באיה, בשם לידתה פטמה חדד (1931-1998), היא הציירת האלג’יראית הידועה ביותר בצרפת. מתערוכתה הראשונה בפריז, ב-1947, בגלריה מאג (La Galerie Maeght), תחת חסותו של המשורר והסופר הסוריאליסטי אנדרה ברטון ועד הרטרוספקטיבה בפריז ובמרסיי ב-2023, באיה לא מפסיקה לעורר התלהבות והשתאות.
כך בדיוק הרגשתי כשהסתובבתי בפליאה ובהתרגשות באולמות סנטר דה לה וויי שריטה (Centre de la Vieille Charité) במרסיי, אולם אחרי אולם, באותו בוקר בלתי נשכח, בקיץ 2023, מול היצירות הצבעוניות שבהן נשים וילדות אחוזות זו בזו באהבה וברעות בתוך גן עדן של צמחייה ובעלי חיים מארץ החלומות. כמה שמחה, תנועה, הרמוניה, דמיון ושירה ביצירות שבהן דמויות, טבע וחפצים משתלבים ונשזרים אלה באלה, קוראים לצופה לתת להם משמעות! אומנות חזקה, תוססת, פתוחה. מפעום עצר לבי.
התערוכה במרסיי נולדה משיתוף פעולה בין המוזיאון המקומי למכון העולם הערבי בפריז. במרסיי נוספו לתערוכה מסמכי ארכיון, ביניהם מכתבים בכתב ידה של באיה, וכמה עבודות שלא הוצגו בפריז, סך הכול כמעט מאתיים מוצגים. התערוכה זכתה לכל כך הרבה הצלחה עד שהוחלט להאריכה בחודשיים: 000 155 מבקרים!
אותה תערוכה אך יש לציין שגישת אוצרי התערוכה בפריז הייתה שונה מזו של אוצרי התערוכה במרסיי וההבדל התבטא בבחירת השם. שם התערוכה בפריז: “באיה, אייקון של הציור האלג’יראי, נשים בגניהן”. שם התערוכה במרסיי: “באיה, גיבורה אלג’יראית של האומנות המודרנית”.
מוזיאון קנטיני המשיך את ההצדעה לבאיה אחרי שמשפחה המעוניינת לשמור על אלמוניותה השאילה לו יצירות שלה. המוזיאון הציג אותן יחד עם עבודות שכבר היו ברשותו קודם וכמה שרכש לאחרונה. הפסלים שהוצגו בפעם הראשונה – מופלאים. סך הכול הוצגו בתערוכה זו עשרים ושמונה עבודות. בקישור זה ניתן לראות חלק מהמוצגים.
ציוני דרך ביוגרפיים
1931-1942: לידה, יתמות ואימוץ
פטמה חדד נולדה ב-1931 להורים כפריים, אוהבים ועניים בגן עדן אבוד, ביישוב במרחק 15 ק”מ ממזרח לאלג’יר, שנקרא אז בצרפתית, Fort-de-l’Eau (“מבצר המים”) ובערבית, עוד קודם, برج الكيفان (“מבצר התהומות”). ב-1937 איבד אביה חייו בתאונה. אימה נישאה לסוחר קבילי עשיר, כבר נשוי עם ילדים רבים, ולקחה איתה אליו את שני ילדיה, פטמה (באיה בעתיד) ואחיה הצעיר עלי.
לתקופה קצרה זו בטיזי אוזו, קביליה, שבה עבדה הילדה מפעם לפעם בשדות ורעתה צאן, הייתה השפעה מכרעת על אומנותה (כל הציטטות של באיה המובאות בכתבה לקוחות מקובץ זה).
קיבלתי השראה, כנראה, מנשות קביליה שהתלבשו בצבעים בוהקים. (…). אני גם ערביה וגם קבילית וחייתי בקביליה, בטיזי אוזו, לא הרבה זמן, אומנם, אך אני זוכרת היטב שראיתי נשים לשות חימר. משום כך, כנראה, התחלתי לעשות אותו דבר, בעצמי, תוך אהבה גדולה לאדמה ולקדרות.
שלוש שנים לאחר מות אביה, ב-1940, נפטרה אימה בלידה. פטמה אימצה את שם אימה, באיה, שפירושו בקבילית “מרהיבה” ובו תחתום על יצירותיה לעתיד לבוא.
הזיכרון שלי מאבי עמום מאוד אך זיכרון אימי, למרות גילי הצעיר, מדויק למדי.ציירתי, אגב, את דיוקנה: גבוהה, רזה, עם שיער שחור ארוך, שהגיע עד כאן… היא הייתה באמת מקסימה! יש לי הרושם שהאישה שאני מציירת היא במידת מה בת דמותה של אימי: אני מציירת אותה מוזיקאית וכדומה. יש לי ההרגשה שזאת אימי ושהושפעתי מהעובדה שלא הכרתי אותה היטב, שהייתיספוגה בחסרונה. לא יודעת…
כמה חודשים לאחר פטירת האם לקחה הסבתא, אימה של המנוחה, את שני היתומים, באיה ועלי, והביאה אותם לבית הדוד הדל והצפוף שרצפתו אדמה בעיירת הולדתה של באיה. באיה עזרה לסבתה שעבדה בחוות החקלאיות של המתיישבים הזרים. בחוות גידול הפרחים של מאדאם סימון פארז’ (Farges) פגשה באיה באחותה של הפטרונית, ארכיונאית, ספרנית וציירת צרפתיה, מרגריט קמינה (Marguerite Caminat), שאימצה אותה ועודדה אותה בדרכה כאומנית.
