בקצרה
- יוני ויולי 1815: אחרי ווטרלו וההתפטרות, נפוליאון הסגיר את עצמו לבריטים על סיפון הבלרופון, ב-15 ביולי.
- האי: סנט הלנה, 122 קמ”ר בדרום האוקיינוס האטלנטי, כאלפיים קילומטרים מאפריקה, עם מעגן אחד בלבד.
- אוקטובר עד דצמבר 1815: חודשיים בבריארס, אצל משפחת באלקומב, עם בטסי בת ה-13.
- 1815–1821: לונגווד, בית טחוב על רמה בלב האי, שבו הכתיב נפוליאון את זיכרונותיו.
- 1816: המושל הדסון לואו הגיע לאי, ואחרי שש פגישות נפוליאון סירב לראות אותו שוב.
- 5 במאי 1821: נפוליאון מת בלונגווד, בגיל 51, ונקבר בקבר בלי שם.
- 1840: הארון הוחזר לפריז, והיום נפוליאון קבור באינווליד.
פעמיים בשנה, באביב ובסתיו, מתרחשת לפי האגדה תופעה מוזרה בשמי דרום האוקיינוס האטלנטי. להקות ענק של ציפורים נודדות חגות במעגלים רחבים מעל המים וצורחות, כאילו הן מחפשות משהו שנעלם מזמן. החלשות שבהן נופלות ומתות, והחזקות ממשיכות בדרכן בצווחות קורעות לב.
יש המאמינים שלפני עידן ועידנים היה במקום אי גדול, בגודל של יבשת, שעליו נחו הציפורים במהלך נדידתן, ושזו הייתה אטלנטיס. כשהאוקיינוס בלע את האי, נותרו מעל פני הים רק פסגות ההרים הגבוהים, והגבוהה שבהן היא האי סנט הלנה (Saint Helena).
על הסלע הזה בילה נפוליאון 1 את חמש וחצי השנים האחרונות בחייו, ועליו גם מת. בכתבה הזאת אספר על האי, על הדרך שהובילה את הקיסר משדה הקרב בווטרלו אל לונגווד, על החודשיים המאושרים שעשה אצל משפחת באלקומב, על המלחמה הקטנה והמרה שניהל מול המושל הבריטי הדסון לואו, ועל ימיו האחרונים. בסוף הכתבה תמצאו גם תשובות לשאלות נפוצות על נפוליאון בסנט הלנה.
האי סנט הלנה: סלע בודד באמצע האוקיינוס
סנט הלנה הוא אחד המקומות המבודדים בעולם. הוא שוכן כאלפיים קילומטרים מחופה המערבי של אפריקה, יותר משלושת אלפים קילומטרים מחופה המזרחי של אמריקה הדרומית, ויותר מ-1,200 קילומטרים מהאי הקרוב אליו, אסנסיון (Ascension), שנמצא מצפון מערב לו.
זה אי זעיר: שטחו 122 קילומטרים רבועים. דמיינו מלבן שאורכו כ-12 קילומטרים ורוחבו כ-10. בפועל הוא נראה כמו סלע געשי, בזלתי ושחור, שמתפרץ מתוך האוקיינוס, מוקף מכל עבר בצוקים תלולים וכהים שהגלים מתנפצים עליהם.
האקלים טרופי, ובאזורים הנמוכים שליד הים מזג האוויר די נוח: בקיץ הטמפרטורה מגיעה ל-28 מעלות, ובחורף היא יורדת ל-18. ככל שמטפסים במעלה האי ההררי, שפסגתו מגיעה לגובה של 818 מטרים, הטמפרטורה יורדת, ובחורף היא צונחת עד ארבע או חמש מעלות.
באי שוררת לחות. גשם יורד בו בכל עונות השנה, ורוח קבועה מנשבת בו: רוח הסחר הדרום מזרחית. היא זו שהעניקה לאי את חשיבותו האסטרטגית, כי הוא שכן על נתיב הסחר שחיבר את אירופה עם הודו והמזרח הרחוק, בתקופה שבה התעבורה הימית נשענה על ספינות מפרש.
1502: האי שקיבל את שמה של אם הקיסר
במשך אלפי שנים לא דרכה באי כף רגל אדם. רק ב-21 במאי 1502, עשר שנים אחרי שכריסטופר קולומבוס (Cristoforo Colombo, 1451–1506) הגיע לאיי בהאמה, גילה אותו הספן ז’ואאו דה נובה (João da Nova, 1460–1509 בקירוב), גליסיאני בשירות הפורטוגלים. 21 במאי הוא יום חגה של הלנה הקדושה (Helena, 250–330 בקירוב), אשתו של הקיסר הרומי קונסטנטיוס כלורוס (Constantius Chlorus, שלט 293–306) ואמו של קונסטנטינוס הגדול (Constantinus, שלט 306–337), שהתנצר בהשפעתה ובשנת 313 העניק לנצרות מעמד חוקי באימפריה הרומית.
הפורטוגלים מצאו אי סלעי, כמעט בלי אדמה, אבל עם מקורות של מים מתוקים. הם התקשו לקנות בו אחיזה, כי לא היו בו צמחי מאכל ולא בהמות לעבודה או לבשר. עם השנים דחקו אותם ההולנדים והאנגלים, שרצו באי כתחנת עצירה בדרכם למזרח, ובסוף נותרו בו האנגלים לבדם.
בשנת 1657 העניק אוליבר קרומוול (Oliver Cromwell, 1599–1658), המנהיג הפוריטני של אנגליה, זיכיון (Charter) לחברת הודו המזרחית לשלוט באי. החברה הוקמה בשנת 1600, בימי המלכה אליזבת 1 (Elizabeth I, שלטה 1558–1603), כהתאגדות של יזמים ובעלי הון שביקשו לשלוט במסחר עם הודו. מטרתה הייתה ניצול כלכלי של משאבי הטבע ושל כוח העבודה של ילידי המושבות, לטובת מדינת האם ולטובת כיסם של בעלי המניות. תוך זמן קצר הפכה החברה למעין מדינה, ולא בזעיר אנפין: היו לה שטחים, צבא שכיר, זכות לטבוע מטבעות, מערכת משפט, בתי כלא וגרדומים.
בשנת 1659 הונחו יסודותיה של העיירה היחידה באי, ג’יימסטאון (Jamestown), שנקראה על שם הדוכס מיורק, לימים ג’יימס 2 מלך אנגליה (James II, שלט 1685–1688). העיירה שוכנת בפתחו של ערוץ שבוקע את חומת הצוקים, על שפת מפרץ שהוא המעגן היחיד לספינות באי.
החברה ביססה את אחיזתה באי. היא הביאה לשם קודם כול אדמה. כן, פשוט אדמה בספינות מפרש, כדי שאפשר יהיה לקיים חקלאות. אחריה הגיעו זרעי ירקות, שתילי עצי פרי, בעלי חיים, ובעיקר עבדים מאפריקה ומהמזרח. יחד עם כל אלה הגיעו גם עכברושים גדולים ושחורים, שפרו ורבו ושרצו בכל מקום.
בשלהי המאה ה-17 מנתה אוכלוסיית האי כאלף איש, ויותר ממחציתם היו עבדים. בשנת 1792 נאסר להביא לאי עבדים חדשים, ובראשית המאה ה-19 החלו להגיע אליו עובדים מסין. באותה תקופה חיו באי כ-3,800 איש: כ-800 אירופים, כמעט כולם אנגלים שעבדו בחברת הודו המזרחית או היו קשורים אליה, כ-500 סינים ועבדים משוחררים, כ-1,500 עבדים שטרם שוחררו, וחיל מצב של כ-800 חיילים.
הבריארס, ושלוש מילים במחברת של קצין צעיר
בין האירופים באי חיה גם משפחת באלקומב. אבי המשפחה, ויליאם באלקומב (William Balcombe, 1777–1829), היה אחד משלושה שותפים שסיפקו צידה וציוד לחברת הודו המזרחית. המשפחה גרה בבית כפרי מרווח, כשני קילומטרים מג’ימסטאון, בנוף מרהיב למרגלות צוק בצורת לב, שמפל מים ניגר מראשו וחוצה אותו כאילו לשניים. המקום נקרא The Briars, כלומר סבך קוצים.

