היה זה הטוב בזמנים , היה זה הרע בזמנים , היה זה עידן החוכמה , היה זה עידן הטיפשות. היה זה תור האמונה , היה זה תור הספקנות. היו אלה ימים של אור , היו אלה ימים אפלים . היה זה אביב התקווה , היה זה חורפו של ייאוש. הכל היה אפשרי , דבר לא היה אפשרי בין שתי ערים ” 1859 , צ’ארלס דיקנס
ציטוט זה מתאר בצורה פואטית את האווירה של “התקופה הרומנטית” (1789 – 1848).מה הסיבה לתחושה של חוסר בטחון ויציבות? רצף של אירועים מכוננים : המהפכה הצרפתית , מלחמות נפוליון , המהפכה התעשייתית זעזעו את אושיות החברה באירופה ושינו את פניה ללא היכר. באומנות (ספרות , מוזיקה , אומנויות ויזואליות ) שלט הזרם הרומנטי שביטא את תחושותיו , מכאוביו ואף מחאתו האישית של האומן ביחס לאירועים המשפיעים עליו בחיי היום יום .
האומנות הציעה מפלט מבעיות העוני , היחלשות האמונה ואיבוד הקשר עם הטבע באמצעות בריחה אל העולם הדמיוני של אגדות עם , פנטזיות , צבע , אהבה מושלמת. . הדגש היה על הרגש , יצירתיות , ספונטניות .
תור הזהב של הבלט הרומנטי של המאה 19
הרומנטיציזם נחשב להשפעה החשובה ביותר על הבלט במאה ה-19, למרות שהגיע לבלט מאוחר יותר מאשר לשאר האומנויות. לספרות הייתה השפעה חשובה על אומנות הבלט בתקופה זאת. הנרטיבים של יצירות הבלט החדשות זנחו את המסגרת הברורה של שלוש האחדויות ( אחדות הזמן , אחדות המקום ואחדות העלילה ), נטשו את הגיבורים המיתולוגים והעדיפו נושאים אחרים: נערות כפר פשוטות, ביאדרות הודיות, רקדניות פלמנקו חושניות או לחלופין פיות, נימפות ושלל דמויות מסתוריות ועל אנושיות .
במאה ה-19 הפך הבלט לאומנות מקצועית ועצמאית בנפרד מהאופרה והתיאטרון אליהם התלווה עד אז. הבלט הפך לאומנות המסוגלת להעביר סיפור ומסר , ללא צורך באומנות נוספת מילולית. הבלט התחיל ” לדבר ” בלשון הגוף. במאה ה-17 שלטו הגברים בבלט באופן אבסולוטי.
הופעת אישה על הבמה נחשבה מעשה לא ראוי . את תפקידי הנשים גילמו גברים . במהלך המאה ה-18 התחזק מעמד הרקדנית , עד שבמאה ה 19 התהפכו היוצרות והגבר פינה את מרכז הבמה לאישה . הרקדן הגבר גילם דמות ארצית ונטולת מסתורין , שתפקידו העיקרי לתמוך בבלרינה ולהציגה .
הבלט הרומנטי שייך ללא ספק לבלרינה , שנחשבה לסמל הנשיות , החן והמסתורין. הבלרינה הייתה דיירת של עולם רחוק מהמציאות ומחיי המשפחה , התגוררה באגמים מעורפלים וקרחות יער מסתוריות. פנסי הגז , שלאורם הופיעו הרקדניות על במת התיאטרון , יצרו אפקט של מסתורין וערפול חושים שהצית את דמיונו של הצופה.
על מנת להדגיש את היות האישה דמות לא ארצית פותחה טכניקה נעלי הפוינט שיצרה אשליה של ריחוף. התלבושת, אף היא, עברה שינוי קיצוני – מלבוש כבד, כהה ומגביל תנועה לבגדים מבד טול קליל וגמיש. המחוך הפך רך יותר וגמיש, כדי לאפשר תנועת בית החזה. השינוי בלבוש ונעליים הביא לפתוח הווירטואוזיות. הבלרינה הרוטטת ומרחפת הייתה פרסוניפיקציה של הכמיהה, נושאו ומושאו של הבלט הרומנטי החדש.
הדימוי של הבלרינה כיצור שונה, התגלמות היופי, התשוקה והשונות לא נמוג עם תום התקופה הרומנטית. הדמוי הזה ממשיך להתקיים אף היום למרות השנויים הגדולים של טעם.הבלרינה היום שונה מהרומנטית. היא מלוטשת יותר, מהירה, ארוכת רגליים, אקרובטית וגמישה יותר. למרות כל השינויים שעברו מאז, נשארו סימני הזיהוי של הבלרינה עד היום: חצאית טוטו ארוכה או קצרה ונעלי פוינט רכות או קשות.
