אני כנראה הסופר היחיד שכתב שבעה ספרים על צרפת ואזוריה, מתוכם שני ספרים שונים לגמרי על פרובאנס. האחד ראה אור בשנת 2000 והשני בסוף 2017. והנה רואה אור באתר מנדלי מוכר ספרים הגרסה האלקטרונית של הספר המודפס, אחרי עדכון ועוד שתי הגהות מלאות.
הספר האלקטרוני נועד למי שמעדיפים, כמוני, לקרוא ספר על טאבלט, ונהנים לטייל מצוידים במדריך אלקטרוני. הוא נוח לשימוש: הוא אינו מתכלה. אין הכרח לפרוס מפות נייר גדולות, שמתבלות ונקרעות בקפלים, מפני שיישומונים שונים מאפשרים לעיין בכל עת במפות דיגיטליות, להתוות מסלולי נסיעה, לבדוק הצעות ואפשרויות שאינן בספר, להזמין מלון מהרכב ועוד ועוד. בנוסף, קל יחסית לעדכן אותו.
ויתרון נוסף: הספר מוצע בשליש מחירו של הספר המודפס. כי עלויות ״ייצורו״ נמוכות מאוד.
אז מדוע פרובאנס? מה עושה את האזור מושך כל כך, ולא רק בעיני?
מארסיי או איך התחלתי לאהוב את פרובאנס
היכרותי עם צרפת החלה בפרובאנס. ליתר דיוק במארסיי. חייתי בה בשנים 1957-59. שם למדתי צרפתית. ואין פלא שהמבטא הראשון שלי בשפתו של מולייר היה היגוי מתנגן בנוסח מרסל פאניול. בשנתיים שלאחר מכן חייתי באלג׳יר, ושם כמובן דבק בי המבטא המקומי. וכשהגעתי ב-1961 לפאריס, וחייתי בה עד 1970, לא רכשתי את את המבטא האופייני של בירת צרפת: חרף שליטתי המוחלטת בשפה, הרי שעקב התערובת, בפאריס דיברתי צרפתית במבטא לא ברור, כנראה בלגי… שלא השתפר עם הזמן. כדי לדבר בהיגוי פאריסאי, עלי להתאמץ. להיות מודע לכל אינטונציה. להיות בפאריס.
אבל ברקע שרד הנופך של מארסיי, שהוא כמו שיר. שיר ששרים בילדות. ונותרו הטעמים והניחוחות והקולות והמראות. אני חוזר שוב ושוב אל נוף נעורי, אל נמלון הדיג ואלון דז אוף ששוכן ליד הבית שהתגוררנו בו במארסיי, על הטיילת הארוכה שליד הים. שכיית החמדה הפשוטה הזו כה חביבה עלי, עד שבחרתי בה לעטר את שער ספרי הראשון, התענוגות של פרובאנס. בוואלון דז אוף פתחתי את מסע התחקיר הראשון לספרי החדש, 50 התענוגות של פרובאנס. שכרנו חדר, אחד מתוך שניים שקיימים כיום, לצד מסעדת הבויאבס המהוללת פונפון שבוואלון, עם נוף הסירות מול העיניים ופכפוך המים. סעדנו במסעדה l’Epuisette שלצדה, לצורך סגירת מעגל. ל׳אפואיזט, כיום מסעדה מכוכבת, הוא בית האוכל לרגלי ביתי שבו אכלתי לראשונה דג ים. מפאת צהבת בילדותי, דגים עוררו בי קבס. נתח שד הים, שהוגש כאומצה עבה, הוצג בפני כבשר… נהניתי וביקשתי תוספת. ואז, נאמר לי שזה בעצם דג. ומאז אני רע לחסילון, לצדפה, לדג וללובסטר.
