ניווט מהיר בכתבה
מעשה בשלושה פרנקופילים שהחליטו להתאסף בימי הקורונה ה”עליזים” באמצעות תוכנת ה Zoom ולדבר על מוזיקה צרפתית.
- מרים אדרי: פריזאית מבטן ובעלת האתר לבלות בפריז כפריזאי ומלידה אותה חלקכם כבר מכירים בזכות הכתבות הנהדרות שלה העוסקות במקומות הסודיים של פריז ובחיי היום יום שם.
- אוליביה דולשנאל: זוכרים את פינותיו של יואב קוטנר ב”זהו זה”? אז קבלו אוליבייה הוא מעין יואב קוטנר צרפתי. הוא עובד באחת מחברות התקליטים הגדולות של צרפת ויש לו אוסף מטורף של תקליטי ויניל שקמצוץ ממנו נשמע היום.
- סבין יעקובוביץ’: מרצה ומומחית לתרבות צרפת (מוזמנים להיכנס לדף הפייסבוק שלה כדי ללמוד עליה עוד) .
במהלך הסרטון המקסים הבא בהנחייתה של מרים מביא אוליביה כמה מהזמרים, הזמרות והמוזיקאים הצרפתיים שהוא הכי אוהב ונותן לנו לשמוע דוגמיות קטנות של היצירות שלהם. סבין מצידה מספרת לנו על חייהם של כל מהמוזיקאים הללו כולל כמה סיפורים סודיים שרוב הסיכויים שלא הכרתם.
אז אתם מוזמנים לקחת כוס יין אדום, להתיישב בנחת ולהתחיל לצפות בסרטון. אחרי שתסיימו תוכלו למצוא למטה מעט מידע על כל אחד מהמוזיקאים ואת השירים המלאים שהוזכרו (בסרטון עצמו ישנם רק דוגמיות על מנת לשמור על אורך סביר).
תהנו!
סרז’ גנסבור
סרז’ הוא אחד מהמוזיקאים הצרפתים הגדולים והמקוריים ביותר של המאה ה-20. היו לו חיים מאוד מעניינים שכללו ילדות בפריז של תקופת שואה ורומאנים עם בריז’יט ברדו, ג’יין ברקין ועוד לא מעט נשים יפהפיות. במהלך הסרטון שמענו קטע מהשיר Black Trombone שאותו ניתן למצוא כאן:
ואם תרצו לקרוא עוד על סרז’ גנסבור אצלי באתר אתם מוזמנים להיכנס לכתבות הללו:
- סרז’ גינזבורג מסע מוזיקלי וגם טיול פריזאי מאת הדר גבאי וצבי חזנוב – כתבה המכילה מספר עובדות לא מוכרות שלא ידעתם על סרז’ גנסבור (או סרז’ גינסבורג או גינזבורג) כולל מסלול טיול קטן בעקבותיו.
- סיפור אהבתם של סרז’ גנסבור ובריז’יט בארדו מאת גיל קיסרי – אני משער שהכותרת אומרת הכל, לא? 🙂
מישל לגראן (Michel Legrand)
מישל לגראן שמת שנה שעברה (2019) נחשב לאחד ממלחיני הסרטים הטובים ביותר בעולם והותיר אחריו המון קלאסיקות כגון “העלמות מרושפור” או “מטריות שרבור” שממנו זכור השיר האלמותי הזה:
https://youtu.be/Rq0yhizu0y8
אולם מישל לגראן היה לא רק מלחין מוזיקת סרטים אלא גם ג’זיסט מבריק. במהלך הסרטון שלנו הביא לנו אוליביה קטע מוזיקלי מתחילת שנות השישים של המאה ה-20 עם השם הפרנקופילי “I love Paris”. מנגינה זו הינה חלק מאלבום שמישל לגראן הלחין בגיל 22 אשר נמכר אז ב-1954 בשמונה מיליוני עותקים והפך לאלבום אינסטרומנטלי אגדי:
דג’אנגו ריינהארט
דג’אנגו ריינהארט היה נגן גיטרה מדהים, אשר הושפע מאוד מהמוזיקה הצוענית ומהג’ז. סבין מספרת כיצד יום אחד הוא נפצע קשה בשריפה שפרצה בקראוון בו התגורר וכתוצאה מכך נשרפו שתי ידיו. על מנת להתמודד עם הפציעה המציא דג’אנגו שורה של תנועות וצלילים שהותאמו למגבלות שלו ושהפכו לחלק בלתי נפרד מהמוזיקה שלו. במהלך הסרטון שמענו קטע קטן מהיצירה הכי מפורסמת שלו Minor Swing והנה הקטע במלואו:
פרנסואז הארדי (Françoise Hardy)
ללא ספק אחת הזמרות הכי פריזאיות שיש. היא פרצה במהלך שנות השישים והשבעים והפכה לזמרת מאוד מצליחה. אולם להבדיל מהרבה זמרים וזמרות, אשר לאחר תקופה קצרה של תהילה די נעלמו בין דפי ההיסטוריה, הרי שפרנסואז הארדי ממשיכה לשמור על מעמדה בתור זמרת איקונית גם היום. השירים האהובים ביותר על פרנסואז הארדי הם שירים העוסקים בפרידות ולכן אין מתאים יותר מאשר להביא את שירה Comment te dire adieu, אשר התפרסם מאוד בשנות ה-80 לאחר שג’ימי סמרביל עשה לשיר רמיקס והפך אותו ללהיט דיסקו.
