הבוקיניסטים של פריז – סוכני החתרנות והפורנו של עיר האורות

כל מי שטייל בפריז לאורך הסיין וודאי ראה את אותם מוכרי ספרים עתיקים, שנקראים הבוקיניסטים (Les Bouqinistes) שעומדים לצד קופסאות המתכת הירוקות. אין ספק שאותם בוקיניסטים הפכו לסמל של פריז לא פחות מ מגדל אייפל ונוצרו סביבם לא מעט אגדות אורבניות, חלקן אפילו נכונות.

האגדה המוכרת ביותר היא על אנשים שהצליחו למצוא מציאות של ממש במחיר של כמה גרושים והיא מופיעה אפילו בשירו האלמותי של בני אמדורסקי געגועים לפריז (“כאן בפינת הנוטרה דאם והבוקיניסטים לאורך הסיין. נחטט בנבכי מרכולתם, אולי נגלה וואן גוך או גוגן”).

והאמת שזוהי לא אגדה מכיוון שהספר היקר והעתיק ביותר בספריה הלאומית של פריז נקנה באחד מדוכני הבוקינסטים בכמה פרנקים מכיוון שהמוכר לא ידע את ערכו האמיתי רק רצה להיפטר ממנו. אולם מה שמעטים יודעים שלבוקיניסטים הללו הועידה ההיסטוריה תפקיד חתרני בהרבה ממכירת ספרים בכריכה רכה או גלויות פריזאיות.

הבוקיניסטים – הטוויטר והפייסבוק של המאה ה-17

הבוקיניסטים התחילו את דרכם במאה ה-16 ומכרו את מרכולתם באיזור הפון נף. בתחילת דרכם הם נקראו Estaleurs שפירושו רוכלים ונתפסו בתור הדרגה הנחותה ביותר של רוכלים.

כבר מתחילת דרכם הם התפרסמו בספרות החתרנית אותה הם מכרו, כאשר הבוקיניסטים הראשונים התמחו בפמפלטים פרוטסטנטיים בזמן מלחמות הדת (1562-1598), כאשר רוב אוכלוסיית פריז הייתה דווקא קתולית. במהלך המאה ה-18 הפך מעמדם של הרוכלים הללו למכובד יותר מכיוון שיותר ויותר סטודנטים החלו לפקוד את הביתנים שלהם בחיפוש אחר ספרי לימוד.

באותה תקופה הם קיבלו את השם המוכר שלהם, הבוקיניסטים, אשר הגיע מהמילה הפלמית Boekin, שפירושה ספר קטן. באותה תקופה הם גם התפשטו לאורך הסיין עד שהגיעו לאותם מקומות בהם ניתן למצוא אותם גם היום. לצד הבוקיניסטים הסתובבו גם ה Colporteurs, רוכלים, אשר נשאו את הספרים על גופם, ולהבדיל מהבוקינסטים, לא נמצאו במקום אחד אלא הסתובבו בכל פריז ומכרו את סחורותיהם בבתי הקפה וברחוב.

המשטרה של פריז לא אהבה את הבוקיניסטים ועשתה הכל על מנת להיפטר להם, למזלנו ללא הצלחה. ולמען האמת אין זה מפתיע מכיוון שעוד מהמאה ה-16, כאשר הבוקיניסטים מכרו תעמולה פרוטסטנטית, יצא להם שם של סוכני חתרנות. בימים שלפני הטוויטר והפייסבוק היו אלו הבוקיניסטים, אשר היו מסוגלים להבעיר את הרחובות באמצעות פמפלטים פוליטיים שנמכרו אצלם. והכן, החל מהמאה ה-17 לא הייתה כמעט מהומה או מהפכה שלא החלה בעקבות מסרים פוליטיים שיצאו משם.

הדוגמא הטובה ביותר היה מרד הפרונד  של שנת 1648, כאשר המון פריזאי יצא אל הרחובות והקים בריקדות בעקבות פרסומים שפוזרו על ידי הבוקיניסטים בדבר מעצרו של הפרלמנטר פייר ברוסל (Pierre Brussel). אולם, עם כל הכבוד לספרות החתרנית, מה שבאמת עניין את הפריזאים, מכל שכבות האוכלוסיה ומה שהפך את הבוקיניסטים למעצמה, הייתה סחורה מסוג אחר לגמרי….

