אין ספק שאף סטודיו של אמנים לא זכה למעמד מיתולוגי כמו אותו בניין מכוער ב-Place Émile-Goudeau 11bis, שנשרף כליל בשנות ה-70, ולמרות זאת משמש עד היום כמוקד לעלייה לרגל של אוהבי אמנות. אני כמובן מדבר על באטו לבואר (Bateau Lavoire), הסטודיו בו חיו פיקאסו ולא מעט ציירים חשובים אחרים, והמקום בו צויר “העלמות מאוויניון”, שהיווה אבן דרך חשובה בעולם האמנות.
האם מדובר היה ביצירה גאונית או אסון אמנותי ובכיה לדורות? על השאלה המאוד טעונה הזאת אני לא אענה, אולם אשמח מאוד לקחת אתכם למסע היסטורי, שיספר לכם את סיפורו של הסטודיו לפני הציור המפורסם של פיקאסו ואחריו.
מפעל פסנתרים הופך לסטודיו של אומנים
המבנה בו חיו ופעלו כמה מהאומנים הגדולים ביותר במונמארטר החל את ה”קריירה”, שלו בתור Guinguette, דהיינו פונדק עממי בו ניתן לשבת ולשתות יין זול, וזאת בזכות הכרמים של מונמארטר והעובדה שהמקום נמצא מחוץ לחומת המכס של פריז.
אולם בשנת 1830 נסגר הפונדק, ובמקומו הוקם בשנת 1860 מפעל פסנתרים, שהתקיים קרוב ל-30 שנה. בשנת 1889 החליט הבעלים, אדם בשם מאייר (Maillard), לעשות למבנה הסבה מקצועית ולהפוך אותו בשנת 1889 למבנה שבו ממוקמים 12 דירות סטודיו של אומנים.
החיים בסטודיו לא היו פשוטים כלל וכלל. לא היו מים חמים, לא היה חשמל, את המים היה צריך להביא מבאר שהייתה בחצר והשירותים היו לא יותר מחור באדמה. ואם כל זה לא הספיק, הרי שבמהלך ימים גשומים הקירות והגג דלפו ללא הפסקה ואף התנדנדו במהלך סערה.
המראה הזה הזכיר למשורר היהודי מקס ז’קוב (Max Jacob 1876-1944) את ספינות המכבסה שעגנו על גדות הסיין ושימשו את הכובסות לצורך מלאכתם, וכך קיבל הסטודיו את שמו Beateau Lavoire או בעברית “ספינת המכבסה”.
מכיוון שמי שהתגורר במקום היו אמנים עניים בתחילת דרכם, הרי שהריהוט במקום היה גורם למעצבי פנים שבץ. הנה עדותה של פרננד אוליבייה (Fernande Olivier 1881-1966), בת זוגו של פיקאסו, שהתגוררה שם יחד איתו בתחילת המאה ה-20:
מיטה בעלת 4 רגליים עם מזרון קשיח, תנור חלוד שעליו מונחת קערה צהובה מחרסינה, ששמשה אותנו לשטיפת פנים. לידה שולחן ועליו מגבת וחתיכת סבון ובצד השני של החדר הקטן הייתה תיבה ששימשה בתור מקום ישיבה, לצד כיסא קש לא נוח. את שאר המקום בסטודיו תפסו בדי ציור, שפורפרות צבע, שהיו זרוקות על הרצפה, מברשות ופחיות נפט.
לה בוהם
הקור ותנאי המחיה המאוד לא נוחים (בלשון המעטה), היו בוודאי נותנים למקום דירוג נמוך מאוד במדד AIRBNB, אולם לציירים שהתגוררו כאן, כל זה לא הפריע והמקום המה ביצירה אמנותית.
כאן יצרו פיקאסו וז’ורז’ בראק (Georges Braque 1882-1963) את הקוביזם וכבר הזכרנו את “העלמות מאביניון”, אולם לצידם עבדו ציירים חשובים לא פחות. הנה רשימה חלקית מאוד: חואן גריס (Juan Gris 1887-1927), אנרי מאטיס, מודיליאני, דופי (Raoul Dufy 1877-1953) ומוריס אוטריו (Maurice Utrillo 1883-1956), שהתגורר היכן שנמצא היום מוזיאון מונמארטר, וכך הגיע לכאן פעמים רבות על מנת לצייר ולהיפגש עם האומנים השונים שהתגוררו כאן.
