ח’יר א דין היה שודד ים נודע מן המאה ה-16 שהטיל את חיתתו על חופי הים התיכון ושדד אניות למחיתו. אויביו כינו אותו בּרבּרוסה בשל זקנו האדום. בסבך הפוליטי ששרר במאה ה-16, חיפש סולימאן הראשון (שגם הספיק לבנות את חומות העיר העתיקה בירושלים) בעלי ברית שיסייעו לו להרחיב את גבולותיה של האימפריה העותומנית, וכך שודד הים הנודע לשמצה, מצא את עצמו עומד בראש צבאותיו הימיים של הסולטן. האינטרס היה הדדי, הסולטן מצידו, הכיר בברברוסה כשליט אלג’יר ובן ברית חיוני, וזה בתמורה הפריש לעותומנים מס מביזותיו התכופות על נמלי איטליה וספרד.
סיפורינו מתחיל מכל מקום, ב 1543 במהלך המלחמה האיטלקית, כאשר שולח הסולטן את ספינותיו של ברברוסה לעבר מרסיי, בכדי לסייע לבן בריתו פרנסואה הראשון מלך צרפת, במלחמתו העיקשת נגד קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. התכנית המקורית היתה אמנם להגיע לאיטליה, אך בסופו של הדבר, מצאו הכוחות כי ניס מהווה מטרה קלה וראויה יותר, הן בשל קרבתה למרסיי והגישה הנוחה לים, והן משום שהייתה נתונה למרותו של דוכס סבויה- בן בריתו של קרל החמישי.הצי הצרפתי-עותמאני על 120 ספינותיו הפליג אם כן לעבר ניס. וכל מה שיכלה ניס להציב כנגדם היו המיליציה המקומית, הנשים והילדים. כאן נכנסה לתמונה כובסת מקומית בשם קתרין סֶגוּרָן. (קתרינה סגורנה בניב הניסואזי המקומי). קתרין כך מתארים המקורות: לא הייתה יפה במיוחד, גם לא הכי עדינה, ניתן אף לומר שהייתה מעט מגושמת. קתרין נהגה לקום עם עלות השחר ונשאה סלים עמוסים לעייפה עד לנהר הפיילון מחוץ לחומותיה העתיקות של ניס. עבודתה הייתה קשה וסיזיפית, שעה שהייתה משרכת דרכה לגדות הנהר, יורדת על ברכיה ומקרצפת את הבגדים על הסלעים. לאחר השטיפה, נהגה לקפל את הבגדים ולחבוט עליהם במוט כובסים גדול כדי לסחוט את שיירי המים. נשיאת הסלים הכבדים והחבטות הקנו לקתרין זרועות שריריות (משהו כמו הודפת כדור ברזל ממזרח גרמניה לשעבר) ואחיזתה במחבט הייתה כידוע איתנה…אבל בל נקדים את המאוחר.
נחזור לבוקרו של ה- 15 באוגוסט 1543, בו קתרין, מתעוררת למציאות נוראה:
המצודה של ניס והעיר העתיקה היו נצורים ע”י הכח צרפתי-עותומני בפיקודו של ברברוסה שעגן במפרץ ווילפרנש. בו בזמן, ארבע סוללות קרקעיות המטירו אש לעבר המגדלים. כאשר כוחות נוספיים פרצו את חומות העיר מאחור והסתערו לעבר מגדל סינקייר. באותו היום כל התושבים הגנו על עצמם בחרוף נפש, והשתמשו בכל שהיה בידם כדי להגן על עירם. לקתרין כידוע, עמדו חוסנה הגופני ואומץ ליבה, והתאור מציין: שכאשר ראתה את אחד הטורקים עושה את דרכו במעלה המגדל ושולף את דגל הסהר המוזהב, היא השתוללה מזעם. ושחררה צעקה נוראית שהאפילה על רעם התותחים. לאחר מכן פתחה בריצת אמוק לעבר החייל הטורקי ,חבטה בראשו במקל שבידה ותלשה ממנו את הדגל. הדבר הבא שעשתה לפי מספר גרסאות, זעזע את הפולשים ואת תושבי העיר כאחד. קתרין הפנתה את גבה לעבר החיילים, התכופפה והרימה את שמלתה וחשפה בפניהם את אחוריה. ואז לקחה את הדגל קרעה אותו וניגבה בו את ישבנה בטרם השליכה אותו בבוז לעברם. הטורקים שנחרדו למראה האישה המטורפת וחילולו של דגלם – נסו כל עוד נפשם בם. ובאשר למצור, למרבה הצער ולמרות מעשיה של קתרין, החיילים הצרפתים לא הרחיקו לכת, ועם שובם לעיר השלימו בביזה ובהרס במשך זמן מה עד שהגיעה התגבורת מסבויה והם נמלטו מן האזור.
על חייה של קתרין ומה עלה בגורלה אין עדויות נוספות, אבל למיתוסים כידוע דינמיקה משלהם ודמיון מפותח. והם שהפכו את הכובסת הניסואזית כסמל גבורה לעוז רוחם של הניסואזים. האגדה על קתרין סֶגוּרָן הציתה את דמיון התושבים, הצגות ושירים נכתבו על סיפורה, וגם אנדרטה ב rue Sincaire, באותו מקום בו עמד המגדל. שם נחגג גם מידי שנה יום ‘קתרין סֶגוּרָן, במקביל ליום סנט. קתרין ב -25 בנובמבר.