לויליאם ולג’יין באלקומב נולדו חמישה ילדים. הבת השנייה, לוסיה אליזבת (Lucia Elizabeth Balcombe, 1802–1871), שכונתה בטסי (Betsy), גילתה כישרון מיוחד ללימוד צרפתית, והכישרון הזה הכניס אותה לדפי ההיסטוריה.
בסוף שנות ה-80 של המאה ה-18, עוד לפני שבטסי נולדה, ישב סגן משנה קורסיקני צעיר בעיירה אוקסון (Auxonne) שבחבל קוט ד’אור (Côte-d’Or), במזרח צרפת, וקרא ספר. שמו היה נפוליאונה בונפרטה. הוא סיים זמן קצר קודם לכן את בית הספר לקצינים בפריז (École militaire), והוצב בגדוד התותחנים לה פר (La Fère). נפוליאונה בלע ספרים מכל הבא ליד, בעיקר היסטוריה וגיאוגרפיה, ונהג לרשום עליהם הערות. באותה תקופה קרא את “הגיאוגרפיה המודרנית” (Géographie moderne) של האב ניקול דה לה קרואה (Nicolle de La Croix, 1704–1760), ובמחברת שבה סיכם אותו נותרה שורה קצרצרה בכתב ידו, שמעוררת צמרמורת: “סנט הלנה, אי קטן” (Sainte-Hélène, petite île). המחברת נקטעת בשורה הזאת, כאילו ידע לחזות את הנולד.
השנים חלפו. נפוליאונה הפך לנפוליאון, והחליף את השאיפות הקורסיקניות בשאיפות חובקות עולם. הוא השתלט על צרפת, הכתיר את עצמו לקיסר, כבש יותר ממחצית אירופה, וכעבור יותר מעשרים וחמש שנה, ב-18 ביוני 1815, הובס בקרב המכריע של חייו, בווטרלו (Waterloo).
מווטרלו לרושפור: הדרך של נפוליאון אל סנט הלנה
21 ביוני 1815: “דאבו, דאבו, מה עושים?”
שלושה ימים אחרי הקרב, ב-21 ביוני 1815, לפני עלות השחר, עצרה כרכרה מאובקת למרגלות המדרגות של ארמון האליזה (Palais de l’Élysée) בפריז. נפוליאון יצא ממנה, ומדיו עדיין מכוסים בבוץ של ווטרלו. הדבר הראשון שציווה היה שיכינו לו אמבטיה חמה. נפוליאון היה מכור לאמבטיות חמות, ולא היה כמעט יום שבו לא שהה שעה ארוכה במים. שם עבד, קרא, הכתיב, ובעיקר חשב. באותו בוקר נזקק לה במיוחד: כדי להרגיע את הגוף שנחבט בנסיעה המטורפת, או ליתר דיוק במנוסה המבוהלת משדה הקרב, וכדי לתכנן את הצעדים הבאים.

בעודו טובל באמבט, ציווה להביא אליו את שר המלחמה, המרשל לואי ניקולא דאבו (Louis-Nicolas Davout, 1770–1823), מהמצוינים שבמרשלים, אם לא המצוין שבכולם, מרשל שמעולם לא הובס בקרב. נפוליאון הצטער שהשאיר את דאבו בפריז ולא לקח אותו לווטרלו, במקום המרשל ניקולא סולט (Nicolas Soult, 1769–1851), שהתגלה ככישלון בעבודת המטה.
כשדאבו התייצב לפניו, פרש נפוליאון את ידיו לצדדים, התיז מים לכל עבר, גם על מדיו של המרשל, ושאל: “דאבו, דאבו, מה עושים?”. דאבו הציע לו להשתלט על צרפת בהפיכה, בדומה לזו שעשה שש עשרה שנים קודם לכן, ב-18 בברומר 1799: לפזר את שני בתי המחוקקים, להכריז על עצמו דיקטטור, ולהמשיך במלחמה נגד צבאות האויב, שכבר פלשו לצרפת ועשו את דרכם לפריז.
נפוליאון הרהר רגע ודחה את ההצעה. מאז שובו מאלבה הוא שלט מכוח החוקה. “העם סבל מספיק”, אמר, “אינני רוצה מהפכה נוספת”.

הוא ביקש בכל זאת סמכות להמשיך במלחמה, ושלח את אחיו לוסיאן (Lucien Bonaparte, 1775–1840) לבית הנבחרים. התוכנית הייתה שהממשלה תעזוב את פריז ותעבור לעיר טור (Tours) שבעמק הלואר, ושיגויס צבא של יותר ממאתיים אלף איש. בתוכו היו אמורים להיכלל 30,000 חייליו של המרשל עמנואל דה גרושי (Emmanuel de Grouchy, 1766–1847), שעשו את דרכם מבלגיה לפריז אחרי שלא השתתפו, למגינת לבנו, בקרב בווטרלו, כעשרים אלף שרידים של הלוחמים בווטרלו, ועוד כ-170,000 חיילים שאפשר היה לגייס בצרפת מיד.

אבל בפריז פעל אדם אפל ומסוכן, שגמר אומר להיפטר מנפוליאון: שר המשטרה שלו עצמו, ז’וזף פושה (Joseph Fouché, 1759–1820). פושה לא התעמת עם נפוליאון חזיתית, אלא פעל כדרכו מאחורי הקלעים, ושיסה בו אדם אחר: המרקיז דה לה פאייט (Marquis de La Fayette, 1757–1834). לה פאייט קם בבית הנבחרים ואמר:
“השכחתם היכן מלבינות עצמות בנינו ואחינו? בחולות אפריקה, בערבות רוסיה. מיליוני אנשים נפלו למען איש אחד, איש שרצה להילחם נגד כל אירופה! די! אני רואה רק אדם אחד שחוצץ בינינו לבין השלום. אם ניפטר ממנו, יהיה שלום.”
נפוליאון סינן בין שיניו: “נתתי להם ניצחונות גדולים, ועכשיו הם אינם יודעים לעמוד מול אסון אפילו יום אחד”. הוא ידע שהפסיד גם במערכה על בית הנבחרים.
ב-22 ביוני הוא התפטר. בית הנבחרים מינה ממשלה זמנית של חמישה חברים, ובראשה עמד, מי אם לא, ז’וזף פושה. נפוליאון הציע לממשלה את שירותיו כגנרל, ולא נענה. במקום זאת רמז לו פושה שמוטב שיעזוב את פריז.
25 ביוני 1815: הימים האחרונים במלמזון
ב-25 ביוני עזב נפוליאון את פריז אל ארמון מלמזון (Château de Malmaison) שבפאתי העיר, שז’וזפין קנתה שש עשרה שנים קודם לכן, כשהוא היה במצרים. ז’וזפין (Joséphine de Beauharnais, 1763–1814), אגב, מתה בארמון הזה שנה קודם לכן, בסוף מאי 1814, כשנפוליאון היה באי אלבה.
את פניו קיבלו אמו לטיציה (Letizia Bonaparte, 1750–1836), אחיו ז’וזף (Joseph Bonaparte, 1768–1844) ולוסיאן, והורטנס (Hortense de Beauharnais, 1783–1837), בתה של ז’וזפין. הורטנס הייתה גם גיסתו של נפוליאון, כי נישאה לאחיו לואי (Louis Bonaparte, מלך הולנד, שלט 1806–1810), וגם אמו של לואי נפוליאון הקטן, לימים הקיסר נפוליאון 3.
נפוליאון עדיין חיכה לשליח מפריז שיקרא לו לעמוד בראש הצבא, אבל אף שליח לא הגיע. במקומו הגיע מנהל הדואר הנאמן, אנטואן מארי שמאן דה לה ולט (Antoine Marie Chamans de Lavalette, 1769–1830), ובישר ששר הימייה הנאמן, דני דקרה (Denis Decrès, 1761–1820), העמיד לרשותו שתי פריגטות, הסאל (Saale) והמדוז (Méduse), שעגנו בחוף האטלנטי מול העיר רושפור (Rochefort), מצוידות היטב ומוכנות להפליג לאמריקה.
בינתיים ניהל דאבו את ההגנה על פריז מול חלוץ הכוחות הפרוסיים, ואפילו נחל הצלחות. אבל כשהחיילים שמעו על התפטרותו של נפוליאון, רבים מהם ערקו, והממשלה הזמנית מיהרה להיכנע.
הדי התותחים הפרוסיים נשמעו במלמזון. נפוליאון ידע שהפילדמרשל גבהרד לברכט פון בליכר (Gebhard Leberecht von Blücher, 1742–1819), מפקד הצבא הפרוסי, הצהיר שאם יתפוס אותו יתלה אותו כמו כלב, וידע שבליכר אכן יקיים את הצהרתו.
יולי 1815: רושפור, האי אקס והציפור שבחלון
ב-29 ביוני 1815 יצאה ממלמזון שיירה קטנה של כרכרות, שהסמלים הקיסריים נמחקו מהן, ושעטה לעבר רושפור. בדרך עברה בכפרים ובעיירות, והתושבים הריעו “יחי הקיסר!”. נפוליאון ישב בפנים חתומות.
ברושפור התאכסן בבית המושל הימי. כעבור ימים אחדים עלה על סיפון הסאל, אבל לא מיהר להפליג ללב ים. הוא ידע שמול החוף משייטת שייטת בריטית בפיקודו של תת אדמירל הנרי הות’ם (Henry Hotham, 1777–1833). זה כבר לא היה אותו נפוליאון שבמאי 1798 חצה את הים התיכון בדרכו למצרים, בראש צי של יותר מארבע מאות ספינות, וחמק מתחת לאפו של הוראשיו נלסון (Horatio Nelson, 1758–1805). זה גם לא היה הנפוליאון שחודשים ספורים קודם לכן חמק מאלבה מתחת לאפן של הספינות הבריטיות והצרפתיות שסיירו סביב האי. זה היה נפוליאון שידע שאלת המזל, פורטונה, נטשה אותו ושוב לא תרעיף עליו מחסדיה.
בעודו מתלבט, הגיעה לבריטים ידיעה: נפוליאון נמצא ברושפור ועומד להפליג לאמריקה. מקור הידיעה, או ליתר דיוק ההדלפה, היה כמובן ז’וזף פושה.
באופק נראו תרניה של ספינת מלחמה בריטית, ספינה למודת קרבות, שנשאה את הצלקות של “האחד ביוני המפואר” ב-1794, של קרב הנילוס באבו קיר ב-1 באוגוסט 1798 ושל קרב טרפלגר ב-21 באוקטובר 1805. שמה היה בלרופון (HMS Bellerophon), על שם הגיבור המיתולוגי שרכב על הסוס המכונף פגסוס והרג את המפלצת כימרה, מעין גרסה מוקדמת של ג’ורג’ הקדוש שהורג את הדרקון. הבלרופון התקרבה לחוף והטילה עוגן במרחק טווח פגז מהפריגטות.
נפוליאון עזב את הסאל ועבר לאי אקס (Île d’Aix), לבית המושל. הפמליה שסביבו הייתה חלוקה בדעותיה. הרוב סברו שעליו לקחת את הסיכון ליפול בשבי הבריטי ולהפליג ללב ים. מעטים חשבו שהסיכון גדול מדי, ושמוטב שיסגיר את עצמו לבריטים מרצונו.
צריך לזכור שהקוד האתי הצבאי של התקופה הבחין בין חייל שנפל בשבי לבין חייל שהסגיר את עצמו מרצון והתחייב לא להמשיך להילחם. מי שנפל בשבי היה נתון לחסדי האויב, והאויב רשאי היה לעשות בו כרצונו. מי שהתמסר מרצון היה זכאי לשמור על כבודו, והאויב היה מנוע מלהשפיל אותו, ובעיקר מלשלול את חירותו. אנשי הצבא שבפמליה סברו בכל זאת שעל נפוליאון לקחת את הסיכון ולהפליג.
רב החובל של המדוז הציע לתקוף את הבלרופון, כדי להסיח את דעתה ולאפשר לנפוליאון לחמוק ללב ים על סיפון הסאל. אלא שהתקפה של פריגטה על ספינת מערכה בת 74 תותחים בשני סיפונים, עם צוותים בריטיים מיומנים, הייתה כמוה כהתאבדות. הבלרופון הייתה מרסקת את המדוז לרסיסים, ולא פלא שמפקד שתי הפריגטות לא אישר את התוכנית.
ז’וזף, אחיו של נפוליאון, הציע להתחזות לו ולהפליג, כדי למשוך אחריו את הבלרופון ולאפשר לנפוליאון לחמוק בחשאי. רב החובל של ספינת סוחר דנית שעגנה בשפך הז’ירונד (Gironde), מדרום לרושפור, הציע להבריח את נפוליאון לאמריקה כשהוא מחופש למלח.

