ישנן ערים שהן רק תחנה בדרך, וישנן ערים שהן יעד בפני עצמו. הסיפור שלהן כל כך עוצמתי, כל כך מלא בתשוקה, בדרמה ובתהפוכות, עד שהוא חוצה אוקיינוסים ויבשות, לוחש את שמך ומזמין אותך לצלול לתוך נשמתו. עבורי, קאן (Caen), בירתה ההיסטורית של נורמנדי, היא עיר כזאת. סיפורה, שמתחיל רשמית בשנת 1025 , הוא לא רק ציר זמן של אירועים; הוא אפוס אנושי מדהים.
זוהי עיר של ניגודים אדירים: עיר שנולדה מחטא ומכפרה, ששגשגה תחת שלטונם של דוכס אכזר ומלכה גאה, שהפכה למרכז של מחשבה חופשית והתרסה, ולבסוף, עיר שנשרפה כמעט עד היסוד וקמה מן האפר כמו עוף חול מיתולוגי. קאן היא המקום שבו אהבה אלימה הולידה אדריכלות נשגבת, העיר ממנה יצאה שארלוט קורדיי במסעה לחיסול “מכונת הרעל” של הטרור המהפכני, ושבו ההרס המוחלט ביותר פינה את מקומו לתקומה מעוררת ההשראה ביותר.
אז הרשו לי לקחת אתכם למסע, לא רק אל המדרכות והבניינים של קאן של היום, אלא אל תוך הסיפורים הפועמים שמתחת להם. זהו סיפור על עיר שעיצבה את נורמנדי, השפיעה על אנגליה, וגם היום, אלף שנים אחרי היווסדה, ממשיכה להדהד את סיפורם של הגיבורים והנבלים, הקדושים והחוטאים, שהפכו אותה למה שהיא.
גיום ומתילדה: סיפור האהבה האלים והלוהט שברא בירה
כל סיפור גדול צריך נקודת התחלה דרמטית, והסיפור של קאן מתחיל עם אחד מסיפורי האהבה הסוערים, האלימים והמשונים ביותר בהיסטוריה של ימי הביניים. זהו סיפורם של מי שאנו מכירים בתור “ויליאם הכובש”, אך כאן נקרא לו בשמו הצרפתי גיום (Guillaume le Conquérant, בערך 1027-1087) ומתילדה (Mathilde de Flandre, בערך 1031-1083), הזוג שייסד את קאן לא מתוך תכנון אסטרטגי קריר, אלא מתוך תשוקה, חטא וצורך נואש בכפרה.
“אעדיף להיות נזירה עטוית רעלה מאשר להינתן לממזר!”
כדי להבין את הדרמה, צריך להכיר את הנפשות הפועלות. מצד אחד, גיום, הדוכס הצעיר של נורמנדי. הוא היה בנו הלא חוקי של הדוכס רובר המפואר (Robert Ier de Normandie, בערך 1010-1035) , ולכן נשא כל חייו את הכינוי המעליב “גיום הממזר” (Guillaume le Bâtard). הוא היה לוחם קשוח, איש כוחני שגדל בעולם של בגידות ומזימות ונאלץ להילחם על כל סנטימטר של סמכות.
מהצד השני, מתילדה מפלנדריה. היא הייתה ההפך הגמור: אישה מיוחסת, בתו של רוזן פלנדריה ונכדתו של מלך צרפת, עם דם מלכותי שזרם בעורקיה היישר מקרל הגדול (Charlemagne). היא הייתה גאה, משכילה ויפהפייה. כשגיום, ה”ממזר”, ביקש את ידה, תגובתה הייתה חדה ומשפילה. על פי הכרוניקות, היא הכריזה: “אעדיף להיות נזירה עטוית רעלה מאשר להינתן לממזר!”.
תגובתו של גיום לא הייתה שליחת פרחים או שירי אהבה. במקום זאת, הוא פעל מתוך האינסטינקטים ה”ויקינגיים” של אבותיו. הוא רכב כל הדרך לברוז’ (Bruges), שם התגוררה מתילדה, ארב לה מחוץ לארמון אביה, וכשהיא יצאה, הוא תפס אותה בשערותיה, גרר אותה על הרצפה, היכה אותה והשליך אותה לבוץ לפני שדהר משם בסערה.
