פרק ראשון של “חיבוק-גדול” מאת רומאן גארי (אמיל אז’אר) ובתרגומה של דורית שילה

תכנון טיול לצרפת

אלו האתרים בהם אני משתמש כשאני מזמין כרטיסי טיסה לצרפת:

Xplorer – אתר ישראלי נהדר שמאפשר להשוות בין טיסות ועוזר לכם למצוא את הטיסות הכי משתלמות גם אם הן לא תמיד הכי זולות.

Momondo – עוד מנוע חיפוש טיסות מצויין שמשווה מחירים בין לא מעט חברות טיסה וספקים.

Kiwi – יודע לחבר בין טיסות לואו קוסט. מאפשר להגדיר טווח תאריכים, רדיוס שדות תעופה, ולחפש ללא יעד או תאריך מוגדרים. יש לו גרסה מלאה בעברית.

Expedia – באתר הזה יש מידי פעם דילים לא רעים כך ששווה לחפש שם טיסות.

כנסו לדף המלונות שם תמצאו המלצות של פרנקופילים שביקרו בפריז פעמים רבות. לא מצאתם מקום שמתאים לכם? אז אני ממליץ בחום לבדוק את האתרים הבאים: 

Hotels Combined

Agoda

Travelor

Booking.com

Hotels.com

Expedia

אם אתם מחפשים המלצות על דירות מצויינות, אני ממליץ לכם להיכנס לדף דירות הנופש בפריז שלי.

אם לא כל הדירות שמצאו חן בעיניכם תפוסות אתם מוזמנים לחפש ישירות ב Booking.com או ב Agoda (בשני האתרים הללו ישנן דירות להשכרה לצד מלונות ולהבדיל מ AIRBNB הם לא לוקחים עמלה על הזמנת החדר).

מחפשים מידע על מוזיאונים כגון הלובר והאורסיי, אטרקציות כגון שער הניצחון או פעילויות כיפיות כגון שיט על הסיין? ואספתי בשבילכם את כל המידע על המוזיאונים הכי חשובים בפריז ותוכלו למצוא אותו בדף המוזיאונים והאטרקציות של פריז.

אם אתם רוצים לדעת מה הם התערוכות המומלצות שרצות כרגע בפריז אתם מוזמנים להיכנס לדף התערוכות שלי שמתעדכן בממוצע אחת לחודש.

אם אתם מחפשים מידע על ארמון וורסאי, דיסנילנד פריז או טיול יומי מחוץ לעיר האורות אתם מוזמנים להיכנס לדף האטרקציות מחוץ לפריז.

במיוחד בשבילכם יצרתי את דף המופעים והקברטים בפריז בו ניתן למצוא מידע על המולן רוז’, הלידו ומופעים נוספים, אשר ישדרגו את החוויה הפריזאית שלכם.

אתם מוזמנים לבקר בדף המסעדות המומלצות שלי. כמו כן אני ממליץ בחום להזמין מקום במסעדה שאותה בחרתם דרך אתר The Fork ועל ידי כך לחסוך עד 50% ממחיר הארוחה.

מניסיון שלי אתר Rental Cars ואתר Expedia מציעים את הדילים הטובים ביותר אז הייתי מתחיל את תכנון הטיול מלבדוק אותם

פריז למטייל
צרפת למטייל
תרבות צרפת

ב-1974 ראה אור בצרפת הרומן חיבוק-גדול מאת סופר אלמוני בשם אמיל אז’אר וזכה להצלחה גדולה. הספר מגולל את סיפורו של מסיה קוזן, סטיסטיקאי פריזאי שחי בגפו בדירת שניים וחצי חדרים עם פיתון בשם חיבוק-גדול. עמוד אחר עמוד נחשף בפני הקורא מערך ההגנה המשוכלל שהקים קוזן בתוך נפשו וסביב חייו בלב הכרך השוקק, אלא שגם לו עצמו הולך ומתברר שאינו מוגן מפני הבדידות והצורך באהבה.

