ג’וזפה בלוודר (Giuseppe Belvedere) לא היה חלק ממשפחות האצולה, לא היה דוכס ולא נסיך, ובכול זאת הוא היווה חלק חשוב מהנוף ומההוויה החברתית של הרובע הרביעי ב-40 השנים האחרונות, מאז שהיגר לפריז מקלבריה שבדרום איטליה.
עם השנים הוא הפך לדמות בולטת בשטח ולאטרקציה של ממש: צלמים ותיירים צילמו אותו מידי יום בעבודתו, ציירים ציירו אותו, פסל מוכשר יצר פסל אבן מדמותו, אנשי קולנוע כתבו תסריטים על סיפור חייו, עיתונאים סקרו את תנועותיו, הוקמה קבוצת פייסבוק הנושאת את שמו והרשתות החברתיות מלאות בתמונותיו.
היו לו אלפי מעריצים. עשרים אלף איש חתמו על עצומה הקוראת לסייע לו. ומנגד, שונאים רבים הציקו לו, היכו אותו ברחוב, השחיתו את רכושו הדל והתלוננו עליו בדרך קבע. המשטרה והעירייה התנכלו לו וניסו למנוע ממנו לקיים את מפעל חייו – האכלתן של מאות יונים ברחבת מרכז פומפידו.
מפעל חיים של איש אחד הגיע לסיומו
ב-11 בינואר 2022 ג’וזפה מילא את שליחותו בפעם האחרונה. למחרת, בלילה חורפי קר במיוחד, הוא נמצא מת בטנדר הלבן והישן שלו, שנתרם בידי תומכיו ושימש לו בית. “מלאך היונים” היה בן 76 במותו.
משנת 2005 הוא נצפה מידי יום כשהוא מושך אחריו, בשארית כוחותיו הדלים, שתי עגלות קניות מרופטות מלאות במזון לציפורים. מספר פעמים ביום, בקור, בגשם, בשרב, ג’וזפה המשיך לעזור לבני חסותו הקטנים והרעבים. שום דבר לא יכול היה לעצור בעדו מלמלא את שליחותו: לא מזג האוויר ולא הרשעות האנושית.
היונים היו מזהות אותו מרחוק. הן המתינו לו מדי יום בשעה היעודה עם חיוך ניכר על פניהן. לעתים נדמה היה כי חלקן פותחות בריקוד סוער לכבודו. בינו לבינן היה קיים מעין חוזה של ערבות הדדית – הוא חי עבורן והן שורדות בזכותו.
בעבר ג’וזפה עבד כרואה חשבון, חי חיים רגילים ונורמלים, שילם מיסים כחוק, עד ליום שבו ראה הפגנה מול ביתו בה קבוצת אנשים מגנה ומוקיעה תוכנית השמדה של ציפורי העיר. הנושא נגע לליבו. הוא הצטרף לפעילותה האקטיבית של הקבוצה.
למחרת בבוקר הוא יצא לראשונה בחייו להאכיל את הציפורים של הרובע. זה היה הצעד הראשון שהוביל להקדשת כול חייו למען הציפורים. מפעל ההזנה הלך והתרחב. עד מהרה התקבצו מדי יום מאות יונים ברחבה שבחזית מרכז פומפידו בלב ליבה של עיר האורות.
סיפורו הטרגי של ג’וזפה בלוודר שכונה “מר יונה”
ג’וזפה האכיל אותן במסירות אין סופית תוך גילוי דבקות ענקית במטרה. במקביל, החלו להגיע לביתו מכתבי אזהרה וקנסות מעיריית הרובע לפיהם פעילותו אינה חוקית.
חוסר חמלה ואכזריות רבה מצד העירייה הביאו לפינויו מדירת הרווחה לה היה זכאי. בשנת 2011 הוא נזרק לרחוב. העירייה שלא הצליחה להפסיק את פעילותו לקחה ממנו את כבודו האישי. נתגלתה כאן פריז אחרת – פריז מכוערת ולא אנושית.
ג’וזפה נותר עם פנסיה קטנה. למרות גילו הוא עבר להתגורר ולישון במכוניתו ויצר ברכב שלו מקלט ליונים פצועות. כמעט כל הכנסתו מהפנסיה שימשה לרכישת דגנים להאכלת היונים ולרכישת תרופות וטיפולים לריפוי ציפורים חולות ופצועות.