וכאן מגיע הטוויסט המדהים בסיפור. כשמתילדה הפצועה וההמומה הובאה בחזרה לאביה הזועם, היא לא בכתה ולא דרשה נקמה. במקום זאת, היא הביטה באביה והכריזה שהיא לא תינשא לאף גבר אחר מלבד גיום. האומץ, החוצפה והנחישות שלו הרשימו אותה כל כך, עד שהיא ראתה בו את הגבר היחיד הראוי לה.
לא יודע מה אתם חושבים על ה”חיזור” הזה, אבל לי זה נראה כמו הגרסא הנורמנית ל”מרכז לאומנות הפיתוי” ובאיזשהו אופן הזכיר לי את המערכון הזה של “היהודים באים”:
כך או כך, זו הייתה התחלה אלימה למה שיהפוך לאחת ממערכות היחסים החזקות והנאמנות ביותר של התקופה.
חטא, כפרה ואבן: לידתן של שני המנזרים הגדולים
אך גם לאחר שמתילדה הסכימה, נותרה בעיה גדולה. האפיפיור לאו ה-9 (Leo IX) אסר על הנישואין. הסיבה הרשמית הייתה קרבת דם – גיום ומתילדה היו דודנים רחוקים. במשך שנים, הם חיו תחת עננת החטא, נישואיהם לא מוכרים על ידי הכנסייה.
לבסוף, נמצא הפתרון. כדי לזכות במחילה מהאפיפיור ולהכשיר את איחודם, הסכים הזוג הדוכסי לבצע מעשה כפרה מפואר. הם הבטיחו להקים בעיר קאן, שהחלה להתפתח כמרכז כוחם, שני מנזרים בנדיקטיניים אדירים, אחד לכל אחד מהם.
כך, מתוך סיפור של אהבה אסורה ואלימות נולדו שניים מהמבנים המפוארים ביותר בנורמנדי. גיום ייסד את “האבאיי-אוז-ום” (Abbaye-aux-Hommes, מנזר הגברים), המוקדש לסנט אטיין, ומתילדה ייסדה את “האבאיי-או-דאם” (Abbaye-aux-Dames, מנזר הנשים), המוקדש לשילוש הקדוש. במקביל, הם בנו את טירת קאן האדירה (Château de Caen), אחת מהמצודות הגדולות באירופה.
בניית שלושת המבנים המונומנטליים הללו הפכה את קאן, כמעט בין לילה, מעיירה קטנה לבירה הפוליטית, הדתית והצבאית של הדוכסות. גיום ומתילדה קבעו את קאן כמקום מושבם, וכשמתו, הם נקברו כל אחד במנזר שהקים, חותמים את מורשתם באבן ומבטיחים שסיפורם יישאר שזור לנצח בסיפורה של העיר שהם יצרו. אולם אפילו המוות לא היווה באמת סוף פסוק עבור גיום…
סוף לא הולם לכובש גדול: הלוויה שהסתיימה בפיצוץ
בעוד שהלוויתה של מתילדה עברה ללא אירועים מיוחדות, הלווייתו של גיום עצמו, בספטמבר 1087, הייתה אירוע גרוטסקי שהפך לאגדה. גיום, שבשנותיו האחרונות הפך לאדם שמן מאוד, מת ברואן לאחר פציעה בקרב. גופתו הובאה לקבורה בכנסיית סנט אטיין שבקאן, אך כאן החלו הבעיות.
הארון שהוכן עבורו היה צר וקצר מדי עבור גופתו הנפוחה. במקום להכין ארון חדש, ניסו הקברנים לדחוס את הגופה בכוח לתוך התיבה. הלחץ היה גדול מדי, ובמהלך טקס הלוויה, לקול זעקות התדהמה של הנוכחים, בטנו של הכובש התפוצצה. סירחון נוראי מילא את הכנסייה, והטקס המכובד הסתיים בחיפזון ובמבוכה, סוף משפיל ובלתי נשכח לאחד השליטים החזקים בתקופתו.