רק שנים לאחר פרסומו הראשון של ספר זה נתגלה שמאחורי שמו אפוף המסתורין של אמיל אז’אר עומד הסופר המפורסם רומן גארי, שהסתיר את זהותו כקריאת תיגר על מה שראה כתגובה האוטומטית של הביקורת לספריו. גארי התאבד ב-1980, ומכתביו שנחשפו לאחר מותו עולה שייחס חשיבות מרובה לסוף המקורי שכתב לרומן וקיווה שביום מן הימים יראה אור כנספח לספר. כדי למלא את משאלתו כוללות כל המהדורות המחודשות לרומן גם את פרק הסיום המקורי שכותרתו “אקולוגי” וכך נעשה גם בתרגום שלפנינו.

רומן גארי (1914 – 1980) סופר, טייס דיפלומט ובמאי קולנוע

הוא נולד בווילנה בשם רומן קצב, וחלק מילדותו עבר עליו בוורשה לפני שעבר עם אמו לגור בניס שבצרפת. ב-1938 גויס לצבא הצרפתי ושירת בחיל האוויר. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה גלה לבריטניה ולחם כטייס בשורות צבא צרפת החופשית. בשנים 1946 -1961 שירת כדיפלומט בשירות החוץ הצרפתי.

סיפוריו הראשונים התפרסמו ב-1935, וב-1937 נכתב רומן הביכורים שלו, יין המתים, שלא נתקבל לפרסום (ראה אור לראשונה רק ב-2014).ב-1945 יצא הרומן הראשון שלו חינוך אירופי וב-1956 זכה בפרס גונקור על ספרו שורשי השמיים (תרגום עברי מרדכי שניאורסון, כתרף 1988). מתוך אי שביעות רצון מיחס הביקורת לספריו בחר ב-1974 לפרסם את חיבוק גדול בשם העט “אמיל אז’אר”; הרומן השני שפרסם בשם זה, כל החיים לפניו זיכה את אז’אר המיסתורי בפרס גונקור לשנת 1975. כך היה גארי לסופר היחיד שזכה בפרס יוקרתי זה פעמיים (על פרשה זו ראה אחרית הדבר של המתרגמת בספר זה). ב-1968 וב-1972 ביים שני סרטי קולנוע לפי תסריטים שלו.

גארי היה נשוי לסופרת והעתונאית לזלי ברנץ’ (1944 – 1961) ולשחקנית הקולנוע האמריקאית ג’ין סיברג (1963 – 1970(, אם בנו אלכסנדר, ששמה קץ לחייה ב-1979. בת זוגו האחרונה הייתה לילה שלאבי דוגמנית ושדרנית רדיו. הוא התאבד ביריית אקדח ב-2.12.1980 ובפתק שהשאיר כתב בין השאר: “אין קשר לג’ין סיברג.”

רומן גארי. התמונה באדיבות הוצאת עם עובד.
רומן גארי. התמונה באדיבות הוצאת עם עובד.

לפני שנמשיך: מחפשים איך לחגוג את השנה החדשה בפריז?

חיבוק גדול – פרק ראשון

אגש ישר ללב העניין, בלי גינונים נוספים. עובד גן החיות, שמתעניין בפיתונים, אמר לי:
“קוּזֶן, כדאי לך מאוד להמשיך. תעלה את כל זה על הכתב בלי להסתיר כלום, כי אין דבר יותר מרגש מניסיון אישי והתבוננות ישירה. ובעיקר, תימנע לגמרי מכתיבה ספרותית, הנושא ראוי לכך”.

כדאי גם להזכיר שחלק גדול מאפריקה הוא דובר צרפתית, ושמחקריהם הדגולים של המלומדים קבעו שמשם באו הפיתונים. אני חייב אם כך להתנצל מראש על כל מיני סירוסים, שיבושי לשון, קפיצות פתאומיות, פיתולים, סרבנויות ציות, קרטועים, פזילות ונדידות בלתי חוקיות בשפה, בתחביר ובאוצר המילים. השאלה שעל הפרק היא שאלה של תקווה, של משהו אחר, ושל מקום אחר, של זעקות שוות לכל נפש. זה יהיה לי בלתי נסבל אם אדרש במפגיע להשתמש במילים ובצורות דקדוקיות שכבר דשו ודשדשו בהן מכל הכיוונים, בלי למצוא דרך מילוט החוצה. סוגיית הפיתונים, בייחוד בפריז רבתי, מחייבת פריצת דרך משמעותית בכל הנוגע למערכות היחסים. חשוב לי אפוא להעניק ללשונו של החיבור הזה חירות מסוימת, הזדמנות להתעצב בדרך שונה מזו של שְׁחוּקי השפה. התקווה דורשת לא לגזור על אוצר המילים צורה סופית, מפאת כישלון.

