואז השמיעו לו החוקרים את דבריו המוקלטים. למרות צווחותיו של תוכי בכלוב שהיה במרפאה, אי אפשר היה לטעות במילותיו של טירקאן.
“כן, הודיתי, נכון אבל זאת לא האמת. אשתי רצתה שאודה, אז הודיתי, במעין משחק. זה היה משחק תפקידים. מרוב שאמרה לי “הרגת את שארל-אדואר, הרגת את שארל-אדואר, תגיד שהרגת אותו”, אמרתי. אמרתי לה שהרגתי אותו כדי שתחזור אליי. אמרתי לה מה שהיא רצתה לשמוע. היא נראתה מרוצה”.
משכנע ההסבר?
ז’אן-לואי טירקאן הואשם ברצח שארל-אדואר טירקאן והועמד לדין. גופתו של הילד לא נמצאה מעולם.
ז’אן-לואי טירקאן, מישל בלנז’ה, קווים לדמויותיהם
מי היה ז’אן-לואי טירקאן? יליד 1949, בן למשפחה אוהבת, אבא סוכן של חברת ביסקוויטים ואימא עקרת בית, שנים מאושרות עם הוריו ואחותו בפרוור ליד פריז עד שתוך שנתיים איבד את אביו ואמו. בגיל שמונה עשרה מצא עצמו יתום. את הסבל העמוק החביא תחת מסיכה קשוחה וקרה. הוא הבטיח לעצמו שיגיע רחוק וינקום את נקמת ילדותו הצנועה בעושר נוצץ, הצלחה מקצועית מנקרת עיניים וחיי משפחת מעוררים קנאה.
סטודנט בבית הספר לרפואה וטרינרית בפרוור מדרום מזרח לפריז, מזון אלפור (Maisons Alfort), טירקאן היה מגיע לבוש בקפידה בחליפה ועניבה. שקדן, מבריק, בטוח בעצמו, נראה רציני ומבוגר. כמה מחזורים מתחתיו, מישל, ביישנית, שתקנית, ילדונת. ז’אן-לואי בשנתו הרביעית, מישל בשנה הראשונה. ז’אן-לואי לקח אותה תחת חסותו והגן עליה מפני התעמרויות. מישל התמימה נפלה ברשת.
מישל בלנז’ה וז’אן-לואי טירקאן נפגשו ב-1972, ב-1975 נחגג טקס נישואיהם בעיריית מזון אלפור. הזוג פתח מרפאה בפרוור מצפון מערב לפריז, קולומב (Colombes). בתוכנית היה לעבור לניס. הבעל הגשים אותה והאישה נשארה לעבוד בקולומב והצטרפה אליו רק ב-1981, כעבור חמש שנים. שני וטרינרים בעיר העשירה, החיים יפים, הכסף זורם. מסעדות גסטרונומיות, מלונות פאר, אוניות תענוגות. ולמרות הכול, מישל לא הייתה מאושרת.
ז’אן-לואי עבד שבעה ימים בשבוע, קנה רולס רויס, היה עליו לרכוש את המרפאה הכי גדולה, לגור בבית הכי גדול. כך קנה את האחוזה במרומי ניס. מישל הייתה אומללה. קרעים התגלו בחיי הזוג.
שנה לאחר שהתיישבו במרומי ניס, ב-1982, נכנסה מישל להריון. זאת הייתה תאונה. מישל רצתה לנסוע לאנגליה להפסקת התהליך. בעלה איים עליה: “אם תעשי כך, אהרוג אותך”.
אחרי שילדה, חזרה לזמן מה לגור עם הבעל אך עזבה, לבסוף, את המגורים המשותפים. מישל רצתה להתרחק מהמקצוע שלה, להתרחק מחייה שלא התאימו לה. שארל-אדואר, ילד רגיש וחכם, סבל מהמצב.
מישל לא הייתה אימהית ולא רצתה בילדים מלכתחילה אך אחרי שילדה, עם הזמן, גילתה הרבה רוך ואהבה לשארל-אדואר. אביו אמר לו: “אתה לא צריך לאהוב את אמך כי היא ניסתה להרוג אותך כשהיית בבטן שלה”. כדי “לחשל” את הילד שהיה יותר מדי רגיש עבורו, כפי שאמר, חנק ז’אן-לואי תרנגולת נגד עיניו של שארל-אדואר. תרנגולת ששארל-אדואר אילף. כמו כן הצעיד את הילד כחייל כשעל זרועו הלביש סרט עם צלב קרס. הילד נזקק לטיפול אצל פסיכולוג.
