כ-300 מטר צפונית למרכז פומפידו ניצבת שכונת בטון אורבנית עם בנייני מגורים בני 6-7 קומות, הנקראת קרטייה דה לורלוז’ (Quartier de l’Horloge). אלו הם, שתי וערב של רחובות צרים, שבינותם חצרות קטנות ופסאז’ים מקומרים, ולצידם גובלים סוחרים זעירים, מזון מהיר, וחנויות ספרים זולים. לא בדיוק מקום לאנשים שמחפשים אטרקציות בפריז…
אם חושבים אתם כי רובע הבטון הקודר נושא את שמו של איזה שעון עתיק מימי הביניים טעות בידכם, מדובר דווקא בשעון מכני מעניין וחדש יחסית. למעשה, מדובר על בובה מכנית או אוטומטון הנקרא: Le Defenseur du Temps (מגן הזמן) החבוי בליבו של הרובע, ותלוי על גבי קיר ברחוב Bernard de Clairvaux מס’ 8. מנגנונו המופלא של האוטומטון אמנם נדם בראשון ליולי 2003, אולם בשנים בהן תיפקד נהגו רבים להצטופף תחתיו והביטו בפעולתו בעניין רב. למרבה הפלא, גם היום, מכתתים רגליהם, לא מעטים כדי להביט ביצירה הקפואה.
היצירה המרשימה מתנשאת לגובה של ארבעה מטרים ומשקלה טון, ומתארת את מאבקו ההרואי של האדם באיתני הטבע. מידי שעה עגולה, בין 9 בבוקר ל 10 בלילה, נהגו העוברים ושבים לצפות באיש עשוי מתכת הניצב על גבי סלע, נושא חרב מאסיבית ונאבק לסרוגין באחת מן החיות המבעיתות: דרקון רב עצמה,תרנגול או סרטן, למעט שלוש פעמים ביום בהן היה עליו להסתער על כל השלושה: ב 12 בצהריים, בשש בערב ועשר בלילה. הדרקון, התרנגול והסרטן סימלו בהתאמה את יסודות הטבע, אוויר, אדמה ומים, ובעת הקרב ניתן היה להאזין לרחשי האדמה, הרוח הנושבת וגלי הים הגועשים.
סיפורו של מגן הזמן
בשנת 1975 הוזמן הפסל ע”י חברת קוז’דים ועל היצירה ניצח אמן הבובות המכניות ז’אק מונסטייה (Jacques Monestier). ז’אק מונסטייה נולד בבירת מחוז הלואר העילי – לה פוי אן וולאי (Le Puy en Velay) עיירה עתיקה המוקפת גבעות וולקניות, עם קתדרלה עוצרת נשימה מן המאה ה-12 וקפלת סן מישל (Chapel Saint-Michel d’Aiguilhe) השוכנת על קצהו של סלע.
אין פלא כי המבנה והארכיטקטורה המיוחדת של שני המבנים המרהיבים שבו את ליבו של הנער והשפיעו על עתידו. מונסטייה למד הנדסה ולאחר מכן לימודי אדריכלות בביה”ס המפורסם לאמנויות בפאריז (Ecole des Beaux Arts) ועם תום לימודיו פנה ליצור בובות מכניות (אוטמוטונים). בשנת 1965 כבר זכה הבחור הצעיר במענק מקצועי ועד מהרה, פסלי האנימציה שעליהם שקד, זכו להכרה רחבה. ממש כמו הגאון האיטלקי דה וינצ’י אותו העריץ, הוקסם מונסטייה מתנועותיהם של חיות ובני אדם, תכונה שהביא לידי בטוי ב”מגן הזמן” וביצירות רבות אחרות אותם ניתן לראות באתר האינטרנט שלו.
ליצירת השעון, נעזר מונסטייה בלואי דסוש (Louis Desouches) שהופקד על קשקשיו של הדרקון ועל מסגרת הפלדה היה אמון אלאן מורוד (Alain Moirod). ארבעת הדמויות רוקעו בנחושת, וצופו בעלי נחושת מוזהבים, והסלע עליו ניצב האיש היה עשוי מפליז מחומצן. בספטמבר 1979 הותקן האוטומטון בחלקו, ובחודש שלאחריו, נחנך השעון רשמית על ידי ראש עיריית פריז דאז, ז’אק שיראק.
במרוצת השנים נדרשה תחזוקה קלה, ואחרי שגוייסו כספים בשנת 1995, הוחלף מנגנון הקווארץ בשעון רדיו נשלט, ואת רשמקול הטייפ הישן החליפה מערכת קומפקט דיסק. אלא שבשנת 2003, מנגנון האוטומטון החורק כבר פסק מפעימותיו וחלקי המתכת המכניים המרהיבים התבלו והחלידו. תהילתו של השעון אם כן, חלפה פרחה לה, וכבר יותר מעשור האוטומטון המקולקל משווע לתקציב הנדרש לשיקומו. “מגן הזמן” אמנם ניצח בכל הקרבות את המפלצות ואיתני הטבע, אך הובס דווקא ע”י הזמן עליו גונן בנאמנות.
וכדי להיזכר בימי התהילה של האוטומטון על רקע שירו של ז’אק ברל:
מחפשים עוד אטרקציות בפריז? כנסו לכאן.
עמירם צברי הוא מדריך טיולים המתמחה באירופה הקלאסית ובעל האתר לטייל בין סיפורים החושף סיפורים מרתקים על פינות קסומות ונסתרות.
הצילום בפתח הכתבה נעשה על ידי יואל תמנליס.