והנה גרסת הדיסקו של ג’ימי סאמרביל שהפכה את השיר לכל כך מפורסם.
ונסיים עם שיר חדש יחסית של פרנסואז הארדי שאני אוהב במיוחד:
אם תרצו להכיר יותר לעומק את פרנסואז הארדי אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה פרנסואז ארדי – פנים חדשות לבדידות.
בריז’יט בארדו
בריז’יט בארדו היא ללא ספק האייקון הצרפתי הכי מפורסם של שנות החמישים והשישים. היא לא התכוונה להפוך לשחקנית קולנוע אולם הבעל הראשון שלה, רוז’ה ואדים, קלט שמדובר באישה מאוד יוצאת דופן. הוא יצר עבורה סרט שנקרא “ואלוהים ברא את האישה” בשנת 1955 שהפך אותה לכוכבת בינלאומית.
מעטים יודעים שלבריז’יט בארדו לא היו מניירות של כוכבת והיא אהבה לחיות חיים פשוטים וללכת יחפה. בשנת 1973 היא עזבה את הקריירה הקולנועית והמוזיקלית שלה על מנת להקים קרן להצלת בעלי חיים. לטובת הקרן הזאת היא מכרה את כל רכושה ואף חזרה לרגע בראשית שנות ה-80 על מנת להקליט שני שירים חדשים שנוצרו לצורך גיוס כספים לקרן.
השיר שחלק קטן ממנו שמענו בערב הזה הוא La Madrague:
בריז’יט בארדו הפכה לבת זוגו של סרז’ גנסבור,עליו דיברנו קודם, וסיפור האהבה הזה יצר כמה מהשירים הצרפתים הכי מוכרים של שנות השישים.
בריג’ט ברדו וסרג’ גנסבורג נפגשו בפעם הראשונה ב-1959, באתר צילום של סרט קולנוע, הוא נדהם ממנה אך התבייש לגשת אליה. בסוף 1967, נפגשו שוב, הפעם הוא העז להציע לה שיר. הם הפכו למאהבים כי ברדו הייתה אז נשואה. מסיפור אהבה סוער וקצר בין בריגיט ברדו וסרג’ גנסבורג נולד אלבום שסרג’ כתב למען ה”מוזה” שלו, בריג’יט.
אחד מהשירים של האלבום הזה “JE T’AIME, MOI NON PLUS” הגיע למקום ה-12 (!) במצעד השירים האמריקאי (ה- billboard המפורסם) והפך לאחד מהשירים הצרפתיים הכי מצליחים בעולם.
אולם בערב הזה החליט אוליביה להשמיע שיר אחר שלהם (שגם הוא מאוד הצליח) בשם בוני וקלייד (Bonnie and Clyde):
זהו, זו הייתה התוכנית להפעם. מקווה שנהנתם ואתם מוזמנים להמשיך ולעקוב אחרינו מכיוון שבקרוב מאוד נעלה כאן תוכניות נוספות 🙂
Au Revoir ושימרו על עצמכם!