ואם חשבתם שמאותו רגע גיום נח על משכבו בשלום, אני ממליץ לכם להמשיך לקרוא את הפרק הבא…
עיר של התרסה: ממלחמות דת ללהט מהפכני
האופי הנחוש והמרדני של מייסדיה נראה כאילו חלחל אל תוך אבני העיר עצמה. לאורך ההיסטוריה, קאן לא הייתה עיר כנועה. היא הפכה למרכז אינטלקטואלי תוסס, שזכה לכינוי “אתונה של נורמנדי” (l’Athènes normande) , אך גם למוקד של סכסוכים אידיאולוגיים עזים, שהגיעו לשיאם בשני אירועים דרמטיים שחשפו את נשמתה המתריסה.
קברו של הכובש: סיפור חילול הקודש והעצם הבודדה ששרדה
במאה ה-16, רוחות הרפורמציה הפרוטסטנטית נשבו בעוצמה ברחבי צרפת, וקאן, עם האוניברסיטה היוקרתית שלה, הפכה לאחד ממעוזי הפרוטסטנטיות החשובים ביותר. המתח בין קתולים לפרוטסטנטים (הוגנוטים) הלך וגבר, עד שהתפוצץ באלימות קשה במהלך מלחמות הדת.
בשנת 1562, כוחות פרוטסטנטיים השתלטו על העיר. בלהט דתי ואיקונוקלסטי, הם יצאו למסע הרס נגד סמלי הכנסייה הקתולית. אחת המטרות העיקריות שלהם הייתה מנזר הגברים (Abbaye-aux-Hommes), המקום שבו שכן קברו המפואר של מייסד העיר, גיום הכובש.
ההמון הזועם פרץ לכנסייה, ניפץ את המצבה המרהיבה, פתח את הקבר וחילל את שרידיו של המלך-הדוכס האגדי. עצמותיו פוזרו ברחובות העיר בזעם. זה היה אקט סמלי אדיר – לא רק התקפה על הקתוליות, אלא מחיקה של סמל השלטון הישן, של הסדר הפיאודלי שגיום ייצג.
אך בתוך הכאוס, התרחש נס קטן. על פי המסורת, נזיר או פקיד אמיץ הצליח, “ברגע האחרון” (in extremis), לחטוף עצם אחת מתוך השרידים המפוזרים – עצם הירך השמאלית של גיום. הוא החביא אותה עד יעבור זעם. באופן מדהים, זוהי העצם היחידה ששרדה מהכובש הגדול, והיא הוחזרה לקבר המשוקם שנים לאחר מכן. קברה של מתילדה, אגב, ניצל מגורל דומה ונותר כמעט שלם.
שארלוט קורדיי: המלאך הרצחני שיצא מקאן
מאתיים שנה לאחר מכן, רוח ההתרסה של קאן לבשה צורה חדשה, הפעם בדמותה של אישה צעירה, נחושה וקטלנית. שמה היה מארי-אן שארלוט דה קורדיי ד’ארמון (Marie-Anne Charlotte de Corday d’Armont, 1768-1793), והיא תיכנס להיסטוריה בתור “המלאך הרצחני”.
שארלוט, בת למשפחת אצולה מרוששת וצאצאית של המחזאי הדגול פייר קורניי (Pierre Corneille), התחנכה במנזר הנשים (Abbaye-aux-Dames) בקאן. כשהמהפכה הצרפתית פרצה, היא אימצה את עקרונותיה בהתלהבות. אך כשהמהפכה הידרדרה לשלטון הטרור של היעקובינים הקיצונים בפריז, קאן הפכה למקלט עבור יריביהם המתונים, הז’ירונדינים.