מולם עמד האיש בעל השם הקצר עמנואל אוגוסטן דיודונה מריוס ז’וזף דה לאס קאז (Emmanuel de Las Cases, 1766–1842), השמברלן של הקיסר, שחי שנים ארוכות באנגליה כמהגר בימי המהפכה. לדעתו, האנגלים הוגנים, ואפשר לצפות שיתייחסו לנפוליאון בכבוד. נפוליאון גם זכר שאחיו לוסיאן נלכד בידי הבריטים ב-1810, כשהפליג מאיטליה לאמריקה, נלקח לאנגליה, והתקבל שם בכבוד מלכים עד ששוחרר. אנשי הצי הצרפתי טענו מנגד שהם מכירים את האנגלים טוב מכולם, ושאסור לסמוך עליהם.
בעודם מתווכחים, עפה לחדר ציפור קטנה מבעד לחלון הפתוח. הגנרל גספאר גורגו (Gaspard Gourgaud, 1783–1852), אחד מקציני המטה, תפס אותה. נפוליאון, שהיה אחרי הכול קורסיקני שטוף באמונות תפלות, אמר לו: “הנח לה, היה לנו די ביש מזל”. גורגו שחרר את הציפור, והיא עפה מבעד לחלון ישר לכיוון הבלרופון. “הנה הסימן”, אמר נפוליאון, “אסגיר את עצמי לאנגלים!”.
סיפור הציפור כנראה אמיתי, כי הוא מופיע בזיכרונותיהם של אנשים שהיו בחדר. אבל להניח שנפוליאון החליט להסגיר את עצמו בגלל מעוף של ציפור זו איוולת. נפוליאון היה אדם מחושב, שפעל תמיד על סמך ניתוח של הנתונים. הוא מעולם לא קיבל החלטה גורלית על סמך תחזית אסטרולוגית או מעוף של ציפורים, אף שהחזיק באמונות תפלות ונתן להן ביטוי לא פעם.
למה נפוליאון הסגיר את עצמו לבריטים
נפוליאון ידע מה שאנשי הפמליה שלו לא הבינו, או לא רצו להבין: הקריירה הפוליטית שלו הגיעה לקיצה. לא יהיה עוד קאמבק מפואר כמו זה שעשה חודשים ספורים קודם לכן, כששב מאלבה.
עכשיו פניו היו נשואות אל ההיסטוריה, אל הדימוי שלו בעיני הדורות הבאים. הוא ידע שנפילה משפילה בשבי תעיב על האגדה שהחלה להתרקם סביב חייו. הוא לא היה תמים מספיק להאמין שהבריטים יקבלו אותו בכבוד. להפך, לבו אמר לו שהם ינסו להתנקם בו. אבל במצב הנואש שבו היה, בין הפטיש לסדן, ביקש לקחת את גורלו בידיו. אם הבריטים יקבלו אותו בכבוד ויאפשרו לו לחיות באנגליה או במקום בטוח אחר באירופה, מה טוב. אם יתנכלו לו, כצפוי, יעניק הדבר סיום אפי וטרגי לסיפור המופלא של חייו, יעמעם את הנפילה העצומה שלו, וימיט קלון נצחי על האנגלים שהפרו את הקוד האתי.
אל תשכחו שלנפוליאון היה חוש דרמטי מפותח. הוא העריץ את ז’אן רסין (Jean Racine, 1639–1699), על הטרגדיות “פדרה”, “אנדרומאק” ו”איפיגניה”, את פייר קורניי (Pierre Corneille, 1606–1684), על “הסיד” ו”צינה”, ואת וולטר (Voltaire, 1694–1778), על “זאיר”. הוא רצה לביים בעצמו את האפילוג של סיפור חייו.
15 ביולי 1815: על סיפון הבלרופון
ב-10 ביולי, עם שחר, הבחין הצופה בבלרופון במפרשית קטנה שמתקרבת, והזעיק את הצוות לעמדות הקרב. בסירה ישבו שניים: לאס קאז, ואדם נוסף בעל שם קצר, אן ז’אן מארי רנה סבארי, הדוכס מרוביגו (Anne Jean Marie René Savary, 1774–1833), גנרל במשמר הקיסרי ומהנאמנים ביותר לנפוליאון, ששימש שר המשטרה בשנים 1810–1814. הם באו לנהל משא ומתן עם רב החובל של הבלרופון, פרדריק לואיס מייטלנד (Frederick Lewis Maitland, 1777–1839). תחילה עוד ניסו לשכנע אותו לאפשר לנפוליאון להפליג לאמריקה, אבל מייטלנד הבהיר שבריטניה נמצאת במלחמה עם צרפת, ושלא יתיר לאף ספינה לצאת מהחוף אל לב ים. אז עברו לדון בתנאי ההתמסרות.
המשא ומתן נמשך כמה ימים, והגנרל שארל לאלמן (Charles Lallemand, 1774–1839), אף הוא איש המשמר הקיסרי ומהנאמנים לנפוליאון, התחלף עם סבארי בשיחות.
ב-13 ביולי, בחצות הליל, גמלה ההחלטה בלבו של נפוליאון. הוא ישב בבית המושל באי אקס, נטל עט וכתב מכתב לנסיך העוצר הבריטי ג’ורג’, לימים ג’ורג’ 4 (George IV, שלט 1820–1830), שמילא בפועל את תפקיד המלך בגלל מחלתו של אביו, ג’ורג’ 3 (George III, שלט 1760–1820):
“הוד מעלתך המלכותית, מכיוון שאני נרדף בידי הסיעות שקורעות את ארצי לגזרים, ומכיוון שאני נתון לשנאתן של המעצמות הגדולות של אירופה, אני מסיים את הקריירה הפוליטית שלי, ובא, כמו תמיסטוקלס בשעתו, לשבת ליד האח של העם הבריטי. אני מעמיד את עצמי תחת חסות חוקיו, ומבקש חסות זו מהוד מעלתך המלכותית, החזק ביותר, העקבי ביותר והנדיב ביותר מבין כל אויביי.”
הוא הראה את המכתב לגורגו, שעמד לצדו, וזה אמר: “Sire, cela me fait venir les larmes aux yeux” (הוד מלכותך, זה מביא דמעות לעיניי).
ב-15 ביולי, השכם בבוקר, שוב הבחין הצופה בבלרופון בספינה מתקרבת. הפעם הייתה זו הבריג הצרפתית אפרוויה (Épervier). נפוליאון ירד ממנה והועבר בסירת משוטים ארוכה אל סיפון הבלרופון.
משמר של קציני הספינה קיבל את פניו, אבל לא נערך טקס רשמי, כמקובל כשאישיות רמת מעלה עולה על ספינת מלחמה בריטית. התירוץ היה שטקס כזה לא נערך לפני הנפת הדגל בשמונה בבוקר. התירוץ היה נכון, אבל לא בכל יום עולה נפוליאון על סיפון של ספינת מלחמה בריטית.
נפוליאון לבש את המעיל האפרפר המפורסם, מתחתיו מקטורן ירוק, מכנסיים לבנים ומגפיים שחורים, ולמותניו חרב מעוטרת. על חזהו ענד את אות לגיון הכבוד, ועל ראשו חבש את הכובע ההיסטורי עם הקוקרדה התלת צבעונית. הוא פנה אל הקצינים ואמר: “ובכן, רבותיי, יש לכם הכבוד להשתייך לאומה האמיצה ובת המזל ביותר בעולם”.
אחד הקצינים תיאר את מראהו ביומנו:
“בונפרטה הוא אדם נאה, עם נטייה להשמנה. גובהו חמישה רגל ושישה אינץ’, שערו מאפיר, וקרחת קטנטנה בפדחתו. אין לו פאות לחיים. עורו צהבהב ועיניו אפורות. אף רומאי, פה וסנטר נאים, צוואר קצר, בטן גדולה, ידיים עבות עם כפות ידיים לבנות, ורגליים חטובות.”
מייטלנד העמיד לרשותו את התא שלו, המרווח ביותר בספינה, ובערב סעד נפוליאון ליד שולחנו של רב החובל. מייטלנד כתב ביומנו:
“הוא לא נראה מוטרד כפי שהאמנתי שיהיה. בארוחת הערב שוחח כרגיל, והיה ממש מפתיע להיווכח עד כמה שבה רוחו לעליצותה הרגילה אחרי ניסיונות ואכזבות כאלה.”
נפוליאון כבש את לבם של כל אנשי הצוות, בלי יוצא מן הכלל. הוא הסתובב על הסיפון, פטפט עם המלחים, גילה בקיאות רבה בימאות, ואמר:
“האופן שבו אתם מבצעים את הפעולות האלה שונה מהאופן הצרפתי. מה שאני מעריץ אצלכם בספינה הוא השקט הגמור והסדר שבו אתם מבצעים את הפעולות. על סיפון ספינה צרפתית כל אחד צועק ונותן פקודות, והם נראים כמו להקת אווזים.”
את הבלרופון ליוותה הקורבטה מירמידון (HMS Myrmidon). נפוליאון יצא לדרך עם פמליה של 34 איש. הנכבדים היו איתו על הבלרופון, ושאר אנשי הפמליה הפליגו על המירמידון.
ב-23 ביולי חלפה הספינה ליד הנקודה הצפון מערבית ביותר של צרפת, האי ווסאן (Ouessant). נפוליאון עמד על הסיפון משעות הבוקר המוקדמות, ומבטו לא מש מאדמת צרפת, שהלכה והתרחקה עד שנמוגה בערפילי האופק. הוא ידע שלא יראה אותה עוד.
“סנט הלנה הוא המקום המועדף”: ההחלטה הבריטית
פלימות’, יולי 1815: אלפי סקרנים בסירות
הבלרופון הגיעה לחופי דבון (Devon) שבאנגליה. תחילה עגנה במפרץ טורביי (Torbay), ואחר כך עברה לעגון מול נמל פלימות’ (Plymouth). הבריטים ביקשו לשמור את בואו של נפוליאון בסוד, אבל השמועה דלפה והתפשטה כאש בשדה קוצים. אלפי סקרנים נהרו לפלימות’ מכל רחבי אנגליה, וחתרו בסירות קטנות אל הבלרופון כדי לראות אותו. בהתחלה נהנה נפוליאון מתשומת הלב: עמד על הסיפון או בחלון התא, נופף בכובעו לסקרנים וקד קידה לגבירות מהודרות שבאו מלונדון. אבל ככל שחלף הזמן ולא הורשה לרדת לחוף, הבין שהבריטים זוממים משהו נגדו.