באותו יום שבפתח המסע הראשון, סיירתי בשכונת נעורי במארסיי, רובע אנדום, עברתי ליד בית הספר היסודי לבנים, שלמדתי בו בכיתתם של מי שמשלימים את חינוך החובה לפני שיעברו לחינוך מקצועי או יפלטו לשוק העבודה. המוכשרים יותר כבר עברו לחטיבת הביניים. “למדתי” זו צורת ביטוי: צרפתית עדיין לא ידעתי. ניסיתי אנגלית, הם לא ידעו. ולעגו לי. נאלצנו לשנן את רשימת המחוזות בצרפת, אז 90, שמות ערי המחוז וערי הנפה, סדר מלכי צרפת מאז הראשונים בתכלית, ועוד מידע חשוב שבלעדיו אין סיכוי בחיי-עמל ובחידוני טריביה. משם דילגתי עם צרפתית סבירה לתיכון מתקדם, בנים ובנות, ספורט וארוחות צהריים צרפתיות. היה כיף. יום בשבוע הגישו צלי חזיר. בימינו, המיעוט המוסלמי הפעלתן מנסה לכפות על כל הגורמים לבטל את מנות החזיר בבתי הספר. ליהודים שלמדו בבית הספר ולי לא הייתה בעייה עם ז׳אמבון וצלע ואיש לא מחה.
במארסיי נעשיתי בררן באוכל. אימי, שאז רק נחלצה ממטבח הצנע, החלה לבשל אוכל פרובאנסאלי, דגים ובף אן דוב, תבשיל של נתחי בקר ביין, בעוד אבי ואני פוקדים מסעדות פשוטות. אימצנו פיצריה בעלת שתי כניסות, ואכלנו בה לא מעט: היא הגישה פיצות ענקיות, דקות דקות, עמוסות מעדנים. טעמים ופריכות שלא חזרו על עצמם מעולם.
ממארסיי יצאנו לטיולים במערב פרובאנס. ארל, אוויניון, אקס אן פרובאנס, קאסיס מוכרות לי מ-1957-58. גם בחבל הביצות קאמארג טיילנו. אני זוכר במיוחד נסיעה בדה-שבו החבוטה של אבי על הדייק הצר שמפריד בין אגם ואקארס לים. שביל כל כך צר, שכל מפגש עם מכונית אילץ את שני הנהגים להטות את רכביהם הצדה, ולנסוע כמה מטרים באלכסון, תוך סכנה מוחשית להתהפך למים. גם הגימנסיה שלחה אותנו לטיולים. ויום אחד באו שני ישראלים עם מכונית ישנה, ויחד נסענו למונקו, לניס ולשאר חלקי הריביירה. טיול בל יישכח.
מאז אותם ימים אני אוהב את פרובאנס מאוד. חזרתי לשם פעמים רבות בכמעט 60 השנים שחלפו מאז עזבתי את מארסיי לאלג׳יר. ביקרתי כמעט בכל פינה ובכל פנינה. כך שבבואי לכתוב ספר על פרובאנס, אני כותב, במידה מסוימת, על הבית.
במרוצת השנים טעמי והעדפותי בפרובאנס השתנו ובעיקר התרחבו. כי כמו בפאריס שאני מכיר טוב לא פחות, כל ביקור מזמן לי דברים חדשים ולא מוכרים, שמקצתם שובים את לבי ואת חושי.
היום, ההעדפות שלי בפרובאנס מתחלקות בין נכסי-עבר לתגליות חדשות.
פרובאנס – כל כך הרבה מקומות בהם אפשר להתאהב
אני אוהב את מארסיי. מעטים הישראלים שנוטים לבקר בה. עקבתי בדאגה אחר הידרדרותה לעיר של אלימות ופשיעה קשה, אבל בשנים האחרונות נוכחתי בשיפור העצום שחל בה בזכות כמה גורמים, ראשית, בחירתה לבירת התרבות של אירופה ב-2013 ופתיחת מוזיאון חדש וחשוב. מאות אירועים משכו לעיר מיליונים. אפילו ספינות קרוז ענקיות החלו לעצור בנמל. שנית, השקעות-ענק בפיתוח ושיקום של רבעים שונים, בייחוד רובע הנמל החדש, מיזם שמשך חברות זרות להתבסס בה. שלישית, הקצאת משאבים לשיפור תנאי החיים בפרברים קשים ושיטור מוגבר. במארסיי עדיין נרשמת פשיעה ניכרת. אבל האווירה אחרת. כיף שם.