הבלט ג’יזל
כותב התמליל , תאופיל גוטייה , שאב את רעיונותיו מספרו של המשורר הגרמני היינריך היינה “גרמניה” ו מתוך שירו של ויקטור הוגו “FANTOMES”. גוטייה היה סופר , משורר , פובליציסט , מחבר ספרי מסעות , צייר חובב ומבקר אומנות מקצוען. הוא הטביע את חותמו על חוגי הבוהמה של פריז, והיה עד מהרה לאחד מקובעי הטון בעיר.
ידידו בודלר כינה את גוטייה “הרב מג של הספרות הצרפתית” והקדיש לו את ספר שיריו “פרחי הרע”. כשם שדמותו של ויקטור הוגו סימנה את תחילתו של עידן המלודרמה בתיאטרון , כך מזוהה דמותו השנונה והדעתנית של גוטייה עם עצוב הבלט הרומנטי בצרפת.
אדולף אדם , מלחין פורה של אופרה ובלט חיבר מוסיקה נפלאה .
ז’אן קוראלי וז’יל פרו יצרו את הכוריאוגרפיה. תפקיד ג’יזל נועד לקרלוטה גריזי. היא הייתה רקדנית בלט איטלקייה ונודעת בייחוד בהופעתה בבלט זה .
סיפור העלילה
מערכה ראשונה
העלילה מתרחשת בחבל ארץ מעבר לריין , בפינה של גרמניה :גבעות עמוסות גפנים ארגמניות , זהובות , שהבשילו והומתקו בשמש סתיו. במרומי מצוק אפור ושומם, חולש כקן נשרים, ארמון הדוכס . שם מתגורר אלברכט ,הדוכס הצעיר.
בקדמת הבמה נמצאת בקתה חבויה למחצה בעלווה, הבקתה של ג’יזל. ג’יזל, נערה כפרית, שונה משאר בנות הכפר בעדינותה הפיזית והנפשית ובלהיטותה העזה לרקוד. תאוותה הגדולה לרקוד והיסחפותה בתוכו עד אובדן חושים מבהילות את אמה ומעוררות חשש לעתידה. אך ג’יזל אינה שומעת בקול אמה, שאותה מפייסת בחיבוקים עדינים. איזו נערה בת חמש עשרה תוותר על כל אושרה?! הריקוד ואהבתה ללואי.
לואי, הוא צייד חדש בכפר. ג’יזל מאוהבת בו בכל ליבה. רק שלואי איננו כלל וכלל מי שנדמה שהוא. לואי הוא הדוכס הצעיר אלברכט. כדי לכבוש את ליבה של ג’יזל הדוכס התחזה לאיכר, אבל הוא בעצם אציל מאורס לבת מעמדו. האושר של זוג הנאהבים פוצע את ליבו המקנא של הילריון. הילריון, שומר הציד הכפרי מאוהב בג’יזל ותשוקתו עזה לפגוע בלואי, יריבו. הוא פורץ לצריף שבו גר לואי ומגלה את חרבו ועיטורי האבירות שחושפים את מעמדו האמיתי.
הבוצרות שבות מהכרמים ועורכות חגיגה שג’יזל, המוכתרת כמלכה, משתתפת בה יותר מכולם. השמחה בעצומה כאשר מופיע הילריון, הנושא שכמיה של דוכס, חרב ועיטור אבירות שנמצאו בצריפו של לואי. אין עוד ספק בדבר, לואי אינו אלא מתחזה שביקש לשחק בתמימותה של ג’יזל.
ג’יזל מבינה את אסונה. דעתה נטרפת מרוב כאב וצער: ליבה גואה , ראשה אבוד, רגליה מפזזות. עד מהרה כוחותיה כלים. היא מתנודדת, מרימה את החרב של אלברכט וכמעט נופלת על חודה אלמלא חוטף אלברכט את הנשק ממנה. אבל דקירת החרב כבר עשתה את שלה : היא פלחה את ליבה של ג’יזל והיא נופלת ומתה .
אהבה עזה , קנאה , בגידה , טירוף …עלילה מתרחשת סביב רגשות עזים כיאה לתקופה הרומנטית.
מערכה שנייה
יער בקצה האגם. הירח המכסיף מפזר על פני המים שובל של פייטים בהירים. הפרחים מדיפים ניחוח משכר. אוויר לוהט וחושני סובב באפלולית לחה וסמיכה. למרגלות ערבה בוכייה נמצא הצלב המסמל את קברה של ג’יזל.
אבל המקום הוא מסוכן ואפל, רדוף ויליות. הויליות הן עלמות צעירות נבגדות, שמתו לפני יום חתונתן מלב שבור. הויליות שאינן יכולות לנוח בקבריהן קמות בחצות הלילה, נאספות בקבוצות על פרשת דרכים וכנקמה מכריחות גבר צעיר שפוגש בהן לרקוד עד אפיסת כוחות ומוות.
מירתה, מלכת הויליות, מודיעה שהלילה תתקבל לשורותיהן של הויליות רוח חדשה של ג’יזל. ואומנם , נוקשה וחיוורת ג’יזל מגיחה לפתע מהקבר לקריאתה של מירתה המלכה.