בינתיים התנהל דיון קדחתני בממשלה הבריטית. ראש הממשלה, לורד ליברפול (Lord Liverpool, 1770–1828), התייעץ עם שר המלחמה והמושבות, לורד באת’רסט (Lord Bathurst, 1762–1834), ושלח איגרת לשר החוץ, לורד קאסלריי (Lord Castlereagh, 1769–1822), ששהה בפריז:
“אנחנו בדעה נחרצת שתהיה זו טעות חמורה להחזיק אותו בארץ הזאת. עלולות לצוץ בעיות משפטיות שיגרמו למבוכה. הוא יהפוך מיד למוקד של סקרנות ולמושא של אהדה. נוכחותו כאן, כמו גם בכל מקום אחר באירופה, תגרום לחוסר שקט בצרפת. האי סנט הלנה הוא המקום המועדף ביותר בעולם להרחקתו של איש זה. מיקומו בריא בהחלט. יש בו מעגן אחד בלבד לספינות, ואנחנו יכולים להרחיק ממנו כל ספינה זרה. במקום כזה ובמרחק כזה יהיה בלתי אפשרי לרקום מזימות, ובהיותו כה רחוק מאירופה, הוא יישכח מהר מאוד.”
את הבשורה המרה מסר לנפוליאון האדמירל לורד קית’ (George Keith Elphinstone, 1746–1823), מפקד צי התעלה, הצי החשוב ביותר של בריטניה, שתפקידו היה להגן עליה מפני פלישה צרפתית. נפוליאון שמע את הדברים בפנים חתומות, ואמר דברים שנראה שהכין מראש:
“אני מוחה בזאת, בפני שמים וארץ, על התוקפנות כלפיי ועל הפגיעה בזכויותיי הקדושות ביותר, בכך שהחופש נשלל ממני. עליתי מרצוני הטוב על סיפון הבלרופון. אינני אסיר, אני אורחה של אנגליה. עליתי בעידודו של קפטן מייטלנד, שאמר לי שיש בידו פקודה לקחת אותי ואת פמלייתי לאנגליה, אם זה ייראה בעיניי. מסרתי את עצמי ברצון טוב להגנת החוק האנגלי, ובהיותי על סיפון הבלרופון, אני נתון להגנתו של העם הבריטי.”
מאוחר יותר אמר דברים ברוח דומה:
“אני מפנה את דבריי אל ההיסטוריה. עוד יאמרו שאויב שנלחם באנגליה עשרים שנה בא מרצונו החופשי, אחרי שהמזל הפנה לו עורף, לבקש מקלט מהעם האנגלי לפי חוקיו. ומה עשתה אנגליה מול גדולה כזו? היא העמידה פנים שהיא מושיטה יד ידידותית לאויב הזה, ואחרי שמסר את עצמו לידיה מתוך אמון, הפכה אותו לקורבן.”
על סיפון הנורת’מברלנד: מי הצטרף לגלות
נפוליאון הועבר לספינה חדשה יותר, הנורת’מברלנד (HMS Northumberland), כי הבלרופון הייתה קשישה מדי למסע של אלפי קילומטרים, שעתיד היה להימשך כעשרה שבועות.

הוא הורשה לקחת איתו רק שלושה בני לוויה מהנכבדים ושנים עשר משרתים. הצטרפו אליו המרשל הגדול של הארמון, אנרי גסיין ברטראן (Henri Gatien Bertrand, 1773–1844), עם אשתו החצי אנגלייה פאני (Fanny Bertrand, 1785–1836) ושלושת ילדיהם הקטנים, המרקיז שארל טריסטן דה מונתולון (Charles-Tristan de Montholon, 1783–1853), עם אשתו אלבין (Albine de Montholon, 1779–1848) ובנם, ולאס קאז, שהצטרף כמזכיר.
מונתולון היה דמות שנויה במחלוקת. יש הרואים בו בוגד, שגרם למותו של נפוליאון בהרעלה מתמשכת, ויש הרואים בו, ונפוליאון עצמו ביניהם, אחד הנאמנים הגדולים.
לאלמן וסבארי לא הורשו להצטרף, כי עמד נגדם צו הסגרה לצרפת. הם נלקחו למלטה והוחזקו שם במעצר תקופה מסוימת. גורגו כמעט נשאר מאחור: נפוליאון בחר תחילה בקצין אחר, וגורגו התחנן לפניו עד שצורף לחבורה.
הצי הקטן, ובראשו הנורת’מברלנד בפיקודו של האדמירל סר ג’ורג’ קוקברן (George Cockburn, 1772–1853), יצא דרומה לכיוון סנט הלנה ב-9 באוגוסט 1815.
לורד הולנד והתומכים האנגלים של נפוליאון
מה קרה באנגליה באותו זמן? תתפלאו, לנפוליאון היו שם לא מעט תומכים, בעיקר במפלגת הוויגים, האופוזיציה למפלגת הטורים השלטת. כבר ב-1802, כשנפוליאון היה הקונסול הראשון, נפגש עמו בפריז מנהיג הוויגים, צ’ארלס ג’יימס פוקס (Charles James Fox, 1749–1806), אחרי שלום אמיין (Amiens). פוקס התרשם ממנו עמוקות והפך למוביל תנועת השלום האנגלית (מעין “שלום עכשיו” של התקופה).
פוקס מת ב-1806. ממשיך דרכו, סמואל ויטברד (Samuel Whitbread, 1764–1815), אדם מחונן, נשא בפרלמנט נאום כשנפוליאון היה באי אלבה, ותקף את המעצמות שהתכנסו בווינה כדי לחלק ביניהן את הירושה הנפוליאונית:
“נפוליאון לא היה אחראי לפרוץ המלחמה האחרונה. המלחמה פרצה באשמת המלכים שכרתו ברית ביניהם. העוינות שלהם היא שגרמה לנפוליאון לצאת למלחמה, להרחיב את גבולותיה של צרפת, להגדיל את כוחו עד קצה היכולת, ואז ליפול. גרוע מכך! אחרי נפילתו ביקשו המלכים לחקות אותו, להעתיק את תחבולותיו בלי הכישרון שלו, לאמץ את החלק הגרוע של תאבונו, בלי לנסות אפילו להקהות אותו בהחלטה להיות אמיצים.”
ויטברד שם קץ לחייו ב-6 ביולי 1815, זמן קצר אחרי שנודעו תוצאות הקרב בווטרלו. את מקומו תפסו לורד הולנד (Lord Holland, 1773–1840) ואשתו היפהפייה אליזבת (Elizabeth Vassall Fox, 1771–1845), שקיימו בביתם ברובע קנזינגטון (Kensington) בלונדון שדולה למען נפוליאון לאורך כל תקופת שהותו בסנט הלנה. בדיון בבית הלורדים על החוק שהסדיר את כליאתו אמר לורד הולנד:
“להגלות לגלות רחוקה ולכלוא מנהיג זר, שאחרי התפטרותו, ואחרי שסמך על הנדיבות הבריטית, הסגיר את עצמו לידינו והעדיף אותנו על פני אויביו האחרים, זו התנהגות בלתי נאותה מצד ארץ גדולה, המחזיקה בו לפי רצונם של שליטים זרים שבפניהם לא נכנע. לדעתי זה מעשה מחפיר, ואין להצדיק אותו בשום אופן.”
החודשיים בבריארס: נפוליאון ובטסי באלקומב
ב-15 באוקטובר 1815 ראה נפוליאון באופק את הצוקים המאיימים של סנט הלנה. אמיל לודוויג (Emil Ludwig, 1881–1948), מטובי הביוגרפים של נפוליאון, שהכניס אותי לעולם הנפוליאוני לפני יותר משלושים שנה, עולם שממנו לא יצאתי מאז, דימה את האי לארון מתים ענק שצף על גלי האוקיינוס. נדמה לי שזו הייתה גם המחשבה שחלפה בראשו של נפוליאון, כי כשעמד על הסיפון אמר בלחש למשרתו לואי ז’וזף מרשאן (Louis-Joseph Marchand, 1791–1876): “זה לא מקום יפה. היה עדיף אילו נשארתי במצרים”.