ז’אן-לואי טירקאן היה עריץ והשתלט על חייה של מישל, ניהל הכול. מישל לא סבלה את רדיפתו אחרי ממון וכבוד, את חומריותו הצרופה, וכך נמשכה אל בני זוג השונים ממנו בתכלית השינוי, אנשי שוליים שלהם הושיטה עזרה. כזה היה אביו הביולוגי של שארל-אדואר, מואיז בר אדלשטיין (Moïse Ber Edelstein), יהודי אמריקאי, שנולד בפראג, רקדן באופרה של ניס בעברו, משורר שחי חיי בוהמה. הרומן ביניהם החל כשמואיז הביא למרפאתה את כלבו. את דיוקנו אפשר לראות כאן.
ב-1993 נמצאה גופתו במי נמל ניס. מואיז בר אדלשטיין היה לבוש תלבושת קאוצ’וק מוזרה וכבדה וגופו היה מכוסה חבלות. תעלומת מותו לא נפטרה.
יצירת בינה מלאכותית, קרדיט צבי חזנוב באמצעות Midjourney
ז’אן-לואי טירקאן הסיק מהרומן בין מישל למואיז שזה האחרון מספק אותה מינית יותר ממנו משום שהיה נימול. וכך, במרפאתו, מל את עצמו, כן, במו ידיו, בתקווה לחידוש היחסים עם מישל. הוא היה מוכן להכול כדי לכבוש שוב את אשתו, האישה הכנועה במשך שנים שלפתע התעצמה ושאפה לחיים עצמאיים. מישל פתחה בפסיכותרפיה ורשמה במחברת את חלומותיה. טירקאן, שמצא את המחברת הסודית, הציג את בעלתה כ”מטורפת”.
מישל, מצידה, הייתה נחושה להתגרש ולהשיג משמורת על בנה. בפברואר 1991 עזבה את המגורים המשותפים אחרי שז’אן-לואי טירקאן הכה אותה באלימות, גרם לחבלות רציניות בפניה והתיז עליה גז מדמיע. חודש קודם ביצע טירקאן בדיקת אבהות לאחר שמישל זרקה לו שאינו אביו הביולוגי של שארל-אדואר. תוצאות הבדיקה אישרו את דבריה של מישל. בראשו של ז’אן-לואי, עם זאת, אשתו מישל הייתה רכושו הפרטי כמו הבית, המרפאה, הילד ולא ייתכן שתדרוש גירושים.
ב-1990, שנה לפני היעלמות הילד, יצאו מישל בלנז’ה, שארל-אדואר וז’אן-לואי טירקאן לשיט תענוגות בנורווגיה, ראו צילום כאן.
כפילים של מישל בלנז’ה, שארל-אדואר ומולם ז’אן-לואי טירקאן על אוניית תענוגות. יצירת בינה מלאכותית, קרדיט צבי חזנוב באמצעות Midjourney
לאחר שניסיונות הפיוס מצידו כשלו, מישל קיבלה מז’אן-לואי טירקאן טלגרמה שהכילה אולטימטום: “אם לא תחזרי עד חצות, דברים חמורים וסופיים עלולים לקרות”. זה היה ב-20 במרץ. מישל לא לקחה את האיום ברצינות. בערב הביאה את שארל-אדואר לאחוזה ובלילה נעלם.
החיפושים הנרחבים והמדוקדקים לא העלו דבר, גופתו של הילד לא נמצאה. הועלתה הסברה שז’אן-לואי טירקאן, שהיה רגיל בהרדמת כלבים, שרף את הגופה בקרמטוריום לבעלי חיים אך גם כאן, למרות הבדיקות בכל התנורים באזור, לא נמצא דבר. הועלתה סברה נוספת שטירקאן שרף את הגופה בקרמטוריום לא חוקי. תקוותה של מישל, שהייתה כבר בטוחה שבנה לא בחיים, להביאו לקבורה ראויה לא התגשמה.
