אני משוטט לפעמים בארכיון האישי שלי ודולה חומרים שלדעתי לא פג תוקפם. כמו הראיון שקיימתי לפני שנים עם הזמר הנודע ז’אק ברל ופורסם ב”מעריב”. להלן הראיון ככתבו וכלשונו, שאני מצטט:
הראיון עם ז’אק ברל
ז’אק ברל הגיע לישראל לסיבוב הופעות השלישי שלו. כשקבענו להיפגש ביקש שאבוא לקחת אותו ממלונו בהרצליה. כשנכנס למכוניתי הקטנה, “חיפושית”, רגליו הארוכות וקומתו הגבוהה התקשו למצוא מקום. אני זוכר מה היה הרושם הראשון שלי כשראיתי אותו מקרוב: שינים בולטות, קומה מגודלת, לא מתאמץ להיות חביב – אבל מלא חן וקסם. הוא היה לבוש במכנסים לבנים הדוקים, חולצה אפורה פתוחה – אותו לבוש בו הופיע בערב בפני קהל רב. מקטורן היה תלוי ברישול על כתפו, תיק נסיעות מרופט בידו. דמות אופיינית לנווד, שניידותו הפכה מהרגל לייעוד.
סוד ההצלחה של ז’ק ברל
ואכן, אמר לי בקולו העמוק, ” אני אוהב לנדוד, קשה לי לשבת במקום אחד. לפני בואי לישראל הופעתי בכמאה הופעות ב-125 מקומות. בתחילת דרכי עברתי כ-100 אלף ק”מ, תחילה במועדונים או קאבארטים קטנים. כוכבי דרך במפתיע תודות למחלות שפקדו כוכבים ונתבקשתי ברגע האחרון להופיע במקומם”.
“מהו סוד הצלחתך” שאלתי.
“אני סבור שבשירי מוצאים הבריות תקוות שהם מרבים לחפש, ודאגות שהם מרבים לחוות. אני מייצג בעיניהם את כל מה שמנוגד למכונה, למשטר חיים מוגדר, ליחידת צבא”.
רצה המקרה ובהזכירו “צבא” חלפנו על פני טנקים ותותחים שהיו מוצבים בדרכנו לקראת מצעד יום העצמאות המתוכנן. למרבה הפתעתי גילה התמצאות בסוגי הטנקים והתותחים, אם כי לא הסתיר את הסתייגותו ממיפגנים צבאיים. יחד עם זאת הכחיש שהוא אנטי-מיליטריסט מושבע ואף סיפר בחיוך משועשע כי בהיותו בן 19 מילא את חובתו הלאומית ושירת שנה בחיל האוויר הבלגי. ביודעי שיש לו מטוס פרטי ורשיון טיס , שאלתי אותו אם למד לטוס בעת שירותו הצבאי. הוא פרץ בצחוק גדול.
“חס וחלילה, היה לי תפקיד שונה, חשוב מאד, אחראי מאד. עבדתי כאפסנאי והייתי אחראי על כל התחתונים של חיל האוויר המלכותי”.
הוא הסביר למה מלחמה שנואה עליו. לא משום שחש על בשרו את מוראותיה וגם לא משום שסבל מן הכיבוש הגרמני בתקופת מלחמת העולם, והיה לו הסבר אחר:
“משפחתי נחלקה לשנים בזמן הכיבוש – חלק ממנה שמר על הכבוד ונלחם במחתרת. נסתבר כי הם היו הטיפשים, לפחות בהשוואה ליחס שזכו בו לעומת היחס הנאה שניתן לחלק השני במשפחתי, אשר העדיף לשתף פעולה עם הגרמנים, להפיק רווחים ולהתעשר מכך. הייתי אז נער והתקופה ההיא השאירה בי משקע עמוק”.
מה הוא חשב על הבלגים והבורגנים?
שיריו שהוא חיבר הן את המילים והן את המנגינה – היו מלאי עוצמה והומור, קול ולב, ולכן נהגו לכנותו “ברל המצליף”. הוא ביטא דעות אפיקורסיות גם בדברים שקרובים לליבם של רוב הבריות. כשהזכרתי לו שהוא בלגי הגיב בהעויית –בוז וספקנות ואמר:
“בלגי, כן אם רוצים. אך מה זה בלגים? הבלגים אינם קיימים, זהו עם שנוצר באופן מלאכותי כתוצאה מהכיבושים הרבים במשך דורות.”
אם לא העריך במיוחד את הבלגים הוא שנא עוד יותר את החלק הפלמי שלהם. אחד משיריו האכזריים והלגלגניים ביותר מוקדש לנשים הפלמיות, והוא חשף את כיעורן באכזריות מהולה בכאב.
“עד היום הבלגים לא סולחים לי על כך, אך לבי דואב לראות את הנשים הפלמיות כפי שהן”.
אבל הבן הזה למשפחה בורגנית טיפוסית , שנא בעיקר את הבורגנים, ואחד משיריו האכזריים ביותר מוקדש להם והוא אומר: “הבורגנים הם כמו חזירים”.
ברור איפוא שהחוגים הבורגנים בעולם כולו לא סלחו לו ובמשך זמן רב – עד שהפך לכוכב שאי אפשר להתעלם ממנו – נאסרה השמעת שיריו בתחנות רדיו ממלכתיות, בעיקר בבלגיה וצרפת. “ואני גאה על כך” אמר לי אז.
מה הניע את ז’אק ברל?
“מה למעשה מריץ אותך, על מה ולמה אתה מצליף”, שאלתי.
“שני דברים מנוגדים אך גם משלימים מדריכים אותי: אני אוהב את הבריות ואז אני כותב שירים מלאי רכות. אך לפעמים הבריות מפחידות אותי ואז אני שר שירים מלאי סאטירה. מצד אחד השיר “ג’ף” משקף את אהבתי לבריות ומצד שני השיר “הבא בתור” מבטא את סלידתי ממהלך חיינו וקיצבם. בשיר הזה מדובר בבית בושת צבאי והפזמון החוזר בו הם דברי הרב-סמל השומר על הסדר וחוזר ואומר: “הבא בתור”.
הוא ביקש להדגיש באוזני כי המוטיב העיקרי בשיריו הוא הרעיון היקר לנווד טיפוסי בדמו ובנפשו: התנועה המתמדת.
“בשבילי קיימת רק אמת אחת – זוהי התנועה. תנועת ההשקפות , הרעיונות, הרגשות והאמיתויות. אני נגד רעיונות והשקפות מוגדרים, שהופכים למסולפים ברגע שמוכרים אותם. אני סבור שאין לקבוע מסמרות לגבי דבר כלשהו בחיים. כך למשל התרשמותי הראשונה מישראל בביקורי הראשון כבר אינה תקפה כיום- ישראל השתנתה וכך התרשמותי”.
אל תעזביני
בנושא אחר לגמרי הוא סיפר לי את הרקע לשיר אולי המפורסם והמצמרר ביותר שלו: “אל תעזביני”:
היה לו רומן עם אשה נשואה והם היו נפגשים בבית רעוע ומט ליפול, בקצה צוק באחד החופים בצפון אירופה – איזור שהיה אהוב עליו. בשלב מסויים הרומן הסתיים וגם הבית נהרס. הזכרון מפרשה זו הוליד את השיר.
בתום הראיון הבנתי מדוע ז’אק ברל היה משורר שכואב ומכאיב, אכזר ורחום, שונא ואוהב, וכדי להתגונן – מצליף.
לסיום הערה אישית: כשרואים את המגמה של התגברות האיסלמיזם בבלגיה, אפשר להבין למה ז’אק ברל שנא את בני עמו.