זאת הייתה פגישה מכרעת בחייה של באיה, המתוארכת לשנת 1942. מרגריט קמינה עזבה את טולון יחד עם בעלה, צייר ומחנך אנגלי יהודי, מאוהב באומנות אפריקאית, כדי להימלט ממשטר וישי ומצאה מקלט זמני בחוות הפרחים של אחותה. סימון פארז’ הביאה לאלג’יריה את פרחי “ציפורי גן העדן” (Strelitzia reginae), פרחים מדרום אפריקה הדומים לראש ציפור. כשמביטים ביצירותיה של באיה, בולטת לעין ההשראה שקיבלה מפרחים אקזוטיים אלה שמערוגות החווה של סימון הפכו ללייטמוטיב על הנייר.
ציפור גן העדן, מקור: ויקימדיה, בנחלת הכלל
מרגריט קמינה, שגרה באופן זמני בחוות הפרחים של אחותה סימון, ראתה את באיה מציירת באצבעות בחול ומכיירת פסלונים מאדמה ומים כל פעם שרק יכלה להתפנות מהעבודות שהוטלו עליה. מרגריט התפעלה וכשהתיישבה בדירה משלה, לקחה את הילדה אליה כדי, באופן רשמי, שתעזור לה בעבודות שירות זעירות.
1943-1952: יצירות ראשונות
החל מסתיו 1943 גרה באיה בדירתה המרווחת והנאה של מרגריט ובעלה באחד מעורקיה הראשיים של אלג’יר. על הקירות היו תלויים ציורים של גדולי הציירים הצרפתים, על המדפים היו סדורים ספרי אומנות וקטלוגים של תערוכות, ציורי ילדים ומיניאטורות מזרחיות צדו את העין. אינטלקטואלים, סופרים ואומנים היו מבאי המקום. כל הטוב הזה הועמד לרשותה של באיה שבבקרים הייתה עושה קניות וניקיונות ולאחר מכן נהנתה מזמן פנוי ועשתה בו כאוות נפשה. מרגריט גם שכרה את שירותיה של מורה פרטית כדי שתלמד את בת חסותה קרוא וכתוב.
גרתי בבית מלא בפרחים: לאחותה של מרגריט הייתה חנות פרחים באלג’יר. הם אהבו כולם פרחים. מלבד הפרחים, שהיו בכל מקום בבית, היו גם דברים אחרים, חפצים יפים. את יכולה לתאר לעצמך באיזו אווירה חייתי. אמרו לי תמיד: “באיה, עשי מה שעובר לך בראש ואיך שאת רוצה!” אף אחד, למשל, לא אמר לי איזה ערבובי צבעים לעשות. גיליתי את הדברים בעצמי.
בבית היו לאימי ציורים של בראק, מאטיס. (…). היו ציפורים בבית. אני אוהבת מאוד גם את הפרפרים מכל הצבעים שכמה מידידינו אספו.
(…) התחלתי לצייר כי מרגריט ציירה: היא ביצעה מיניאטורות וציורים על משי לאהילי מנורות. היא הייתה נשואה לצייר אנגלי, דיוקנאי. מרגריט ציירה מיניאטורות עם נשים, פרחים, ציפורים. (…). יום אחד, כשלא היו בבית, לקחתי את המכחולים ופתחתי בהתלהבות בציור. בתחילה קיבלתי השראה מכתבי עת לילדים שנשלחו הביתה. לאחר מכן העמידה מרגריט לרשותי נייר, מכחולים ועפרונות. היא הייתה יוצאת לעבודתה ונתנה לי יד חופשית לעשות כרצוני.
במשך שלוש שנים התוודעה באיה אל סודות הגואש והאקוורל בביתה של מרגריט וכל שבוע הייתה יוצאת לבית הדוד שבה גרה סבתה. ב-1947 זיהתה מרגריט על גופה של הנערה סימנים של מכות שהונחתו מידי הדוד. לא ברור אם האלימות הפיזית הייתה מלווה גם באלימות מינית למרות שהיו חשדות כבדים שכך היה. היה דחוף לבטל את יציאותיה של באיה לבית הדוד השתיין והאלים.
בהסכמת סבתה של באיה אימצה מרגריט את היתומה וחילצה אותה מציפורני הדוד. מרגריט קיבלה את רשותו של הקאדי המקומי הממונה על היתומים להיות אפוטרופוס של באיה עד לבגירותה. אירוע ההתעללות לא קיבל ביטוי ביצירותיה של באיה.
מרגריט עודדה את באיה לעשות ככל העולה על רוחה, להקשיב לעצמה באומנותה. מאידך, עודדה אותה להתחבר לתרבותה הערבית-קבילית ולשם כך בילתה באיה סופי שבוע בבית משפחות מוסלמיות מסורתית, מידידיה של מרגריט.
אמי המאמצת עמדה על כך שלא אאבד את דתי. אצלה בבית צמתי, לא אכלתי חזיר, לא שתיתי, התפללתי. בנוסף, הייתה שולחת אותי למשפחות אלג’יראיות מסורתיות, קפדניות, שאצלן צריך היה לעטות רעלה. כל סוף שבוע הייתי מבלה אצל אחת ממשפחות אלה ושם למדתי להתפלל וטיפחתי את השפה שלי, הערבית. היה שם עמי אל-האג’ שבערב היה מספר לנו סיפורים. סיפורים אלה נשארו בזיכרוני.
