יש ערים שנועדו לטיול של יום, ויש ערים שדורשות ממך להישאר, להאט את הקצב ולהקשיב לסיפורים שלחשו האבנים. רואן היא עיר מהסוג השני. במבט ראשון, היא תקסים אתכם עם בתי העץ העקומים והקתדרלה הגותית שלה, אבל הקסם האמיתי שלה נחשף רק כשמבינים את הדרמה, את התהפוכות ואת הגאונות האנושית שהתרחשו כאן במשך כ-אלפיים שנה.
אני מאמין שהבנת ההיסטוריה של מקום היא המפתח לשדרוג כל טיול, ובזכותה סיור פשוט יכול להפוך לחוויה עמוקה. לכן, אני מזמין אתכם למסע בזמן אל ליבה הפועם של רואן, כדי לגלות יחד מדוע העיר הזאת היא התמצית המזוקקת של הסיפור הנורמני.
רגע לפני שנתחיל: לרואן היסטוריה עשירה (לא פחות מהרטבים של המטבח הנורמני), ועל מנת לתת לכם לטעום ולו במעט מכל העושר הזה, נאלצתי לכתוב מעט באריכות. התוצאה היא כתבה מעמיקה יחסית ולא קצרה במיוחד ולכן, קחו לכם כוס של סידר (קלבדוס יגרום לכם להירדם לפני שתגיעו לסוף הכתבה) יחד עם מעט זמן וסבלנות ובואו נצא לדרך.
מרוטומגוס לרואן: הולדתה של עיר על גדות הסן
תחת שלטון הנשר הרומאי
הסיפור שלנו מתחיל, כמו סיפורים רבים באירופה, עם הרומאים. אבל עוד לפניהם, שבט גאלי בשם הווליוקאסים (Veliocasses) הקים כאן יישוב על גדות נהר הסן. כשהגיעו הלגיונות של יוליוס קיסר, הם זיהו את הפוטנציאל האסטרטגי האדיר של המקום. הם קראו לעיר רוטומגוס (Rotomagus) ועד מהרה הפכו אותה לעיר השנייה בחשיבותה בגאליה כולה, שנייה רק ללוגדונום (ליון של ימינו).
נסו לדמיין את רוטומגוס בשיא תפארתה: עיר רומית קלאסית עם רחובות שתי וערב, פורום מרכזי, מרחצאות מפוארים, מקדשים ואפילו אמפיתיאטרון גדול. משהו מכל זה נשאר גם היום, מכיוון שכשתלכו ב-Rue du Gros-Horloge, אחד הרחובות המפורסמים באירופה, או ב-Rue aux Juifs, דעו שאתם צועדים בדיוק על תוואי הרחובות הרומיים המקוריים, הדקומנוס והקרדו, מלפני 2,000 שנה.
מכאן שההיסטוריה כאן היא לא משהו שמסתכלים עליו במוזיאון, היא משהו שהולכים עליו. באותה תקופה גם הונחו היסודות לזהותה העתידית של רואן כמרכז דתי, עם הקמת הקהילה הנוצרית הראשונה והקתדרלה הקדומה.

בין הנשר לדרקון: רואן בתקופת המרובינגים והקרולינגים
קריסתה של האימפריה הרומית במאה ה-5 לא הביאה לסופה של רואן. נהפוך הוא, העיר ידעה להסתגל למציאות החדשה והפכה למרכז חשוב בממלכה הפרנקית של נאוסטריה (Neustria). מיקומה, במורד הזרם מפריז, הפך אותה לאזור מוגן יחסית מפני האיומים שהגיעו ממזרח, והיא המשיכה לשגשג.
