כשאומרים “אטרטה”, רובנו מדמיינים מיד את הצוקים הלבנים והאדירים, את קשת האבן שצוללת אל תוך מי התעלה הקרירים, ואת המחט האגדית שניצבת כזקיף בודד מול גלי האוקיינוס. ואיך אפשר שלא? זהו אחד הנופים הדרמטיים והמצולמים ביותר בצרפת כולה. אבל הרשו לי לגלות לכם סוד קטן, כזה השמור לפרנקופילים אמיתיים: היופי עוצר הנשימה הזה הוא רק קצה הקרחון.
כי אטרטה היא לא רק נוף. היא סיפור. למעשה, היא מארג של סיפורים שנשזרו זה בזה לאורך מאות שנים. סיפורים על ויקינגים אכזריים וקדושות נואשות, על מלכות גולות ודייגים עניים, על ציידים של אור ועל ג’נטלמן-פורץ אחד ששינה את פניה לנצח.
לפני שאתם עולים על הצוקים כדי לצלם את הסלפי המושלם, בואו נצלול יחד אל תוך ההיסטוריה המרתקת הזו, כי להכיר אותה זה להביט באותם צוקים ולראות בהם עולם ומלואו.
ממעמקי האגדה: ויקינגים, קדושים ושורשים נסתרים
סוד השם הנורדי
ההיסטוריה של אטרטה מתחילה, כמו סיפור טוב, בתעלומה: מקור השם שלה. במשך שנים רבות, היסטוריונים רומנטיקנים של המאה ה-19 היו בטוחים שמדובר בשם לטיני כלשהו, אולי צירוף מילים שפירושו “דרך אבנים”. אבל האמת, כפי שהתגלתה במחקרים מודרניים, מרתקת הרבה יותר ומובילה אותנו צפונה, אל ארצות הפיורדים הקרות.
השם הקדום ביותר של המקום, כפי שהוא מופיע בכתבים מהמאה ה-11, הוא “Strutat” או “Strutart”. בלשנים מודרניים מאמינים שהמקור הוא בנורדית עתיקה, שפתם של הוויקינגים שפשטו והתיישבו בנורמנדי. ישנן שתי סברות עיקריות: האחת גורסת שהשם הוא שילוב של המילה “Stakkr” (סלע גבוה בים) ו-“Stútr” (זקוף), תיאור מושלם למחט המפורסמת.
הסברה השנייה, והסבירה יותר בעיניי, קושרת את השם לאדם ספציפי – ראש שבט ויקינגי בשם סטיר (Styrr). לפי תיאוריה זו, “אטרטה” פירושה “האחוזה של סטיר”. כך או כך, דבר אחד בטוח: עוד לפני שהפכה לפנינה תיירותית, אטרטה הייתה מאחז ויקינגי, פיסת אדמה פראית שגברי הצפון חמדו לעצמם.
אגדת הגברת אוליב והפלישה הוויקינגית
איך אפשר לדבר על ויקינגים בלי סיפור עסיסי? האגדה המקומית המפורסמת ביותר מספרת על גברת אוליב (Dame Olive), אישה קדושה ועשירה שנהגה לכבס את בגדיה במעיין מים מתוקים שנבע על החוף. אולי תשאלו את עצמכם מדוע אישה עשירה ועצמאית מכבסת את בגדיה בעצמה? ובכן, האגדה מספרת שהייתה זו הדרך שלה לשמור על צניעות וענווה, ולהישאר קרובה לחיי פשוטי העם.
יום אחד, בעודה שקועה במלאכתה, הגיחו מהים סירות ארוכות של ויקינגים צמאי דם וביזה, שמטרתם הייתה לחטוף אותה ואת אוצרותיה. בצר לה, כרעה אוליב על ברכיה והתפללה לאל שיציל אותה. פופאי המלח, אהובה המפורסם, לא הגיח משום מקום עם פחית של תרד, אבל תפילתה נענתה בדרך דרמטית לא פחות. כבמטה קסם, התחוללה סופה אדירה. השמיים השחירו, הים געש, וגלים אימתניים ריסקו את ספינות הוויקינגים אל הסלעים. אוליב ניצלה.
היא כמובן עמדה בהבטחתה והחלה בבניית כנסיית נוטרדאם, אבל כאן הסיפור מקבל טוויסט נוסף. בכל לילה, השטן, שכעס על כישלון הוויקינגים, היה מעביר את האבנים שהונחו במהלך היום ממרכז הכפר אל הגבעה המרוחקת. לבסוף, הבינה אוליב את הרמז ובנתה את הכנסייה במקומה הנוכחי, הרחק מהים. זו הסיבה, כך מספרת האגדה, שהכנסייה המרכזית של אטרטה ניצבת במקום כל כך לא צפוי.