כך אמרתי לעובד גן החיות, והוא הסכים אתי. “בדיוק. לכן אני חושב שהחיבור שלך על הפיתונים, שיש בו מטען אישי כה עשיר, יכול להיות מועיל מאוד. ואל תהסס לכתוב גם על ז’אן מוּלן ופּייר בְּרוֹסוֹלֵט גיבורי הרזיסטנס, משום שלשניהם אין כל קשר לחיבור הזואולוגי שלך. יהיה לך אם כן צידוק מוחלט להזכיר אותם, כדי למצוא את הכיוון, להציב ניגודים, לספק נקודות ציון, כדי למקם את עצמך. הרי העניין כאן הוא לא רק שישחק לך המזל, אלא ערעור כל היחסים במשחק באמצעות המזל”.

לא הבנתי כלום אבל התרשמתי מאוד. הלא־מובן מרשים אותי תמיד, כי ייתכן שהוא טומן בחובו דבר־מה שהוא לטובתנו. אצלי זה רציונלי. מכאן אני מסיק בלי שום משפטי ז’אן ד’ארק מוקדמים — אני אומר זאת מתוך מחשבה על דוברי הצרפתית ברחבי העולם וביראת הכבוד הנדרשת — שעכשיו אני מצוי בלב העניין עצמו. שהרי עובדה בלתי מעורערת היא שהפיתונים נכללים בקטגוריה של הדברים הלא אהובים.

אפתח בסוגיית הטבע ובשאלה התובענית ביותר העולה ממנה: שאלת התזונה. הקורא ייווכח שאיני מתחמק מלגעת בנושא הכאוב ביותר: לא זו בלבד שהפיתונים ניזונים מבשר טרי, הם ניזונים מבשר חי ונושם. ככה זה. כשהבאתי את חיבוק־גדול מאפריקה, לאחר טיול מאורגן שעוד יהיה לי מה לומר עליו, הלכתי למוזאון למדעי החיים. ברגע שראיתי אותו, מוצג לראווה בידי גבר שחור מול פתח המלון הכול כלול, חשתי כלפי הפיתון הזה ידידות מידית, רגש חם וספונטני, סוג של הדדיות. אבל לא היה לי שום מושג מה הם תנאי המחיה הנחוצים לו מחוצה לי. אך רציתי בכל תוקף לקיים אותם. הווטרינר אמר לי במבטא דרומי נאה:

“נחשי הפיתון בשבי ניזונים אך ורק מטרף חי. עכברים, שרקנים ואפילו ארנבים קטנים מדי פעם יעשו לו טוב…”
הוא חייך אליי באהדה.
“הם בולעים, רק בולעים. מעניין לצפות בפיתון פוער את הלוע שלו כשהעכבר מולו. אתה עוד תראה”.

החוורתי מאימה. וכך, עם שובי לפריז רבּתי נתקלתי בכל העוצמה בבעיה הזאת של הטבע. כבר נתקלתי בה לפני כן, וקודם כול בראשי כמובן, אבל לא תרמתי דבר לקידומה במכוון. התגברתי על הצעד הראשון וקניתי עכברה לבנה. אבל כשהגענו למתחם המחיה שלי הוצאתי אותה מהקופסה, וחיש מהר היא השתנתה מול עיניי. ברגע שהרגשתי את השפם שלה בכף ידי הלך הממד האישי שלה ותפח. אני חי לבדי וקראתי לה בלוֹנדין, דווקא בגלל השום אישה. אני תמיד עושה קודם את מה שהכי דחוף. ככל שהרגשתי את קטנותה בכף ידי, כך גדלה נוכחותה, וחלל מתחם המגורים הפרטי שלי התמלא לפתע עד להתפקע. היו לה אוזניים ורדרדות ושקופות וחוטם זעיר ולח, ואלה דברים שלא יַטעו גבר שחי לבדו, הם תופחים לממדים גדולים, מפאת הרוך והנשיות. כשיש חוסר בזה, זה רק גדל יותר ויותר ותופס את כל המקום. בחרתי וקניתי בכוונה עכברה לבנה ומשובחת כדי לתת אותה לחיבוק־גדול למאכל, אבל לא היה לי הכוח הגברי הנחוץ לשם כך. יש לי חולשות, ואני אומר את זה בלי להתרברב. זה לא עומד לזכותי, אני רק מציין זאת כעובדה, זה הכול. יש אפילו רגעים שבהם אני מרגיש כל כך חלש שאני בטוח שנעשתה כאן טעות, והיות שאין לי מושג לְמה אני מתכוון כשאני אומר את זה, די בזה להבהיר עד כמה חמור העניין.

