ראיון עם רומאן גארי “הסופר הכפול” מאת גיל קיסרי

השבוע לפני 37 שנה הלך לעולמו בגיל 66 הסופר הצרפתי-יהודי רומן גארי. הוא אחד היוצרים שאני מעדיף, תודות לסגנונו וגם אישיותו. ולא רק בעיני, שכן הוא הסופר היחידי שזכה פעמיים בפרס “גונקור” היוקרתי ביותר, אם כי תחת שני שמות שונים. ואחזור לכך בהמשך. לפני כן אני רוצה להתייחס לראיון שקיימתי עמו ל”מעריב”.

רומאן גארי והיהדות

לא היו הרבה יהודים בולטים מקרב הסופרים הצרפתיים וגארי כן זכה לכך, וגם במישור הבינלאומי. אבל יהדותו לא היתה גורם מכריע. גם בתקופת הראיון שקיימתי עמו במסעדה תל אביבית, יהדותו עדיין לא היתה ברורה. הוא לא התכחש לה, אך מעולם גם לא הבליט, בהתאם לגישתו הקוסמו-פוליטית, על-לאומית ואל-לאומנית.

“נתעלם נא מיהדותי” אמר לי בראיון “זו אינה ממלאת תפקיד בהשקפותי, פרט אולי לסממן האוניברסלי שבי שהוא כנראה יהודי טיפוסי. אך זיקה ליהדות כיהודי – אין בי”.הוא הסביר: ביקורי עכשיו אצלכם נובע משיקול אנושי יותר מאשר ספרותי-מקצועי. ישראל שרויה בסכנות, נתונה בצל איומים וגם זה גורם המדרבן את סקרנותי. אני חוזר ומדגיש, לאו דווקא בגלל יהדותי”. יחד עם זאת כששאלתי אותו מוקדם יותר אם הוא יהודי השיב: “שמי במקור היה קאסף ולכם בעברית יש מילה “כסף”. מה משמעותה?” כשהסברתי לו חייך: “באמת, שם יפה, שם מוצלח”.

והוא המשיך:”אינני רגיש למושג לאום. הלאומנות לדעתי אינה שונה במהותה מן השוביניזם. אכן, פטריוטיזם הוא דבר שונה בתכלית. בישראל יש פטריוטיזם, כלומר אהבת-הזולת. אצל הערבים יש לאומנות שכל כולה שנאת הזולת”. הוא ציין, כי לדעתו ישראל מעניינת משום שהיא דוגמה נפלאה של הישג ונצחון אנושיים.

על הסכסוך הישראלי-ערבי הוא לא שש לדבר, אך ציין כי רוב ההשקפות הערביות אינן מקובלות עליו.יחד עם זאת אמר: “מגרעותיה של ישראל טמונות במעלותיה. “כאן בישראל –אמר – כולם בריאים, הכל נורמלי וסביר. ( צריך לזכור, זה היה לפני יותר מארבעים שנה). “לכן – המשיך – אם אכתוב ספר על ישראלים , העלילה לא תתרחש בישראל אלא באווירה לא-נורמלית, אקזוטית, חולנית כולשהו.
ככל הידוע לי הוא לא קיים את כוונתו זו.

זה לא היה ביקורו הראשון בארץ. בתקופת מלחמת העולם השניה שירת כטייס בכוחות צרפת החופשית ויחידת המפציצים שבה שירת היתה מוצבת בבסיס ליד עכו. “הייתי שם היום ולשדה התעופה הזה אין זכר”,אמר בעת הראיון ונזכר: “הוזעקתי לפעולה לתקוף צוללות אויב שמתקרבות לחופי הארץ. גיליתי צוללת איטלקית על פני המים, צללתי והתקפתי אך החטאתי. עד היום אני מצטער על כך, לא משום תאוות רצח חלילה אלא בגלל ההרגשה שלא מילאתי כראוי את חובתי”. והוא גם מצא לנכון להסביר לי, כאילו מצטדק, מה גרם לו להחטיא.

רומן גארי היה נשוי לשחקנית הקולנע ג,ין סיברג ונולד להם בן, דייגו. כשהיו כבר גרושים והיא כנראה היתה מכורה לסמים וקשורה לתנועות מחתרתיות של שחורים בארה”ב, היא התאבדה (היה גם חשד לרצח.) . מקורבים לגארי טענו כי הוא לא התאושש ממותה.

לידתו של אמיל אז’אר

בשלב מסויים של הצלחתו הספרותית היו מבקרים שטענו כי הוא גמר את הסוס. בתגובה – ובהתאם לאישיותו – עשה תרגיל ששם ללעג את מבקריו: הוא החל לכתוב תחת שם מושאל – אמיל אז’אר, שספריו זכו להצלחה גדולה, כדוגמת “כל החיים לפניו” שגם עובד למחזה ולסרט מצליח בבימויו של משה מזרחי ובהשתתפות סימון סיניורה.