תחת צילה של פקאן
כנסיית נוטרדאם ד’אטרטה אכן מרשימה בגודלה, וגודלה נראה כמעט לא פרופורציונלי לכפר הדייגים הקטן שהייתה אטרטה באותה תקופה. הסיבה לכך אינה השטן, אלא כוח ארצי, חזק ומרושע לא פחות: הכנסייה עצמה.
בימי הביניים, אטרטה הייתה תחת חסותה של המרכז הדתי והפוליטי האזורי – המנזר הבנדיקטיני האדיר של העיר פקאן (Fécamp). הכנסייה של אטרטה, שנבנתה בין המאות ה-11 וה-13, היא למעשה העתק מוקטן ומבוצר של כנסיית המנזר בפקאן. זו הייתה דרכם של הנזירים להפגין את כוחם ושליטתם. הם בנו מבנה מרשים ששידר מסר ברור לכל דייג מקומי ולכל ספינה חולפת: כאן שולטת פקאן. הארכיטקטורה, אם כן, לא הייתה רק עניין של אסתטיקה, אלא הצהרה פוליטית חקוקה באבן.
שנים של שקט יחסי: בין מלחמות למלכים
התקופה שבין סוף ימי הביניים לעלייתה של אטרטה כעיירת נופש נראית שקטה יחסית, אך היא לא הייתה נטולת אירועים. הכפר המשיך להתקיים תחת השפעתה של פקאן, אך גם זכה למעמד מיוחד משלו. כבר מהמאה ה-13, נשאה אטרטה את התואר “Prévôté Royale” (נציבות מלכותית), והייתה תחת חסותם של אדוני בֶּנוּבִיל (Bénouville), ששמרו עליה בשם המלך עד למהפכה הצרפתית.
הקרבה לאנגליה והחשיבות האסטרטגית של התעלה הפכו את אטרטה, יותר משכנתה פקאן, לספקית ספינות עבור מלך צרפת, פיליפ ה-6 (Philippe VI, שלט 1328-1350), במלחמותיו מול האנגלים במאה ה-14. אך הים, שסיפק הגנה ופרנסה, גם ידע להראות את זעמו. ב-15 בינואר 1525, אסון נורא פקד את הכפר כאשר גל אדיר הציף אותו לחלוטין, אירוע טראומטי שנחרט בזיכרון הקולקטיבי של הקהילה.
המאה ה-18: חיים על קו המים
צדפות למלכה ודלות לדייגים
במשך מאות שנים, החיים באטרטה היו קשים ולעיתים מסוכנים. הקהילה התבססה כולה על דיג, עבודה פיזית מפרכת שהייתה תלויה בחסדי הים. משפחות שלמות חיו בצניעות, בבקתות נמוכות עם גגות קש, לעיתים קרובות קבורות למחצה באדמה כדי להתגונן מפני שיטפונות הבוץ שגלשו מהעמק בגשמים עזים.
אבל אפילו בפינה נידחת זו, הבליח מדי פעם זוהר מלכותי. בשנת 1777, הוקמו למרגלות הצוקים פארקים מיוחדים לגידול צדפות (Oysters). אך אלו לא היו צדפות רגילות. הן יובאו במיוחד מקנקאל (Cancale) שבברטאן ו”טופחו” במי הים והמעיינות המתוקים של אטרטה, כל זאת למען מטרה נעלה אחת: שולחנה של המלכה מארי אנטואנט (Marie Antoinette 1755-1793) בורסאי.
הניגוד הזה, בין חיי הדלות של הדייגים המקומיים לבין המותרות האקזוטיות שסופקו לחצר המלוכה, בישר את עתידה של אטרטה. הוא סימן את תחילת הדרך של הכפר הקטן הזה, ממקום שממנו שולים אוצרות מהים, למקום שהוא בעצמו אוצר נחשק על ידי האליטה הפריזאית.
אגדת “החור באיש”
הים שסיפק פרנסה גם גבה מחיר כבד. סערות פתאומיות וגלים אדירים הפכו כל יציאה לדיג להימור. אחת האגדות המפורסמות ביותר, שממחישה את הסכנה הזו, היא סיפורו של “החור באיש” (Le Trou à l’Homme), מערה טבעית בבסיס צוק ד’אבל (Falaise d’Aval).
הסיפור מספר על ספינה שוודית שנטרפה בסערה איומה בשנת 1792. כל אנשי הצוות טבעו, פרט למלח אחד. הגלים האדירים הטילו אותו בעוצמה אל תוך המערה הזו. הוא נמצא שם 24 שעות לאחר מכן, פצוע ומותש, אך בחיים. המערה, שמאז נושאת את שמו, הפכה לסמל של תקווה והישרדות אל מול כוחו ההרסני של הטבע.
