יש משהו כמעט קסום בכניסה לפסאז’ פריזאי. האור המסתנן דרך תקרת הזכוכית, ההמולה העמומה של הרחוב שנשארת בחוץ, והתחושה המיידית של מסע בזמן, אל עידן אחר, אלגנטי יותר, איטי יותר. אני מודה, יש לי חולשה לפסאז’ים המקורים, אותם עורקים נסתרים שמבתרים את הבלוקים העצומים של פריז ומציעים הצצה לעולם שנעלם.
אם תשאלו אותי איזה מהם הוא החשוב ביותר בעיניי, התשובה תהיה תמיד פסאז’ דה פנורמה (Passage des Panoramas). נכון, הוא לא היה הראשון באופן מוחלט. קדם לו פסאז’ דה ל’אנקר (Passage de l’Ancre), שריד מקסים מהמאה ה-17 אך לא מקורה , וגם פסאז’ דו קייר (Passage du Caire) שנפתח ב-1798, כשנתיים לפניו וכיום נראה כמו איזה פסאז’ שכוח אל בבת ים (אם כי לאחרונה הוא עבר שיפוץ ומתיחת פנים).
אך פסאז’ דה פנורמה, שנחנך בשנת 1800, היה זה שהגדיר את הז’אנר. הוא לא היה רק מעבר מקורה; הוא היה יעד. הוא שילב מסחר עם בידור מהפכני וטכנולוגיה חדשנית, והפך למקום הציבורי הראשון בפריז שהואר בתאורת גז. הוא יצר את התבנית שלפיה נבנו כל שאר הפסאז’ים, והפך לאב-טיפוס של מרכז הקניות המודרני.
ההיסטוריה המרתקת של פסאז’ דה פנורמה
מהפכה, נדל”ן ושני אמריקאים נועזים: הולדת הפסאז’
סיפורו של הפסאז’ מתחיל, כמו סיפורים פריזאיים רבים, במהפכה. לפני 1789, עמד במקום מלון מונמורנסי-לוקסמבורג (Hôtel de Montmorency-Luxembourg) המפואר, סמל לעושר האריסטוקרטי. המהפכה הצרפתית הפכה אותו ל”רכוש לאומי” (bien national), והוא הוצע למכירה פומבית.
כאן נכנסים לתמונה שני יזמים אמריקאים. הראשון היה ויליאם תאייר (William Thayer), ספן ואיש עסקים ממולח. ממשלת צרפת החרימה את אחת מספינותיו, וכפיצוי, הוא קיבל סכום כסף נכבד. בעצת מכריו, הוא השתמש בכסף כדי לרכוש את האחוזה היוקרתית, והפך תלונה בינלאומית להזדמנות נדל”ן מזהירה.
השותף שלו למיזם היה לא אחר מאשר רוברט פולטון (Robert Fulton 1765-1815), ממציא וגאון רב-תחומי. פולטון הגיע לפריז במטרה למכור לנפוליאון את המצאותיו האחרונות: צוללת בשם “נאוטילוס” וטורפדו. בזמן שהמתין (לשווא) לתשובת הממשל הצרפתי, הוא היה צריך להתפרנס.
הפתרון של פולטון היה אטרקציה חדשנית שנקראה “פנורמה”. הוא בנה שתי רוטונדות (מבנים עגולים) גדולות בכניסה לפסאז’, ובתוכן הציג ציורי ענק היקפיים ב-360 מעלות של ערים מפורסמות כמו פריז, רומא וירושלים. הצופים עמדו במרכז והרגישו כאילו הם נמצאים ממש בתוך הנוף. זו הייתה חוויה מהפכנית, מעין קולנוע לפני עידן הקולנוע.
כדי ליצור את האשליה המושלמת, נשכר הצייר פייר פרבו (Pierre Prévost 1764-1823), שהתמחה בציורים היפר-ריאליסטיים אלו. הפסאז’ עצמו נבנה כדי לשרת את קהל המבקרים העצום שזרם לאטרקציה, והוא נקרא על שמה. כך, באופן אירוני, אחד הסמלים המובהקים של התרבות הפריזאית נולד מאופורטוניזם אמריקאי ומטכנולוגיה צבאית שנפוליאון דחה.
