פריז סן ז’רמן: מועדון הכדורגל המפורסם ביותר של צרפת

גילוי נאות לפני שנתחיל:

מתוך אהבתי לצרפת אני משקיע רבות באתר ובשיפור מתמיד של התוכן וחווית השימוש בו, כדי שתהנו ממנו. אשמח אם כשאתם מזמינים מלון, כרטיסים לאטרקציות ורכבות או שוכרים רכב, תעשו זאת דרך אתרי ההזמנות המומלצים (כאן בקישור). אציין שאני מקבל עמלה קטנה על כל קנייה כזאת, וכך בכל פעם שאתם קונים דרכי אתם גם נהנים ממוצר איכותי מאתר אמין, וגם מאפשרים לי להוסיף ולהשקיע באתר להנאתכם.

פריז סן-ז'רמן: מועדון הכדורגל המפורסם ביותר של צרפת
ניווט מהיר
זמן קריאה משוער: 12 דקות

“אנגליה הקימה את לונדון עבור עצמה; צרפת הקימה את פריז עבור כל העולם.” -ראלף ואלדו אמרסון

מאת: אוריאל טוויטו

פריז נחשבת לנושאת הדגל של התרבות הצרפתית בכללותה. העיר מייצגת נכוחה את הרוח האירופית הקלאסית, ובמשך עשורים רבים הוגדרה כמרכז התרבותי של היבשת העתיקה. ספרות, פוליטיקה, היסטוריה, קולינריה והשכלה גבוהה – ‘עיר האורות‘ תמיד היוותה את חוד החנית של ‘רוח האומה’ הצרפתית.

הייתם יכולים לשער כי גם בתחום הספורט, מרכיב מהותי בזהות הלאומית, תוביל הבירה את רשימת קבוצות הספורט הבכירות. התקדימים לכך רבים מספור. לונדון, לדוגמה, מחזיקה כיום בשישה מועדוני כדורגל בכירים שמשתתפים בפרמייר ליג. מועדון הכדורגל המדרידאי מוליך אף הוא את טבלת הזכיות בליגה הראשונה, כאשר ערי בירה נוספות רבות מציגות מעורבות ערה בהווי הספורטיבי של מדינתן.

ואכן, הנתונים הראשוניים נראים מבטיחים. בעיר ישנם כ-360 מתקני ספורט: 172 מגרשי טניס, 131 אולמות התעמלות עירוניים, 36 בריכות ו-10 בריכות לימודיות, 32 אצטדיונים עירוניים, ושישה פארקים אותם חולקת פריז עם המחוזות הסמוכים לה. נתונים נוספים? בעוד שנקודת המוצא של מרוץ הטור דה פראנס המפורסם משתנה מדי שנה, השלב הסופי מתקיים תמיד בפריז. נקודת הסיום, אם שאלתם, היא בשדרות שנז אליזה, סמל העיר המובהק ומוטיב קבוע בתדמית הפריזאית הנוצצת. הטניס הוא ספורט פופולרי נוסף בפריז; אליפות צרפת הפתוחה (הרולאן גרוס) מתקיימת כל שנה על משטח החומר של ‘אצטדיון רולאן גרוס‘ – בסמוך ליער בולון, פארק ציבורי שסופח לפריז בשנת 1929.

“אני לא מדבר אליי כלום – חוץ מכדורגל”

עבור רבים מהישראלים מסתכם הספורט בכדורגל בלבד. בריכות רחבות היקף, אולמות התעמלות, ומגרשי טניס? הינה מה טוב! אך אנו, חובבי הספורט מארץ הקודש, שומרים אמונים לכדורגל. למרבה המזל, פרנקופיל פרובינציאלי אינו נדרש לחרוג מהרגליו כדי לזכות למסע. בדומה ליתר בירות אירופה, גם בפריז זוכה ענף הכדורגל לפופולריות עצומה וקוטף את הבכורה כ’ענף הספורט האהוב ביותר’. את ההישג ניתן לזקוף לזכות הקבוצה המרכזית של העיר, פריז סן-ז’רמן.

עיון ברשימת התארים הארוכה וזיכרונות נוצצים מהיסטוריית הכוכבים ששיחקו במדיה עלול להציג תמונת מציאות שגויה של קבוצה בכירה ובעלת היסטוריה ענפה. המציאות, כמה מפתיע, שונה במעט. פריז סן ז’רמן אינה הקבוצה הוותיקה ביותר בצרפת. המורשת שלה היא פרי עשורי כדורגל בודדים. מרסיי, ליון ואפילו ליל יכולות להתגאות בקבוצות כדורגל ותיקות, עם מסורת אוהדים שורשית יותר.