גארי נהנה לראות את המבקרים שלו מהללים את ספריו של אמיל אז’אר ומתפתלים כשהאמת יצאה לאור. המסתורין סביב אישיותו של אמיל אז’אר הבלתי מוכר הפך למחול שדים שאילץ את גארי המסתתר להמציא עוד מעשיה ודאג שקרוב-משפחה בשם פול פופוביץ’ יתחזה לאמיל אז’אר. עוד דוגמה למוחו הקודח של גארי. היתה זו כמובן השעה היפה ובלתי צפויה של אותו פופוביץ’ עד כי נסחף והחל באמת לשחק את המשחק. זה היה יותר מדי וגארי החליט להוציא את המרצע מהשק וגילה את האמת, תוך לעג רב למבקרים.

כל ההתנהגות הזו אופיינית לאופיו הקנטרני ונטייתו לתעתע בתודעת הבריות. לכן יתכן שחלק ניכר מסיפורים ביצירותיו או בביאוגרפיה שהציג, לא היו אלא פרי הדמיון, בניגוד לטענתו. בתקופה שריאיינתי אותו הייתי עדיין תחת הרושם של הקטע ב”הבטחה עם שחר” שבו סיפר כיצד אמו הכינה מראש חבילת מכתבים שיישלחו אליו לאחר מותה כדי לא לצערו בעת ששירת בצבא במלחמת העולם השניה.

שאלתי אותו אם זו אמת והוא השיב: “פרט לדיאלוגים שהם בהכרח פרי הדמיון, מבוסס הספר כולו על עובדות ומסמכים. מכתביה של אמי, השמורים בארכיון של הספריה הלאומית בפאריס, יעידו על כך.” קשה לקבוע מסמרות אם אמנם כך, מה גם שבשיחתנו אישר לגבי שאר גיבוריו, כי אינם מציאותיים אלא פרי הדמיון.

הביוגרפיה של גארי כוללת גם שנים של שירות כדיפלומט מטעם צרפת. על תקופה זו סיפר למשל כי בעת שירותו בבולגריה הקומוניסטית ניסו שרותי הריגול להפעיל עליו שיטה מקובלת עליהם: שלחו לו אחת העובדות שלהם ובעת התייחדותם צילמו אותו והראו לו את הצילומים תוך נסיון לסחוט אותו שיעבוד בשבילם. הוא לא נבהל והגיב: תמונה זו וזו וזו הכי מוצלחות. אפשר לקבל העתקים?” הסחטנות כמובן נכשלה.

לאחר זמן התפטר גארי מהשירות הדיפלומטי, בין היתר משום שהגינונים הכרוכים במקצוע לא התאימו לאופיו, שגרם לו לעתים לדבר בצורה בוטה. דוגמה לכך: בשלב מסויים פזל לעבר “הממלכה השביעית” וכתב וביים סרט בשם “הציפורים באות למות בפרו”, על אישה נשואה פריגידית ולכן נימפומנית, שלא חדלה למצוא מאהבים ולבסוף מתאבדת. את התפקיד גילמה נהדר אשתו ג’ין סיברג. הסרט נאסר להקרנה בצרפת ע”י ועדת ביקורת שהוא היה חבר בה, אך נעדר בעת ההצבעה. על כך סיפר לי:

“נימוקי הפסילה היו שלומיאליים ביותר. הם טענו כי כיוון ש-60 אחוז מהנשים סובלות מקרירות מינית הגורמת לנברוזה, הסרט עלול להשפיע עליהן לשלוח יד בנפשן. השבתי להם, כי אנה קארנינה של טולסטוי נאפה ולבסוף התאבדה, וכיוון שלפי הסטטיסטיקה לפחות 60 אחוז מהנשואות מקיימות יחסי מין מחוץ לנישואין – הרי לפי ההגיון של הוועדה צריך לפסול את “אנה קארנינה”. לבסוף בוטלה גזירת הפסילה”.)

בשנת 1980 כאמור התאבד גארי וחרף מכתבים שהשאיר לפני מותו לא ברורה הסיבה להתאבדותו. היו גירסאות שטענו כי הוא חש שנגמרה לו היצירתיות ואחרים טענו כי הוא – שהיה גבר של נשים – חש, או חשש, מאובדן כח-הגברא שלו. גירסאות אלו הושמעו גם במסגרת פרשנויות על אחד מספריו בשם: “החל מכאן כרטיסך לא בתוקף” כפי שנאמר בשלטים ברכבת התחתית. הספר עסק בחרדה של גברים בגיל הביניים מצליחים וכובשי נשים. חרדה ממה? – האם מאובדן כח הגברא או כושר היצירה?

הראיון עם גארי התקיים ימים ספורים לפני שנשלחתי ע”י עיתוני “מעריב” להיות סופרו בפאריס ואירופה לשנים מספר. לקחתי עמי כמה גליונות עם הראיון כדי למסור לו, אך לא הצלחתי לפגוש אותו. אבל המשכתי לעקוב אחריו ואחרי יצירתו בדריכות והתפעמות.

כמה מילים על גיל קיסרי

גיל היה עיתונאי במעריב בין השנים 1956-1990 ובמקביל עסק בדיפלומטיה ועבד במשרד ראש הממשלה. הוא התגורר מספר שנים בפריז וזכה להכיר לא מעט מהאנשים המפורסמים של תקופתו.

אהבתם את הכתבה?

• אתם מוזמנים לקרוא כתבות נוספות של גיל קיסרי.