המזל הטוב המשיך לחבק את האומנית הצעירה כשבעל הגלריה הפריזאית המפורסמת אמה מאג (Aimé Maeght) הגיע לאלג’יר, נחשף ליצירותיה, הציץ ונפגע. הוא ארגן לה תערוכת יחיד בפריז וכך, בשנת 1947, בגיל 16, זכתה באיה להכרה ולפרסום מאין כמוהם. אנדרה ברטון כתב את פתח הדבר לקטלוג התערוכה, אלבר קאמי הביע התפעלותו במכתב לחבר, העיתונאית והסופרת אדמונד שארל-רו פרסמה מאמר משבח שזכה לכפולת עמודים במגזין “ווג”.
בגלריה מאג, ברובע ה-8, במספר 13 של רחוב טהרן (rue de Téhéran), הסתובבה הנערה בלי לדבר הרבה, צנועה וגאה, נסיכית, בין המבקרים המשתאים, ביניהם אנדרה ברטון, אלבר קאמי, פרנסואה מוריאק, ז’ורז’ בראק, ז’אן דיביפה (Jean Dubuffet), כריסטיאן בראר (Christian Bérard).
באיה סירבה לענות על שאלות. מאין באו לה הרעיונות לציורים ולפסלים, “אינני יודעת”, חזרה ואמרה, לא נכנעה. מאוחר יותר תגיד שלא היא ינקה מהסוריאליזם אלא ההפך. ואכן, הסוריאליזם קיבל השראה מבאיה ובזכותה נחשף ברטון לכמה מסודות היצירה. באיה, ילדת פלא שהחלה לצייר בגיל 13 ולכייר עוד קודם, נולדה עם קסם בידיים, עם כושר המצאה שלא מהעולם הזה. התת מודע שלה היה מחובר באופן טבעי למיתוסים הקדמונים שטשטשו הבדלים בין ממלכת החי, צומח דומם. בני אנוש, חיות, צמחים, סלעים, הכול נתפס כיחידה אחת. ודי להעיף מבט קצר בסרטון על ציורי סלעים בסהרה כדי להבחין בדמיון בין היצירות הפרהיסטוריות לציוריה של באיה.
התערוכה הייתה הצלחה רבתי. באיה הגיעה לפריז עם מרגריט שנפרדה בינתיים מבעלה הראשון ונישאה לקאדי. מרגריט ובעלה השני השתתפו בארגון וניהול התערוכה. בקיץ 1948 חזרה באיה לצרפת והפעם לעיירת הקדרות וולוריס (Vallauris) בדרום צרפת עם מרגריט ואחייניתה מיריי פארז’.
אצל מרגריט עיצבתי גם לעתים פסלים. לתהליך שריפתם היינו הולכות לחברה שלה שהייתה אופה לחם בתנור מסורתי. הייתי מכניסה אליו את יצירות החרס שלי. כשעיצבתי הרבה פסלים, לא ידעתי היכן לשרוף אותם. מרגריט הכירה היטב את קדרות מאדורה (Madoura). מכיוון שהיו לה קשרים בוולוריס, החליטה שניסע לשם.
בוולוריס יצרה באיה פסלים מחרס בסדנה סמוכה לזו של פיקאסו. הוא בא לראות אותה בעבודתה והיא באה לראות אותו בעבודתו. פיקאסו לא השפיע על באיה, בניגוד למה שטוענים אחדים. באיה בת ה-17 ופיקאסו בן ה-67 ניהלו שיחות כשווה אל שווה בנוגע לעבודות קרמיקה. הם נהנו גם ללכת יחד לאכול קוסקוס בצהרים… פיקאסו או לא פיקאסו, במשך חודש אחד פיסלה באיה בוולוריס יותר מחמישים יצירות והשאירה את כולן במקום.
בסתיו 1950 חזרה באיה לצרפת, הפעם לפריז, התארחה אצל משפחת מאג, ביקרה במוזיאונים, פגשה את בראק ובני ביתו. כשחזרה לאלג’יר, החלה שוב ליצור בדירתה החדשה של מרגריט. יש לציין שלמרות הצלחתה הגדולה בחוגי האומנים בפריז, לא זכתה להכרה, בשלב זה, באלג’יר.
1953-1961: הקמת משפחה וזניחה זמנית של האומנות
באיה הגיעה לבגירות והקאדי הממונה עליה העביר אותה לעיר בלידה אותה לא תעזוב יותר עד יום מותה. הקאדי חיתן אותה שם עם מוזיקאי ערבי-אנדלוסי, בעל תזמורת, בשלושים שנה מבוגר ממנה, כאשתו השנייה. המוזיקאי היה כבר אב לשמונה ילדים ובאיה תלד לו עוד שישה. כעבור כמה שנים התגרש מאשתו הראשונה.
כשהתחתנתי, ב-1953, הפסקתי לצייר. התחלתי שוב רק ב-1961. אחרי החתונה זה לא היה אותו דבר. כשהגעתי לכאן, לביתו של בעלי, היה קשה להמשיך בזה בסביבה זו. וגם לא היה לי יותר מגע עם העולם החיצוני. הייתי בבית, הייתי חייבת להישאר בבית, אז בשביל מה לצייר? לא הייתה לי יותר האנרגיה לכך.
באיה זנחה זמנית את האומנות אך נישואיה סיפקו לה מקור השראה פורה כשתאחוז שוב במכחולים. כלי נגינה מרובים יאכלסו את יצירותיה, יצטרפו לפרחים, לפירות, לציפורים ולדמויות הנשים.