כיצד בכל זאת זכתה פריז סן ז’רמן להגיע לגדולה בתודעת חובבי הכדורגל ולהוביל את טבלת ההישגים של הליגה הצרפתית? בכתבה הבאה אסקר בקצרה את מועדון הפאר, את מורשתו המתהווה, את ההיסטוריה קצרת הטווח אך רוויית השערוריות שמלווה אותו, את הישגיו הספורטיביים ולבסוף: מדריך מעשי לבילוי ראוי לשמו ב’גן הנסיכים’, אצטדיונם המפורסם של ‘הפריזאים’.

הצופן הפריזאי של הכדורגל

בעיני אוהדי כדורגל ניטרליים רבים נחשב מועדון הכדורגל הפריזאי לאניגמטי. קיימות קבוצות אהובות; קיימות קבוצות שנואות; וקיימות קבוצות שאוהבים לשנוא. פריז סן ז’רמן נכללת בקטגוריה האחרונה. הקבוצה מעיר הבירה נחשבת למוצלחת ביותר בצרפת כולה ולמעצמת תארים מקומית. ההישגים הספורטיביים כוללים 11 אליפויות, גביע אירופי נחשק (האחת משתי קבוצות צרפתיות שמחזיקות בהישג, לצד אולימפיק מרסיי) ויותר מ-40 תארים רשמיים.

פריז סן ז’רמן – פרופיל מועדון

האדומים-כחולים (כינוי מוכר של פריז סן-ז’רמן) זוכים לתהודה עצומה ברחבי העולם. בסיס האוהדים של הקבוצה הוא הגדול ביותר בצרפת והמועדון ניצב במרכז שיח תקשורתי בלתי פוסק. שורת הידוענים שנמנים על אוהדיו כוללת אישים פוליטיים דוגמת ניקולא סרקוזי, ספורטאים כגון טוני פארקר ואפילו מוזיקאים ידועים כמו די ג’יי סנייק ואחרים. סלבריטאים רבים פקדו את האצטדיון בשנים האחרונות, ביניהם ביונסה, ג’יי זי, דיוויד בקהאם – כדורגלן עבר נודע – וסטף קרי, הכדורסלן המפורסם.

image 1
Erin McCormack, CC BY 2.0 https://creativecommons.org/licenses/by/2.0, via Wikimedia Commons

סגל הכוכבים שעברו במועדון הפריזאי כולל שמות רבים שמוכרים לחובבי הכדורגל באשר הם. בין השמות: רונאלדיניו, זלאטן איברהימוביץ’, אדיסון קבאני וניימאר ג’וניור. עד לעונה האחרונה שיחק במדי פ.ס.ז’ גם שחקן ארגנטינאי זניח שאולי שמעתם את שמו – ליונל מסי. כיום נחשב קיליאן אמבפה לכוכב המרכזי של העיר ולדעת רבים לשחקן הכדורגל הטוב ביותר בעולם.

אם כן, תשאלו, מה פשר השנאה שרוחשים רבים כל כך למועדון העשיר והמצליח? הסיבה המרכזית, כנראה, כרוכה בהיותו עשיר ומצליח. חובבי כדורגל נוטים להיסחף למחשבות רומנטיות על ‘המשחק היפה’, ככינויים. בקרב חובבי הענף רווחת השנאה ל’נובורישים’, אותם עשירים חדשים שמעזים לדרוש מקום בפסגת הכדורגל האירופי, בלא מורשת ומסורת. כדי להבין את סיפורו – הקצר אך מורכב – של המועדון השנוא ביותר בצרפת, אין מנוס מפיסת היסטוריה.

ההיסטוריה של פריז סן ז’רמן

בניגוד למועדוני כדורגל ידועים אחרים, פריז סן-ז’רמן היא קבוצה צעירה במיוחד. למעשה, תאריך הקמתה הרשמי הוא ב-1970 בלבד. יריבותיה בפסגת הכדורגל העולמי – מנצ’סטר יונייטד (1878), ברצלונה (1899), באיירן מינכן (1900) וריאל מדריד (1902), מקדימות אותה במספר עשורים.

image
Institut national de l’information géographique et forestière, Licence Ouverte, via Wikimedia Commons