יצירת בינה מלאכותית, קרדיט צבי חזנוב באמצעות Midjourney
אחרי תשעה חודשים, בפברואר 1992, שוחרר ז’אן-לואי טירקאן. בחודשיים האחרונים לפני השחרור פתח בשביתת רעב שהחלישה אותו מאוד. “רציתי למות כי לא ראיתי כל מוצא אחר. אני מודה לעורכי הדין שלי שעשו הכול כדי להוציא אותי מבית הסוהר”, הודיע לעיתונאים בקול חלוש ובנימה מתקרבנת, בצאתו מתנודד, כפוף, שעון על זרוע תומכת. הוא המשיך לטעון לחפותו והביע תקווה “למצוא את בנו בחיים”. הוא האשים את מישל בהעלמת שארל-אדואר, היא חטפה אותו ומסתירה אותו בישראל.
מה לא המציא טירקאן: בן הזוג של מישל, ז’אן-מרק, העלים את הילד (מזלו שהיה לו אליבי), צוענים חטפו את הילד, הילד מוחזק כבן ערובה במרוקו, הילד שבוי בידי כת דתית בישראל… ישראל, בשלב זה, נראתה יותר מתקבלת על הדעת…
מישל למדה עברית בבית כנסת בניס ופתחה בהליכי גיור. המסורת והרוחניות היהודית משכו אותה. ביקוריה בארץ הקודש סימנו לטירקאן נתיב מילוט. לשם כך שכר את שירותיו של בלש פרטי. זה עקב אחרי מישל, בקיץ 1993, מניס לנמל התעופה אורלי, מאורלי לישראל, עד לאוניברסיטה בירושלים בה נרשמה לקורס לימודים, הרצאות וסיורים עם עוד מאתיים פרנקופונים במשך חודש.
הבלש ערך חיפושים באשדוד שבה מצא זוג ספרים, אנה ודוד, שמסרו עדות על אישה, כנראה מישל, שהביאה ב-1993 למספרה שלהם ילד, כנראה שארל-אדואר. הספרים זיהו את הילד, שהיה צריך להיות אז בן 11, לפי צילומים שהראו להם. מחנכת בבית ספר אף הצהירה ששארל-אדואר למד כמה שבועות בכיתתה.
טירקאן מיהר לעלות על מטוס בלווית הבלש הפרטי ומישראל שלח הודעות לתובע. הוא פגש סוחרים שהצהירו שראו אישה עם ילד, דומים למישל ושארל-אדואר. מפנה סנסציוני שהתגלה כמגוחך והתפוצץ כבלון.
משפט ועונש
תאריך משפטו של ז’אן-לואי טירקאן נדחה כדי לבדוק אם יש אמת בטיעון שהילד חי בישראל. במרץ 1997, שש שנים לאחר היעלמות הילד, נפתח סוף סוף המשפט. איך לקבוע אשמה באין הודאה ובאין גופה? לא פשוט. שני הספרים שהגיעו למשפט מישראל גמגמו כשהציגו להם צילום של מישל ושארל-אדואר. לא, לא בטוחים, לא מכירים, לא יודעים. התאריך שנקבו בו ראו, כביכול, את מישל הוציא את כל האוויר מהבלון. מישל הביאה הוכחה שבתאריך זה הייתה בניס. עדותו של הבלש לא הוסיפה דבר.
ההקלטה החשאית של הודאתו של ז’אן-לואי טירקאן שכנעה יותר. ובייחוד הביקור של כל הנוגעים במשפט באחוזה בניס, הליך נדיר בשל העלות הגבוהה. במקום היעלמותו של הילד הגיעו חבר המושבעים למסקנה הנחרצת שהוא לא יכול היה לצאת מהחדר בו ישן במיטה ליד מיטתו של אביו לבדו ומיוזמתו.
על קולט האדים במטבח הבחינה מישל בצילום של בנה עם כיתוב בעברית: “איפה אתה?”, באותיות מגושמות, ספק כתב, ספק דפוס. התחבולה של בעלה לשעבר לבסס את הטיעון האבסורדי ששארל-אדואר נמצא בישראל הוציאה אותה מדעתה והיא התנפלה עליו בזעם עד כי היה צריך להפריד אותה ממנו. לדעת עורך דינה, הצגת הצילום רק הוכיחה את אשמתו של טירקאן.