באיה לא הייתה אומללה בנישואיה. להפך. היא מצאה בית גדול עם גן מרהיב שבו עצי תפוז, לימון, פרחי הורטנזיה ושיחי ורדים מכל הצבעים. היא השקתה את גנה, בישלה מיבולו ורקחה ריבות מפירותיו.
חלומה לא היה רק להיות ציירת כי אם גם להקים משפחה ולתפקד כאם. את מה שחסר היה לה בילדותה, העניקה לילדיה. באיה ילדה שישה ילדים, חמישה בנים ובת אחת. באיה מצאה שוב את גן העדן שלה, בגרסה נוספת.
באיה נאלצה, אומנם, להישאר בבית בשנים הראשונות לנישואיה מסיבה מגדרית בקונטקסט גיאוגרפי נתון אך יש לציין שהשנים בהן ילדה את ילדיה חפפו לתקופת מלחמת העצמאות של אלג’יריה, כך שלא הייתה ממילא אפשרות לעסוק באומנות. בעלה של באיה הפסיק גם הוא את פעילותו המוזיקלית מסיבה זו.
באיה ובעלה היו שני אומנים מוסלמים דתיים שניהלו מרצון אורח חיים מסורתי. הם הבינו זה את זו, עלו יחד ב-1972 למכה, העדיפו לשמור על שתיקה בכל הנוגע לסוגיות מדיניות כואבות, לא נקטו עמדה, הסתגרו בביתם בעת סערות. מעולם, עם זאת, לא כפו אמונתם על אחרים. להפך. עבור באיה האסלאם צריך לשאת בשורה של אחווה, אושר והגשמה עצמית לכל איש, יהא מוצאו אשר יהיה.
באיה הכירה תודה למרגריט הצרפתיה, האם המאמצת, ונשארה איתה בקשרים גם אחרי שמרגריט עזבה את אלג’יר וחזרה לצרפת ב-1957 וזאת עד מותה ב-1989, תשע שנים לפני מותה של באיה. התכתבות של יותר מעשרים שנה, מנוקדת בפגישות כשבאיה הגיעה לצרפת לצורך תערוכותיה.
באיה הכירה גם תודה לצרפת ולצרפתים על תמיכתם בה ובאומנותה. היא הייתה בקשרים עם מסגרות צרפתיות ואומנים צרפתים שערכו לה תערוכות רבות בצרפת, הן תערוכות יחיד והן תערוכות קבוצתיות בהן השתתפה. לבאיה היה חשוב מאוד, מאידך, להתרועע עם אומנים אלג’יראים, בני דורה וצעירים יותר.
1961-1982: חזרה לאומנות
באיה חזרה למסלולה האומנותי ב-1961 כשהמוזיאון הלאומי לאומנויות יפות באלג’יר קנה מיצירותיה שחזרו מהגלריה מאג בפריז. זה היה הזמן להאדיר את האומנים המקומיים המוכשרים.
באיה פתחה קודם כול בעבודות פיסול מחימר וכמה חודשים לאחר מכן, בתמיכת אחייניתה של מרגריט, מיריי, ובעלה, צייר צרפתי יליד אלג’יר, חזרה לציור, לגואש.
התחלתי שוב לצייר ב-1961 כשהמוזיאון הלאומי באלג’יר קנה כמה מציוריי הישנים וכשחברים טובים, ז’אן ומיריי מזונסל, עודדו אותי. זה היה חג המולד ואני זוכרת, הם אמרו לי: “הינה, אנחנו נותנים לך במתנה את כל הציוד כדי שתעבדי.” זה נגע בי בעמקי נשמתי. הייתי בעננים!הנייר הזה, הצבעים האלה! התחלתי מייד, כמו הלכתי להתפוצץ, התאפקתי כל כך הרבה זמן. זה היה נהדר!
הלכתי לדבר עם בעלי והוא הסכים שאחזור לעבודותיי. הוא היה נחמד ועודד אותי בכך. (…). הבית היה מלא כלי נגינה, בכל מקום. לחיות בין כל כלי הנגינה האלה, נתן לי השראה.
ביולי 1963 הוקדש אולם שלם לציורי גואש של באיה מ-1945 עד 1947 בתערוכה שהשיקה את פתיחתו מחדש של המוזיאון לאומנויות יפות באלג’יר. האוצר היה בעלה של מיריי, ז’אן דה מזונסל (Jean de Maisonseul), שהיה אז מנהל המוזיאון. הוא זה שקנה את הציורים.
נסענו לאלג’יר לראות את המוזיאון, זאת הייתה הרגשה משונה לראות את הציורים שלי על הקירות, שכחתי את כולם, איזה עונג לראות אותם שוב.
שמחתה כשראתה את ציוריה על קירות המוזיאון קיבלה משנה תוקף כשמרגריט, שעבדה בגלרייה מאג, כתבה לה שהצליחה למכור יצירות שלה. מכאן ואילך הוצגו בתכיפות יצירותיה של באיה, כל פעם בתערוכה אחרת באלג’יר וגם במקומות אחרים כמו בלידה, עיר מגוריה של באיה, טיזי אוזו, אנאבה.
ב-1979 נפטר בגיל 76 בעלה של באיה והיא ביקשה נפשה למות. בשנה זו חלתה במחלה קשה. יצר החיים והאומנות גבר, עם זאת, והיא המשיכה בציורי הגואש, ואף בפורמאט גדול יותר. כך גם סייעה בהוצאות גידול ילדיה בהם תמכה עד הסוף. שיתוף הפעולה עם מרגריט התבטא שוב כשזו חילצה ב-1980 47 עבודות קרמיקה של באיה מסדנת מאדורה בוולוריס.