עיניה עצומות וידיה צלובות על בית החזה. בהוראת מירתה היא צועדת באיטיות לעברה. כשמירתה מסירה את ההינומה מעל פניה, ג’יזל פוקחת את עיניה . המלכה מצווה עליה לרקוד. היא מבצעת סיבובים מהירים. דמותה עוברת מעין מטמורפוזה. מבחינה חיצונית היא נראית כשאר הויליות, אולם היא שונה מהן. היא אינה מלאה מרירות ושנאה כלפי הגבר שאהבה למרות שהביא למותה.
מתקרב איש צעיר, מטורף מצער, עיניו שטופות דמעה. זהו אלברכט, החומק ממשרתיו כדי לפקוד את קבר אהובתו. הויליות דורשות מז’יזל להרקידו עד מוות. התחנונים של ג’יזל להצילו נופלים על אוזניים ערלות. אלברכט מסתחרר, מנתר …הטירוף שהוא מתמסר לו חדור בתשוקה הסמויה למות עם אהובתו.
אך צלצול פעמוני הכנסיה מורה על שעת בוקר. פס חוור מצטייר בפאתי האופק. זהו היום, זו השמש , זו הישועה והפרידה . הויליות נעלמות. אושר שמימי קורן בעיניה של ג’יזל. אהובה לא ימות. חלפה הסכנה. הויליות גוועות, מתפוגגות ונעלמות. ג’יזל עצמה נמשכת אל קברה. אלברכט מיואש, תופס בה, נושא אותה אל קברה .. האדמה נפערת, הפרחים מתכופפים ומכסים את ג’יזל. האיש הצעיר כורע ברך ליד הקבר. הכל נגמר. הקשר בין האוהבים ניתק לעולמים. אלברכט נשאר בודד , שקוע בצערו.
המערכה השנייה ” הבלט הלבן ” המסעיר הוא אחד השיאים של הבלט הרומנטי.
ג’יזל – המלט של הרקדניות
בסצנה האחרונה של המערכה הראשונה ,דעתה של ג’יזל נטרפת מרוב צער וכאב. ככל שהיא שוקעת בכאבה, כך גם תנועותיה נעשות פחות מסוגננות. בסצנה זו יש טיפול זהיר בשיגעון והתאבדות. השיגעון מועבר בסמלים כגון: שערה פזור, ריקוד מסתחרר תוך יצירת רושם של איבוד חושים, הקפיאה במקום של הקהל הסובב את ג’יזל והמוסיקה מאבדת את המשפטים המסודרים ונעשית סוערת .בסצנת הטירוף והתאבדות יש איזון דק בין תנועות ארציות והיופי של הבלט הרומנטי.
התאבדות היא תופעה אנושית שחוצה תרבויות ותקופות ומהותה סותרת את תפיסותינו המקובלות על תשוקת האדם לחיים. בתקופה הרומנטית שלט האידיאל של נפש קרועה ומסוכסכת ,השמה קץ לחיים מלאי סבל (למשל ברומן של גיתה ” ייסורי ורטר הצעיר “)/ האם ג’יזל התאבדה או מתה משברון לב ? עיון מעמיק בתמליל לא נותן תשובה ברורה…
את הגרסה המקובלת כיום ל”ג’יזל” עיבד מריוס פטיפה עבור הבלט מרינסקי בסנקט פטרבורג. ברוסיה הצארית היה אסור להציג התאבדות על הבמה .
לתפקיד של ג’יזל מגוון רחב של איכויות תנועה. בסצנות הראשונות היא עליזה ומלאת חיים . יש קטעים שהיא רכה ורומנטית, כאובה ומלאה צער וקטעים מלאי סער וטירוף. במערכה השנייה היא מאופיינת בתנועה קלה , רכה, עדינה ואוורירית, כאשר היא הופכת ליצור מעולם אחר. אין ספק שתפקידה של ג’יזל דורש רקדנית מעולה בעלת מגוון כישורים ויכולת הבעה עשירה. התפקיד כונה “המלט של הבלט”. אמביציה של כל רקדנית היא לבצע תפקיד מורכב זה.
“ג’יזל ” בוצע לראשונה בפריז ב 1841 וזכה להצלחה אדירה. הבלט , הוא , עד היום חלק בלתי נפרד מהרפרטואר של כל להקות הבלט הקלאסי.
כמה מילים על רונית גרומן
למרות שמסלול לימודיה (מגמה מתימטית פיזיקלית בתיכון , תאר ראשון בביולוגיה , לימודי תאר שני במנהל חינוך) רחוק מתרבות צרפת, הרי שדווקא נושא זה העסיק וממשיך להעסיק אותה כל השנים. הסיבה העיקרית לכך היא שאימה ז”ל היתה פרנקופילית מסורה והיא ספגה אהבה לתרבות צרפת מילדותה. בשנים האחרונות חזרה רונית לאהבת נעורים אחרת: המחול. גם אהבה זאת מקורה בילדותה מכיוון שהיא רקדה בלט קלאסי 10 שנים.