גם חלק מתושבי האזור התגלו כחסרי רחמים ותוקפניים כלפיו. תחביבו התקבל בצורה גרועה מאוד על ידי כמה תושבי מחוז בובור שמאחורי מרכז פומפידו שם פעל. הם לא היססו להפגין את עוינותם כלפי הזקן ומנהגיו.
סופר כי אנשים עם כוונות לא הכי טובות הוסיפו רעל עכברים לזרעים שהוא פיזר. לטענתם, פעילותו מהווה פגיעה בבריאות הציבור מאחר והיונים מלכלכות ומעבירות מחלות. הטנדר החלוד שלו הושחת שוב ושוב, צמיגיו נוקבו, והוא היה קורבן להתקפות מילוליות ופיזיות חוזרות ונשנות.
פעם אחת, אלמונים ניסו לשרוף את רכבו כשהוא בתוכו. הוא ניצל בנס. פעם אחרת, עיריית פריז אף גררה את הטנדר שלו עם כול חפציו, תרופותיו ו-23 יונים פצועות שהיו אז בטיפולו.
הוא לא תמיד היה נחמד, לעיתים הוא גילה תוקפנות מילולית כלפי סקרנים שמנסים לחדור לעולמו הצר, להתקרב יותר מדי אל מאות היונים ולהפחיד אותן. בשל נזיפותיו במטרידים ביקשו הרשויות לאשפזו במוסד לחולי נפש. הם כמעט והצליחו.
פעמיים הוא נלקח בכוח לבית משוגעים אך שוחרר במהרה. אפשר להגיד עליו הכול אבל משוגע הוא לא היה. פעמיים הוא נעצר, אך שוחרר כעבור 24 שעות. לו ולציפורים שלו היה לפחות דבר אחד במשותף – הם היו חופשיים.
השנים לא הטיבו עם ג’וזפה, הוא התקשה יותר ויותר ללכת, ולהזדקף כבר לא היה מסוגל כלל. ברם, כשהוא היה מגיע למשימתו היומית החשובה לו מכל, באופן מפתיע כוחותיו שבו אליו לפרק זמן שהספיק לו בדיוק לסיים את משמרתו.
היונים היוו עבורו תחליף למשפחה. הוא חש נוח יותר בחברתן מאשר בחברת בני אדם. עליהן הוא סמך, איתן הוא תקשר היטב. מבחינת היונים הגעתו למשמרת הייתה מעין “ביאת המשיח” היומית.
אני צילמתי אותו מידי שנה מאז שנת 2008. לתמונות שלו שהצגתי במספר תערוכות קראתי: “מנהל המסעדה”, כך הוא נתפס בעיניהן של היונים להן דאג ללא לאות.
לפני מספר שנים עמדתי והקשבתי לשיחה שלו עם עובר אורח. הוא אומנם חי בשולי החברה, אך התגלה כאיש רגיש, חכם ואינטליגנטי. הוא אמר בערך כך:
פוליטיקאים לא יכולים להחליט עבורי איך לחיות. להפך, הם חייבים להקשיב לצרכיי ולטפל בהם. מדינה מתורבתת ותקינה צריכה להגן על הגמלאים שלה. לא לזרוק אותם לרחוב. כול מה שביקשתי זו את הזכות להמשיך לחיות את חיי. זה נכון שיונים עושות קקי, אך מכוניות מזהמות את העיר הרבה יותר.
ג’וזפה לא עשה שום דבר רע בחייו. הוא לא גנב, לא פגע באיש ואפילו לא שתה. “אשמתו” היחידה הייתה שהוא ביקש לדבוק במפעל חייו בכל תנאי. אחד הלקחים העיקריים מסיפורו המתמשך של ג’וזפה הוא, כי: גם כשאין לך כלום בחיים – אתה עדיין יכול לתת משהו לאחרים.
הוא היה אחד ההומלסים היחידים שנשארו ברחוב מבחירה. אומנם נכון שהוא נזרק מביתו בצורה שערורייתית וממפוקפקת, אבל הוצעו לו אלטרנטיבות. מאחר והן היו כרוכות בהתרחקות ניכרת מ”מקום עבודתו” הוא התעקש להישאר במקומו וסירב להציל את עצמו. הוא העדיף למות מאשר להקריב את היונים שלו, כי פריז בלי יונים היא לא פריז.
לא ברור מי יאכיל עכשיו את היונים, כיצד והאם הן יצליחו לשרוד? האם עיריית הרובע הרביעי תאפשר למישהו אחר להיכנס לנעליו של “משוגע לדבר” שהקריב את חייו למען היונים והאם בכלל יימצא מועמד כזה?