את הלילה הראשון, אחרי שירד לחוף ב-17 באוקטובר, עשה נפוליאון בביתה של משפחת פורטיאוס (Porteous) בג’יימסטאון, כי הבית שייעדו לו הבריטים עדיין היה בשיפוצים. המקום לא התאים, והפתרון הזמני נמצא אצל משפחת באלקומב בבריארס. ויליאם באלקומב קיבל את האורח הנכבד בזרועות פתוחות, והעמיד לרשותו את הביתן הצמוד לביתו, מבנה קטן ומהודר בתוך גינה מטופחת. המקום היה צר מלהכיל את כל הפמליה, ולכן נפוליאון השתכן בו עם קומץ מקורבים, ושאר אנשי הפמליה מצאו דיור זמני בג’יימסטאון.

נפוליאון שהה אצל משפחת באלקומב כחודשיים, עד דצמבר 1815. החודשיים האלה היו התקופה המאושרת ביותר שלו בסנט הלנה, ואולי, בלי הגזמה, גם אחת הטובות בחייו. בלי הפמליה סביבו, הוא הרשה לעצמו לקלף את קליפת הקיסר והשליט, ולהפוך לנער משועשע שמשחק משחקי ילדים עם שתי בנות המשפחה: בטסי בת השלוש עשרה ואחותה הגדולה ג’יין. הם שיחקו למשל ב”פרה עיוורת” (Blind Man’s Buff), משחק שבו אחד השחקנים מכסה את עיניו ומגשש כדי לתפוס ולזהות את חבריו.
לימים העלתה בטסי את זיכרונותיה על הכתב, ותיארה בהם אפיזודות מאותה תקופה. אביא כמה מהן.
יום אחד, כתבה בטסי, הגיעה לבקר משפחת ידידים. הבת הקטנה, מיס לג (Legg), פחדה מנפוליאון. היא חשבה שהוא מפלצת והייתה מבועתת. בטסי סיפרה זאת לנפוליאון, וכשראה את הילדה התקרב אליה, פרע את שערו בשתי ידיו, טלטל את ראשו מצד לצד, עשה פרצופים מפחידים והשמיע נהמות. מיס לג פרצה בצרחות, ואמה מיהרה להרים אותה ולהרגיע אותה לפני שתיכנס להיסטריה.
ביום אחר הוצגה בבית חרב מעוטרת. בטסי שלפה אותה מנדנה, כיוונה אותה אל פניו של נפוליאון ודחקה אותו לפינת החדר, ורק בעזרת אחותה ג’יין הוא הצליח להשתחרר. אז משך בכוח באוזנה, כמו שנהג לעשות כשרצה להביע חיבה. אלא שיום קודם לכן ניקבו לה את האוזן, וזה הסב לה כאב עז. היא צעקה, והוא הרפה מהאוזן, אחז באפה וצבט אותו זמן רב.
על פוליטיקה הם לא דיברו, אבל פעם אחת עלה בכל זאת נושא היסטורי. נפוליאון שאל את בטסי על בירות של ארצות בעולם, וכששאל מהי בירת רוסיה, היא ענתה: “היום סנט פטרסבורג, קודם מוסקבה”. הוא נעץ בה מבט חודר ושאל בקול מאיים: “ומי שרף את מוסקבה?”. היא נבהלה ואמרה שאינה יודעת. “את יודעת היטב”, אמר, “זה הייתי אני! אני שרפתי את מוסקבה!”. בטסי אזרה אומץ ואמרה: “אני סבורה, אדוני, שהרוסים שרפו את מוסקבה כדי להיפטר מהצרפתים”. התשובה מצאה חן בעיניו, והוא נראה משועשע.
הדוכס מוולינגטון (Arthur Wellesley, Duke of Wellington, 1769–1852) הכיר את משפחת באלקומב. ב-1805, בדרכו חזרה מהודו לאנגליה, עגנה ספינתו בסנט הלנה, והוא התארח בביתן של הבריארס. כששמע שנפוליאון מתארח שם, כתב לידידו, האדמירל סר פולטני מלקולם (Pulteney Malcolm, 1768–1838), שקיבל ב-1816 מידי קוקברן את הפיקוד על הצי בסנט הלנה:
“אני שמח שקיבלת את הפיקוד בסנט הלנה. אמור לבוני (כך כינו האנגלים את נפוליאון) שמצאתי את המגורים שלו בארמון האליזה נוחים מאוד, ושאני מקווה שהוא נהנה מהמגורים שלי אצל משפחת באלקומב.”
זה מה שנקרא לזרות מלח על פצע פתוח.
בדצמבר הסתיים שיפוץ הבית שיועד לנפוליאון, והוא נדרש לעזוב את הבריארס. הוא עשה זאת במורת רוח רבה, ובטסי קיבלה זאת קשה במיוחד:
“פרצתי בבכי ורצתי החוצה מהחדר. עמדתי ליד החלון וראיתי אותו עוזב. אבל לבי לא נתן לי להמשיך להסתכל, אז זרקתי את עצמי על המיטה בוכה, וכך נשארתי זמן רב.”
לונגווד: הבית של נפוליאון בסנט הלנה
הבית שייעדו הבריטים לנפוליאון שכן בלב האי, על רמה בגובה של יותר מחמש מאות מטרים מעל פני הים, ששמה דדווד (Deadwood). השם מעיד על טיבה: עצי הגומי הספורים שעליה כפופים מהרוח החזקה שמכה בהם בלי הרף, ונראים חצי מתים.
הבית, לונגווד (Longwood House), שימש במקור מבנה משק, וכשהגיעה לאי הידיעה על בואו של נפוליאון, החלו הבריטים לשפץ אותו בחופזה. בגלל החיפזון לא היה סיפק בידם לצקת רצפות, ולוחות הרצפה הונחו ישר על האדמה הבוצית. התוצאה הייתה ריחות רעים, רטיבות, טחב, עובש, ועכברושים שהתרוצצו מתחת לרצפה, ולפעמים גם מעליה. יום אחד, כשנפוליאון רצה ליטול את כובעו, זינק ממנו עכברוש גדול ושחור.
הבית היה למעשה כמה מבנים שחוברו יחד. לנפוליאון הוקצו ששת החדרים החזיתיים, ושאר אנשי הפמליה גרו באגפים האחוריים, מלבד משפחת ברטראן, שבזכות שלושת ילדיה הקטנים קיבלה בית נפרד סמוך למתחם.
החיים בלונגווד התנהלו כאילו האנשים עדיין בארמון הטווילרי (Palais des Tuileries) בפריז. כל גינוני האטיקט הקיסרי נשמרו בקפידה: המשרתים לבשו מדי שרד, הנכבדים כונו בתאריהם, ואל נפוליאון פנו כמו שפונים אל קיסר.