בשנות השמונים אפשר לזהות בכמה מיצירותיה מעבר מהצבעים הססגוניים ללוח כהה יותר, טבול במלנכוליה מסוימת, המקנה לו עומק פואטי. באיה תבודד אלמנטים מיצירותיה, ציפורים, פרפרים, ותגדיל אותם, כמו להעמיק את המסרים הרוחניים מאחוריהם. מכאן ואילך גם תתנסה באפיקים חדשים אותם המשיכה לשאוב מהמסורת הערבית-קבילית, צביעת בדים וציור על רהיטים.
1983-1998: הכרה בינלאומית
החל משנות השמונים הוצבה באיה, יחד עם עוד שבעה אומנים אלג’יראים, שנולדו כולם סביב אותה שנה, כאומני “דור 1930”. אלה באו אחרי חלוצי דור 1920 ונחשבים למייסדי אומנות הציור האלג’יראית המודרנית.
באיה הציגה בתערוכות רבות (אלג’יר, פריז, אוראן, מרקש, מדריד, בריסל, לונדון, וושינגטון…) והיותר חשובה בהן הייתה ב-1982 במוזיאון קנטיני במרסיי, תערוכת יחיד שארגן לכבודה ז’אן דה מזונסל בתמיכת אדמונד שרל-רו. נשיא צרפת דאז פרנסואה מיטראן ושר התרבות שלו ז’אק לאנג כמו גם גסטון דפר, ראש עיריית מרסיי, נכחו באירוע ההשקה.
באיה הגיעה למרסיי מביתה בבלידה שנהיה עוגן המבטחים שלה מאז נישואיה ועד מותה. בהזדמנות זאת ביקרה באיה חברים בפרובנס ובמיוחד את מרגריט שעזבה את פריז ועברה לגור ליד טולון, סמוך לאחייניתה מיריי ובעלה, עד מותה ב-1989.
פחות משנה לפני מותה של באיה, בעודה כבר חולה מאוד, טרחה בכל זאת האומנית והגיעה לפריז לתערוכה של ציירים אלג’יראים, חלקם בני דורה, חלקם צעירים יותר, בה השתתפה. בשנים השחורות של מלחמת האזרחים באלג’יריה סירבה באיה לעזוב את ביתה וגנה בבלידה למרות שהשגריר הצרפתי הציע לה ולמשפחתה מקלט בצרפת. בלידה הפכה זירת פיגועים רווית דם אך באיה הייתה חדורה באמונה שלה ולמשפחתה לא יאונה כל רע. כך היה.
באיה נפטרה בבלידה ב-9 בנובמבר 1998 אחרי יותר משלושים שנות יצירה בעיר והשאירה לנו אוצר יקר. מאז חזרתה לאומנות ב-1962 ועד מותה לא הפסיקה באיה מליצור למרות האבל והמחלה.
באיה ידעה להמשיך ולחדש את יצירתיותה עד הרגע האחרון ועדיין לא נאמר הכול על ההתפתחות בעבודותיה, על החידושים והשינויים שהכניסה בהם. אומנית אישה, אומנית אלג’יראית, אומנית מוסלמית, אומנית פרנקופילית, אומנית מודרנית, אומנית חלוצה, באיה הייתה פשוט אומנית גדולה שאהבה לגלות וליצור, בחריצות ושקדנות, תוך הקשבה לתחושותיה העמוקות. באיה הייתה בטוחה בזהותה: “נולדתי אומנית. זוהי מתנה שאלוהים העניק לי”.
קווים ליצירתה
התרבות הערבית-קבילית
בטיזי אוזו התבוננה הילדה בנשים הקביליות שהיו לבושות בשמלות צבעוניות וכיירו כלי חימר. הפסלים שעיצבה, המוטיבים והצבעים, כמו הוורוד אדום, הוורוד סגול והכחול טורקיז, מושפעים ממראה עיניה.
עם זאת, באיה לא העתיקה במדויק את לבוש הנשים הקביליות לציוריה אלא שחזרה אותו בעיבוד משלה, עם פרפרים וציפורים מעורבים בנקודות וקווים. באיה לקחה לעצמה חופש יצירתי בהקשיבה לקולה הייחודי. לבוש הנשים המסוגנן הוא כמו ציור בתוך ציור.
ביצירותיה הראשונות, להן קראה “נשים עם קמע” או “נשים עם מדליון”, ניכרת השפעת התכשיטים הקביליים. וגם שרשרות ועגילים, ולאורך כל יצירתה, תסרוקות, צעיפים, ועוד חפצים, כמו אגרטלים, מנורות, פמוטים, כלי מטבח. השראת הבובות הקביליות, שהילדות היו מכינות מפיסות בדים לפי המסורת, ראויה אף היא לציון.
מקום מיוחד שמור לסיפורי העם הכפריים הקביליים שעברו מדור לדור, מפה האימהות לאוזני הילדים, מפה מספרי הסיפורים בערב לציבור הרחב. בסביבות גיל חמש עשרה ביצעה באיה סדרת איורים, כעשרים במספרם, שמקורן באגדות אלה. אחד מהם ממחיש את הסיפור הנודע “העז והיתומים”. ילדיה של אישה על ערש דווי קיבלו ממנה מתנה – עז. האם החורגת שללה מהם מזון אך הם גדלו לתפארת ובבריאות טובה. בחשאי היו יונקים חלב מהעז. האם החורגת גילתה את הסוד והרגה את העז. היתומים עלו לקברה של האם ושד יצא ממנו והזין אותם כל יום עד שהאם החורגת גילתה גם זאת והחליטה לשרוף אותו. זהו המוטיב של כל הסיפורים, המעלים על נס אהבת אם לילדיה אף מעבר למוות נגד התעמרות האם החורגת.