אם בריאל עסקינן, כאן המקום לציין כי את סיפור הקמתה חבה פ.ס.ז’ לקבוצת הפאר המדרידאית. הרי הסיפור: סנטיאגו ברנבאו, הנשיא הספרדי המוערך, הבין שכישוריו המקצועיים נצרכים כעת דווקא במדינה השכנה. בימים ההם נחשבה אולימפיק מרסיי לקבוצת הכדורגל החשובה ביותר בצרפת. בפריז, עיר תרבותית רבת חשיבות, טרם הוקמה קבוצת כדורגל ידועה. בימים בהם מתרחש סיפורנו החליטה קבוצת אנשי עסקים שאפתנים להקים קבוצה בכירה שתזוהה עם עיר הבירה. כאיש בעל ותק ניהולי עשיר וכמי שהכיר את רחשי ליבם של אוהדי הכדורגל, המליץ ברנבאו לחברי הדירקטוריון להקים מיזם גיוס המונים. בתמיכת האוהדים, חשב סנטיאגו, ניתן יהיה לפתור את המצוקה הכלכלית בפניה ניצבו היזמים. הרעיון נחל הצלחה כבירה. 20,000 אוהדים נרתמו לפרויקט. סכומי הכסף אפשרו לקבוצה הצעירה לצלוח את הקשיים הרגולטיביים שכרוכים בהקמתה. ב-17 ביוני 1970, יוסדה פ.ס.ז’ באופן רשמי. בפעם הראשונה בתולדות הכדורגל המקומי – תרמו האוהדים להקמת המועדון.

נקודת המפנה

הוקמה על ידי האוהדים, אך נגזלה על ידי בעלי ההון. זו התחושה שמלווה רבים מתומכי הקבוצה הוותיקים, שחשים כי התהילה והכסף הגדול הפכו את המועדון האהוב לעסק מסחרי. דווקא כאשר נדמה היה כי הקבוצה מתחילה לגבש מורשת ולפלס את דרכה לפסגה, נרכש המועדון על ידי ‘קטר השקעות ספורט’ (Qatar Sports Investments; QSi). QSi היא קרן עושר ריבונית שמנוהלת על ידי שלטונות קטר. נסיכות הנפט, כידוע, מפעילה מאמצים כבירים כדי לרכוש אהדה ולגיטימציה. ‘הלבנת תדמית’ ספורטיבית היא אסטרטגיה מוכרת ויעילה במיוחד.

התמורות היו מיידיות. הדרך היציבה וההדרגתית בה צעדה פ.ס.ז’ הומרה ברכישות מופרכות ובניסיון ליצור ‘קבוצת כוכבים’ מלאכותית. החתמתם של בלייז מאטווידי, סלבטורה סיריגו, מקסוול, קווין גאמיירו וחוויאר פאסטורה, שחקני כדורגל מהדרג האירופי הבכיר, סימנה את ראשית המהפכה. כוכבים נוספים הגיעו במהלך השנים, ביניהם החלוץ המפורסם זלאטן איברהימוביץ’ , קפטן הקבוצה טיאגו סילבה והמאמן – קרלו אנצ’לוטי.

אך דבר לא השתווה לחלון הרכש של הפריזאים בפתיחת עונת 2017/18. ניימאר ג’וניור הוחתם בסכום עתק של 222,000,000 דולרים, מקבוצת הכדורגל הקטלאנית ברצלונה. סכום זה ניתץ את תקרת ההעברות ונחשב לגבוה ביותר שהושקע על שחקן יחיד. ה’הישג’, אגב, נשמר עד לימים אלה. הצהרת כוונות נוספת הייתה רכישתו של קיליאן אמבפה, כוכב צרפתי בהתהוות שעשה את צעדיו הראשונים בקבוצת הכדורגל מונקו  (ידועה כ’חממה’ המיטבית להתפתחותם של שחקנים צעירים). אמבפה הועבר בהשאלה ראשונית – שהפכה בעונת הכדורגל הבאה להעברה קבועה, תמורת סכום של 180,000,000.

הניסוי של פ.ס.ז’ שכשל

קיץ 2021 נחשב להיסטורי אף הוא. פריז סן ז’רמן השלימה את העברתו של ליונל מסי, השחקן שנחשב לדעת רבים לטוב ביותר בכל הזמנים. סרחיו ראמוס, יריבו המושבע מריאל מדריד, חתם אף הוא במדי פ.ס.ז’, יחד עם שמות ידועים נוספים כגון אשרף חכימי המרוקני וג’אנלואיג’י דונארומה האיטלקי. האחרון נרכש לאחר שהפגין יכולות יוצאות דופן בטורניר היורו האחרון, בו זכתה נבחרתו.

מדיניות הרכש השנויה במחלוקות של הקבוצה עוררה זעם רב והובילה לגל שנאה עצום כלפי המועדון המושמץ. בזירה המקומית נחלה פריז סן-ז’רמן הישגים כבירים והפכה למועדון המבוסס והמצליח ביותר, תוך שליטה מוחלטת בליג 1 בה משחקת. אך לנאסר אל חלאיפי, הבעלים הקטרי, זה לא הספיק. מאז ומעולם שאף הוא להצעיד את הקבוצה שתחת ניהולו לפסגה הנחשקת עליה חולם כל אוהד: ‘הגביע עם האוזניים הגדולות’ – ליגת האלופות האירופית.