לונגווד של היום הוא שחזור די מדויק של המבנה המקורי, שטרמיטים כמעט כילו עוד במאה ה-19, עם כמה הבדלים: הרצפות יציבות, ואין ריחות רעים, טחב או עובש. הבית שמור היטב, משמש כיום מוזיאון, ונראה מהודר הרבה יותר מלונגווד המקורי. מאז 1858 הוא שייך למדינת צרפת.
סיור בבית שבו גר הקיסר
בואו נבקר את הקיסר בביתו. נטפס על ארבע המדרגות בחזית, אל מרפסת קטנה מקורה, וניכנס לחדר ההמתנה (Salle d’attente). כאן חיכו לנפוליאון המבקרים הרבים שהגיעו לסנט הלנה בתחילת שהותו שם. בהמשך הוא סירב לקבל אורחים.
נפתח את הדלת שמולנו ונמצא את עצמנו בסלון, מרכז הפעילות החברתית בלונגווד. אחרי הארוחות התכנסו כאן בני החבורה, שוחחו, שיחקו, ובעיקר הקשיבו למונולוגים הארוכים של נפוליאון. דלת נוספת בסלון מובילה לחדר האוכל, ובמרכזו שולחן לשמונה סועדים. זה היה מספר הסועדים בתחילת התקופה, ובהמשך הוא הצטמצם עד למחצית.
נפנה ימינה אל אגף המגורים של נפוליאון, וניכנס לחדר העבודה (Cabinet de travail). כאן הכתיב נפוליאון ללאס קאז את רוב החומר שהפך לימים ל”זיכרונות סנט הלנה” (Mémorial de Sainte-Hélène). בקצה חדר העבודה נמצא חדר השינה, ובו מיטת השדה הצבאית המתקפלת, שליוותה את נפוליאון לכל מקום. הוא העדיף אותה על המיטות המפוארות בארמונות אירופה, והיא ליוותה אותו גם לסנט הלנה.
יום אחד בלונגווד, מתוך כאלפיים
על המיטה הזו התעורר נפוליאון בין שש לשבע בבוקר. הוא התרחץ בחדר הרחצה הסמוך, שבו עמדה כמובן אמבטיה, והתלבש בעזרת משרתו מרשאן, שגר בחדרון צמוד. אחר כך יצא לרכוב סביב לונגווד, בתחום המצומצם שהתירו לו הבריטים. כשחזר, הכתיב את זיכרונותיו ללאס קאז. כשמזג האוויר היה נוח ישבו בגינה, ולפעמים הכתיב לבנו של לאס קאז, שגם שמו היה עמנואל. כשהיה צורך לפרוש מפות, השתמשו בשולחן הביליארד, שעמד בשנה הראשונה בסלון. אחרי שנפוליאון סיים להכתיב את זיכרונותיו, הועבר השולחן לחדר באגף האחורי, שנקרא מאז חדר הביליארד. נפוליאון עצמו לא שיחק ביליארד.

לפעמים יצא לשוח בשדה, מוקף באנשי הפמליה, התיישב על סלע ונשא אחד מהמונולוגים שלו, ולאס קאז רשם כל מילה. בסוף 1816 גירשו הבריטים את לאס קאז מהאי, כי חשדו שניסה להבריח מידע לאירופה. מאז הכתיב נפוליאון את זיכרונותיו לגורגו ולמונתולון.
אחרי ההכתבה הגיעה שעת ארוחת הצהריים. הנה תיאור של יום אחד בלונגווד, מתוך כאלפיים הימים שבילה נפוליאון באי, כפי שהוא משוחזר מזיכרונות המלווים:
“הקיסר עומד לאכול ארוחת צהריים. ראש הטקס, לבוש מדים ירוקים עם גדילי זהב, מניח כלי כסף על שולחן רעוע, מעשה ידיו של נגר מקומי. אחרי שהוא מגרש עכברוש גדול מתחת לשולחן, הוא מניח עליו מערכת הגשה מהודרת, שמעוטרת באיורים של קרבות הניצחון של נפוליאון. הארוחה היא בת שבע מנות. הקיסר נוגע בשתיים או שלוש, לא יותר. הוא אוכל כחצי שעה ומקנח בשמפניה. אחרי הארוחה מתכנסת החבורה בסלון. נפוליאון משחק שחמט עם מונתולון. הוא, נפוליאון, שחקן גרוע, שאינו מתכנן מהלכים קדימה. ברטראן משתעמם. הוא מציע לנפוליאון להקריא מהטרגדיות של קורניי. הוא, ברטראן, רוצה לנוח. נפוליאון מתחיל לקרוא ומפסיק אחרי זמן קצר. הוא מתבונן בבני החבורה שסביבו, אנשים בעלי השכלה מוגבלת, שאינם יכולים להעריך לא את קורניי, לא את רסין, לא את וולטר ולא את שירת אוסיאן.”
“מונתולון שואל: “האם הוד מלכותו סבור שאפשר היה למנוע את המהפכה הצרפתית?”. “בקושי, בקושי רב”, משיב נפוליאון. “היה צריך להרוג תחילה את המנהיגים ולתת לעם את מה שהובטח לו. היה צריך גם לצפות בזהב את השלשלות של העם. העם אף פעם אינו חופשי, תודה לאל! אבל הוא אינו יודע זאת, כל עוד השלשלות שלו מצופות בזהב. המהפכה היא מדמנה מלוכלכת, אבל כמו דשן, היא מצמיחה צמחים רעננים. אני השתלטתי על המהפכה, כי הבנתי את מהותה. לקחתי ממנה כל דבר בעל ערך ומחקתי את השאר. אבל שימו לב! עשיתי זאת בלי טרור. לשלוט בעזרת הוצאות להורג לזמן מוגבל, את זה יכול כל טיפש. ספק אם אדם אחר זולתי היה יכול לפייס את צרפת בלי הגיליוטינה. אל תשכחו! באותה תקופה שלטו טרור ורעב, הכול היה שבור ומחוסל, ואני הרמתי את הכתר מתוך השלולית, בחוד חרבי”.”
“הוא משתתק, וממשיך כעבור זמן קצר: “כן, המהפכה היא כוח גדול, כגודל השנאה של העני לעשיר. המהפכות נעשו למען העניים, אבל העניים סובלים מהן יותר מכולם. אחרי ווטרלו יכולתי להציל את כס מלכותי, אילו שיסיתי את העניים בעשירים. אבל לא רציתי. אני יודע מקרוב מהי מהפכה, ולכן אני שונא אותה, למרות שהיא הולידה אותי. כן, הסדר הוא הברכה הגדולה ביותר של החברה. מי שלא חי ב-1793, מי שלא ראה מקרוב את הרציחות, את הטרור ואת הרעב, לא יבין לעולם מה עשיתי למען צרפת. באותה תקופה אף אחד לא הסתכל קדימה כמוני. האם אתם מבינים מה פירוש להסתכל קדימה? על העבר מדברים טיפשים, על ההווה חכמים, ועל העתיד משוגעים. אדם אמיץ מזלזל לעיתים קרובות בעתיד. אני התבוננתי בעתיד לעיתים רחוקות, וגם זה למרחק של שלושה או ארבעה חודשים. מניסיוני למדתי עד כמה האירועים הגדולים תלויים בהוד מעלתו, המקרה”.”
“מונתולון מתערב: “האידיאולוגים לא יבינו לעולם את תפקידו ההיסטורי של הוד מלכותו!”. “האידיאולוגים”, אומר נפוליאון בבוז, “הם כמו עורכי הדין. כמה אני בז לכל הגזע הזה. בכל פעם שאני רואה עורך דין, אני מצטער שהפסיקו לחתוך לאנשים את הלשון. כשעורכי הדין דיברו, אני ניצלתי את מזלי ועשיתי מעשים גדולים. ההצלחה היא הדבר הנעים ביותר בעולם. מה מבינים עורכי הדין במהפכות? אפשר לשלוט בהן רק במגפיים עם דורבנות, אבל בנוסף לדורבנות צריך גם ראש. מגפיים עם דורבנות בלבד היו לגנרל לה פאייט”. “גיבור שתי היבשות”, מפליט מונתולון. “טיפש שתי היבשות”, אומר נפוליאון.”
“ברטראן מתערב: “לה פאייט היה נאמן לשיטה הישנה”. נפוליאון שולח בו מבט אלכסוני: “העניין הוא בראש, לא בשיטה. ובאשר לשיטות, אתה חייב לשמור לעצמך את הזכות לצחוק מחר על מה שאתה מאמין בו היום”. ואז הוא שואל לפתע: “האם אתם יודעים איזו מבין המערכות שלי הייתה המוצלחת ביותר?”. “המערכה האיטלקית”, משיב ברטראן בלי היסוס. נפוליאון מניד את ראשו בשלילה: “לא, אז לא הייתי מנוסה מספיק”. “המערכה של 1814”, אומר מונתולון, “אינני מכיר מערכה גאונית ממנה”. נפוליאון שוב מניד את ראשו: “לא. המערכה באקמיל (Eckmühl). המערכה באקמיל הייתה מלאכת מחשבת של אומנות המלחמה”. ואז הוא מתחיל לפרט שמות קצינים, מספרי יחידות ומיקומי כוחות. מדאם ברטראן מגיבה בהתפעלות: “לא ייאמן איך הוד מלכותו זוכר פרטים כאלה אחרי זמן כה רב”. “מדאם”, אומר לה נפוליאון, “C’est le souvenir d’un amant pour ses anciennes maîtresses” (זה הזיכרון של מאהב למאהבות הוותיקות שלו).”
נפוליאון והדסון לואו: המלחמה האחרונה בסנט הלנה
אפריל 1816: מושל חדש ונפנוף בסמרטוט אדום
בסלון הזה התרחשה גם דרמה. נפוליאון פגש בו את האתגר האחרון של חייו: המלחמה על כבודו, על גאוותו, או על מה שנותר מהם. האויב היה המושל החדש, שהגיע לאי באפריל 1816: סר הדסון לואו (Hudson Lowe, 1769–1844).
מלואו נותרו שני דיוקנאות מוכרים, אחד מעשה ידי צייר אנגלי ואחד מעשה ידי צייר צרפתי. לא קשה לנחש איזה מהם צויר בידי מי. לטעמי, הדיוקן הצרפתי מיטיב לתאר את אופיו, אם לא את מראהו. וולינגטון, שהכיר את לואו כשזה שירת תחת פיקודו, אמר עליו:
“הדסון לואו היה בחירה גרועה. הוא טיפש, אין לו מושג בענייני העולם, ולכן הוא קנאי וחשדן. תמיד סברתי שהוא לא מתאים לשמש משגיח על בונפרטה.”

