“החלום שלי? להפוך נשים למאושרות ויפות יותר” – כך אמר כריסטיאן דיור בשנת 1947 בפריז, העיר שעדיין מנסה להתאושש מהכיבוש הנאצי של אירופה, שבה חיי הקיצוץ והצנע המשיכו להשפיע על כל תחומי החיים.
בשנים שלפני המלחמה, מדמואזל קוקו שאנל הביאה לנשות פריז את הבשורה לשחרור האישה.
היא קיצרה את החצאיות, שיחררה את המחוכים, הקטינה את הכובעים והביאה לנו את חליפות המכנסיים.
בשפה של היום, נשות פריז “עפו עליה” והיא נחלה הצלחה עצומה עד המלחמה, שבה בשביל לשרוד ובשביל להישאר קיימת, לקחה לעצמה מאהב נאצי, עובדה והחלטה שתעלה לה ביוקר כבר לקראת סוף המלחמה.
פריז כעסה עליה מאוד וקוקו שאנל החליטה לנטוש ולעזוב.
אז מי אתה מסייה דיור?
בשנת 1946 פנה לכריסטיאן דיור אל הטקסטיל העשיר ביותר, מרסל בוסאק, שהתרשם מאוד מעבודתו של דיור וביקש ממנו שיבוא איתו ויקים לתחייה בית אופנה ישן בשם פיליפ את גסטון. ההצעה הייתה מאוד מפתה, אולם דיור סירב לעבוד תחת שם אחר, והתעקש שהבית החדש יהיה על שמו. בוסק הסכים לתמוך בדיור, ובדצמבר של אותה השנה נפתח הבית הראשון בשדרות מונטיין בפריז.
לא הרבה זמן אחרי, השנה היא 1947. כולם מצפים בכליון עיניים לקולקציה הראשונה של המעצב הצעיר.
והנה נעלמו הג׳קטים המרובעים והגבריים, נעלמו החצאיות הקצרות והמסודרות מתקופת המלחמה ולפניה והוחלפו בג׳קטים אלגנטיים ומחויטים, שהתעצבו בדיוק על פי קימורי גוף האישה.
המותניים קטנטנות ממה שניתן לדמיין, הירכיים מעוגלות בצורה מוגזמת והחצאיות התערבלו שוב במטרים של בד. הופעת בכורה נועזת שהפכה למהפכה של ממש! וכך, כל מה שקוקו עשתה במשך שנים – נעלם. כל צמרת החברה הפריזאית והמסוגננים ביותר של העיר הופיעו בקהל והאווירה הייתה “מחשמלת”.
משפחתו של כריסטיאן דיור הייתה עשירה והוא גדל על ראש צוק בנורמנדי בבית שנצבע בוורוד רך, מעורבב עם חצץ אפור. שני הגוונים האלה נשארו הצבעים האהובים עליו בקוטור.
בחדר המצעים עבדו עוזרות בית ותופרות, ודיור נזכר שזה היה המקום האהוב עליו כי ״הייתי שקוע בצפייה בנשים מסביב למנורת השמן, רוקחות את המחטים שלהן״.
בילדותו הפגין דיור תשוקה לפרחים והוא תמיד שמח לבלות שעות בין הצמחים והערוגות או לקרוא קטלוגים בוטניים. את העניין הזה, שהשפיע רבות על עבודתו כמעצב, הוא ירש מאימו. הוא תמיד השתמש בשפע של דוגמאות פרחים על השמלות שלו, והסלונים שלו תמיד היו מלאים בסידורי פרחים מפוארים. נושא הגינה והפרחים עובר בחברה עד היום.
עיתונים רבים ברחבי העולם התרשמו כראוי מקולקציית הביכורים של דיור, שעיטרה במהירות את שער ווג האמריקאי שבו נכתב: ״כריסטיאן היקר, לשמלות שלך יש מראה חדש כל כך!״.
וכך נוצר המונח “The new look”, ״לוק חדש״, ואיתו נולדה דרך חדשה לגמרי.