את האיור המוקדש לסיפור “העז והיתומים” אפשר לראות בקישור הזה, בעמ’ 11 של הקובץ. באיור הבא, השייך לסדרת הסצנות מהסיפורים, רואים אריה שאינו מאיים משום נוכחותה המרגיעה של האם (רוב צילומי הציורים בכתבה זו – מהבלוג של ז’אן-לוק קוז’י).
פטמה חתמה על יצירותיה בשם אימה, באיה, ובכל ציור מצאה שוב את האימא המתה והתחברה איתה, מעבר לזמן, בגן עדן פנטסטי, בעל צמחייה עבותה. בציורים רבים רואים אם ותינוקת, כמו מובנית בחיקה. הזמן נעצר, הפך מיתי, באיה בחיים, נבראת כל ציור מחדש בתור דמות עגולה, נשית ואוהבת וכל הדמויות האלה הן כולן האימא המנוחה שחזרה לעולמה. האימא והבת מאוחדות בשם אחד ונבראות מחדש בכל יצירה ויצירה.
הציור “אם וילד בכחול” נחשב ליצירת מופת.
Baya, Mère et enfant en bleu, peinture à la gouache, 1947, Col.-Isabelle-Maeght
באיה מחקה את האבל ואת השכול בעזרת עולם ססגוני, דמיוני, מלא שמחת חיים. הנשים המאכלסות את ציוריה לעולם אינן בתפקיד קורבן. כולן מלכות מרהיבות, בפוזות של כוח, חופשיות ומאושרות בגן עדן שנחלים זכים מפכים בו. בציור “שתי נשים” מובעת אחווה עזה בין הדמויות, האוחזות זו ביד זו, כשצמח אדום בצורת טור של לבבות מחזק את החיבור ביניהן.
ציור אחד, “חלום האם”, עם זאת, השונה משאר הציורים, ומהווה היפוך לציור הקודם, “שתי נשים”, משך את תשומת לבי. זהו אולי היחיד שהשחור שולט בו, על רקע לבן, אפור ובז’, ולא הססגוני.
הציור הרמוני, האם והבת דומות בלבושן ושערן, מוטיב שמלותיהן משתלב בטבע, זרועותיהן כענפים, המתמזגים עם ענפי העץ הסוכך עליהן. עם זאת, השחור בשמלת האם כמו גם השחור בשיערן ובעיניהן של האם והבת מייצג אבל. החיבורים בין הדמויות האנושיות לצמחיה מתמסגרים בהרמוניה הכוללת של הציור וזו מפצה במעט על הקדרות אך מבט קשוב יראה שהאם והבת לא נוגעות זו בזו, לא יכולות לנגוע זו בזו. נשאר רק געגוע. הסלע האפור תחת שמלתה של הבת מוסיף לתחושת החסימה. אין אונים בפני המוות. נשאר רק החלום.
וזה, החלום, מקבל ביטוי עז בשמחת החיים המובעת ברוב ציוריה של באיה שבהם הנופים המרהיבים נושאים אותנו, הצופים, אל גן עדן מיתי, קדמוני, הרמוני, שבו הנפרדות והאינדיבידואציה הולכות ומיטשטשות. אישה וציפור מוצגות כתאומות, נשים רוכבות על בעלי חיים, דגים מעופפים, כלי נגינה דומים לציפורים והופכים מדומם לחי. והכול מסודר בקומפוזיציה הרמונית של צבעים וצורות, סימפוניה, סיפור אגדה. חיות רבות הן יצורי כלאיים שנולדו ממיזוג בין המציאות לדמיון, כדוגמת אלילי מצרים הקדמונים.
הפרחים האקזוטיים מערוגות חוות הפרחים של סימון פארז’ והפרפרים הצבעוניים שראתה באוספים בילדותה מפארים את ציוריה, ויש מי שרואים בהם סמל לנשמותיהן של הדמויות או, על כל פנים, בסימביוזה הדוקה איתן. זהו גם גן עדן רוחני, מיסטי, אוניברסלי.
ישאנשים שבעיניהם הציורים שלי יותר מדי עליזים. “למה לא דברים עצובים?”, הם שואלים אותי. כשהייתי קטנה, הייתי תמיד עצובה. איבדתי את הוריי כשהייתי בת 5. וזה לא נראה בציורים שלי.
“מדוע ציפורים?”, שואלים אותי. ובכן, אני אוהבת ציפורים. “מדוע פרפרים?”, ובכן, אני אוהבת פרפרים. אינני מביאה נושא. אני מרגישה את זה ומעלה את זה על הנייר. זה גורם לי שמחה אבל איני יכולה להגיד מדוע הציורים שלי הם כאלה או אחרים. כשאני מציירת, אני שמחה, אני בעולם אחר, אני שוכחת הכול.
אומרים לי: “מדוע תמיד אותו דבר?”. ובכן, אם אשנה, לא אהיה עוד באיה. אבל לעומקם של דברים, זה כן משתנה. בכל זאת.
כלי נגינה
נישואיה של באיה הכניסו לציוריה את המוטיב החדש של כלי נגינה רבים ומגוונים, עוד, נבל, מנדולינה, הדומים לציפור בעינם האחת. עין זו דומה גם לעין הנשים של באיה, הקשובות לאחר ולטבע סביב.