פותות מדברות – הפורנו הצרפתי גיבור תרבות השוליים של פריז

אינני יודע כמה מכם יודעים את הסוד הידוע שבזכות הפורנו חווינו לא מעט התפתחויות טכנולוגיות בתחום האינטרנט (לדוגמא: הטכנולוגיה שמאפשרת לאתרים כמו יוטיוב להקרין לנו סרטים, מהירות הגלישה המואצת ממנה אנו נהנים ועוד). אולם, מה שבוודאי רובכם לא יודעים הוא שבזכות הפורנו והתרבות שנוצרה מסביבה, חנויות הספרים והבוקיניסטים בפריז שגשגו והצליחו לצמוח.

את שורשי הפורנו הפריזאי ניתן למצוא עוד במאה ה-12 עם שירים אירוטיים כגון La Demoisele qui ne pooit oir parler de foutre (הנערה שלא הסכימה לשמוע על זיונים) או השיר La Veuve (האלמנה) שלמרות הכותרת המהוגנת שלו הכיל מילים הרבה פחות מהוגנות…

שמות היוצרים של אותם שירים נשכחו כבר מזמן אבל השירים הללו נכנסו להם לפולקלור הפריזאי עם שירים כגון Le Chevalier qui fist parler les cons (האביר שגרם לפותות לדבר), אשר מצאו חן בעיני הקהל הפריזאי לא רק בזכות תוכנם האירוטי אלא בזכות השנינות שלהם.

השיר על האביר והפותות המדברות היווה השראה לפילוסוף המפורסם בן המאה ה-18, דני דידרו (Denis Diderot 1713-1784), כאשר כתב את הרומאן האירוטי המפורסם שלו משנת 1748 Les Bijoux indiscret (הצעצועים הלא דיסקרטיים). ברומאן הזה מסופר על מלך שמשיג טבעת הגורמת לאיברי המין של נשות החצר לדבר ולספר את סיפורי חדרי המיטות שלהן. אולם מעבר לתוכן האירוטי שלהם, היצירה הזאת היוותה ביקורת ארסית כנגד כל מה שהתרחש בחצר המלוכה של לואי ה-15 וכך אנחנו רואים כיצד תרבות הפורנוגרפית של אותה תקופה קיבלה נופך פוליטי והפכה לחלק מתרבות חתרנית.

הרומאנים הללו הצליחו מאוד וגרמו בתורם לפריחתם של חנויות הספרים ושל חנויות הבוקיניסטים. חנויות הספרות האירוטיות המפורסמות ביותר במאה ה-18 וה -19 היו אלו שנמצאו בפאלה רויאל. החנויות הללו לא רק מכרו ספרות אירוטית אלא היוו את ה”טינדר” של המאה ה-18 אליו הגיעו גברים ונשים, אשר חיפשו סטוץ.

הם היו נפגשים שם, קוראים ביחד מן הספרות האירוטית וכאשר הרגישו “מתודלקים” מספיק היו רצים לאחד מהמלונות בסביבה על מנת ליישם את מה שקראו. מכיוון שהפאלה רויאל היה בתקופה מסויימת גם מרכז זנות פריזאי, אין זה מפתיע שחנויות הספרים שם מכרו גם קטלוגים של כל הנערות העובדות בפריז והיוו מעין גרסה מוקדמת של “יד 2” של “שוק הבשר” הפריזאי.

תרבות הפורנו המשיכה לפרוח בפריז גם במאה ה-20, כאשר נוספו אליה לא מעט בתי קולנוע בהם הוקרנו סרטים אירוטיים. ואם תשאלו פילוסופים צרפתיים מהתקופה המודרנית בהם גי דבור (Guy Debord) או ז’אן בודריאר (Jean Beaudriard), אתם תבינו שסקס וחירות מינית הולכים יד ביד (שלא לדבר על איברים אחרים) עם חירות הפרט. לכן זו הסיבה שהאירוטיקה והפורנוגרפיה, למרות שהשלטונות עשו כל שיכלו על מנת להילחם בהם, הם חלק בלתי נפרד מפריז גם של ימינו.