העיר המשיכה להיות צומת מסחרי פעיל על נהר הסן, ואף טבעה מטבעות משלה החל מסוף המאה ה-6, עדות לעוצמתה הכלכלית. במקביל, הנצרות התבססה בעיר והיא הפכה למרכז דתי משפיע. בתקופה זו קמו מנזרים רבי עוצמה, כמו מנזר Saint-Ouen, והעיר הונהגה על ידי שורה של בישופים דומיננטיים, שחלקם הפכו לקדושים ופטרונים של העיר, כמו סן-אואן (Saint Ouen, מת ב-684 לערך) וסן-רומן (Saint Romain, מת ב-640 לערך).
הקדוש, הדרקון והנידון למוות
אחד הסיפורים הצבעוניים ביותר מאותה תקופה הוא זה של סן-רומן והדרקון, או כפי שכונה “הגרגויל” (La Gargouille). האגדה מספרת על מפלצת דמוית דרקון שהטילה את אימתה על רואן, הציפה את העיר במי הסן והשליכה “דברים פוגעניים” מעל החומות.
איש לא העז להתמודד איתה. סן-רומן, הבישוף האמיץ, החליט לשים לכך סוף. הוא נכנס לכלא העירוני והציע חנינה לנידון למוות שיסכים לבוא איתו. הנידון, שלא היה לו מה להפסיד, הסכים. יחד הם יצאו אל מאורת המפלצת. במקום קרב איתנים, סן-רומן פשוט עשה את סימן הצלב, והדרקון האיום השתטח לרגליו כחתלתול. הוא כרך את גלימת הכהונה שלו סביב צוואר המפלצת, והנידון למוות הוביל אותה בחזרה לעיר, שם היא נשרפה על המוקד.
המלך דגובר (Dagobert I 603-639), שהתרשם עמוקות, העניק לבישופים של רואן “פריבילגיה” ייחודית: הזכות לשחרר אסיר אחד בכל שנה. הסיפור הזה, גם אם הוא אגדה, מראה את כוחה העולה של הכנסייה ואת האופן שבו סיפורי גבורה עיצבו את זהותה של העיר.
מפשיטה לדוכסות: הוויקינגים הופכים את רואן לבירתם
רולו, הוויקינג שהפך לדוכס
השלווה היחסית של התקופה הקרולינגית התנפצה לרסיסים במאה ה-9. דמיינו את הזעקות, את הפאניקה, כאשר ספינות הדרקון הארוכות והמפחידות של הוויקינגים החלו לשוט במעלה הסן. בשנת 841 הם פשטו על רואן, בזזו ושרפו אותה עד היסוד, והפכו את חייהם של התושבים לסיוט מתמשך. במשך עשרות שנים, רואן הייתה עיר מוכת טרור.
אבל אז, על במת ההיסטוריה, הופיעה דמות שתשנה את גורלה של רואן, של צרפת ושל אנגליה לנצח: רולו (Rollo, בערך 835/870-933), מנהיג ויקינגי כריזמטי ואכזר. מלך צרפת, שארל השלישי “התם” (Charles III Le Simple, 879-929), שהיה מותש מהפשיטות הבלתי פוסקות, החליט על מהלך גאוני.
במקום להילחם בויקינגים, הוא החליט “לקנות” אותם. בשנת 911, בהסכם היסטורי שנחתם בעיירה קטנה בשם Saint Clair sur Epte, העניק המלך לרולו את האדמות סביב רואן והשפך של הסן. התנאים היו פשוטים: רולו ואנשיו יתנצרו, יגנו על הממלכה מפני פולשים ויקינגים אחרים, ובתמורה, האדמה תהיה שלהם.

וכך, ברגע אחד, הפכה רואן מעיר נבזזת לבירתה הגאה של ישות פוליטית חדשה ועוצמתית: דוכסות נורמנדי, “ארצם של אנשי הצפון”. הוויקינגים הפכו לנורמנים. הפולשים הפכו לשליטים. הם אימצו את השפה, את הדת ואת המנהגים המקומיים, אך הביאו איתם את האנרגיה, את התעוזה ואת רוח ההרפתקנות הוויקינגית.