התחברתי מאוד לארל כששהיתי בה פעמיים במאה ה-21 באכסניה למתרגמי ספרות. ארל עיר קטנה בעל קסם משלה, היסטוריה ותרבות, שבשנים אלה נדבנית שוויצרית שגדלה בעיר משדרגת במידה ניכרת את ההיצע התרבותי שלה.
בשנים האחרונות התחוור לי בוודאות שהחלק היפה ביותר בפרובאנס הוא הריביירה. גם ההיצע התרבותי שם מרשים במיוחד: ריכוז מדהים של אמנות שיכול להתחרות בפאריס. לפיכך, בספרי החדש, שיבצתי את שכיות החמדה הללו שממערב לניס בחלק נפרד, ״ציר האמנויות״ שמו. בטווח מצומצם, עושר יוצא דופן של מוזיאונים וקאפלות ויצירות של אמנים דגולים: פיקאסו, בונאר, לז׳ה, טוביאס, מאטיס, ארמאן, שאגאל. זאת בנוסף על ניס, ובה מוזיאון שאגאל ומוזיאון מאטיס ומוזיאון מיוחד לאסכולה של ניס.
התאהבתי באמנות החבויה בקאפלות נידחות בגבעות מצפון לניס. בספרי הראשון, הקדשתי פרק ל״קני הנשרים״ של המחוז, עשרות כפרים עתיקים תלויים על מצוקים. בספרי החדש, הרחקתי צפונה, ומיפיתי את אמנות ה״פרימיטיף ניסואה״, הפרימיטיבים של ניס. כמה עשרות אמנים ממוצא ליגורי, שפעלו בעיקר באזור ניס, ״רוזנות ניס״, אז ועד אמצע המאה ה-19 חלק מממלכת סאבואה. הכינוי פרימיטיף בא ללמד על היותם ציירים טרום-רנסאנסיים. השם הבולט הוא לודוביק בראה, אבל גולות-הכותרת של הסגנון הן קאפלות קטנות מצוירות מהמסד עד הטפחות בכפרים ובעיירות פזורים בנוף מרהיב, כמו עמק לה טינה. בספר, שלושה פרקים מוקדשים לאמנות זו ולמסלולים בין הקאפלות והכפרים.
התאהבתי לפני שנים בכפר התלוי עז – Eze – שמעל לריביירה. בנופיו המדהימים, בגן האקזוטי שעל כיפתו ובסמטאותיו התלולות. בנסיעותי האחרונות הסבתי על הטראסה של הרלה א שאטו la chèvre d’or, שם יושבים ולוגמים אפריטיף וצופים במראה של קאפ פרה, לשון אדמה דקה וארוכה המשתרבבת לים. תמונה מרתקת שמשתנה בלי הרף בחסדי זווית השמש ולפעמים גם העננים. טראסה, שכיום היא המקום המועדף עלי באזור.
התאהבתי בחבל לוברון. אזור כפרי, שרק ים חסר לו כדי להיות מושלם.
ואיך אפשר בלי ההיבט הקולינארי?
השווקים של פרובאנס, נכס תרבותי פשוט וזמין, קסמו לי תמיד. ניחוחות, טעמים, צבעים, קולות, חגיגה גדולה. התרשמתי מאוד מהשוק השבועי בעיירה פורקאלקייה. בארל, פקדתי מדי שבוע לקניות את השוק הענקי של שבת, אבל נוכחתי בשינויים ההדרגתיים החלים בו, לא תמיד לטובה. פחות דוכני אוכל פרובאנסאלי, יותר באסטות של שמאטעס. שוק סאליה המדהים של ניס, השוק המקורה באוויניון, שאחד מקירותיו עטור גינה פורחת. שווקי כפרים. רוב השווקים מוקמים השכם בבוקר ומפורקים בצהריים, והרוכלים נודדים ליעד הבא במחזור שבועי קבוע מראש. התוודעתי לשוק הגדול של Apt שבלב חבל לוברון. שוק חוצות אמיתי. ולזה של אקס העתיקה. אהבתי את השוק המקורה של קאן, אם כי לטעמי הוא מלוקק מדי, כמו העיר עצמה. אין כמעט כפר שאין בו שוק שבועי. בספר, אני מציין את יום השוק בכל יישוב שעברתי בו.