כיום, במאה ה-21

בימים אלה של חודש מרץ 2026, בהם מושם דגש על המורשת החיה של פריז, שבים הבוקיניסטים לכותרות. “הסן הוא הנהר היחיד בעולם הזורם בין שתי שורות של ספרים”, כתב הסופר בלז סנדראר Blaise Cendrars בספרו Bourlinguer, משנת 1948. 

ציטוט זה לוכד בצורה מושלמת את רוח הכנס “הבוקיניסטים של פריז: מורשת חיה”, בהנחייתו של ז’רום קאלה Jérôme Callais, נשיא איגוד הבוקיניסטים של פריז. העיתונאית קלמנטין דיברלי Clémentine Duverly כתבה מאמר שבו מצוטט ז’רום קאלה והסבריו מאירים את המקצוע על רקע תקופתנו. הבוקיניסטים עדיין מלאי להט, לפי דבריו.

זו הייתה הזדמנות להזכיר לאנשים את קיומנו, לבחון מחדש את ההיסטוריה שלנו ולעורר השראה בדורות הבאים, שכן המקצוע מתמודד עם אתגרי גיוס. קשה למצוא בוקיניסטים טובים שלא ימכרו צילומים או רפרודוקציות צבעוניות

הסביר ז’רום קאלה בכנס המדובר. ועוד אמר:

הבוקיניסט הוא מוכר ספרים וחייב להישאר כזה. הבוקיניסט מציע ספרים שכבר אינם זמינים אצל מוכרי ספרים חדשים ושאינם נדירים מספיק עבור מוכרי ספרים לביבליופילים. הבוקיניסטים מסוגלים גם לקבוע את איכות הכריכה, להעריך את ערכו האמיתי של ספר, להגן עליו ולהציג אותו כראוי.

איש המקצוע הנלהב הצהיר בצחוק שעל הבוקיניסטים לדעת לקרוא את השמיים ולהסתגל למזג האוויר. המקצוע בסיכון, לפי הדובר.

אנחנו אחד מהתכשיטים בכתר הפריזאי; אנחנו זקוקים להערכה. לדוגמה, כבר 135 שנה אנחנו מבקשים תיאורה בחורף”, מטעים עוד ז’רום קאלה. “המקצוע נלחם על יותר שטחים ירוקים (הוספת צמחייה), על יותר ביטחון ועל אוזן קשבת יותר מצד מקבלי ההחלטות.

מקצוע הבוקיניסט, בן 475 שנה, ייחודי מסוגו וספציפי לפריז, מתויג ברשימה הלאומית של המורשת התרבותית הבלתי מוחשית מאז 2019.  בעוד שמספר הבוקיניסטים זינק במאה ה-19, כיום הוא עומד על כמאתיים בלבד. למרות שז’רום קאלה מאמין שחירות היא הגמול היפה ביותר, הוא מדגיש נחרצות כי פטור מתשלום דמי שכירות הכרחי להישרדותם של הבוקיניסטים. זכרו שמספרם הצטמצם ולא רבים מעוניינים להמשיך במסורת.

הצלם אלן קורנו, בשיתוף עם ז’רום קאלה, הלך לדבר עם הבוקיניסטים וצילם 171 מהם בספר יפהפה שיצא לאור לא מזמן, במרץ 2025. קישור לריאיון איתו וקישור לספרו. בתחילה חשב רק לצלם אך השיחות עם “סוכני התרבות המרתקים האלה”, בלשונו, התפתחו לעדויות אותן הנציח בספרו לצד דיוקניהם ודוכניהם.

מסלול טיול בעקבות הבוקינסטים של פריז

כיום פועלים בפריז בין 226 ל-240 בוקיניסטים, המפעילים יחד כ-900 “תיבות” (Boîtes) ירוקות לאורך נהר הסן. הם מציעים כ-300,000 ספרים משומשים ועתיקים, יחד עם מגזינים, הדפסים ופריטי אספנות.