למקום הגיעו לא רק אמנים, אלא גם סוחרי אומנות ובהם אמברואז וולאר (Ambroise Vollard 1866-1939), הפטרון המפורסם של האימפרסיוניסטים ודניאל-אנרי קאנווילר (Daniel-Henry Kahnweiler 1884-1979), שבזכות תמיכתו הצליח פיקאסו להמשיך לצייר בימים שהיה עדיין צייר עני ולא ידוע.
אל כל אלה הצטרפה הסופרת ופטרונית האומנות גרטרוד שטיין (Gertrude Stein 1874-1946), שאת דיוקנה המפורסם צייר פיקאסו בעודו מתגורר בבאטו לבואר.
פיקאסו לא ריחם עליה והכריח אותה לטפס על המונמארטר עשרות פעמים, במהלכם צייר אותה, עד אשר הציור הושלם לשביעות רצונו.
וכמובן, חייבים לומר כמה מילים על הצייר אנרי רוסו (Henri Rousseau 1844-1910), שכונה איש המכס (Le Douanier), ולמרות שרוב בני דורו ראו בו צייר בינוני, הרי שפיקאסו העריץ אותו. בשנת 1908 הוא החליט לארגן חגיגה לכבודו בבאטו לבואר, והזמין את כל המי ומי של עולם האמנות של אז ובהם המשורר גיום אפולינר, הציירים חואן גריס ומארי לורנסן (Marie Laurencin 1883-1956), סוחר האמנות קאנווילר וכמובן ליאו וגרטרוד שטיין.
מי רוצה להיות פרנקופיל?
תאריך: 03.03.2025
שעות: 20:00-21:30
כתובת: מלון לינק, שאול המלך 39, תל אביב
החגיגה הזאת הפכה לחלק מהמיתולוגיה של המונמארטר, בזכות האנשים שהתשתתפו בה ועוד שנים רבות אחר כך, כל מי שזכה להיות שם המשיך להיזכר כיצד אנרי רוסו, נרדם במהלך המסיבה ולא שם לב ל”גבעה” שצמחה על ראשו הקירח משעווה של נר שטפטף עליו…
באטו לבואר – הסוף
מים קרים ושירותי “בול קליעה”, עושים כנראה נפלאות בכל הקשור להשראה ויצירה אמנותית, אך באופן מפתיע, כל אותם האמנים שחיו ויצרו בבאטו לבואר, עזבו אותה ברגע שרק הרוויחו מעט כסף ועברו למקומות נוחים יותר (רובם עברו למונפרנאס).
לאחר שהאמנים הגדולים עזבו את מונמארטר, הלך הבניין והתדרדר. אולם המורשת האמנותית שלו לא אפשרה לממשלת צרפת להרוס אותו ולבנות משהו אחר במקומו, ולכן בשנת 1965, עבר הבאטו לבואר שיפוץ מקיף.
אולם במאי 1970 פרצה במקום שריפה, שהרסה כמעט את כולו, להוציא חלקים מהחזית. במקומו נבנה בניין חדש ומודרני בשנת 1978, וגם היום ניתן למצוא בו סטודיו של אמנים (ניתן לצפות בהם מהגן על שם רקדנית הקאן קאן המפורסמת מקברט המולן רוז’, לואיז וובר שכונתה La Gouloue) . אם תגיעו לכיכר אמיל גודו, תוכלו לראות בחזית של הבניין החדש מעין חלון ראווה שמכיל תמונות, שמתארות את ימי הזוהר של המקום.
רוצים לגלות מקומות נוספים במונמארטר?
אם אהבתם את הכתבה ואתם מעוניינים לדעת עוד על רובע המונמארטר, הרשו לי להמליץ לכם על דף מונמארטר, שבאתר שלי. תמצאו שם מידע על מקומות מעניינים, מסלולי טיול, המלצות על מסעדות ועוד ועוד. בקיצור, כל מה שתצטרכו לצורך סיור מרתק על אותה גבעה, שתרמה כה רבות למיתולוגיה של פריז.