פריז שוחררה על ידי בעלות הברית באוגוסט 1944. שארל דה גול הצליח לשכנע אותן לא להפוך את צרפת לאזור כיבוש, כפי שנעשה במערב גרמניה ובאוסטריה. “הרפובליקה הרביעית”, שקמה על חורבותיה של הרפובליקה השלישית ומשטר וישי, סבלה מחוסר יציבות פוליטי חריף. חוסר יציבות זה נבע הן משיטת הבחירות היחסית והן משתי מלחמות קולוניאליות שבהן הייתה צרפת מעורבת: מלחמת הודו-סין (וייטנאם) ומאוחר יותר, מלחמת אלג’יריה.
בסופו של דבר, בשנת 1958, הביא חוסר היציבות לקריסת הרפובליקה הרביעית. דה גול נקרא לשוב לקדמת הבמה, והקים את “הרפובליקה החמישית”, הקיימת עד ימינו. חוקת הרפובליקה החדשה הפכה אותו לשליט בעל סמכויות נרחבות (לא בכדי אחד מכינוייו היה “שארל ה-11”). עם זאת, הוא הצליח להביא לצרפת יציבות ופריחה כלכלית, שנמשכה עד תחילת שנות ה-70.
שנות ה-50 וה-60 התאפיינו בפריחה אינטלקטואלית ותרבותית. סארטר, דה בובואר וקאמי יצרו את פילוסופיית האקזיסטנציאליזם בבתי הקפה של פריז (קפה “פלור” ו”לה דה מאגו” הם המפורסמים שבהם). מעט אחריהם, פיתח פוקו את הפילוסופיה הפוסט-מודרניסטית, שהתפשטה כאש בשדה קוצים באוניברסיטאות ברחבי העולם, וזרעה את זרעי התקינות הפוליטית. לא בכדי, יש המכנים את הפילוסופיה של פוקו, כפי שכינו בעבר את מחלת העגבת: “המחלה הצרפתית”.
במקביל לפריחת הפילוסופיה, פרחו גם השאנסונים. תקופה זו הייתה ללא ספק תור הזהב של הזמר הצרפתי, עם אמנים גדולים מהחיים כמו איב מונטאן, ברברה, ז’ולייט גרקו, אדית פיאף וז’ורז’ ברסנס. כמה הייתי נותן עבור מכונת זמן שתחזיר אותי לאולמות ה”בובינו” וה”אולימפיה” של אותה תקופה, כדי שאוכל לראות אותם על הבמה.
באותה עת, עברה פריז מהפכה אורבנית נוספת, שכללה בניית אזורים מודרניים חדשים כמו “לה דפאנס” ושימור אזורים ישנים – צעד מהפכני לזמנו, שכן לאורך ההיסטוריה העדיפו הצרפתים להרוס את הישן ולבנות חדש במקומו.
מי שהוביל את מהפכת השימור היה אנדרה מאלרו, שר התרבות האגדי. במקום להרוס את רובע המארה, ששנים של הזנחה הפכו אותו לאזור מוכה עוני, הוא החליט להשקיע סכומי עתק בשיפוצו. התוצאה: המארה הפך לאחד הרבעים האהובים והתוססים בפריז, המשלב ארמונות עתיקים עם בוטיקים אופנתיים ומקומות בילוי טרנדיים.
פריז מ-1968 ועד ימינו: בנייה בצל דעיכה
כפי שראינו, שנות ה-60 היו שנים של צמיחה ושגשוג. אולם, כל זה החל להתהפך בשנת 1968. בדומה לתקופות פריחה אחרות, כמו ה”בל אפוק”, רחשו מתחת לפני השטח זרמי עומק של תיעוב כלפי הסדר הקיים.
בשנות ה-60, היו אלה הסטודנטים, שהושפעו מרעיונות מרקסיסטיים ופוסט-מודרניסטיים. התוצאה הייתה “מרד הסטודנטים”, שפרץ במאי 1968 בעקבות אירוע שולי לכאורה (איסור על כניסת סטודנטים למגורי סטודנטיות באוניברסיטת נאנטר). המרד התפשט במהירות לפריז, והגדה השמאלית, שם שכנו רוב הפקולטות של הסורבון, הפכה לשדה קרב שבו השליכו הסטודנטים אבני מרצפות על השוטרים (זו הסיבה שרחובות רבים בפריז מכוסים כיום באספלט ולא באבנים).
מהשלכות מרד הסטודנטים של אותה שנה, צרפת סובלת עד ימינו. ממדינה עובדת ויוצרת, היא הפכה בעיני רבים למדינה ממורמרת ועצלנית, המתפרצת מדי פעם בהתקפי זעם שמתבטאים בשביתות אינסופיות ובמהומות (כמו מחאת ה”אפודים הצהובים”).
כדי להתמודד עם התסיסה החברתית, זכו חלקים נרחבים מהעובדים בצרפת לתנאים סוציאליים מפליגים (חודש-חודשיים חופשה בשנה, שבוע עבודה מקוצר, יציאה לפנסיה בגיל מוקדם ועוד). התוצאה לא איחרה לבוא. החל משנות ה-70, סובלת צרפת ממיתון שהולך ומחריף, ובשנים האחרונות גם מאבטלה גואה.
במקביל להרחבת מדינת הרווחה, פתחה צרפת בשנות ה-60 וה-70 את שעריה להגירה המונית מצפון אפריקה. התוצאה הייתה צמיחה מואצת של האוכלוסייה המוסלמית, שחלקה הגדול מתקיים מקצבאות. הגידול באוכלוסייה זו הוביל ליצירת גטאות בפרברי הערים, שחלקם הפכו לאזורים שהמשטרה נמנעת מלהיכנס אליהם. תהליך זה האיץ את ההידרדרות הכלכלית של צרפת, ובמקביל הביא עמו גל טרור חסר תקדים, שהגיע לשיאו בפיגועים ב”שרלי הבדו” ובבטקלאן. האם זה אומר שצרפת, ופריז בפרט, הפכו לאזורים מסוכנים ובלתי נסבלים? כלל וכלל לא.
למרות המשברים הרבים שחוותה בעשורים האחרונים, צרפת היא עדיין מדינה עשירה וחזקה. במהלך שנות ה-70, ה-80 וה-90, השקיעו ממשלות צרפת סכומי עתק במפעלי בנייה ושיפוץ, שמהם נהנים תיירים רבים מדי שנה: ממרכז פומפידו, שהפך לאחד המוזיאונים המצליחים בעולם, דרך הסבת תחנת הרכבת הישנה למוזיאון ד’אורסה, ועד לשיפוץ המאסיבי של הלובר. כל אלה, לצד אוכל נהדר, תחבורה ציבורית מעוררת קנאה ואלפי שנות היסטוריה, הופכים את פריז למקום שאי אפשר לוותר עליו.
רוצים לקרוא עוד על ההיסטוריה של פריז?
זוהי סופה של סדרת הכתבות על ההיסטוריה של פריז. אני מקווה שנהניתם מהמסע בזמן. אתם מוזמנים לקרוא כתבות נוספות על תקופות שונות בתולדותיה של עיר האורות.