שארלוט הצעירה, שחיה בקאן, פגשה את המנהיגים הז’ירונדינים הגולים, הקשיבה לנאומיהם הלהוטים והשתכנעה שהמהפכה נחטפה על ידי עריצים צמאי דם. בעיניה, האשם המרכזי היה ז’אן-פול מארה (Jean-Paul Marat, 1743-1793), מעין ‘מכונת רעל של איש אחד’ , עיתונאי ופוליטיקאי קיצוני שקרא ללא הרף להוצאות להורג המוניות מעל דפי עיתונו “ידיד העם.
בנחישות קרה, היא החליטה לקחת את העניינים לידיה. ב-9 ביולי 1793, היא עלתה על דיליז’נס מקאן לפריז. היא קנתה סכין מטבח חדה באחת החנויות בפאלה רויאל (Palais-Royal) , ובתואנת שווא שהיא נושאת מידע על קושרים בקאן, הצליחה להתקבל לראיון אצל מארה, שסבל ממחלת עור קשה וניהל את עסקיו מתוך אמבט מרפא.
בזמן שמארה רשם את שמות ה”בוגדים” שהיא הכתיבה לו, שלפה שארלוט את הסכין ונעצה אותה עמוק בחזהו. הוא הספיק לזעוק “עזרי לי, חברתי היקרה!” ומת. היא נתפסה מיד, ובמשפטה המהיר הכריזה את המשפט המפורסם: “הרגתי אדם אחד כדי להציל מאה אלף”.
היא הוצאה להורג בגיליוטינה ארבעה ימים לאחר מכן. וכאן, אנקדוטה פיקנטית אחרונה: כשהתליין הציג את ראשה הכרות להמון, עוזרו, איש נגר בשם לגרו (Legros), סטר לראשה. מספרים שההמון נדהם לראות את לחייה של שארלוט מאדימות מכעס, כאילו עדיין חיה. היעקובינים, בניסיון נואש להפוך את הרצח הפוליטי לפשע של תשוקה, אף הורו על נתיחה שלאחר המוות כדי לבדוק אם הייתה בתולה. היא הייתה.
סיפור הוצאתה להורג של שארלוט קורדיי, על כל פרטיו המצמררים, הוא חלק מההרצאה שלי “לראות את פריז ולמות”, העוסקת בתלייני פריז ובסיפוריהם. מי שרוצה לצלול לעומק הסיפור הזה וסיפורים מרתקים אחרים, מוזמן להאזין להרצאה המלאה באמצעות הקישור הזה.
עוף החול של נורמנדי: הייסורים והלידה מחדש של קאן
הפרק האחרון והכואב ביותר בתולדותיה של קאן הוא גם המעורר השראה מכולם. זהו סיפור על עיר שהפכה לקורבן של אותה חשיבות אסטרטגית שהעניקה לה את תהילתה, עיר שנמחקה כמעט לחלוטין ממפת העולם, רק כדי להיוולד מחדש, יפה וחזקה מאי פעם.
קיץ 1944: הקרב על קאן והרס העיר העתיקה
ב-6 ביוני 1944, יום הפלישה לנורמנדי, קאן הייתה יעד אסטרטגי מרכזי עבור בעלות הברית. מיקומה כצומת דרכים חיוני והמישור הפתוח שמדרום לה, שהיה אידיאלי להקמת שדות תעופה, הפכו את כיבושה להכרחי. התוכנית המקורית הייתה לכבוש את העיר עוד בערב הראשון של הפלישה.
אך המציאות הייתה שונה בתכלית. הצבא הגרמני, ובמיוחד דיוויזיות הפאנצר המובחרות, הגן על העיר בעקשנות אדירה. מה שהיה אמור להיות מבצע מהיר הפך לקרב התשה אכזרי שנמשך כמעט חודשיים, מיוני ועד אוגוסט 1944.
עבור קאן ותושביה, זו הייתה אפוקליפסה. העיר ספגה הפצצות אוויריות כבדות וארטילריה בלתי פוסקת. מבצעים כמו “צ’רנווד” (Charnwood) ו”גוודווד” (Goodwood) הפכו חלקים שלמים מהעיר לעיי חורבות. כשהאבק שקע, התמונה הייתה קשה מנשוא: כ-70% מהעיר היו הרוסים, המרכז ההיסטורי נמחק, ואלפי אזרחים נהרגו. מתוך 60,000 תושבים, נותרו רק כ-17,000.
