תרבות אלטרנטיבית בפריז מאת נילי חנקין

תרבות אלטרנטיבית בפריז מאת גילי הנקין
זמן קריאה משוער: 5 דקות

אחרי שהשתתפתי בפסטיבל Rock En Seine ביליתי כמה ימים בפריז ורציתי להביא לכם כמה המלצות על תרבות אלטרנטיבית בעיר האורות.

הצלם ריצ’רד בליה

הצלם הצרפתי ריצ’רד בליה יוצר דיוקנות אייקוניים של תרבות מוסיקלית. מול עדשת המצלמה שלו ניצבו סרז’ גינסבורג, פול מקרטני, ג’יימס בראון, איגי פופ, מרלין מנסון, חברי להקת נירוונה ואגדות מוסיקה רבות אחרות.

ריצ’רד התחיל את הקריירה שלו כמו-רוק סטאר אמיתי – במפעל ליציקת צינורות מתכת. מטלורגיה, ענף הנדסה העוסק בהפקת מתכת, הייתה תחום עיסוק עיקרי במקום הולדתו, עיירת לונגווי, הנמצאת על גבול עם לוקסמבורג. מהמשכורות שהרוויח בעבודה במפעל בחופשת קיץ הוא רכש את המצלמה הראשונה שלו. התמונות הראשונות שצילם בעזרתה היו של רוברט סמית ולהקת הקיור בהופעה בלוקסמבורג בשנת 1980. הבונדינג הראשוני שנרקם בין הצלם למוסיקאי הפך לשיתוף פעולה מקצועי וחברות אישית, שמתקיימים עד היום. אולי המעריצים לא שמים לב לקרדיטים, אך רבים מהצילומים המפורסמים ביותר של הקיור שייכים לבליה, כמו סדרת צילומים יחידה של רוברט סמית ואשתו מרי פול שפורסם בתקשורת.

התמונות של ריצ'ארד בלייה.
התמונות של ריצ’ארד בלייה.

ההיכרות שלי עם בליה התחילה בשנה שעברה בלונדון, בתערוכת צילומי הקיור שלו שנערכה סביב הופעות הלהקה בפסטיבל מלטדאון ובהייד פארק. השנה בליה ליווה את הקיור בסיבוב הפסטיבלים באירופה וביפן.
תערוכת הקיור של בליה בפריז נמשכה כל הקיץ; הפרזנטציה הרשמית התקיימה יום לפני הפסטיבל Rock En Seine.

לוקיישן התערוכה, בדומה ללונדון וטוקיו, הייתה גלריה בחנות בוטיק של מעצבת האופנה אגנס בי. אגנס למדה עיצוב בבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות שליד לובר, וספגה השפעות אופנתיות מחנויות יד שניה ומתרבות קרוס-דרסינג. בתחילת דרכה היא הסבה פרטי לבוש נשיים לבגדי גברים.מעצבת נוהגת להקדיש מקום בחנויות המותג שלה לתערוכות אמנות מודרנית. הסניף בכתובת 3 rue de jour שאירח את התערוכה, נמצא מאחורי הכנסייה הגותית המרשימה מהמאה ה-17, סן אוסטאש.

רי'צארד חותם על התמונה שרכשתי ממנו.
רי’צארד חותם על התמונה שרכשתי ממנו.

הצילומים נתלו על קירות הגלריה והיו ניתנים לרכישה כפרינטים בגדלים שונים. התערוכה סיפקה הזדמנות לצפות בתיעוד ההיסטוריה ולשמוע את ריצ’רד, פרפורמר בזכות עצמו, מלא בסיפורים קורעים. ריצ’רד אף הציג את ספרו “Eye on Music”, רטרוספקטיבה של הקריירה המפוארת. מדובר בכרך עב-כרס, במשקל 5 קילו, המכיל כ-800 עמודים ויותר מאלף צילומים. רוברט סמית קיבל עותק במתנה כשהופיע בפירנצה. ריצ’רד ניצל את ההזדמנות וערך סשן צילומים קצר ונפלא של רוברט והספר. את התוצאה אפשר לראות בתמונה שרכשתי בתערוכה.