מועדון הכדורגל בהווה

חלומות לחוד ומציאות לחוד. פ.ס.ז’ מעולם לא קטפה תואר אירופי והעפילה פעם אחת בלבד לגמר ליגת האלופות.  הכישלון המתמשך בזירה האירופית הוביל לשינוי מגמתי ושורשי. בעונה האחרונה עזבו ליונל מסי וניימאר ג’וניור את הקבוצה. במקומם הוחתמו שחקנים צעירים וחדורי אמביציה. לראשונה בעידן הקטרי ניתן דגש על החתמות מקומיות ועל חיזוק הזיקה לצרפת. השמות המוכרים הוחלפו בכישרונות פוטנציאליים. עד כה נוחל הפרויקט החדש הצלחה מעורבת, אך עיתונאים מקורבים מספרים כי האווירה בחדר ההלבשה מסמנת את שינוי המגמה. הלכידות הקבוצתית, נטען, חזקה מתמיד. כוכבי הקבוצה בימים אלה הם עוסמאן דמבלה – שהגיע מברצלונה לארץ הולדתו, אשרף חכימי, ג’אנלואיג’י דונארומה ומעל כולם, כמובן, קיליאן אמבפה (שאלו את הילדים שלכם; הם בטוח מכירים).

סמלי מועדון

מאז הקמתה, מייצגת פריז סן ז’רמן הן את פריז והן את העיירה המלכותית הסמוכה – סן-ז’רמן-אן-לה (Saint-Germain-en-Laye). סמלי המועדון מרמזים על כפל הייצוג. צבעי הכחול והאדום שבסמלון הם מחווה לביקולור הפריזאי. הצבע הלבן, לעומת זאת, הוא סמל המלוכה ומאפיין של סן-ז’רמן-אן-לה. בסמלון הרשמי ניתן לראות את מגדל אייפל, ייצוגה האלמותי של העיר, כשלמרגלותיו הפלר דה ליס (Fleur de lys) – צדודית הפרח וסמל המלוכנות, עד למהפכה הצרפתית.

החולצות הזכורות ביותר של מועדון הפאר כללו את האחד מבין צבעי הסמל – אדום, כחול או לבן. שני הצבעים האחרים שולבו אף הם במדים. ואם הגענו עד הלום, מעניין לדעת כי חולצות המועדון הראשונות הוכנו על ידי דניאל השטר, מעצב אופנה עטור תהילה ממוצא יהודו-צרפתי. הלה ידוע, בעיקר, כיוצר מהפכני, אך גם בתחום עסקנות הכדורגל שלח את ידו. מלבד עיצוב מדי נבחרת צרפת בכדורגל לגביע העולם 1998 (בו זכתה הנבחרת באליפות), השטר היה ממקימי פ.ס.ז’ ואף כיהן כיו”ר דירקטוריון הקבוצה ולאחר מכן כנשיא שלה. החולצה המודרנית שונה בעליל מהדוגמה המיתולוגית, למורת רוחם של רבים. בכל זאת החליטה, נייקי, המעצבת הנוכחית, לשאוב השראה מהחולצות האייקוניות ולשמור על ייצוג צבעי המועדון.

הקמע הרשמי של פריז סן-ז’רמן הוא השונר. חיה חביבה ולא מזיקה שהפכה לחביבת ההמונים באצטדיון המקומי. הקמע נחשף לראשונה בשנת 2010 – במסגרת חגיגות ארבעים שנים לייסוד המועדון. גם כיום ניתן לחזות בקמע בדמות שונר אדיב וחייכן, בעודו משעשע ילדים ביציעי האצטדיון או משתתף ב’מופע חימום’ בעת שהשחקנים נערכים למשחק. Ici, c’est Paris” (זו פריז) ו’Paris est magique!’ (פריז קסומה!) הם הסלוגנים המזוהים ביותר עם המועדון. ההמנון, אם שאלתם, הוא ‘!Allez Paris’ – שהוחלף ברבות השנים ל-‘ Allez Paris-Saint-Germain!’.

ולבסוף: כינויה המקובל של פריז סן-ז’רמן הוא ‘הפריזאים’. כינוי נוסף הוא ‘האדומים-כחולים’ – רמז לצבעי המועדון המרכזיים. ואיך אפשר בלא הקיצור המקובל – פ.ס.ז’. הכינוי רווח בעיקר בכתיבה, אף שלעיתים נקרא המועדון בראשי תיבות שמו, בהיגוי צירה.