אורות, אופרטות ושערוריות: תור הזהב של הפסאז’
ההצלחה המסחררת של הפסאז’ הגיעה לשיאה עם פתיחת תיאטרון דה ורייטה (Théâtre des Variétés) הצמוד לו בשנת 1807. מאחורי התיאטרון עמדה דמות אגדית בפני עצמה: מדמואזל מונטנסייה (Marguerite Brunet, dite Mademoiselle Montansier 1730-1820), אשת עסקים ואמרגנית בת 77, שלאחר שסולקה מהתיאטרון שבפאלה רויאל (זה שמארח היום את הקומדי פרנסז), הצליחה לשכנע את נפוליאון בכבודו ובעצמו לאשר לה להקים אולם חדש.
במהלך שנות ה-60 של המאה ה-19, התיאטרון הפך למקום הכי נכון להיות בו בפריז, וזאת בזכות גאון מוזיקלי אחד: המלחין ז’אק אופנבך (Jacques Offenbach 1819-1880). האופרטות השנונות, הסאטיריות והנועזות שלו, כמו “הלנה היפה” ו”הדוכסית הגדולה מגרולשטיין”, כבשו את העיר בסערה והגדירו את רוח התקופה של הקיסרות השנייה.
הכוכבת הראשית של אופנבך, והאישה שכל פריז דיברה עליה, הייתה אורטנס שניידר (Hortense Schneider 1833-1920). היא הייתה דיווה אמיתית, עם כישרון אדיר ואגו גדול עוד יותר. היא נודעה לא רק בקולה, אלא גם בשורה ארוכה של מאהבים רבי-השפעה, כולל הדוכס דה גרמון-קדרוס, שאיתו הביאה לעולם ילד.
חדר ההלבשה שלה בתיאטרון הפך למוקד עלייה לרגל. כל מלך, צאר או נסיך שביקר בפריז ראה זאת כחובה לעבור דרך חדר ההלבשה שלה לאחר ההופעה. הרשימה כללה את הצאר אלכסנדר השני, קיסר אוסטריה פרנץ יוזף, והנסיך מוויילס (לימים המלך אדוארד השביעי). היא זכתה לכינוי “המעבר ההכרחי” (Le Passage Obligé), משחק מילים על קרבתה לפסאז’ דה פנורמה.
הפסאז’ והתיאטרון לא היו רק שכנים, הם היו מערכת אקולוגית שלמה. הפסאז’ שימש כלובי, כחדר האוכל וכשוק של התיאטרון. הצופים העשירים והאופנתיים היו מגיעים לפסאז’ לפני ההופעה לארוחת ערב, ובסיומה היו חוזרים אליו לקניות ולראות ולהיראות. הקשר היה כה הדוק, שבשיפוץ של 1834 נוצרה גלריית דה ורייטה (Galerie des Variétés) שחיברה פיזית בין השניים וכללה כניסה ייעודית לאמנים.
יוקרה, הרחבה וחנויות שנכנסו לדפי ההיסטוריה
ההצלחה המתמשכת הובילה להרחבה משמעותית בשנת 1834. האדריכל ז’אן-לואי ויקטור גריזאר (Jean-Louis Victor Grisart 1797-1877) הוסיף ארבע גלריות חדשות: סן-מארק, ורייטה, פדו ומונמארטר, ויצר את המבוך המקסים שאנו מכירים היום. ההרחבה הזו הייתה תגובה ישירה לתחרות מפסאז’ים חדשים ומפוארים יותר, כמו גלרי ויויאן (Galerie Vivienne).
עם השנים, הפסאז’ הפך לביתם של כמה מהאומנים והחנויות היוקרתיים ביותר בפריז. שתי חנויות בולטות במיוחד: “החרט שטרן” (Graveur Stern) במספר 47, בית דפוס וחריטה שנוסד על ידי איזדור אומואט (Isidore Aumoitte 1797-1846) והגיע לתהילת עולם תחת ניהולו של מואיז שטרן (Moïse Stern 1826-1915). רשימת הלקוחות שלהם נראית כמו “מי ומי” של ההיסטוריה העולמית: מבתי מלוכה אירופאים ועד לנין ושארל דה גול.