המאה ה-19: הולדתה של אגדה מודרנית
אלפונס קאר והמצאתה של עיירת נופש
המהפך הגדול בחייה של אטרטה הגיע במאה ה-19, והוא לא נבע מסופה בים או מצו מלכותי, אלא מעטו של סופר. הסופר והעיתונאי אלפונס קאר (Alphonse Karr 1808-1890) “גילה” את אטרטה ופרסם עליה רומן מצליח שהפך אותה בן לילה ליעד אופנתי.
קאר עצמו התלונן מאוחר יותר במרירות מהולה בהומור:
“גיליתי את מקום המפלט הזה, והוא נפל קורבן לפלישה… נראה שאני תופס יותר מדי מקום ומעמיס על המקומות שאליהם הם באו להצטופף סביבי”.
הוא היה, אם תרצו, ה”משפיען” הראשון של אטרטה. בעקבות כתביו, נסללו דרכים חדשות מלה האבר ומפקאן, ובשנת 1852 נפתח הקזינו הראשון. פתאום, כולם רצו חתיכה מאטרטה.
האופנה החדשה משכה לאטרטה לא רק בוהמיינים פריזאים, אלא גם דמויות מהמעלה הראשונה. שאטו דז אייג (Château des Aygues) המפואר, למשל, שימש כמעון הקיץ של לא פחות משתי מלכות ספרדיות גולות: המלכה האם מריה כריסטינה דה בורבון-שתי הסיציליות (Maria Christina of the Two Sicilies 1806-1878) ובתה, המלכה איזבלה השנייה (Isabella II 1830-1904). נוכחותן הוסיפה נופך של זוהר ויוקרה בינלאומית לכפר הדייגים שהפך לעיירת נופש.
פלישת האמנים: קורבה, מונה והציידים אחר האור
אבל הכוח האמיתי שעיצב את דמותה של אטרטה היו האמנים. הם נהרו אליה בהמוניהם, מוקסמים מהאור המיוחד, מהצורות הדרמטיות של הצוקים ומהאווירה האותנטית. שני ענקים בולטים במיוחד: גוסטב קורבה (Gustave Courbet 1819-1877) וקלוד מונה (Claude Monet 1840-1926). הם עמדו מול אותו נוף בדיוק, אך ראו שני עולמות שונים לחלוטין, ובכך סיפרו, דרך אטרטה, את סיפור המהפכה הגדולה בתולדות האמנות.
גוסטב קורבה, אבי תנועת הריאליזם, הגיע לאטרטה בקיץ 1869. הוא לא חיפש יופי אידילי. הוא חיפש את הכוח הגולמי, את האמת החומרית של הטבע. בציוריו המפורסמים, כמו “הגל”, הוא השתמש בסכין פלטה כדי למרוח שכבות צבע עבות, ותיאר את הים לא כמשטח כחול ושליו, אלא כמאסה אדירה, כמעט אלימה, של מים וקצף המתנפצת על סלעים מוצקים. קורבה צייר את הנצח, את החומר, את מה שהיה שם מיליוני שנים ויישאר עוד מיליונים.
ואז הגיע קלוד מונה. בין השנים 1883 ל-1886, הוא הפך את אטרטה לאובססיה, וצייר שם קרוב ל-90 בדים. בניגוד לקורבה, מונה לא חיפש את הנצחי, אלא את הרגעי, את החולף. הוא צד את האור. מכתביו מאותה תקופה מלאים תסכול מהשמש שמסתתרת, מהגאות שמשתנה מהר מדי, מהרוח שלא מאפשרת לו לעבוד.
חברו, הסופר מופאסאן, תיאר אותו בצורה מושלמת:
הוא כבר לא היה צייר, באמת, אלא צייד. הוא הלך, ואחריו ילדים שנשאו את בדיו, חמש או שש יצירות המתארות את אותו נושא בשעות שונות ועם אפקטים שונים.
מונה לא צייר את הסלע, הוא צייר את האופן שבו אור השקיעה נשבר עליו באותו רגע בדיוק.
גי דה מופאסאן: הילד שחזר הביתה
אי אפשר לספר את סיפורה של אטרטה מבלי להזכיר את גי דה מופאסאן (Guy de Maupassant 1850-1893). עבורו, זה לא היה עוד יעד נופש; זה היה הבית. לאחר שהוריו נפרדו, הוא עבר לגור עם אמו ב”וילה דה ורגי” (Villa des Verguies) באטרטה, ובילה שם ילדות חופשית ומאושרת.