באירוניה היסטורית מצמררת, המבנים היחידים שכמעט ועמדו על תילם היו אלו שהגדירו את תהילתה של קאן בימי הביניים: טירת האבן האדירה ושני המנזרים של גיום ומתילדה. חומותיהן העבות, שנבנו כדי לעמוד בפני מצור של קשתות וחרבות, סיפקו מחסה לאלפי אזרחים מפני פצצות המאה ה-20.
בנייה על גבי החורבות: חזון לעיר מודרנית שמכבדת את עברה
המשימה שעמדה בפני קאן לאחר השחרור הייתה כמעט בלתי נתפסת: לבנות עיר מחדש על גבי חורבותיה. אך במקום להיכנע לייאוש או לבחור בפתרון הקל של בנייה גנרית, פרנסי העיר והאדריכל הראשי של השיקום, מארק בריו דה לוז’רדייר (Marc Brillaud de Laujardière, 1889-1973) , בחרו בדרך אחרת, דרך של כבוד לעבר וחזון לעתיד.
הם דחו את הרעיון של “פסטיש” – חיקוי מזויף של העיר העתיקה – אך גם התנגדו למודרניזם קיצוני שינתק את העיר משורשיה. החזון היה ליצור עיר חדשה, מוארת ומרווחת, שתשמש במה מכובדת לאוצרות ההיסטוריים ששרדו.
ההריסות הרבות (מעל שני מיליון מטרים מעוקבים) שימשו כדי להגביה את האזורים הנמוכים של העיר, שסבלו תמיד מהצפות – פתרון מודרני לבעיה עתיקה. הרחובות החדשים תוכננו כך שיצרו פרספקטיבות מרהיבות אל עבר הטירה והכנסיות. וחשוב מכל, רבים מהבניינים החדשים נבנו מאבן גיר מקומית, “אבן קן” (Pierre de Caen) המפורסמת – אותה אבן שממנה נבנו המנזרים והטירה 900 שנה קודם לכן, ובכך יצרו המשכיות חומרית ורוחנית בין הישן לחדש.
גולת הכותרת של השיקום הייתה בנייתה מחדש של אוניברסיטת קאן, הפעם כקמפוס מודרני ומפואר למרגלות הטירה. חנוכתה בשנת 1957 סימלה יותר מכל את חזרתה של קאן לחיים – לא רק כעיר של אבן, אלא כעיר של רוח, ידע ותקווה. עוף החול של נורמנדי פרש את כנפיו ועף מחדש.
לגלות את סודותיה של קאן בניחותא
סיפורה של קאן הוא סיפור שצריך לספוג לאט. אי אפשר באמת להבין את עומק הדרמה בביקור חטוף. כדי להרגיש את ההד של צעדיו של גיום הכובש במסדרונות האבאיי-אוז-ום, לדמיין את מבטה הנחוש של שארלוט קורדיי ברחובות העיר העתיקה, או לעמוד נפעם מול נס התקומה של העיר, צריך לתת לה זמן.
צריך לשוטט ברחובותיה הצרים של שכונת ווגה (Vaugueux) מימי הביניים , לשבת באחד מבתי הקפה שלה, ולתת להיסטוריה לחלחל פנימה. צריך ללכת לאיבוד ברחוב פְרוּאַד (Rue Froide) הציורי, עם חנויות האומנים והספרים שלו.
כדי להפוך את קאן לבסיס שלכם לגילוי הסיפור המדהים שלה ושל חופי הנחיתה הסמוכים, אני ממליץ למצוא מלון מקסים או דירה נעימה. שהות של כמה ימים תאפשר לכם לחוות את העיר לא כאתר תיירות, אלא כמקום חי ונושם, שבו כל אבן מספרת סיפור.
תוכלו לעיין במבחר גדול של אפשרויות לינה ואירוח בקאן ממש כאן.