“הבית הנשגב”: סיפורה הנסתר של הקהילה היהודית של רואן
עכשיו הרשו לי לקחת אתכם לאחת התגליות המרתקות ביותר של רואן, הקשורה לעם היהודי. זהו סיפור שמעטים מכירים, ושהתגלה רק במקרה. בשנת 1976, במהלך שיפוצים בחצר ה-Palais de Justice המפואר של העיר, נתקלו הפועלים במבנה אבן עתיק ומרשים. ארכיאולוגים שהוזעקו למקום נדהמו לגלות כתובות בעברית על הקירות.
אחת מהן, ציטוט מספר מלכים, הכריזה: “והבית הזה יהיה עליון”. כך נחשף “הבית הנשגב” (La Maison Sublime), המבנה היהודי העתיק ביותר שנמצא בצרפת, ואולי באירופה כולה, המתוארך לסביבות שנת 1100.
הגילוי הזה לא היה סתם עוד ממצא ארכיאולוגי; הוא היה מפתח שפתח דלת לעולם אבוד, לתור זהב נשכח. התברר שבימי הביניים, רואן הייתה מרכז יהודי מהחשובים באירופה. הקהילה היהודית בעיר הייתה כה גדולה ומשפיעה, שבשיאה מנתה כ-20% מכלל האוכלוסייה. הם לא היו קהילה שולית, אלא עמוד תווך בחיי העיר.
“הבית הנשגב” עצמו, שחוקרים מתווכחים עד היום על תפקידו המדויק (בית מדרש? בית כנסת? בית דין?), הוא עדות מוצקה לביטחון העצמי ולשגשוג של הקהילה. בכל מקרה, פעלה ברואהן ישיבה מפורסמת, אקדמיה רבנית שמשכה אליה את המוחות המבריקים ביותר. בין מוריה היה לא אחר מאשר הרשב”ם, נכדו של רש”י הגדול.
רואן הייתה צומת אינטלקטואלי שבו רעיונות יהודיים ונוצריים נפגשו והפרו זה את זה. אך כמו בסיפורים רבים בהיסטוריה היהודית, תור הזהב הזה לא נמשך לנצח. מסע הצלב הראשון בשנת 1096 הביא איתו פוגרום אכזרי. לאחר סיפוח נורמנדי לצרפת ב-1204, מעמדם של היהודים הלך והורע, עד שבשנת 1306, המלך פיליפ הרביעי “היפה” (Philippe IV le Bel, 1268-1314) גירש את כל יהודי צרפת, וקהילת רואן המפוארת באה אל קיצה.
סיפורה של הקהילה היהודית ברואן נמחק מדפי ההיסטוריה, עד שאותו שיפוץ מקרי בחצר ה-Palais de Justice החזיר אותו לחיים. לעמוד היום במרתפי “הבית הנשגב” זה להרגיש את הדופק של ממלכה יהודית אבודה שקמה לתחייה.

בירת הדוכסים: סיפורי עוצמה, אהבה ושערוריות
לאחר שהנורמנים התבססו, רואן פרצה קדימה והפכה לאחת הערים החשובות באירופה. היא הייתה בירתה לא רק של דוכסות נורמנדי, אלא של אימפריה שלמה שחלשה על אנגליה (לאחר כיבושה בשנת 1066) וחלקים נרחבים ממה שהיום צרפת. היה זה עידן של עושר אדיר, עוצמה פוליטית ופרץ בנייה אדיר שהעניק לרואן את הכינוי שדבק בה עד היום: “עיר מאה הצריחים”.
שערורייה מלכותית: כשהמלך שוכב עם ארוסת בנו
צאצאו המפורסם של ויליאם, ריצ’רד הראשון “לב הארי” (Richard I Coeur de Lion, 1157-1199), היה דמות ססגונית לא פחות. הוא אהב את רואן כל כך, עד שבצוואתו ביקש שלאחר מותו, ליבו ייקבר בקתדרלה שלה, שם הוא טמון עד היום. אולם חייו היו רצופים גם בשערוריות.