באיה, ללא שם. מקור: ויקיארט, בנחלת הכלל
ההרמוניה בין כלי הנגינה, הטווסים, הפרפרים, הזחלים, הפירות מודגשת בקו השחור המקיף אותם שגם מפריד ביניהם וגם מחבר אותם. כל הדמויות המוצגות דומות זו לזו אך גם שומרות על זהותן הפרטית. אין כמו האומנות כדי להביע את האמביוולנטיות של היקום, החיצוני והפנימי.
כלי הנגינה הופכים דמויות מרקדות. הצופה שומע בדמיונו את הניגונים. ציור זה, “ציפורים מוזיקאיות”, שייך לקבוצה שלמה שלא מוצגות בה נשים של ממש אך בעוד אלה נעלמות, הציפורים, הפרפרים וכלי הנגינה נעשים, הם, אנושיים.
Baya, Les Oiseaux musiciens, 1976, gouache sur papier. ALBERTO RICCI
פסלים
באיה פיסלה עוד לפני שציירה. יש אומרים שפיסוליה הכשירו את הדרך למעבר אל הנייר ויש הטוענים, להפך, שבאיה נועדה להיות פסלת גדולה אך החמיצה יעוד זה משום חוסר תנאים חומריים לשרפת היצירות בתנור. כך מסביר אחד מאוצרי התערוכה ב-2023 שהוקדשה לבאיה במרסיי, קלוד למאן (Claude Lemand), בראיון בבלוג של ז’אן-לוק קוז’י.
קלוד למאן מסביר בו שהשימוש בסטודיו בוולוריס היה אפיזודה בודדת בחייה של באיה. באיה לא עבדה על אומנותה בצרפת, היא עבדה באלג’יריה והמסגרות האלג’יראיות לא סיפקו לה את התנאים ההכרחיים לפיסול. כך הוזנח פן עיקרי זה באומנותה שאפשר לבאיה לבטא את הצדדים היותר אפלים של החיים.
נכון הוא שפסלים מסוימים ממחישים את הפן המטריד, המפלצתי שאינו בא לידי ביטוי בציורים שרובם הרמוניים ומעודנים. אפילו סדרת האיורים בהשראת הסיפורים הקביליים על טורפי ילדים מציגה את החיות באופן לא מאיים, בהשוואה לפסלים. עם זאת, יש לסייג ולהבהיר שבין פסליה של באיה יש גם יצירות מעודנות והדורות, כדוגמת הציורים, למשל, אם ותינוקת מובנית בחיקה, ועוד ועוד.
נביא לדוגמה את היצירה “חיה אפורה” בה שולטים עיוותים צורניים מפחידים. הראש המסובב, הקרניים, העיניים הכדוריות, הפה הפעור, הטלפיים העבות, גיהנום ולא גן עדן.
יש המציגים את פסליה וציוריה של באיה כשני קטבים. הפמוט בצורת אישה יושבת, כשבידיה צמחים, “אישה-פמוט”, מתחבר לעולמה הפיקטורלי של באיה בעיצוב הצמחים והשמלה. עם זאת, האישה המפוסלת שונה מהנשים המצוירות. היא פחות מלכותית, פחות הדורה, רגליה מעובות ומזכירות לי מעט את טלפי החיה האפורה. היא אומנם אינה מפחידה, פניה יפות ותסרוקתה מרשימה אך שונה בכל זאת מהנשים בציורים.
Baya, Femme candélabre (atelier Madoura), 1948, Terre cuite peinte, H : 33 x L : 28 x P : 29 cm. אוסף פרטי.
צילם: ז’יל
באיה לנצח
פסלים, ציורים, ציורים על משי, ציורים על רהיטים, כל עבודותיה של באיה, בכל הסגנונות, שובות את לבי. מעולם לא חשבתי שאתאהב (אהבה ידידותית, כמו שאומרים הצרפתים) באישה ואומנית כל כך שונה ממני. למרות הרקע המנוגד אני מרגישה כל כך קרובה אליה.
אני מעריצה גם את האישה שהייתה, דיסקרטית, צנועה, לא איבדה את הראש למרות שכבשה את העולם כבר בגיל 16, למרות ההצלחה שתמיד כמעט תמיד האירה לה פנים. בחוכמה רבה שמרה על ניטרליות והייתה סובלנית ופתוחה.
אני מעריצה את האישיות שלה, את הכרת התודה לחיים שנתנו לה את הזכות ליצור. את הכרת התודה שלה למרגריט, האימא המאמצת, את התמקדותה בטוב, את התמרת הייתמות וכל הסבל סביבה בהבעה אומנותית מבלי להתלונן ולהעמיד עצמה כקורבן. מעולם לא התקרבנות ומעולם לא האדרה עצמית, למרות שהייתה קורבן בתחילת חייה ולמרות שהיו לה כל הסיבות להתהדר ולהתגאות. באיה היא מודל עבורי.
באיה חייתה בהרמוניה בתוך המסורת הערבית-קבילית העשירה בה נולדה, לקחה ממנה מה שדיבר אל ליבה ונתנה לו פירוש אישי וחופשי. באיה לא הייתה פמיניסטית, לא הייתה אישה מורדת אך עמדה על שלה והלכה בדרכה האומנותית בעולם שלא עודד התבטאות נשית, מבלי שפגעה באיש. למרות עשר השנים שבהן זנחה את האומנות, באיה השאירה יצירות רבות.