מהר מאוד התחילה בלונדין לטפל בי. היא טיפסה על כתפי, חיטטה בעורפי, דגדגה את תוך אוזני בשפם שלה, אלף ואחד הדברים הקטנים האלה שמענגים ויוצרים קִרבה. בינתיים, הפיתון שלי כמעט מת ברעב. קניתי שרקן הודי כי הודו היא יותר דמוגרפית, אבל גם הוא מצא עד מהרה דרך לקשור אתי קשרי ידידות בלי שישקיע שום מאמץ בעניין. מדהים עד כמה חיות מרגישות בודדות בדירת שני חדרים בפריז רבתי וכמה נחוץ להן לאהוב מישהו. לא יכולתי לזרוק את היצור הזה ללועו של פיתון מורעב, רק מתוך התחשבות בחוקי הטבע.

לא ידעתי מה לעשות. צריך להאכיל את חיבוק־גדול לפחות פעם בשבוע, והוא סמך עליי בעניין הזה. כבר עשרים ימים הוא נמצא תחת חסותי, מפגין את חיבתו אליי וכורך את עצמו סביב מותניי וכתפיי. הוא מניח את ראשו הירוק והיפה מול פניי ומביט ישר לתוך עיניי, כאילו מעולם לא ראה מחזה דומה. נקיפות המצפון שלי הלכו ונעשו כה דרמטיות עד שרצתי להתייעץ עם האב ז’וזף מהכנסייה ברחוב וַאנְב.

הכומר הזה תמיד נותן לי עצות טובות. הוא מתייחס לעניינים שלי ברגישות כי הוא הבין שאני לא בא אליו בגלל אלוהים אלא בגללו. זה נגע ללבו. הוא רגיש מאוד לנושא. אילו הייתי כומר גם לי הייתה הבעיה הזאת. הייתי מרגיש כל הזמן שלא אותי אוהבים בעצם. כמו הבעלים האלה שאחרים רוצים בקרבתם רק מפני שיש להם אישה יפה.האב ז’וזף נהג בי אם כן במידה כלשהי של אהדה בבית הקפה “רעמסס” שמול הכנסייה.

שמעתי פעם את מנהל המשרד שלי אומר לאחד הקולגות מהעבודה: “לאדם הזה אין בּפְנים אף אחד”. שבועיים שלמים הייתי שבור מזה. אפילו אם הוא לא דיבר עליי, העובדה שהמשפט הזה ערער אותי כל כך מוכיחה שהוא אכן היה מכוון אליי — אסור לדבר סרה באנשים מאחורי גבם. בלתי אפשרי להיות נוכח באמת ובאופן שלם; אנשים הם במצב של המתנה ומגיע להם שיתייחסו אליהם בכבוד. אני מזכיר את זה כאן כי יש ביטויים כמו “חיכה עד בוש” שגורמים לי להרהר. “לאדם הזה אין בפנים אף אחד…” לא חיכיתי יותר מדי ושלפתי את התמונה של חיבוק־גדול שאני שומר בארנק לצד כל ההוכחות לקיומי, תעודת הזהות ופוליסת הביטוח “תאונות אישיות”, והראיתי למנהל המשרד שלי שדווקא יש “מישהו בפנים”, בניגוד למה שהוא אמר.