במשך שנים, הוא היה מאורס לאליס (Aélis), נסיכה צרפתייה ואחותו של יריבו הגדול, המלך פיליפ אוגוסט. אולם, ריצ’רד סירב בעקשנות לממש את הנישואים. הסיבה, כפי שטען בפני פיליפ, הייתה שערורייתית: אביו, המלך הנרי השני, לקח את אליס הצעירה למאהבת שלו ואף הוליד ממנה בן. בין אם הסיפור היה נכון או רק תירוץ מתוחכם להיפטר משידוך פוליטי לא רצוי, הוא חושף את עולם התככים והיצרים שגעש בחצרות המלוכה של אותה תקופה.

“בשם האל, קדימה!”: משפטה ומותה של ז’אן ד’ארק
אי אפשר לספר את סיפורה של רואן מבלי לספר את סיפורה של ז’אן ד’ארק (Joan of Arc, 1412-1431). למעשה, שני הסיפורים שזורים זה בזה לבלי הפרד. כאן, ברחובות האלה, הגיעה לסיומו הטרגי האפוס המדהים של נערת הכפר שהובילה צבאות והצילה את צרפת.
במהלך מלחמת מאה השנים, רואן נכבשה על ידי האנגלים תחת שלטונו של הנרי החמישי (Henry V, 1386-1422) והפכה למרכז שלטונם בצרפת. לכן, כשהצליחו לשים את ידיהם על ז’אן ד’ארק, היה זה אך טבעי שיביאו אותה לכאן למשפט. הם כלאו אותה במגדל של Château de Bouvreuil, שממנו שרד עד היום רק מגדל העוז, המכונה כיום “Tour Jeanne d’Arc”.
זה לא היה משפט צדק. זה היה משפט ראווה פוליטי, שנועד להוכיח שהנערה שהביסה אותם היא מכשפה וכופרת, ובכך לערער על הלגיטימיות של המלך הצרפתי שהיא המליכה. במשך חודשים, היא עמדה לבדה מול עשרות תיאולוגים ומשפטנים מלומדים, רובם מאוניברסיטת הסורבון, וניסתה להגן על עצמה. למרבה הצער, זו לא הייתה הפעם הראשונה או האחרונה שהאקדמיה בוחרת בצד הלא נכון של ההיסטוריה, כפי שתוכלו לקרוא בכתבה שלי על הסורבון.
בסופו של דבר, גורלה נחרץ. ב-30 במאי 1431, ב-Place du Vieux Marché, היא הועלתה על המוקד ונשרפה בחיים. לעמוד היום בכיכר הזאת, מול הצלב הגבוה שמציין את מקום המוקד, זו חוויה מטלטלת. אתה עומד במקום שבו ההיסטוריה, האמונה והפוליטיקה התנגשו בלהבות.

אך סיפורה של ז’אן ברואן לא נגמר שם. 25 שנה מאוחר יותר, באותה עיר ממש, נערך משפט חוזר שזיכה אותה מכל אשמה והכיר בקדושתה. רואן, העיר שבה מתה ככופרת, היא גם העיר שבה נולדה מחדש כגיבורה הלאומית של צרפת. אם תרצו לקרוא עוד על ז’אן ד’ארק והמשפט שלה, אתם מוזמנים להיכנס לכתבה ז’אן ד’ארק – מכשפה או קדושה.
תור הזהב והלהבות: מהרנסנס למלחמות העולם
עיר של אמנות, מסחר ו… חמאה
לאחר זוועות מלחמת מאה השנים, רואן, כמו עוף החול, קמה מן האפר לתקופת זוהר חדשה ומרהיבה – הרנסנס. העיר התעשרה מאוד מסחר הבדים המשגשג ומהנמל הפעיל שלה, שניהל קשרי מסחר ענפים אפילו עם מה שתהיה מדינת ברזיל. העושר הזה תורגם ליופי עוצר נשימה. זהו העידן שבו נבנו כמה מהמבנים המפוארים ביותר בעיר, כמו ה-Palais de Justice בסגנון הגותי הלהבותי (Flamboyant) והמלון הפרטי המפואר Hôtel de Bourgtheroulde.