הבעל הנבגד, שיודע שהילד לא שלו ולא מוכן להסכין עם גירושים שמשמעותם איבוד שליטה וכוח, התנקם. שבועיים לאחר שהציב למישל את האוליטימטום היה אמור להתקיים הליך ישוב סכסוך שייקבע מי יקבל את המשמורת על הילד. את רוצה, מישל, להשיג משמורת, לא לך ולא לי יהיה.
ז’אן-לואי טירקאן, שהיה בטוח שייצא חופשי, נידון לעשרים שנות מאסר בגין רצח שארל-אדואר. אחרי חמישה ימים של משפט באווירה מתוחה ביותר, התכנסו המושבעים לדיון של שעתיים וחצי והגיעו להחלטה. מישל נשמה לרווחה עד כמה שאפשר לה המצב. מישל ידעה שבעלה לשעבר רצח את בנה ונלחמה בנחישות כדי שהצדק ינצח. צדק לשארל-אדואר.
ביולי 1999 הצהירו שני אנשים, האחד עיתונאי והשני בלש פרטי, ששארל-אדואר בן השש עשרה, חי וקיים בישיבה בטבריה. הבחור מדבר עברית שוטפת אך במבטא אירופאי. השניים לא ראו אותו אך שמעו עליו מפי אדם שלישי, רב בשם איציק דורי שאף צילם את הנער בחשאי בין כותלי הישיבה. זה האחרון הגיע לניס ומסר עדות במשטרה.
ושוב התפוצץ הבלון. השוטר שנשלח מניס לישראל נוכח לדעת שהנער לא מדבר אף מילה צרפתית ושאומץ כתינוק על ידי משפחה ישראלית.
ב-2003 התעוררה שוב תקוותו של טירקאן שהנצה בצורת מכתב. אסיר בשם פול, שצץ לו פתאום מבית הכלא בעיר טול (Toul), בו ריצה עונש של עשרים שנה על רצח, כתב לעורך דינו של טירקאן על וידוי ששמע משותף לתא. זה דרס, לדבריו, בשגגה, בשעה שברח במכונית גנובה, אחרי שוד במעלה ניס, ילד בפיז’מה. והוא ושותפו לשוד, שהיה איתו במכונית, הכניסו את גופת הילד לתא המטען והעלימו אותה במפעל מלט ליד מרסיי. הדורס התפאר, לדברי האסיר פול, בכך שמישהו אחר, ועוד בורגני, מרצה עונש במקומו. האסיר פול סירב לנקוב בשם הדורס אם לא ישחררוהו קודם כול מבית הסוהר ונידון לשנת מאסר נוספת על סירוב למתן עדות.
נדין, פרק שני בחייו של טירקאן
לאחר פסיקת המושבעים, הובל טירקאן לבית הסוהר בניס ופתח שוב בשביתת רעב. אחרי שמונה ימים הוחש לבית חולים. סיפורו שהובא בטלוויזיה נגע לליבה של נדין, מדריכת פיטנס מצודדת, נשואה, בת ארבעים ושש. היא כתבה לו, הוא ענה לה והחלה חליפת מכתבים. טירקאן ביקש ממנה לבקרו. במשך שנים, החל מ-1997, באה לפגוש אותו בכלא, כל שבוע, עוקבת אחריו מבית סוהר אחד למשנהו. נדין האמינה שהוא חף מפשע, שבנו חי, שיום אחד יתאחדו, הוא, היא, שלושת ילדיה שלה וילדו שלו. ב-1997 התחתנו בבית הסוהר פרן (Le Centre pénitentiaire de Fresnes).
שלושת ילדיה של נדין לא הבינו מדוע החליטה אימם לקשור גורלה בזה של מורשע ברצח אך כיבדו את רצונה. המשך הסיפור הוכיח שחששותיהם היו מבוססים. נדין, מצידה, לא העלתה על דעתה שהאיש בו התאהבה בביקוריה בבתי הכלא השונים ברחבי צרפת ואף בקורסיקה יתגלה באור שונה לחלוטין כשייצא לחופשי. “יום אחד נראה פתאום שחוח ואמר לי שהוא מודה לי על שאני מאמינה בחפותו אך בכל מקום שבו יהיה, יהיה תמיד אסיר כי לא יידע איפה נמצא בנו. אדם שמדבר כך אינו יכול שלא לומר את האמת”. דברי נדין. נאיבית? הלכה שולל אחרי מניפולטור, מציג הצגות?