יריבויות ספורטיביות

כמו כל קבוצת כדורגל שמכבדת עצמה, גם הפריזאים רכשו ברבות השנים יריבה מושבעת. המשחק האמוציונלי ביותר בצרפת הוא ה’לה קלאסיק’, הידוע גם בשמות ‘הקלאסיקו הצרפתי’ או ‘הדרבי הצרפתי’, בין פריז סן-ז’רמן לבין אולימפיק מרסיי. הרגשות הסוערים בין מחנות האוהדים מצריכים היערכות משטרתית מוקדמת, כדי למנוע גילויי אלימות קיצוניים. חרף ההיערכויות מתגלעות קטטות המוניות בין מחנות אולטראס מוכרים. בכדורגל כמו בכדורגל חורגת היריבות מחוץ לשטחי המגרש. משחק הדרבי מהווה ייצוג לשאלות היסטוריות ותרבותיות ולמאבק ששורר מתחת לפני השטח בין הצפון האמיד לבין הדרום, בין עיר הבירה לבין הפרובינציה.

לאחר ההשתלטות הקטרית על פריז סן-ז’רמן, שככה במעט היריבות הספורטיבית. הפער בין הקבוצות – שבעבר היו בעמדת שוויון יחסי – פינה את מקומו להובלה ברורה של האדומים-כחולים. אף על פי כן, בניגוד למתרחש על המגרש, היריבות מחוץ לכר הדשא התעצמה שבעתיים. הצפוניים נופפו בגאווה ברשימת תארים מתארכת. הדרומיים, לעומת זאת, הדגישו את האותנטיות של קבוצתם ואת התנגדותם ל’כסף הגדול’ שהעיב על הרומנטיקה. ערוצי שידור מקומיים תורמים את תרומתם למאבק, שמגביר את תהודת ה’לה קלאסיק’ ואת החשיפה לליגה בכללותה.

עובדות ש(קרוב לוודאי) לא ידעתם על פריז סן ז’רמן

בגדי המועדון עוצבו בהשראת סמלי העיר פריז

עם זאת, לקבוצת הכדורגל אייאקס אמסטרדם הייתה השפעה לא מבוטלת על בחירת הצבעים. דניאל השטר מיודענו, היה אחד מני אוהדים רבים שנשבו בקסמה של קבוצת הפאר ההולנדית של קרויף ושות’. הכדורגל השוטף והמלהיב היווה, לדידו, מקור השראה מתמשך. השטר שילב פס אדום במרכז החולצה כמחווה למדי ‘היהודים’ (גם לאייאקס, כך מסתבר, יש כינוי מוכר). העיצוב השתנה כליל בשנים האחרונות, אך ההיסטוריה מנציחה את ערכת הצבעים המקורית, וחולצות הרטרו ממשיכות להימכר גם כיום.

היריבות בין פריז סן-ז’רמן לבין אולימפיק מרסיי התעצמה ברבות השנים

אך בראשית ימי המועדון מהבירה, לא היו סימנים שהציגו את המשבר המתקרב. למעשה, הנהלת פ.ס.ז’ ויתרה על תואר אליפות כדי לא לעורר את חמתם של השכנים הדרומיים. היה זה לאחר השתלטות ענקית הטלוויזיה Canal+ על המועדון בשנת 1991. פריז סן-ז’רמן התחמשה בשחקנים יוצאי דופן ונאבקה עם מרסיי על תואר הליגה, תחת שרביט ניצוחו של ארתור חורחה, חלוץ העבר הפורטוגלי הדגול. למרבה האכזבה ולאחר תחרות עיקשת הייתה זו דווקא מרסיי שיצאה כשידה על העליונה. הפריזאים נאלצו לראות את יריבתם מניפה את הגביע הנחשק – בפעם החמישית ברציפות.

אך לפתע חלה תפנית בעלילה: אולימפיק מרסיי הואשמה בהטיית משחקים ובהתנהלות מפוקפקת. תואר האליפות נשלל מהקבוצה הדרומית בגין החשדות הכבדים. סגניתה, פריז סן ז’רמן, הייתה המועמדת הטבעית להכתרה. אך באופן לא צפוי בעליל ועל אף שבע שנים תמימות בהן לא זכו בתואר משמעותי, סירבה ההנהלה לכבוד. הסיבה? Canal+ חששה להכעיס את מנוייה במרסיי. גם בליגת האלופות החליטה הנהלת המועדון שלא ליטול את מקומה של יריבתה, שהשתתפותה בטורניר נשללה. הדבר הוביל לכך שדווקא מונקו, קבוצת הנסיכות הצנועה שמשחקת אף היא בליג 1 (הליגה הצרפתית הראשונה), היא שזכתה בכבוד.