החייטות של דיור תוארה לעיתים קרובות כבעלת איכות אדריכלית ואהבתו לבגדים בעלי מבנה יפהפה היא סימן ההיכר שלו. הקולקציה הזו של דיור הייתה עוצרת נשימה בצללית שלה. הכתפיים מעוגלות בקפידה, המותניים מעוקלות, והחצאיות אלגנטיות ומתרחבות, מחויטות בעדינות מופלאה ומחמיאות.
הרבה נשים חשבו שסוף הצנע בזמן המלחמה לא יכול היה להגיע מהר מספיק וקניית חליפת ״ניו לוק״ הייתה אחת הדרכים לסמן את תחילתו של עידן חדש באופנה.
אהבתו של דיור לצורה הנשית היא זו שהביאה את האשליה בעיצובים הללו, כך שכל מי שלא ניחנה במבנה שעון חול באופן טבעי, תוכל להיראות כך עם הבגדים מהקולקציה החדשה. המראה היה רך ומודרני, ממש קלאסיקה אופנתית.
הקולקציה השנייה של דיור לסתיו/חורף 1947 זכתה לציפיות חמות על ידי עולם האופנה ונשאלה השאלה: “האם המעצב יוכל לספק עוד קולקציה אוצרת וחדשנית כמו הופעת הבכורה שלו”? התשובה הייתה: כן!!!
מגזין ווג האמריקאי כתב: “האוסף השני מוכיח שהוא לא רק מדי פעם טוב”.
הצללית החדשה המשיכה עם הצורה הנשית והדגשת המותניים בצורה הדוקה עוד יותר, והחצאיות היו יותר מלאות. ווג דיווח: “חצאיות רחבות להפליא, ארוכות מאוד”, ודיור נזכר בכמות הפנטסטית של החומר שהגיע הפעם עד לקרסוליים והבדים היו מפוארים וכבדים.
ואם נעצור לרגע, הרי שרק שנה קודם לכן אופנת שאנל הייתה כזו ששיחררה את האישה מכובד הבדים האלה ומאורך החצאיות. אבל דיור דיבר על קלילות רגשית והתענג על השחרור מהמלחמה. הוא כינה את העידן הזה “תור זהב” שני והאמין “כשהלבבות היו קלים, רק בדים לא יכלו להכביד על הגוף”. דיור ייחס יותר ויותר חשיבות לאביזרים, והקולקציה השנייה הזו שלו הציגה את כובע הצד הייחודי שלו, כמו גם את שרשראות הסטייטמנט הנוצצות והמבריקות.
במהלך העונות הבאות דיור נשאר נאמן לצללית פורצת הדרך שלו וכל קולקציה התקבלה בהערכה, לא פחות מקודמתה. השינויים בין קולקציה לקולקציה היו עדינים, אבל כאלה שגרמו בכל זאת לקולקציה להיראות חדשה. וכך נכנס דיור לשנות החמישים עם מוניטין מבוסס כאחד השמות החשובים ביותר בעולם האופנה
הקריירה של הקוטורייר כריסטיאן דיור הייתה קצרה. המעצב המוכשר להפליא הלך לעולמו מהתקף לב פתאומי עשר שנים לאחר מכן, כשהוא בן 52 בלבד, בזמן חופשה באיטליה.
עד היום דיור נשאר בית עיצוב עם ביסוס חזק והמעצבים שבאו אחריו כמו: איב סאן לורן, ג׳ון גליאנו, ראף סימון והנוכחית, מריה גרציה צ׳יורי, לא רק כיבדו את הנוסטלגיה שלו לסגנונות המאות הקודמות אלא גם המשיכו ליצור עיצובים שמפרשים מחדש ומכירים בחשיבות התרומה שלו להיסטוריה של האופנה: המראה החדש.
רוצים לבקר בגלרי דיור
אם אהבתם את הסיפור הזה ואתם רוצים ללמוד על פועלו של דיור, הרי שממש כדאי לכם לבקר במוזיאון דיור בפריז. תוכלו לקרוא עליו בכתבה מוזיאון דיור פריז: פנטזיה, אסתטיקה והיסטוריה.