האתר של ר’יצרד בליה

פורטפוליו צילומי הקיור של ריצ’רד בליה מוצג בעמוד הפייסבוק שלו.

מועדון Supersonic

אחרי הפסטיבל המשכתי הכרות עם הסצנה המוסיקלית בעיר. כך הגעתי למועדון Supersonic באיזור באסטיל (9 rue Biscornet). זהו מועדון שכונתי, העורך כמעט מדי יום אירועים מוסיקליים והופעות. כל ההופעות בהן נכחתי היו חינמיות. הלהקות, לרוב מקומיות ובתחילת דרכן, מושכות קהל רב. הדבר תורם ליצירת קהילה סביב המועדון. השלישיה הנשית הפריזאית Grandma’s Ashes הרשימה אותי במיוחד. הלהקה בלטה בזכות צליל עוצמתי כבד ונוכחות בימתית כריזמטית. נראה כי חברות הלהקה יצרו מחזה שבו לכל אחת היה תפקיד ייחודי. חברתי אור ציינה כי יחד הן הזכירו את שלושת “האחיות המוזרות” ממקבת’. לא יכולתי לחשוב על השוואה מוצלחת יותר.

קישור לאתר המועדון

סיור גרפיטי לילי בארמון טוקיו.

מוזיאון האמנות המודרנית Palais de Tokyo נמצא ברובע ה-16. המוזיאון פתוח עד חצות. פעמיים ביום, בשעות הבוקר וב-10 בערב, המוזיאון עורך סיור קירות גרפיטי במרתף, שם נמצאים גם משרדי המוזיאון. זהו איזור שלא פתוח לקהל המבקרים, מלבד בעת אותו סיור מודרך. עלות הכניסה למוזיאון, 12 יורו, מכסה גם את הסיור. הסיור בדרך כלל נערך בצרפתית, אך באותו ערב היה שם רק מבקר אחד מלבדי, ובהסכמתו המדריכה עשתה לנו סיור באנגלית. נראה לי כי כל האובייקטים והתערוכות במוזיאון מאוחדים על ידי קונספט משותף: אמנות העיר הגדולה.החומרים של היצירות הם זבל ואובייקטים ערוניים, הנושאים הכללים – מין, אלימות ושוב זבל.

התערוכה בפאלה טוקיו
התערוכה בפאלה טוקיו

המוזיאון לא מקבל סבסוד מהממשלה, ומתקיים, בין היתר, מהשכרת הבניין, למשל, לתצוגות אופנה. המעצב הנודע ריק אוונס עורך בו את כל התצוגות שלו. במרתף המוזיאון פועל מועדון המוסיקה Yoyo. מדובר במתחם בית קולנוע ישן שהוסב למועדון מסיבות והופעות היפ-הופ.

על הקיר מול הכניסה למועדון מודבקות כרזות מ-2012, המזמינות לתערוכה של מיטב אמני גרפיטי, שלכאורה הייתה אמורה להתקיים במוזיאון. באותה שנה הכרזות הודבקו ברחבי העיר, וביום הנקוב בהן המוזיאון הוצף בקהל. אלא שבדומה לשמות אמני גרפיטי רבים, האירוע היה פיקטיבי. לא המוזיאון הוציא את הכרזה, אלא אדם פרטי, בתור בדיחה.

עוד תמונה מהתערוכה בפאלה דה טוקיו.
עוד תמונה מהתערוכה בפאלה דה טוקיו.

מסדרונות תת-קרקעיים של המוזיאון מכוסים בגרפיטי מטורפים, עם סיפורים עוד יותר מטורפים מאחוריהם. הסיור אפשר הצצה אל עולם אמנות גרפיטי מרתק, מסתורי ולעיתים קרימינאלי, וסיפק הכרות עם האמנים הבולטים.

Philippe Baudelocque

Philippe Baudelocque הוא בין אמני גרפיטי מעטים שלא מבוקשים על ונדליזם, ולכן הוא פועל תחת שמו האמיתי. פיליפ מצייר בגיר ותמיד מסתובב עם מזוודה מלאת גירים, כדי להיות זמין לעבודה בכל רגע. פיליפ בנה את שמו כמעצב תעשייתי מפורסם, ולכן קהילת אמני הגרפיטי לא רואה בו אחד “משלהם”.