ב-2006, בגיל חמישים ושש, שוחרר טירקאן מהכלא אחרי עשר שנים של התנהגות מופתית. הוא ומאדאם טירקאן השנייה התיישבו בבית קטן בעיר ארל. ז’אן-לואי טירקאן פתח מרפאה בבית ונדין סייעה לו. שנה לאחר מכן, סנסציה חדשה. גולגולת של ילד התגלתה על ידי צייד בחורשה בסביבות ניס. בדיקת הדנ”א הראתה שהגולגולת אינה זו של שארל-אדואר.
אחרי שהות בארל החליט טירקאן להגשים חלום ילדות ולעבור לגור באי הטרופי סן מרטן, גן עדן, לכאורה, בים הקריבי. חלקו הצפוני של האי שייך לצרפת. הזוג עבר לאי ב-2010 ושוב פתח הווטרינר מרפאה ושוב נדין סייעה לו. שיתוף פעולה, לכאורה, מושלם. הזוג התגורר בווילה קטנה ונאה, עשויה עץ צבוע, מוקפת עצי בננה, ברובע אמיד.
סן מרטן, גן עדן טרופי. מקור: ויקימדיה, בנחלת הכלל
האהבה הרומנטית, שנולדה בסימן מאסרו של טירקאן, הפכה סיוט. חייה של נדין הפכו גיהנום. ז’אן-לואי טירקאן, קמצן ועריץ, ניהל הכול, רדה בה, הגביל את תנועותיה, פיקח על חשבון המיילים ושיחות הטלפון שלה, בגד בה עם נשים צעירות יותר. לז’אן-לואי טירקאן הייתה באותו זמן מאהבת קבועה והוא אף היה נדיב כלכלית כלפיה, מה שפגע מאוד בנדין שהייתה מסורה לו באופן מוחלט, כפי שראינו, במשך כעשרים שנה.
היחסים איתו הדרדרו עוד יותר מאז מרץ 2016, חודש שבו נכדתה של נדין הייתה על סף מוות. ז’אן-לואי טירקאן סירב להתיר לה להיפגש עם משפחתה, ילדיה ונכדיה, בצרפת ודרש ממנה לנסוע איתו לבוליביה לחגוג את יום הולדתו. נדין צייתה. היא נתקפה פחד מול זעמו הקר ואף הגישה תלונה במשטרה. נדין חששה לביטחונה ורצתה להתגרש.
דפוס היחסים עם מישל חזר על עצמו. ברגע ששמע על רצונה של אשתו השנייה נדין להתגרש, נישל אותה מירושתו, מחק אותה מרשימת מוטבי ביטוח החיים שלו והציב לה אולטימטום: ארבעה חודשים היא תחיה איתו ובשאר חודשי השנה כל אחד מהם יהיה רשאי לעשות כרצונו. נדין עמדה לחתום על ההסכם הזה ואז אירע האירוע שייתר את הסכמתה.
פרשת טירקאן מספר שתיים
ב-6 בינואר 2017 נרצח ז’אן-לואי טירקאן בכדור, בגבו, בין הכתפיים. נדין נעצרה אך טענה לחפותה. באותו לילה שבו נרצח טירקאן, יצאה נדין לבילוי עם חברות במסעדה כדי לחגוג את יום הולדתה השישים ושש. כשחזרה, כך סיפרה, חצי שעה אחרי חצות, מצאה את בעלה שוכב ירוי מת על הרצפה. בן שישים ושמונה היה במותו. בדיקה שלאחר המוות קבעה שטירקאן נרצח בסביבות שעה 22. שני קליעים של תשעה מילימטר, בנאלי, נמצאו על ידי הז’נדרמים.
טירקאן סבל מכאב בברך והיה אמור לעבור ניתוח כתריסר ימים מאוחר יותר. בערב הרצח לקח, לפני צאת אשתו, את תרופותיו בצירוף שתי גלולות שינה. בערב הקודם חגג עם אשתו את יום הולדתה במסעדה טובה על לובסטר, דג קלוי ובקבוק יין לבן צונן.