היחסים בין נפוליאון למושל החדש נדונו לפיצוץ עוד לפני שלואו עלה על הספינה שהביאה אותו לסנט הלנה. הסיבה הייתה הביוגרפיה שלו. בסוף שנות ה-90 של המאה ה-18 פיקד לואו על “הסיירים הקורסיקנים” (Corsican Rangers), גדוד של גולים קורסיקנים ששירתו בצבא הבריטי ולחמו נגד הצרפתים, בין השאר במצרים ב-1801. בעיני הצרפתים, ובעיני נפוליאון כמובן, הם היו בוגדים. לא זו אף זו: בשנים 1809–1812 משל לואו באיים היוניים קפלוניה, איתקה ולפקאדה, איים שהיו כבבת עינו של נפוליאון, עד שהבריטים לקחו אותם ממנו כשהאימפריה שלו החלה להתפורר.
עם נתוני פתיחה כאלה, המינוי של לואו היה כמו נפנוף בסמרטוט אדום מול פניו של נפוליאון.
“האם באת לכאן כדי להיות התליין שלי?”
נפוליאון לא תקף מיד. תחילה ביקש לתהות על קנקנו של האויב, שמא יצליח לכבוש אותו בכוח אישיותו. כי נפוליאון, מלבד היותו גאון צבאי, היה גם אדם בעל קסם אישי רב. מדאם דה סטאל (Germaine de Staël, 1766–1817) אמרה עליו:
“כל התיאורים הרגילים, טוב, תקיף, מתוק, אכזר, אינם תקפים לגביו. אופיו נטול אהבה או שנאה. הוא יכול להקסים כל אחד, אם רק ירצה בכך.”
כשנפוליאון פגש ב-1807 בטילזיט (Tilsit) את הצאר אלכסנדר 1 (Alexander I, שלט 1801–1825), זה התרשם ממנו עד כדי כך שממש התאהב בו. כשנפוליאון עזב את הבלרופון, שאל מייטלנד את רב המלחים מה אומרים עליו אנשי הצוות, והתשובה הייתה: “הם (הכוונה לממשלה הבריטית) יכולים לפגוע בו כמה שירצו, אבל אילו העם האנגלי היה מכיר אותו כמו שאנחנו הכרנו אותו, לא היו נוגעים בשערה משערות ראשו”. גם לורד קית’, כשיצא מהפגישה שבה בישר לנפוליאון על הגלייתו, אמר: “אילו היו מאפשרים לנפוליאון לפגוש את הנסיך העוצר לחמש דקות בלבד, השניים היו הופכים לידידי נפש, ונפוליאון היה מסיים את ימיו בארמון בלונדון”.
אבל הקסם הנפוליאוני לא עבד על לואו, שהתגלה כבעל אופי של רס”ר משמעת קשוח, שיישם בקפדנות יתרה את הוראות האבטחה. לונגווד הוקף בשרשרת של צופים שאותתו בדגלונים על כל תנועה של נפוליאון. הוא הורשה לרכוב סביב לונגווד רק בליווי ובפיקוח של קצין בריטי. הבריטים הורשו לפנות אליו רק בשם בונפרטה, או לכל היותר גנרל בונפרטה, כי מעולם לא הכירו בתואר הקיסרי שלו. צנזורה קפדנית ניתקה את לונגווד מהנעשה באירופה: כל חבילה וכל מכתב נפתחו ונבדקו, ורבים מהם הוחרמו. אפילו פסלון קטן של בנו בן החמש, מלך רומא (Napoléon II, 1811–1832), עוכב בידי לואו, שמא הוסתר בו מסר סודי.
לא פלא שהפגישה הראשונה בין נפוליאון ללואו הסתיימה בטונים צורמים. לפגישה השנייה הגיע לואו עם תוכניות לבניית בית חדש לנפוליאון, ניו לונגווד (New Longwood), כי הבריטים הגיעו למסקנה שהבית הקיים אכן אינו ראוי למגורי אדם. נפוליאון לא שש לשתף פעולה, כי היה בכך משום הכרה בזכותם להחזיק אותו בסנט הלנה. לואו פרש את התוכניות על השולחן ושאל: “באיזה מקום אתה רוצה שהבית ייבנה?”. “אני יכול לבחור כל מקום?” שאל נפוליאון בפליאה. “כן”, השיב לואו, “בתנאי שאני אאשר”. התשובה הרתיחה את דמו של מי ששלט באירופה בלי מצרים חמש עשרה שנה, ועכשיו נדרש להיות כפוף לרצונו של פקיד קטן. הוא הגיב, אם כי באיפוק מה:
“אינני יכול להבין את ההתנהגות של הממשלה שלך כלפיי. האם הם רוצים להרוג אותי? האם באת לכאן כדי להיות התליין שלי, הסוהר שלי? כששמעתי על בואך לאי, חשבתי שכקצין צבא יהיו לך נימוסים טובים יותר משל האדמירל קוקברן, שכאיש ים בוודאי מחוספס יותר, אף שלא מצאתי דופי בלבו. אבל איך אתה מתייחס אליי? זה עלבון להזמין אותי לארוחת ערב ולקרוא לי גנרל בונפרטה. אני הקיסר, הקיסר נפוליאון!”
תשובתו של לואו הייתה ברוח אישיותו הקטנה:
“אדוני, לא באתי לכאן כדי שיעליבו אותי. אם אינך מעוניין לדבר על התוכנית לשיפור המגורים, אעזוב.”
נפוליאון פגש את לואו ארבע פעמים נוספות, האחרונה ב-18 באוגוסט 1816. אחר כך סירב לראות אותו, ובחמש השנים שנותרו לו בסנט הלנה הם לא נפגשו אפילו פעם אחת. לא זו בלבד: נפוליאון גם הפסיק לרכוב סביב לונגווד, כי לא הסכים עוד שקצין בריטי ילווה אותו.
גינה, כלי כסף ורופא אירי
את מרצו הפנה נפוליאון לפרויקט חדש: גננות. הוא החליט להקיף את לונגווד בגינה צרפתית, וניגש לפרויקט כמו למסע מלחמה. תחילה הוקמה גדר גבוהה שהסתירה מעיני הצופים הבריטים את הנעשה מאחוריה. אחר כך חילק תפקידים: הוא עצמו קם ראשון בבוקר, העיר את כולם ונרתם לעבודת האדמה. הפרויקט החזיק אותו פעיל חודשים אחדים, ואז דעכה ההתלהבות. הוא הסתגר בלונגווד, ובלי פעילות גופנית עלה הרבה במשקל, ובריאותו הלכה והידרדרה.
לואו כעס על החרם שהטילו עליו הצרפתים, ונקם בכך שצמצם את אספקת המזון ללונגווד, בטענה שהצרפתים בזבזנים וזללנים, טענה שהייתה בהחלט נכונה. אנשי לונגווד הגיבו בכך שאספו את כלי הכסף מהבית, עיוותו אותם ומכרו אותם בג’יימסטאון כדי לקנות מזון, וכמובן דאגו שהשמועה תדלוף לאירופה ותציג את הבריטים, ובראשם לואו, כחנוונים קמצנים.
התגובה עבדה. לואו חידש את אספקת המזון כמקודם, אבל הפרנויה שלו גברה. יותר מכול פחד שנפוליאון יימלט מהאי ויציג אותו במצב מביך, כמו המצב שאליו נקלע הנציג הבריטי באלבה, סר ניל קמפבל (Neil Campbell, 1776–1827), שנפוליאון חמק מתחת לאפו. הוא היה חייב עיניים ואוזניים בתוך לונגווד, ופנה לרופא האישי של נפוליאון, ד”ר בארי אדוארד או’מירה (Barry Edward O’Meara, 1786–1836).
או’מירה היה רופא בצי הבריטי, ממוצא אירי, ששימש רופא הבלרופון. הוא התנדב ללוות את נפוליאון לסנט הלנה כרופאו האישי, אחרי שהרופא הצרפתי קיבל “רגליים קרות” כששמע לאיזה אי נידח יצטרך להפליג. בין או’מירה לנפוליאון נרקמה ידידות אמיצה, גם כי או’מירה היה אדם אינטליגנטי, וגם כי שלט היטב בצרפתית ובאיטלקית.
לואו זימן את או’מירה לבית המושל, פלנטיישן האוס (Plantation House), הבית הגדול באי, ותחקר אותו על הנעשה בלונגווד. או’מירה לא שיתף פעולה. הוא מסר ללואו רק את התלונות של יושבי לונגווד עליו, והתריע שמצב בריאותו של נפוליאון מידרדר, ושלואו יוחזק אחראי למותו.
חמתו של לואו בערה בו, והוא סילק את או’מירה מהאי ב-1818. או’מירה הגיע ללונדון, הודח מהשירות בצי, ופרסם ב-1822 ספר בשם Napoleon in Exile, or A Voice from St. Helena (“נפוליאון בגלות, או קול מסנט הלנה”), שבו גילה לעולם את המתרחש בין כותלי לונגווד והמיט קלון נצחי על לואו. נפוליאון נקם את נקמתו.
1818–1819: הפמליה מתפוררת
בינתיים הפמליה שסביב נפוליאון הלכה והצטמצמה. הראשון שהחליט לעזוב היה גורגו. הוא לא גורש אלא עזב מרצונו, וזה היה מפתיע, כי גורגו היה הנאמן מכולם. אלא שהנאמנות שלו הייתה כה רבה עד שנעשתה מעיקה. נפוליאון אמר עליו: “הוא מקנא באהבתו אליי. חי השטן, אני לא אשתו, ואני לא יכול לשכב איתו”.
מצד אחד, גורגו היה האינטליגנט ביותר מבין אלה שנותרו בסנט הלנה. נפוליאון לא העריך במיוחד את האינטלקט של ברטראן ושל מונתולון, ועם גורגו יכול היה לשוחח על נושאים שברומו של עולם, וגם על מתמטיקה. מצד שני, גורגו היה חם מזג ונוטה לריב. הוא הסתכסך עם כל יושבי לונגווד, ובמיוחד עם מונתולון, והיה נעלב בקלות. יום אחד סיפר לנפוליאון שהציל את חייו בקרב בבריאן (Brienne-le-Château) ב-1814, ונפוליאון אמר שאינו זוכר דבר כזה. עשן יצא מאפו ומאוזניו של גורגו.
יש התולים את עצבנותו בכך שהיה הרווק היחיד בלונגווד, כי ברטראן ומונתולון היו עם נשותיהם. נפוליאון יעץ לו לעשות אמבטיות קרות, אבל גורגו חיפש פורקן בג’יימסטאון, ובא להתלונן שאין לו מספיק כסף לבילויים. נפוליאון השיב לו:
“אנחנו נמצאים כאן בשדה המערכה, אדוני הגנרל. מי שבורח משום שאין לו מספיק כסף הוא מוג לב. אינני חייב לך תודה. בצרפת היו תולים אותך.”
גורגו השיב:
“אדוני, שירתתי אותך בהתלהבות ובנאמנות. הקרבתי למענך את החופש שלי ואת עצם קיומי, ואתה זונח אותי.”
אמר לו נפוליאון:
“מה הם ההפסדים שלך? על איזו מצוקה אתה מדבר? אתה מדבר על כך שהאושר שלך נפגע. אני איבדתי את האימפריה שלי, את הגאווה שלי. אתה פגיע וחלש, אתה גורם לי לרחם עליך.”
גורגו עזב את סנט הלנה במרץ 1818, ונפוליאון קיבל את עזיבתו ברגשות מעורבים.
העזיבה הבאה כאבה לנפוליאון יותר. לואו גירש את משפחת באלקומב, כי חשד שויליאם באלקומב מסייע לאנשי לונגווד להבריח מכתבים לאירופה, חשד שכנראה היה מבוסס. בטסי באה להיפרד מנפוליאון, ונחרדה ממה שראתה:
“פניו לבשו גוון של שעווה צהובה. לחייו היו נפולות ונתלו כשקים משני צדי פניו. קרסוליו היו נפוחים, והבשר בלט, נתלה וכיסה חלק מנעליו. הוא נתמך ביד אחת בשולחן, וביד השנייה בכתפו של משרתו, כדי לעמוד.”
“הוא אמר לי: “את מפליגה לאנגליה ומשאירה אותי למות על הסלע הזה. הביטי בהרים הנוראים האלה, אלה חומות הכלא שלי. בקרוב תשמעי שהקיסר נפוליאון מת”. פרצתי בבכי, והרגשתי שלבי נשבר.”
ביולי 1819 עזבה גם אלבין דה מונתולון. יש אומרים שאחת הבנות שילדה בסנט הלנה, ז’וזפין, דמתה לנפוליאון כשתי טיפות מים, ולשמועה הזאת בהחלט היו רגליים.
מותו של נפוליאון בסנט הלנה
5 במאי 1821: “צרפת, הצבא, ראש הצבא, ז’וזפין”
מצב בריאותו של נפוליאון המשיך להידרדר במהירות. מאז 1819 טיפל בו רופא קורסיקני, פרנצ’סקו אנטומרקי (Francesco Antommarchi, 1789–1838), שנשלח אליו מאירופה. לואו שלח אליו גם את כל הרופאים הצבאיים שבאי, ונפוליאון גירש אותם. הוא לא סבל רופאים בכלל, ורופאים אנגלים בפרט. רק עם רופא אחד נוצר קשר מסוים: ד”ר ארצ’יבלד ארנוט (Archibald Arnott, 1772–1855), רופא גדוד החי”ר ה-20. לו אמר נפוליאון:
“זו הכנסת האורחים של הממשלה שלך! הרצח שלי תוכנן בקפידה. הדסון לואו מונה לשמש התליין שלי, להוציא לפועל את גזר דין המוות שהחליטו עליו השרים שלך. אתם תסיימו כמו הרפובליקה הגאה של ונציה. באשר לי, שמת על סלע דוחה, אני מוריש את החרפה של מותי לבית המלוכה של אנגליה.”
בחודשים הראשונים של 1821 החל נפוליאון לכתוב את צוואתו. בסעיף 5 כתב:
“אני מת בטרם עת. נרצחתי בידי האוליגרכיה האנגלית והרוצח השכיר שלה. לא יעבור זמן רב, והעם האנגלי ינקום את מותי.”
ב-5 במאי 1821, 11 דקות לפני השעה שש בערב, נשם נפוליאון את נשימתו האחרונה. הוא היה בן 51. לפי עדויות המלווים, מילותיו האחרונות היו “צרפת, הצבא, ראש הצבא, ז’וזפין”.