רונלדיניו? קבאני? אמבפה? עבור אוהדי הקבוצה המושבעים דווקא אמארה דיאן הוא הגיבור המיתולוגי

יציבות מולידה כוכבים; רגעים גדולים מולידים אגדות. כולנו מכירים את גרסתה הנוכחית של פ.ס.ז’, שמתחרה כשווה עם הקבוצות האירופיות הבכירות. במצב עניינים זה, לא רבים יודעים כי בעונת הכדורגל 2007/08 התקשתה פריז סן-ז’רמן וניצבה על סף ירידה לליגה השנייה. לאחר עונת בלהות שהתאפיינה בעימותים סוערים בין אוהדים לבין בכירים בהנהלה ובצוות המקצועי, ניצבה הקבוצה בפני משחק מכריע – נגד מועדון הכדורגל סושו-מונבליאר. המושיע היה אמארה דיאן, שכבש שני שערים בלילה קסום מבחינתו. המשחק הסתיים בתוצאה 2:1 ופ.ס.ז’ נותרה בליגה הבכירה. יתר הישגיו בענף היו בינוניים למדי, אך לעיתים די ברגע גדול אחד כדי לאפשר לשחקן לחרות את שמו בלב האוהדים ובספר דברי הימים אשר למועדון.

אצטדיון פארק דה פראנס

אצדטיון פארק דה פראנס. צילום: Валерий Дед. על פי רישיון CC3.
אצדטיון פארק דה פראנס. צילום: Валерий Дед. מוצג על פי רישיון CC3

פארק דה פראנס (בצרפתית: Parc des Princes; בתרגום חופשי ‘גן הנסיכים’) הוא האצטדיון הביתי של קבוצת הכדורגל פריז סן-ז’רמן. שמו של המגרש ניתן לו בשל האזור בו הוא ממוקם – פארק מיוער ששימש את משפחת המלוכה בטרם המהפכה. בניגוד לקבוצה שמשחקת בו, למגרש היסטוריה ענפה ועשירה. אבן הפינה שלו הונחה אי שם בשנת 1897, עת שימש כאצטדיון הבית של נבחרת צרפת בכדורגל ושל נבחרת צרפת ברוגבי. הרומן המתמשך בין הנבחרת הלאומית לבין המגרש המוכר נמשך עד להקמת אצטדיון סטאד דה פראנס (בצרפתית: Stade de France; האצטדיון של צרפת), לפני מונדיאל 1998 שנערך במדינה.

על עיצובו של המגרש המפורסם הופקד האדריכל רוז’ר טייליבר (Roger Taillibert), שבין יצירותיו נמנה גם האצטדיון האולימפי במונטריאול. פארק דה פראנס מפורסם בזכות 50 עמודי הבטון שבקצותיו, אשר חוברים ליצירת גג בצורת טבעת – אותו גג שכה מזוהה עימו ונחשב לאחד מסמלי הקבוצה בתודעה הציבורית.

בעוד האצטדיון הלאומי נחשב לגדול ביותר בצרפת, עם תכולת עתק של 81,338 מושבים, ‘גן הנסיכים’ צנוע הרבה יותר בממדיו. למעשה, המגרשים של קבוצות הכדורגל מרסיי, אולימפיק ליון ואפילו ליל – גדולים מהמגרש מהבירה הצרפתית, שכולל 47,929 מושבים בלבד. פארק דה פראנס ממוקם בדרום-מערב פריז, בתוך הרובע ה-16, במתחם שכולל גם את אצטדיון הטניס ‘רולאן גארוס’ ואת אצטדיון ז’אן בואן הרב-תכליתי (בו משוחקים בין היתר, משחקי רוגבי, פוטבול אמריקני ועוד).

המגרש אירח טורנירים ספורטיביים גדולים – ביניהם משחקי מונדיאל, רוגבי, גביעי אירופה, יורו וגביע העולם לנשים. מלבד זאת נערכים במקום קונצרטים מוזיקליים רבים בהם משתתפים אומנים בעלי שם. מייקל ג’קסון, הרולינג סטונס, דיוויד בואי, מטאליקה וקולדפליי הם חלק מהשמות המוכרים שהופיעו אל מול קהל צרפתי נלהב באצטדיון.

זמן קצר קודם לטורניר היורו 2016 עבר האצטדיון מתיחת פנים משמעותית בהשקעה של 75,000,000 אירו. כחלק מעבודות השיפוץ הוחלף הדשא, הותקנו מקומות ישיבה פונקציונליים והוצבו מסכי ענק. סמלי המועדון שולבו באופן אינטגרלי במגרש, שהפך למודרני וחדשני – באורח שהולם את דרישות המאה ה-21 ואת מעמדה של פ.ס.ז’ כקבוצת פאר בהתהוות.