במספר 57 שכנה השוקולטרי של פרנסואה מרקי (François Marquis), שנפתחה ב-1818 והפכה לאגדה. האחים גונקור ושרה ברנאר הרבו להלל את השוקולדים שלו, והעיצוב המקורי של החנות, כולל תקרת העץ המגולפת, נשמר עד היום.
האווירה הייחודית הזו, של יוקרה, תיאטרון, אמנות וחיים טובים, הונצחה לנצח על ידי הסופר אמיל זולא (Émile Zola 1840-1902). הרומן המפורסם שלו “ננה” משנת 1880 מתרחש ברובו בתיאטרון דה ורייטה, והפסאז’ משמש כתפאורה לעלייתה ונפילתה של הגיבורה.
מהבולים ועד הביסטרונומיה: הפסאז’ במאה ה-21
כמו פריז עצמה, גם פסאז’ דה פנורמה ידע להתאים את עצמו לרוח הזמן. לאחר שתור הזהב של התיאטרון דעך, הוא מצא לעצמו זהות חדשה במאה ה-20 והפך לאחד המרכזים החשובים בעולם לפילטליה – איסוף בולים וגלויות. עד היום, ניתן למצוא בו חנויות רבות המוקדשות לתחביב זה.
בעשורים האחרונים, הפסאז’ עובר מהפכה נוספת והופך לגן עדן גסטרונומי. החנויות ההיסטוריות של שטרן ומרקי הפכו למסעדות נחשבות: קפה שטרן (Caffè Stern) האיטלקית ו-Canard & Champagne הצרפתית. לצדן, צצו עשרות מסעדות, ביסטרואים וברים קטנים המציעים הכל, ממטבח צרפתי קלאסי ועד לגיוזה יפנית.
היכולת הזו להמציא את עצמו מחדש שוב ושוב היא סוד ההישרדות של הפסאז’ במשך יותר מ-220 שנה. הוא היה מרכז בידור, אחר כך נספח לתיאטרון, הפך למקלט לאספנים, וכיום הוא בירת אוכל. הוא אורגניזם חי שמשנה את פניו, אך שומר על השלד האדריכלי והנשמה ההיסטורית שלו.
מידע שימושי למבקר בפסאז’ דה פנורמה
איך מגיעים?
- כתובות: לפסאז’ יש מספר כניסות, מה שהופך אותו לנגיש במיוחד :
- 11 Boulevard Montmartre
- 10 Rue Saint-Marc
- 38 Rue Vivienne
- 151 Rue Montmartre
- מטרו: התחנות הקרובות ביותר הן Grands Boulevards (קווים 8 ו-9) ו-Bourse (קו 3).
- אוטובוסים: קווים רבים עוצרים בתחנת Grands Boulevards, ביניהם 20, 39, 48, 74, 85.
מתי לבוא?
- שעות פתיחה: הפסאז’ פתוח לקהל הרחב מדי יום מהשעה 6:00 בבוקר ועד חצות.
- הטיפ של הפרנקופיל: הרשו לי לתת לכם עצה קטנה של חבר. אני ממליץ בחום לבקר בפסאז’ פעמיים. פעם אחת במהלך היום, כדי להתרשם מהחנויות הקטנות, מהאור הטבעי שחודר דרך תקרת הזכוכית ומהאווירה השוקקת. ופעם שנייה בערב, כשהמסעדות מתמלאות, האורות המלאכותיים יוצרים אווירה אינטימית ורומנטית, והמקום מרגיש כמו סוד פריזאי קסום.
רוצים לגלות עוד פסאז’ים מקסימים בפריז?
בדיוק בשביל זה יצרתי לכם את מסלול הטיול בעקבות הפסאז’ים של פריז. המסלול הזה יעבור בין הפסאז’ים הכי חשובים של עיר האורות ויאפשר לכם לגלות את הקסם היחודי של כל אחד ואחד מהם, בקצב שלכם ובחינם.