“כן, אני יודע. כולם כאן מדברים על זה”, הוא אמר.
“אפשר לשאול אותך, קוזן, למה אימצת פיתון ולא חיה שקל יותר להיקשר אליה?”
“קל מאוד להיקשר לפיתונים. הם נקשרים מכוח הטבע. הם כורכים את עצמם”.
“ובכל זאת?”
החזרתי את התמונה לארנק.
“אף אחד לא רצה אותו”.
הוא התבונן בי בסקרנות.
“בן כמה אתה, קוזן?”
“שלושים ושבע”.
זאת הפעם הראשונה שהוא התעניין בְּפיתון.
“אתה חי לבד?”

עכשיו חשדתי. מסתבר שהם עומדים להעביר את העובדים מבחנים פסיכולוגיים כדי לבדוק אם הם מידרדרים, אם הם משתנים. הם עושים את זה כדי לשמר את הסביבה. אולי זה מה שהוא עושה לי עכשיו. נשטפתי זיעה קרה. לא ידעתי כלל וכלל אם היחס לפיתונים חיובי. אולי במבחנים הפסיכולוגיים הם מקבלים ציון רע. אולי בעיניהם זה אומר שמישהו לא מרוצה מהעבודה שלו. “חי לבדו עם נחש פיתון”, כבר ראיתי את זה כתוב בתיק האישי שלי.
“אני מתכוון להקים משפחה”, אמרתי לו.

התכוונתי לומר לו שאני עומד להתחתן, אבל הוא חשב שאני מדבר על הפיתון. הוא התבונן בי בסקרנות הולכת וגוברת.
“זה מצב זמני, אני חושב להתחתן”. זה נכון. יש בכוונתי לשאת לאישה את מדמואזל דרייפוס, קולגה מהמשרד שעובדת בקומה שלי, בחצאית מיני. “ברכות”, אמר. “אבל יהיה לך קשה לשכנע את אשתך לחיות עם פיתון”.

הוא הלך לפני שהספקתי לומר משהו להגנתי. אני יודע היטב שמרבית הנשים הצעירות של היום יסרבו לגור בדירה אחת עם נחש פיתון שאורכו שני מטרים ועשרים, ושהדבר שהוא הכי אוהב לעשות זה לכרוך את עצמו סביב גופך מכף רגל ועד ראש. אבל מדמואזל דרייפוס בעצמה היא כושית. היא בוודאי גאה במוצאה ובסביבתה הטבעית. היא שחורה מגיָאנָה הצרפתית, כפי שמלמד עליה שמה, דרייפוס, שֵׁם שהילידים שם מאמצים לעתים קרובות, מפאת הגאווה המקומית וכדי לעודד את התיירות. סרן דרייפוס, שהיה חף מפשע, בילה שם חמש שנים במחנה כפייה על לא עוול בכפו, סתם ככה, וחפותו פרצה החוצה לעיני כולם. קראתי כל מה שאפשר לקרוא על גיָאנה כשמאוהבים וגיליתי שחמישים ושתיים משפחות שחורות אימצו את השם דרייפוס, מפאת הגאווה הלאומית וגילויי הגזענות בצבא בשנת 1905 . ככה אף אחד לא מעז לגעת בהם. למשל, היה שם ז’אן־מארי דרייפוס אחד שהורשע בגנֵבה, והדבר כמעט גרם למהפכה, מפאת הדברים הקדושים והנכסים הלאומיים. ברור, אם כן, שלא הכנסתי בעורמה פיתון אפריקאי אליי הביתה כדי לתרץ ולהסביר למה אף אישה צעירה לא רוצה לגור אתי, מפאת הדעות הקדומות נגד הפיתונים, ולמה אין לי חברים מהזן שלי. ודרך אגב, מנהל המשרד, גם הוא לא נשוי ואפילו אין לו פיתון בבית. האמת היא שלא ביקשתי מאף אחת להינשא לי, על שאף שבין מדמואזל דרייפוס וביני זה ממש עוד מעט ובהזדמנות הראשונה, אבל נכון שהפיתונים נחשבים בדרך כלל למגעילים, מכוערים, והם מעוררים פחד. צריך, ואני אומר זאת מתוך הכרה גמורה במקור הבעיה וללא ייאוש, צריך לחוש זיקה סלקטיבית רבה, צריך שתהיה מורשת תרבותית משותפת, כדי שאישה צעירה תסכים לחיות כך בשניים עם גילוי אהבה שכזה מתחת לאף. זה כל מה שאני מבקש. אני מתבטא אולי ברמזים אבל בפריז רבתי חיים עשרה מיליון שְׁחוּקי דרך, בלי לכלול את כלי הרכב, וצריך, אפילו אם לוקחים סיכון, לצעוק בלב פתוח, להסתיר ולא לחשוף את העיקר. דרך אגב, ז’אן מולן ופייר ברוֹסוֹלֵט נתפסו רק משום שהחצינו את עצמם, משום שהם יצאו לפגישות חוץ.