סיור באצטדיון של פריז סן ז’רמן

לחובבי כדורגל, למטיילים עם ילדים ולתיירים שחפצים להתחכך בהווי המקומי, מוצע סיור מודרך באצטדיון. כחלק מתהליך הנגשת המקום למבקרים הורחב הסיור במידה משמעותית. כיום יכולים התיירים והמקומיים לזכות להצצה חסרת תקדים אל מאחורי הקלעים של פריז סן ז’רמן.

הסיור הרגלי כולל ביקור באצטדיון המרשים והמחודש ובחדר ההלבשה בו מבלים השחקנים בטרם המשחק. משתתפי הסיור רשאים לבחון מקרוב את ספסלי השחקנים, להציץ לחדר מסיבות העיתונאים ולבקר בחדר הפרסים, במוזאון הקבוצה ובחדרי ה-VIP. בנוסף יוצגו בפני המבקרים התא הנשיאותי ולקינוח: קיר הגביעים של הקבוצה. הסיורים מתקיימים בין השעות 10:00 ועד ל-17:00. משך הסיור – כשעה, והוא מלווה על ידי מדריך אודיו בשפות שונות, כולל אנגלית, צרפתית, ספרדית וערבית.

כרטיסים למשחקים של פריז סן ז’רמן

אם תחפצו לצפות במשחק באצטדיון, זכרו כי מחירי הכרטיסים עולים בהדרגה ככל שמתקרב מועד המשחק. הפופולריות העצומה לה זוכה המועדון מובילה לעליות מחירים מתמשכות, בפרט קודם לאירועי ספורט מרכזיים. אם במשחק מכריע בשלבים המאוחרים של ליגת האלופות חשקה נפשכם, תידרשו, לעיתים, להיפרד ממאות אירו.

מרבית הכרטיסים שייכים לבעלי מינויים. למרות זאת, הקבוצה מציעה מספר מצומצם של כרטיסים לרווחת תיירים ומבקרים מזדמנים, אותם ניתן לרכוש אותם באתר הזה. עבור משחקי ליגה, מחירי הכרטיסים מתחילים בכ-35 יורו למושב צנוע, שמאפשר ישיבה מאחורי השער. במשחקים מרכזיים, כאמור, המחיר מזנק באופן משמעותי.

היצע נמוך וביקוש גבוה מובילים לתופעת ספסרות בכרטיסים. מנויים רבים מנצלים את התהודה העצומה לה זוכה המועדון ברחבי העולם ומעמידים את הכרטיסים שברשותם לתיירים שחפצים בכך. גורם זה משפיע על מחירי הכרטיסים, מוביל לתנודות דינמיות בערך ומקשה על נקיבה בסכום מדויק.

יציעים באצטדיון

ביציע של Auteuil היצע הכרטיסים נמוך לרוב, מכיוון ששם יושבים אוהדי האולטראס של הקבוצה. הללו פוקדים את משחקי קבוצתם בתדירות גבוהה וממעטים להחמיץ משחקים. טורנירים ברמת חשיבות פחותה? לא עבור האוהד המסור. לדידו – דין ברצלונה כדין לוריין. על אף שהאווירה ביציע האולטראס משלהבת ומלאת תשוקה, אנו ממליצים למשפחות ולתיירים מן המניין להימנע מישיבה בסביבתם; האווירה מתוחה, הרעש מחריש אוזניים והלהט הפונדמנטליסטי, עלולים להעיב על חוויית הצפייה.

מפת האצטדיון של פריז סן ז'רמן.
מפת האיצטדיון של פריז סן ז’רמן

בשני היציעים מאחורי השערים, Auteuil ו-Boulogne, הישיבה היא על בסיס מקום פנוי. חשוב לזכור כי ההנחיה תקפה – על אף שמצוין על הכרטיס מספר מושב. לכן, אם רכשתם מושב באחד מהיציעים הללו, חשוב להגיע מוקדם ולתפוס מקום. אם רכשתם כרטיס לאורך המגרש, סדרן ילווה אתכם לכיסא המדויק שמצוין בכרטיס שברשותכם. ניתן להגיע עם כרטיס אלקטרוני על הטלפון הנייד, או להדפיס את הכרטיס מראש. חובה להצטייד בתעודה מזהה (עדיף דרכון, מכיוון שרישיון נהיגה לא נחשב כאמצעי זהות רשמי בצרפת).