שנים לאחר מכן, כשהפך לסופר מפורסם ומצליח, הוא עשה את הדבר שרבים מאיתנו חולמים עליו: הוא חזר. עם הכסף שהרוויח מהצלחותיו הספרותיות הראשונות, הוא בנה לעצמו את בית חלומותיו, “לה גייט” (La Guillette), בסגנון ים-תיכוני שאהב. בגינה הוא אפילו הציב “קאלוג'” – סירת דייגים ישנה שהוסבה למגורים עבור המשרת שלו. אטרטה הייתה עבורו סגירת מעגל: המקום שסימל את חירות נעוריו הפך לסמל הצלחתו כגבר.
המאה ה-20: בין מסתורין למלחמה
ארסן לופן והמחט שהציתה את הדמיון
אם המאה ה-19 הפכה את אטרטה למפורסמת, המאה ה-20 הפכה אותה לאגדית. האחראי לכך הוא אדם אחד: הסופר מוריס לבלאן (Maurice Leblanc 1864-1941), שחי בעצמו באטרטה בווילה המקסימה “לה קלו לופן” (Le Clos Lupin), שהיום משמשת כמוזיאון.
בשנת 1909, לבלאן פרסם רומן בשם “המטמון של מלכי צרפת” (במקור L’Aiguille creuse, “המחט החלולה”). בסיפור, גיבורו הכריזמטי, הג’נטלמן-פורץ ארסן לופן, מגלה שהמחט המפורסמת של אטרטה אינה סתם סלע, אלא מבנה חלול המכיל את אוצרותיהם האבודים של כל מלכי צרפת.
ההמצאה הספרותית הזו הייתה לא פחות מגאונית. היא לקחה נוף מוכר והעניקה לו מימד חדש של מסתורין והרפתקה. פתאום, המחט לא הייתה רק יצירת מופת של הטבע, אלא יעד למחפשי אוצרות. המיתוס הזה הפך לחלק בלתי נפרד מהזהות של אטרטה, ועד היום, בזכות סדרת הטלוויזיה המצליחה “לופן” בנטפליקס, תיירים מכל העולם מגיעים לחפש את סודו של ארסן לופן.
אם תרצו לצלול עוד יותר לעומק דמותו של הג’נטלמן-פורץ, אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה המקיפה שלי על ארסן לופן.
מנופש למרפא: אטרטה במלחמת העולם הראשונה
שנים ספורות לאחר שלופן כבש את דמיונם של הקוראים, מציאות אכזרית הרבה יותר פלשה לאטרטה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עיירת הנופש השלווה שינתה את פניה לחלוטין. המלונות המפוארים, הווילות הגדולות והקזינו הוסבו לבתי חולים צבאיים.
במשך ארבע שנים, אטרטה שימשה כבית החולים הכללי מספר 1 של הצבא הבריטי, וטיפלה באלפי פצועים שהגיעו מהחזית המדממת. בשנת 1917, הצטרפו גם האמריקאים, שהקימו את בית החולים מספר 2. בית הקברות הצבאי של חבר העמים הבריטי, הממוקם בשקט ליד הכנסייה העתיקה, הוא עדות דוממת לתקופה זו, עם מאות מצבות לבנות המספרות את סיפורם של החיילים הצעירים שמצאו את מותם הרחק ממולדתם.
צלקות בחומה האטלנטית: הכיבוש והשחרור
החלום של ה”בל אפוק” באטרטה, שהופר באכזריות במלחמה הגדולה, נופץ לרסיסים במלחמת העולם השנייה. עם כיבוש צרפת, הפכו הנאצים את אטרטה לנקודה אסטרטגית ב”חומה האטלנטית” – קו הביצורים שבנו לאורך החוף. בונקרים מבטון נחצבו אל תוך הצוקים הלבנים, ותותחים הוצבו במקומות שבהם פעם עמדו ציירים עם כן הציור שלהם.
המחיר הכבד ביותר היה הרס חזית הים. כדי לפנות קווי ירי למקרה של פלישה, הרסו הגרמנים את הקזינו המפורסם ואת שורת הווילות האלגנטיות מהמאה ה-19 שעמדו לאורך הטיילת. בספטמבר 1944 שוחררה העיר על ידי הדיוויזיה ה-51 של ההיילנדרים הבריטים, אך הצלקות נותרו. חזית הים המודרנית והבטונית של היום היא תזכורת תמידית לאותה תקופה אפלה.
ביקור באטרטה
עכשיו כשאתם מכירים את ההיסטוריה של אטרטה, הגיע הזמן לבקר בה. ולטובת זה בדיוק נוצרה הכתבה אטרטה: חוף של מסתורין וקסם. את הכתבה הזאת יצרה יעל סולימן, שיש לה דירה נפלאה בדוביל, ממנה אפשר להגיע בקלות לאטרטה. לבדיקת זמינות ומחירים בדירה של יעל לחצו כאן.