גופתו הונחה בלונגווד במשך יומיים, וכל באי האי עברו על פניה. חייל אנגלי אמר לבנו הקטן: “הסתכל היטב בנפוליאון, בני. זה האדם הגדול ביותר בעולם”.
הקבר בלי שם, והשיבה לפריז
מסע ההלוויה יצא מלונגווד אל עמק הגרניום (Geranium Valley), לא הרחק מהבית, למקום שבו אהב נפוליאון לשבת ליד מעיין קטן, בצל עצי ערבה. על המצבה לא נחקק דבר, כי הבריטים לא הסכימו שייחקק עליה השם נפוליאון לבדו, והצרפתים לא הסכימו לשם בונפרטה.

נפוליאון לא נשאר שם לנצח. ב-1840 שלח המלך לואי פיליפ (Louis-Philippe, שלט 1830–1848) משלחת לסנט הלנה, שהוציאה את הארון מהקבר והביאה אותו לפריז. ב-15 בדצמבר 1840 הובא הארון לכנסיית האינווליד (Les Invalides), ומאז 1861 נח נפוליאון בקבר המפואר שמתחת לכיפה.

מקום הקבר הריק בסנט הלנה פתוח לביקור עד היום, וכמו לונגווד והביתן של הבריארס, הוא שייך לצרפת.
היינה ולרמונטוב: המשוררים שהספידו את הקיסר
היינריך היינה (Heinrich Heine, 1797–1856), המשורר היהודי הגרמני הגדול, הספיד את נפוליאון בספרו “לה גראן” (Le Grand):
“הקיסר מת. על אי שומם בים האטלנטי, שם קברו הבודד, והוא, אשר הארץ הייתה צרה לו מדי, שוכב במנוחה תחת התלולית, שחמישה ערבי בכה מורידים עליה ביגון את שערותיהם הירוקות, ופלג צנוע מפכה על פניהם, נוהה בתוגה. אין כתובת על מצבתו, אבל קליאו, בחרט אמת וצדק, כתבה עליה מילים לא נראות, אשר כאובות מארץ יישמע קולן לאלף דור: “בריטניה, לך הים, אבל אין בים די מים לשטוף את החרפה שהנחיל לך המת הגדול במותו”.”
באותו ספר כתב גם:
“אך יש יום ובריטניה איננה עוד. קברות וסטמינסטר הרוסים, עפר מלכיהם נשכח מלב, וסנט הלנה הוא הקבר הקדוש, ואליו נוהרים עמי מזרח ומערב באוניותיהם, על כל צבעי דגליהן, ומאמצים בלבם את הזיכרון הגדול של מפעלות הגואל החילוני, אשר התענה תחת ידי הדסון לואו, ככתוב באוונגליונים של לאס קאז, או’מירה ואנטומרקי.”
מעריץ נוסף, המשורר הרוסי מיכאיל לרמונטוב (Mikhail Lermontov, 1814–1841), שיש האומרים שהוא גדול אפילו מפושקין, כתב שיר בשם “סנט הלנה”:
“נפרוס שלום לאי מצניע שבת, שעל חופו בחיזיון את מרחקי צרפת, על ראש מחשבת, הרבה לשאת נפוליאון. בן ים, בלב ימים נחלת קבר, הנה תגמול על כל סבלות הרוע, כי לא זכתה ממלכת שוד ושבר כי הגאון ישכון בעפרה. גולה קודר, קורבן גורל הפרע והמעילה באמון. הוא מת כמו שחי, ללא אבות וזרע, אבל גיבור בכישלונו. בלהטי גורל הוא גח מבטן, והשמיימה בסופה עלה. הוא זר היה ליקום, הכול היה בו סתר, יום התעלות, שעת מפלה.”
שאלות ותשובות על נפוליאון בסנט הלנה
איפה נמצא האי סנט הלנה?
מתי הוגלה נפוליאון לסנט הלנה?
למה הבריטים בחרו דווקא בסנט הלנה?
היכן גר נפוליאון בסנט הלנה?
מתי וממה מת נפוליאון?
איפה קבור נפוליאון היום?
מה פירוש השורה “סנט הלנה, אי קטן” שכתב נפוליאון?
עוד בנושא