איך מגיעים לפארק דה פרנס

פארק דה פרנס שוכן בדרום מערב פריז, ברובע ה-16, והוא בנוי על הכביש הטבעת ההיקפי של פריז, ה”פריפריק” (Peripheric). אל תתבלבלו עם האצטדיון הלאומי סטאד דה פראנס, שנמצא בצפון פריז.

ההגעה לאצטדיון קלה מאוד: הוא ממוקם במרחק הליכה מתחנת מטרו Porte de ST. Cloud, הנמצאת על קו 9. בכל משחק נוכחים סדרנים בדרכי ההגעה לאצטדיון, שיעזרו לכם לנווט אל היציע שלכם. בעלי הנטיות העצמאיות יכולים להיעזר במפת ההתמצאות על כרטיס המשחק, שמציגה בפרוטרוט את דרכי הגעה.

בימים של משחק יוצא המטרו בתדירות גבוהה יותר – לפני ואחרי המשחק – כך שמומלץ להגיע ולחזור בעזרתו. הכניסה למגרש מותנת בבדיקה ביטחונית קפדנית. יש חנות מזכרות באצטדיון וביציעים ניתן לרכוש מזון מהיר ושתייה.

מילים אחרונות

פתחנו את הכתבה בהצגת האניגמה הפריזאית ובמחשבות נוגות על אופי הכדורגל המודרני, בעידן בו הכסף הביס את הרגש והרומנטיקה פינתה מקומה לתחרותיות בלתי פוסקת. האם ניתן להיאבק בהזרמת הון למשחק הכדורגל? האם יש פסול בהשקעות של גופים מדינתיים בקבוצות ספורט? אוהדי פריז סן-ז’רמן נהנים מפירות התהילה, אך אוהדים ותיקים ומסורים מקווים שביום מן הימים יפנו השקעות העתק הכבירות את מקומן לתהליך בנייה מחושב והדרגתי. ריבוי השחקנים הצעירים, חיזוק האקדמיה, העצמת הזיקה המקומית והפקדת המפתחות בידי אגדת עבר של המשחק – לואיס אנריקה – אשר מנחיל בהדרגה את שיטתו במועדון, מסמנים שינוי אפשרי במגמה. אוהדי פ.ס.ז’ ימשיכו לייחל לכך שביום מן הימים יבשיל השינוי לכדי הגשמת החלום הנכסף ביותר: זכייה בליגת האלופות והוכחה ניצחת לכך שלא ניתן לזלזל ב’בחור החדש’ שבא לשכונה והעז לתבוע מקום של כבוד בהיכל התהילה.

לקריאה והאזנה נוספת

כמה מילים על אריאל טויטו

“מולדתו של כל אדם היא ארצו, והשנייה היא צרפת” ~תומס ג’פרסון.

שמי אריאל טויטו, יליד 1998, סטודנט חרדי לפילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה. צרפת היא מיקרוקוסמוס של הרוח האנושית. וכמו הצרפתים, בין דיון ער על דקונסטרוקציה לבין ניסיון להבין את משמעות המושג (שהרי “צרפת היא מדינה שבה חשוב יותר להביע דעה על הומרוס מאשר לקרוא אותו.”), תמיד אמצא זמן להתענג על קרואסון יהודי כשר למהדרין (חרדי אחרי הכול…) – בשעת דמדומי שמש ישראלית, לצלילי שאנסון אהוב.

צבי חזנוב (הפרנקופיל). צילום: לירן הוטמכר

נעים מאוד שמי צבי חזנוב (הפרנקופיל), בעל תואר ראשון ושני בתרבות צרפת ויחסים בין לאומיים מהאוניברסיטה העברית, ומאוהב בצרפת ותרבותה מאז שאני ילד. את הידע שצברתי ואת האהבה אני שמח לחלוק אתכם כאן.

מוזמנים ליצור איתי קשר

מתכננים טיול לצרפת?
מוזמנים להיכנס ל"ארגז הכלים" שלי שמכיל שורה של אתרים אמינים להזמנות מלונות, כרטיסים, רכבים וכל דבר נוסף שתזדקקו לו לבניית טיול מושלם.
רוצים לא לפספס אף כתבה?
הרשמו לעלון שלי ותתחילו לקבל כתבות מרתקות כל שבוע לאימייל. כבונוס אשמח גם לתת לכם בחינם את ההרצאה שלי "טיול בפריז בעקבות מולייר".​

אהבתם את הכתבה?

מוזמנים לספר לחברים שלכם

ניווט מהיר
הפרנקופיל
בואו נשמור על קשר

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם (או מקסימום פעמיים) בשבוע.

ואם זה לא שכנע אותכם…

מי שנרשם כעת יקבל את הרצאה שלי על טיול בפריז בעקבות מולייר בחינם!

דילוג לתוכן