נדין סיפרה לחוקרים שכשחזרה מהמסעדה בה בילתה עם ארבע חברות, נדהמה לראות את דלת הבית פתוחה ואת האורות דולקים. בשניים משלושת החדרים שרר אי סדר שלאחר חיטוטים. באחד מהם מכשיר רדיו גדול מעץ, משנות הארבעים, היה פרוץ. טירקאן נהג להחביא בתוכו סכומי כסף נכבדים ותכשיטים שקיבל בירושה, ביניהם שעוני קרטייה. סכין קטנה, ששימשה, כנראה, לחיתוך מעטפת הרדיו, הייתה זרוקה ליד החלון. סכין שנדין ראתה בפעם הראשונה ושעליה נמצא דנ”א גברי שנשאר בלתי מזוהה.
כשנכנסה נדין לחדר השינה, ראתה את בעלה שרוע על גבו, בשלולית דם, אוחז בידו שבר של זכוכית כשתריסר רסיסים בוהקים על הרצפה והמיטה. היא רצה לשכנתה, שזה הרגע עזבה אותה כשחזרו מהמסעדה, וזו הזעיקה את הז’נדרמים. נדין נכנסה שוב לבית כדי לחכות לבואם.
נדין נעצרה בחשד שרצחה את בעלה. על ידיה נמצאו שרידי אבק שריפה. על רסיסי קנקן הזכוכית נמצא דנ”א שלה. עורך דינה טען שהיא הזדהמה כשנגעה בגופתו של בעלה. גם בחפצים שליד הגופה נגעה, הוסיף ואמר. נגד נדין הוגש כתב אישום אך אחרי שמונה חודשי מאסר שוחררה וזוכתה. הפרשה לא פוענחה עד היום.
האם נדין רצחה את בעלה או שכרה מקצוענים לשם כך? היא שוחררה כי שרידי אבק השריפה על ידיה לא היוו הוכחה, לפי דעתם הנחרצת של מומחים שוויצרים ובלגים, שהחוקרים הצרפתים נועצו בהם. האם הייתה זו פריצה לשם גניבה שהסתיימה ברצח? האי סן מרטן, גן עדן טרופי, ידוע במקרי השוד הרבים המתרחשים בבתי עשירים שנכסיהם מושכים את תשומת לבם של עבריינים. שיעור הפשיעה בו גבוה. שכן שגר ברובע סמוך, וטרינר אף הוא אך בגמלאות, מסר לחוקרים שארבעה ימים לפני הרצח נכנסו לביתו שלושה מקומיים ודרשו ממנו כסף. הם הסתלקו די מהר, כמו הבחינו בטעותם וגנבו רק סכין אופינל.
צפו בסרטון קצר שיצא לאחר מעצרה של נדין ומתאר את חייהם של הזוג טירקאן באי סן מרטן לפני שהוא חוזר בקצרה על השתלשלות פרשת היעלמותו של שארל-אדואר.
מישל בלנז’ה – נר לזכרה
מישל נפטרה בינואר 2014, בגיל 61. היא בלעה גלולות בדירתה היפה בשכונה אמידה במרסיי. במו ידיה שיפצה וקישטה אותה. היה זה ניסיון ההתאבדות השני שלה. הראשון לא צלח הודות לבן זוגה מזה שנים רבות שהיה נוכח במקום והציל אותה. בפעם השנייה בן הזוג לא היה בדירה, לרוע המזל. זמן יקר אבד עד ששכנה, שברשותה היה מפתח הדירה, נכנסה ומצאה אותה ללא הכרה. מישל נלקחה לבית חולים ולאחר כמה ימי אשפוז הקדימה קנה לוושט ונחנקה. יהי זכרה ברוך!
הכרתי אישית את מישל בלנז’ה בשנותיה האחרונות. פגשתי אותה על רקע העניין המשותף, שלה ושלי, בשפה העברית. מישל חקרה, כמוני, את שורשיהן של מילים עבריות.
מישל הייתה יפה, חיצונית ופנימית, עדינה, רגישה, משכילה, ברוכת כישרונות: ידי זהב וראש חכם. כתבה זו היא נר לזכרה.