יצירותיה… יצירותיה… הייתה לי הזכות לצפות בתערוכה שקיבצה אותן במקום אחד. איפה אפשר לראות אותן? במוזיאון קנטיני במרסיי, במוזיאון לאומנויות יפות באלג’יר, בספרייה באלג’יר, בארל, בלוזאן, בעוד מקומות שונים בעולם: רשימת המוזיאונים בסוף הכתבה. לא קל לעמוד על עולמה מחוץ לתערוכה יעודית משום פיזור היצירות.
אומנית אלג’יראית ואוניברסלית, נטועה במסורות וחלוצה מודרנית כאחת, באיה ציירה בלי ליאות גן עדן צבעוני ועליז, מוקף הרים ודיונות, נווה מדבר או אי. ציפורים שרות, דגים רוקדים, טווסים מתפרשים, דמויות נשיות בשמלות מרהיבות, הכול חוגגים את שמחת החיים. האפל לא הושתק ומצא לו ביטוי, בעיקר בפסלים, אך לא קיבל שליטה. באיה הוכיחה את עצמה בדרכה שלה.
באיה הייתה מתרגזת כשביקשו ממנה הסברים לציוריה. היא הייתה עונה שהיא מציירת מה שהיא מרגישה, בלי לחשוב ונותנת לצופים להרגיש כרצונם.
באיה חזרה והדגישה שלא שאלה מאף צייר וודאי שלא העתיקה. באיה סירבה שייחסו את יצירותיה לאסכולה זו או אחרת, אומנות נאיבית, הזרם הסוריאליסטי, אומנות גולמית. ובצדק. באיה לא הייתה לא זה, לא זה ולא זה. באיה הציעה נקודת מבט חדשה, משלה. באיה הייתה באיה ותהיה תמיד באיה.
באיה יחידת הסגולה, לא מוכשרת אלא גאונית.
רשימת המוזיאונים והגלריות בהם מוצגות יצירות של באיה:
Fondation Kamel Lazaar (Tunis)
Galerie Maeght (Paris)
Musée Réattu (Arles)
Musée d’art moderne de Lille métropole (LaM, Villeneuve-d’Ascq)
Musée Cantini (Marseille)
Musée d’Art Naïf et d’Arts Singuliers (MANAS, Laval)
למעוניינים בהרחבות, מומלצת הביוגרפיה של באיה מאת ההיסטוריונית האמריקאית אליס קפלן, במקור באנגלית או בתרגום לצרפתית.
תאריך עדכון אחרון: 21/07/2025
רוצים לא לפספס אף כתבה?
הירשמו לעלון שלי ותקבלו את הכתבות הכי שוות פעם בשבוע לאימייל שלכם. ויש גם בונוס, מי שנרשם עכשיו מקבל גם את מדריך פריז של הפרנקופיל, שמכיל במקום אחד את כל הטיפים שלי לטיול מושלם (כולל הנחות בלעדיות לקניית כרטיסים לאטרקציות).
שליחת כתובת האימייל שלך מהווה הסכמה לקבלת אימיילים ממני (הבטחה של פרנקופיל – מכיוון שאני לא נפוליאון אין לי שום כוונה להפגיז את תיבת הדוא”ל שלך עם ספאם או להעביר את פרטי הדוא”ל לגורמים אחרים). מי שירצה להפסיק לקבל ממני מיילים יוכל להסיר את פרטיו מרשימת התפוצה בקלות.
אלו הן הדירות בהן אני מתגורר בפריז ואני ממליץ עליהן בחום בזכות השירות, האיבזור והמיקום המעולה של כל אחת מהדירות. אם תזמינו ישירות מהאתר תקבלו מחיר נמוך בעד 30% יחסית לאותן דירות ב AIRBNB.
אני שמח שהצלחתי להשיג לכם הרצאה חינמית של גיל שוחט הפסנתרן והמרצה המחונן, מבית "הרצאות מן הכורסא". ההרצאה עוסקת בחייו המרתקים ויצירתו של פרדריק שופן, שאומנם נולד בפולין אך פעל ומת בפריז (הוא נקבר בפר לשז). כל מה שצריך הוא להירשם ולקבל את ההרצאה בחינם.
אני שמח לספק לכם עוד הרצאה חינמית והפעם על הקשר הלא יאמן בין יצירותיו של מאטיס לבין מוזיקת הג'אז שהחלה לפרוח בצרפת במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20. את ההרצאה נותנת אירנה פרידלנד, בעלת תואר שני בהתצטיינות במוזיקה מטעם אוניברסיטת תל אביב
מכיוון שאני המזכיר של המרכז למורשת נפוליאון, אני שמח לספק לכם שורה של הרצאות מוקלטות, שנתנו במסגרת המרכז הזה. ההרצאות עוסקות לא רק בנפוליאון, אלא גם באומנות, קולינריה, יהדות, אופנה וכל דבר, כולל כמובן היסטוריה צבאית, שקשור לקיסר הצרפתי ותקופתו.
חברת טיולי הבוטיק Vinspiration, מוציאה שורה של טיולי יקבים, יין, תרבות וקולינריה בצרפת. והיום אני שמח לבשר לכם על הטבה יחודית לחברי פרנקופילים אנונימיים שנרשמים לאחד או יותר מהטיולים של Vinspiration.
חברת Selected חוסכת לכם את כאב הראש של תכנון הטיול וההזמנות ותופרת לכם טיול בוטיקי באיטליה, ספרד ופורטוגל (בקרוב גם בצרפת). הם מזמינים לכם הכל (טיסות, מלונות, מסעדות, אטרקציות וכו') ונותנים לכם אפליקציה שבעזרתה תטיילו. לכם נותר רק לטייל ולהנות.