וכאן, חברים, אני רוצה לחלוק אתכם את אחת האנקדוטות האהובות עליי, עליה למדתי כשעשיתי מחקר עבור הכתבה הזאת.
אם תסתכלו על חזית הקתדרלה, תבחינו ששני המגדלים שלה אינם זהים. המגדל הימני, המפואר והמעוטר יותר, מכונה “Tour de Beurre”.
האגדה מספרת (ויש בה יותר מגרעין של אמת) שהוא מומן על ידי מכירת “כתבי מחילה” (אינדולגנציות) לאזרחים עשירים. תמורת תרומה נדיבה לבניית המגדל, הכנסייה הרשתה להם לאכול חמאה במהלך התענית שמסתיימת בחג הפסחא, תקופה שבה מוצרי חלב היו אסורים.
זהו סיפור צרפתי מושלם, שילוב של אמונה, אמנות, כסף ותשוקה קולינרית! היופי הזה הוא שהפך את רואן למגנט לאמנים. הצייר קלוד מונה היה אובססיבי כל כך לקתדרלה, עד שצייר אותה כשלושים פעם, בניסיון ללכוד את האור המשתנה על חזית האבן שלה בכל שעה של היום.
הסוד האפל של בית הקברות: חתול מסתורי בין המתים
אחד המקומות המרתקים והמצמררים ביותר ברואן הוא ה-Aître Saint-Maclou, בית קברות המוני לשעבר שהוקם בעקבות המגפה השחורה של 1348. המבנים המקיפים את החצר מעוטרים בגילופי עץ מקאבריים של גולגולות, עצמות וכלי קבורה.
אולם הסוד המוזר ביותר של המקום נמצא בתוך ויטרינה קטנה: חתול שחור חנוט. האגדה המקומית מספרת שהחתול נכלא בחיים בתוך הקיר במהלך הבנייה כדי להרחיק את השטן ומזל רע. אמונה תפלה זו הייתה נפוצה בימי הביניים. עם זאת, ישנה גרסה פיקנטית נוספת, הטוענת שהכל מתיחה אחת גדולה.
לפי סיפור זה, החתול החנוט כלל אינו מימי הביניים, אלא “נמצא” באטלייה של פסל פריזאי במאה ה-20 על ידי פרופסור לאמנות מרואן, שהביא אותו לעיר והשאיר אותו בבית הספר לאמנויות יפות ששכן אז במקום. בין אם מדובר בקורבן של אמונה עתיקה או בבדיחה של סטודנטים, החתול של סן-מקלו מוסיף נופך של מסתורין למקום המיוחד הזה.

“השבוע האדום”: רואן תחת אש
לפריז יש את “השבוע המדמם” (Semaine sanglante) שהתרחש בין 21-28 במאי 1871 ובמהלכו נהרגו עשרות אלפי אנשים, במהלך כיבוש העיר מידי כוחות הקומונה. לרואן יש את השבוע האדום…
תקופת הזוהר הארוכה הזאת שהחלה בימי הרנסאנס המוקדם, הגיעה לקיצה האלים במאה ה-20 ובמלחמת העולם השנייה, רואן שילמה מחיר נורא. ביוני 1940, עם כניסת הצבא הגרמני, פרצה שריפת ענק (שהוצתה על ידי הגרמנים הנסוגים) שכילתה את כל הרובע העתיק שבין הקתדרלה לנהר הסן. אבל זו הייתה רק ההתחלה.