Azyle

אמן הגרפיטי הצרפתי שפעל תחת כינוי Azyle (“אסיילום”) היה מבוקש במשך 13 שנים על ידי משרד התחבורה ושירותי המטרו. הוא הצליח להיחמק במשך תקופה ארוכה כל כך כי עבד במדי עובד מטרו, והתעדכן כל פעם כשהמדים השתנו. כשלבסוף נתפס, התברר כי מדובר באדם נורמטיבי – בעל משפחה ופקיד בכיר במשרה ציבורית. זהותו ידועה למשטרה אך לא נחשפה בתקשורת. בית המשפט גזר עליו תשלום קנס גבוה בגין שירותי ניקוי, אך הוא הצליח לערער על גובה הקנס, על ידי כך שצילם את עצמו מנקה גרפיטי שעשה. הדבר שימש הוכחה שהזמן שנדרש לניקוי מועט, ושסכום הקנס היה מוגזם. האמן הפסיק לפעול כ”אזייל”, אך ייתכן שהמשיך מחדש בתור אלטר אגו אחר.

Vhils

האמן הבלגי, שלא מצייר אלא צורב ומחורר קירות, בעזרת פטיש ומטעני tnt מיניאטיוריים שמחוברים ביניהם על ידי חוטים ומופעלים בצורה מתוכננת. הציור על הקיר לא תמיד נראה לצופה בצורתו המושלמת, ומתגלה ככזה רק בצילום.

Cleon Peterson

האמן האמריקאי הנודע Cleon Peterson יצר גרפיטי לאורך מסדרון, המתאר סצנות אלימות. הציור נוצר על גבי קיר שחור בעזרת סטנסיל, שסימן אזורים שכוסו בלבן. מבחינה סגנונית ציוריו מזכירים עיטורים על גבי קרמיקה יוונית עתיקה. פטרסון מציג את “קירות האלימות” שלו ברחבי העולם. ביצירתם הוא משתף פעולה עם אמן פרובוקטיבי אחר, שפרד פיירי (Shepard Fairey), שאחראי, בין היתר, על כרזת “תקווה” של אובמה.

בסיום הסיור המדריכה אמרה כי עתידו של מרתף הגרפיטי תלוי ברצונה של נשיאת צרפת חדשה, האם להשאיר או להשמיד אותו. עוד הוסיפה כי נשים – אמניות גרפיתי מודרות מהתערוכה. לדבריה, כאשר אוצר התערוכה נשאל מה הסיבה לכך, תשובתו הייתה כי “נשים לא עושות גרפיטי ראוי לציון”. היא אמרה כי מקווה שהנשיאה הנכנסת לא רק תשמר את הגרפיטי אלא גם תשנה את האג’נדה.

כמה מילים על הכותבת

נילי הנקין
נילי חנקין

נילי חנקין היא עיתונאית, כותבת בנושאי תרבות בעיתונים ומגזינים, בעברית וברוסית, וגם מרצה על מוסיקה. בימים אלה היא עובדת על תכנית רדיו ספיישל ראשונה שלה בנושא סצנת רוק סובייטית מחתרתית, שתשודר ברדיו “מהות החיים”.

מוזמנים ליצור איתי קשר

מתכננים טיול לצרפת?
מוזמנים להיכנס ל"ארגז הכלים" שלי שמכיל שורה של אתרים אמינים להזמנות מלונות, כרטיסים, רכבים וכל דבר נוסף שתזדקקו לו לבניית טיול מושלם.
רוצים לא לפספס אף כתבה?
הרשמו לעלון שלי ותתחילו לקבל כתבות מרתקות כל שבוע לאימייל. כבונוס אשמח גם לתת לכם בחינם את ההרצאה שלי "טיול בפריז בעקבות מולייר".​
הפרנקופיל
בואו נשמור על קשר

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם (או מקסימום פעמיים) בשבוע.

ואם זה לא שכנע אותכם…

מי שנרשם כעת יקבל את הרצאה שלי על טיול בפריז בעקבות מולייר בחינם!