הבוקיניסטים פרוסים על פני מסלול של כ-3 קילומטרים לאורך שתי גדות הנהר, סביב איל דה לה סיטה (Île de la Cité) ואיל סן-לואי (Île Saint-Louis). מכיוון שכל בוקיניסט הוא עצמאי ומשקף את טעמו האישי בתיבה שלו, הנה הצעת מסלול טיול בין הרציפים החשובים ביותר וההתמחויות הייחודיות שתוכלו למצוא בהם:

חלק 1: הגדה השמאלית (Rive Gauche) – מזרח למערב

המסלול מתחיל באזור Pont Sully ונמשך עד Pont Royal. אזור זה הוא ההיסטורי ביותר עבור מוכרי הספרים והוא גובל ברובע הלטיני.

• תחנה 1: רציף לה טורנל (Quai de la Tournelle) – ברציף זה מומלץ לחפש את ברנר, שנחשב למומחה גדול לספרי מתח ומדע בדיוני, וכן את מישל, שחובב ספרות ומציע מהדורות מקוריות של טקסטים גדולים. כמו כן, פועל כאן בוקיניסט בשם מתיאס המציע ציורים ורישומים מקוריים פרי עטו.
• תחנה 2: רציף גראן-אוגוסטן (Quai des Grands-Augustins) – בהמשך הנהר, תמצאו את סטפן שמתמחה בספרי קומיקס (Bande dessinée), ואת סילבי אשר התיבות שלה מוקדשות לספרי פילוסופיה.
• תחנה 3: רציף דה קונטי (Quai de Conti) – רציף בעל נוכחות גברית בולטת (16 גברים ו-3 נשים בלבד). כאן פועל ז’אן-פול, המומחה לתנועת הלטריזם (Lettrism), וז’רום (נשיא התאחדות הבוקיניסטים) שמתמחה באמנויות הספר. בנוסף, תמצאו כאן את פסקאל, בוקיניסט שמציע למכירה גם את רישומיו המקוריים.
• תחנה 4: רציף וולטר (Quai Voltaire) – רציף זה מתאפיין דווקא בנוכחות נשית חזקה יותר. כאן תוכלו למצוא גם את ברנרד צ., בוקיניסט-צייר המוכר את ציוריו המקוריים מתוך התיבות.

חלק 2: הגדה הימנית (Rive Droite) – מערב למזרח

כעת תוכלו לחצות את הנהר דרך Pont des Arts היפהפה ולהמשיך לאורך הגדה הימנית, מרציף הלובר ועד Pont Marie.

• תחנה 5: רציף הלובר (Quai du Louvre) ורציף לה מז’יסרי (Quai de la Mégisserie) – לאחר חציית הנהר תוכלו לבקר אצל ז’יסלן ברציף לה מז’יסרי, שהדוכן שלה מתמחה באופנה מהשנים 1900 ועד 2010.
• תחנה 6: רציף דה ז’בר (Quai de Gesvres) – באזור זה פועל ז’אקי, אשר מתמחה בסלנג (ארגו) צרפתי ובכתביו של הסופר לואי-פרדיננד סלין. תוכלו למצוא כאן גם את הבוקיניסט טאי-לוק.
• תחנה 7: רציף דה ל’אוטל דה ויל (Quai de l’Hôtel de Ville) – התחנה האחרונה נמצאת סמוך לבניין עיריית פריז. כאן מומלץ לבקר אצל ז’אן-מארק, שהתמחותו היא מוזיקת רוק וסדרת הספרים בוב מוראן (Bob Morane).

במהלך המסלול כולו, תיבות “ירוק העגלה” המסורתיות מהוות מסגרת פסטורלית שמתוכה נשקפים כמה מהמונומנטים החשובים של פריז, כמו כנסיית נוטרדאם, מוזיאון הלובר, הקונסיירז’רי ומזרקת סן מישל. הבוקיניסטים (שרבים מהם מחזיקים בתארים אקדמיים מתקדמים) שמחים כמי תמיד לשוחח ולחלוק את הידע העצום שלהם עם עוברי אורח, כך שהשיטוט ביניהם אינו רק מסע קניות אלא חוויה תרבותית ואנושית.