כמה מילים על מרים אדרי
מרים נולדה בצרפת להורים ממוצע רוסי/קובני ומרוקאי (שילוב מעניין מאוד). במהלך חייה היא התגוררה לא רק בצרפת אלא גם בישראל, ונצואלה, ארה”ב והאיים הקאריביים. במהלך חייה עסקה מרים בתחום התיירות והשיווק והיום היא עוסקת בלהנגיש את התרבות הצרפתית לתייר הישראלי. מטרתה העיקרית של מרים היא לעזור לתייר הישראלי לגלות את פריז דרך עיניים צרפתיות והיא עושה זאת באמצעות סדרה של סיורים בנושאי קולינריה, אופנה, תיאטרון ועוד. ניתן להזמין סיורים איתה דרך האתר שלה.
16 תגובות
תמיד הכתבות שלך מהנות ומסקרנות.לצערי בגלל הקורונה ידחה הטיול שלנו לצרפת.מי יודע איך יסתדרו הדברים.נקווה שטיולים ימשיכו.
תודה על ההנאה והידע שלומדת ממך.
המון בריאות ושמחה.
כולי תקווה שעוד השנה נחזור לטייל בצרפת (אני ממש מחכה לחזור לבקר בפריז כדי לראות איך יצא השיפוץ של הקרנבלה).
היום 4.4.20 זהו יום הנישואים שלי לאקס המיתולוגי, הצרפתי שהיה שלי הוא היה הראשון ללמד אותי טעם, ריח, מוסיקה בניחוח צרפתי. הדרכים שלנו התפצלו אמנם אך התרבות..הטעמים.. המוסיקה הם חלק מהחיים שלי ב21 שנים האחרונות, הכתבה הזו באה לי בול היום, כמובן שאהבתי, תודה !
איזה כיף לשמוע 🙂
איזה עונג שבת. הנאה צרופה. תודה
רעיון מצוין לנושא בימים אלו. נהנתי מאד להכיר יותר את הכוון הג’אזי המיוחד שהובילו המנחים.אשמח לדעת איפה אפשר להנות מהרצאות של שתי המנחות הנחמדות. התקופה עליה דיברו משנות ה 60 צפנה היתה תקופה של השפעת המוסיקה האמריקנית לרבות הג’אז על המוסיקה הצרפתית הפופולית. אך המוסיקה הצרפתית האותנטית היתה השאנסון הצרפתי משנות ה 30 עד שנות ה 50 – 60 של המאה הקודמת. מה שנקרא ל”בל אפוק” נדמה לי שיהיה טוב לכולנו. לשמוע על כוונים מיוחדים של הזמר הצרפתי בשנים אלו. מבחנתי אפשר לפרסם מכתב זה. שוב תודה על היזמה הברוכה
שלום יעקוב,
ניתן למצוא מידע על ההרצאות של סבין באתר שלה (ישנו קישור ממש בתחילת הכתבה). מרים אדרי לא עושה הרצאות אלא סיורים בפריז וניתן ללמוד גם עליהם בקישור לאתר שלה שגם הוא נמצא בתחילת הכתבה.
נהניתי מאד
תודה רבה
תודה רבה רבה!!
היה כף לשמוע אותכם
Vive la musique
Vive la France
Vive Israël
ממש מקסים. כמי שגרה בפריז בשנות ה- 70, זה מחזיר אותי הרבה שנים אחורנית
תודה מקרב לב.
ממתינה גם לכתבות על ז’ק ברל, ג’ורג’ ברסנס, ז’ילבר בקו,ברברה, ז’ולייט גרקו, קומפניון דה לה שאנסון ועוד ועוד.
נינה
האמת שעל חלקם כבר יש כתבות וניתן למצוא אותם כאן.
צבי איזה כיף לשמוע! מתאים תמיד ובטח כעת! הפוסטים הנפלאים שלך!
ימים טובים!
שבוע טוב וחג שמח!
זיוה
הפכתי את זה לפליילסט ב Deezer
תהנו
צבי, מרים, סבינה
נהדר!! כל הכבוד על ההשקעה ועל הרוח
Bon Vivant
כמי שגרה 3 שנים בשנות ה-60 בפריס , ריגשת אותי עד דמעות..עם השירים וזיכרונות פריסאים. כל הכבוד על הכתבות הנפלאות, מביא את פריס הבייתה…
איז כיף לשמוע זאת