בהמשך לסדר הדברים, פעם עליתי בפורט דה וַאנב לקרון מטרו ריק מאדם, פרט לאדון אחד שישב בפינה לבדו. מיד ראיתי שהוא יושב לבד בקרון, ומובן שהלכתי להתיישב על ידו. נשארנו במצב זה זמן־מה, ונרקמה בינינו איזו אי־נעימות. היו הרבה מקומות פנויים בקרון, ולכן זאת הייתה סיטואציה קשה מבחינה אנושית. הרגשתי שממש עוד שנייה שנינו נחליף מקום אבל לא ויתרתי כי זה היה העניין על כל הזוועה שבו. אני אומר “זה” כדי שיבינו אותי. ואז הוא עשה דבר מאוד יפה ומאוד פשוט כדי לגרום לי להרגיש בנוח. הוא הוציא את ארנקו ושלף מתוכו תצלומים. הוא הראה לי אותם אחד־אחד כפי שמראים משפחות של בריות שיקרות מאוד ללבך כדי לערוך היכרות.

“זאת הפרה שקניתי בשבוע שעבר, פרת ‘גֶ’רזי’. וזאת חזירה, שלוש מאות קילו. הא?”
“הם יפים”, אמרתי נרגש וחשבתי על כל הבריות שמחפשות זו את זו ולא מוצאות. “אתה חוואי?”
“לא, סתם ככה”, הוא אמר. “אני אוהב את הטבע”.

מזל שהגעתי לתחנה שלי משום שכבר אמרנו הכול זה לזה והגענו לנקודה הזאת בווידויים שקשה מאוד היה להתקדם ממנה ומעבר לה מפאת הפקקים הפנימיים.

אדייק ואומר מיד מתוך דאגה לבהירות שאני לא סוטה מהעניין ושהייתי בדרכי ל”רעמסס” כדי להתייעץ עם האב ז’וזף, אבל בחיבור הזה אני עוקב אחר המהלך הטבעי של הפיתונים כדי להיצמד טוב יותר לנושא שלי. אי אפשר לבצע את המהלך הזה בקו ישר אלא בהתעקלויות, פיתולים, ספירלות, ליפופים והרפיות זה אחר זה, היוצרים לפעמים חישוקים ופלונטרים אמתיים, וחשוב מאוד להמשיך כאן באותו האופן מתוך אהדה והבנה. צריך שהחיבור ירגיש בבית, בין הדפים האלה.
אני מציין, כמו כן, שחיבוק־גדול השיל את עורו בפעם הראשונה אצלי בבית בערך באותו הזמן שבו התחלתי לכתוב את הרשימות האלה. מובן שהוא לא נחל הצלחה וחזר להיות שוב הוא עצמו, אבל הוא ניסה באומץ והצמיח עור חדש. מטמורפוזה היא הדבר הכי יפה שקרה לי אי־פעם. ישבתי על ידו ועישנתי מקטרת קצרה בזמן שהוא השיל. על הקיר מעליו היו תלויות תמונותיהם של ז’אן מולן ופייר ברוסולֵט, שכבר הזכרתי כאן בדרך אגב, ככה, בלי שום התחייבות מצדכם.

רוצים לקרוא עוד?

  • 36
  •  
  •  
  •  
  •  

מה דעתכם על הכתבה?

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.