הגסטרונומיה, כמובן. מהעממית ביותר, רטבי פרובאנס שטועמים בשווקים, ועד מסעדות הצמרת. המטבח הים התיכוני הקל והבריא נטול שמנת ורביכות. שמן זית, ירקות העונה, עשבי תיבול, דגים ופירות-ים שמספקת רצועת חוף ארוכה, משובצת נמלי דיג, ובשר הטלה, אלה הם יסודות המטבח, שמשמשים גם במסעדות הצמרת וגם ברבדים העממיים של המסעדנות המקומית.
חלקים גדולים של פרובאס הם חבלי יין, וסיור יקבים עובר בכמה מהחלקים היפים ביותר באזור. יינות פרובאנס אינם מתחרים וגם לא יתחרו בעתיד במיטב של בורגוניה ובורדו, גם לא בלבנים הנהדרים של אלזאס. אבל בשלושים השנים האחרונות חל שדרוג מרשים בכרמים וביקבים, והאיכות הממוצעת עלתה מאוד. אמנם, הרוב הגדול של התוצרת הם יינות רוזה, מקצתם טובים. אבל השדרוג העיקרי נרשם באדומים. מלבד הקלאסיקה המשובחת של שאטונף די פאפ, מוצאים יינות אדומים טובים במחירים סבירים גם בחלקים אחרים של פרובאנס. שיפור חל גם במיעוט הלבן. אני מציין בספר את כל חבלי היין, מעריך את איכותם וממליץ על יקבים ועל יינות.
ויש עוד, כמובן. נופים, כפרים, יצירות אמנות… ריכזתי את מועדפי הסובייקטיביים ב-50 “מאסט”, המסומנים בספר באייקון:זוהי האות מ’ באלפבית העברי העתיק. המפות שבספר מציינות את מיקומי ה-must בחלקיו השונים של החבל. אבל 50 הנבחרים הם רק חלק קטן מהספר: הם משובצים בתוך המכלול העצום של כל מה שיש לפרובאנס להציע לתייר.
אני מקווה שעניתי לשאלה הרטורית משהו ששאלתי בתחילת הכתבה…
אלקטרוני, חדש – 50 התענוגות של פרובאנס, מנדלי מוכר ספרם ברשת, 32 ₪. לינק לספר
בדפוס – 50 התענוגות של פרובאנס, שטיינהרט-שרב, 99 ₪
כמה מילים על “50 התענוגות של פרובאנס” ועל אביטל ענבר
“50 התענוגות של פרובאנס” האלקטרוני רואה אור פחות משנה אחרי הופעת הספר המודפס – ופרטים רבים עודכנו למאי 2018. הוא מתפרסם 18 שנה אחרי ספרו הראשון של ענבר על פרובאנס, “התענוגות של פרובאנס”, ששיגר עשרות אלפי ישראלים לאזור הנהדר. הספר לוקח אתכם ואתכן אל היופי המהמם, אל המסעדות, משיא הצמרת ועד לעממיות ביותר, ממליץ על היקבים הטובים בכל סביבה, על מלונות ואכסניות, ומלווה אתכם בשווקים ודוכניהם המפתים, בכפרים התלויים, במוזיאונים יוצאי-דופן, בבתי-אמנים, בקאפלות שצוירו בשלהי המאה ה-15 או במאה ה-20, בנופים מרהיבים ובמקומות לא מוכרים.
הפן היהודי ההיסטורי לא נשכח. פרק מוקדש לחבל העתיק של יהודי פרובאנס, Comtat Venaissin – נחלת האפיפיורים שליד אוויניון – שקלט יהודים מגורשים מממלכת צרפת. גם רוזני פרובאנס קלטו מגורשים, וביישובים שונים מציין המחבר נוכחות עתיקה זו. כן “גילה” גיטו ביניימי נידח בעיירה קטנה בהרים צפונה מניס, ועוד.
בתוך המבחר האדיר שבספר, בחר המחבר ב-50 המומלצים ביותר, לטעמו, ה-Must. הוא מבליט כל אחד באייקון, האות מ’ באלפבית העברי העתיק.
הספר מתווה מסלול ספיראלי, המאפשר להתחיל את הטיול בכל פרק.