האירוניה הטרגית היא שדווקא חשיבותה האסטרטגית של רואן – הגשרים שלה על הסן ותחנת הרכבת הגדולה – היא שהפכה אותה למטרה מרכזית עבור בעלות הברית לקראת הפלישה לנורמנדי. באביב 1944, במשך שבועות, הופצצה העיר מהאוויר ללא רחם.
השיא הגיע ב”שבוע האדום” (la semaine rouge) בסוף מאי ותחילת יוני 1944, שבוע של הפצצות כבדות שנועדו לשתק את יכולת התנועה הגרמנית. התוצאות היו קטסטרופליות. כמעט 45% מהעיר נהרסו. הקתדרלה נפגעה קשות, église Saint-Maclou וה-Palais de Justice עלו באש, ואלפי אזרחים נהרגו. כשהכוחות הקנדיים שחררו את רואן ב-30 באוגוסט 1944, הם מצאו עיר חרבה, שדה של הריסות ועשן. “עיר מאה הצריחים” הפכה לעיר של צריחים שבורים.

רואן של היום: עוף החול שם מן האפר
וכאן, טמון לדעתי הנס הגדול ביותר של רואן. אחרי המלחמה, מול הרס כמעט מוחלט, עמדו בפני פרנסי העיר שתי אפשרויות: למחוק את העבר ולבנות עיר מודרנית ופונקציונלית, או לצאת למשימה הכמעט בלתי אפשרית של שיקום ושיחזור. הם בחרו באפשרות השנייה.
במשך עשרות שנים, במבצע הנדסי ואמנותי מדהים, רואן שוקמה אבן אחר אבן. הם לא רק בנו מחדש; הם החזירו לחיים את נשמתה של העיר. תחת הנהגתו של ראש העיר המיתולוגי ז’אן לקנואה (Jean Lecanuet 1920-1993), רואן הפכה למודל עולמי של שיקום עירוני. היא הייתה העיר הראשונה בצרפת שהקימה מדרחוב, ה-Rue du Gros-Horloge, והפכה את מרכז העיר ההיסטורי לגן עדן להולכי רגל.
התוצאה היא מה שאתם רואים היום: עיר תוססת, מלאת חיים, שבה ההיסטוריה אינה נטל אלא נכס. ללכת היום ברחובותיה של רואן זה לחוות את כל התקופות יחד. זה לשבת בבית קפה בכיכר שבה נשרפה ז’אן ד’ארק, לקנות גבינה בשוק שפעל עוד בימי הביניים, ולהתפעל מחלון ראווה מודרני שמשתקף בחזית של בית עץ בן 500 שנה.
רואן היא עדות חיה לחוסן של הרוח האנושית וליכולת לבנות עתיד מתוך כבוד לעבר. היא עיר שמלמדת אותנו שצלקות יכולות להפוך למקור של יופי ועוצמה. אז בפעם הבאה שאתם מתכננים טיול לצרפת, הרשו לי להמליץ לכם בחום: קחו את הרכבת מפריז, סעו צפונה, ותנו לעצמכם ללכת לאיבוד ברחובותיה של רואן. תנו לעיר לספר לכם את סיפוריה. אני מבטיח לכם, אתם תחזרו פרנקופילים נלהבים עוד יותר.
לישון ברואן: הדרך הטובה ביותר לחוות את העיר
כפי שאתם בוודאי מבינים, רואן היא עיר עשירה בהיסטוריה, אמנות וסיפורים, וכדי לספוג את כל אלו באמת, טיול יום חפוז פשוט לא יספיק. כדי לגלות את סודותיה בניחותא, לשוטט בסמטאותיה עם רדת החשיכה ולהרגיש את הדופק האמיתי שלה, אני ממליץ בחום להתגורר בה לפחות ללילה אחד. אם אתם מחפשים את המקום המושלם ללון בו, הכנתי עבורכם כתבה מיוחדת עם מלונות מומלצים ברואן שתעזור לכם למצוא את האחד שמתאים בדיוק עבורכם.