תערוכות מומלצות במוזיאונים של פריז שלא תרצו לפספס

פריז היא בירת התרבות הצרפתית ויש אף שיגידו שהיא גם בירת התרבות האנושית. ככזו יש בה עשרות רבות של מוזיאונים מכל הסוגים והמינים, אשר מספקים עושר תרבותי בלתי נתפס. יתרה מכך, כמעט בכל מוזיאון בפריז, לצד התערוכות הקבועות, קיימות גם תערוכות מתחלפות שבאות לבקר למספר חודשים ונעלמות. לכן, גם אם כבר ביקרתם בפריז כבר עשרות פעמים וביקרתם בכל המוזיאונים החשובים, תמיד יש משהו חדש ומרגש לראות.

בכתבה הזאת, שמתעדכנת אחת לכמה חודשים, תמצאו את התערוכות הכי מעניינות (לפחות בעיני) שמתקיימות בימים אלו בפריז. מכיוון שבחלק ניכר מהתערוכות חובה להזמין כרטיס מראש, הוספתי גם קישורים לאתר שבו ניתן להזמין את הכרטיס..

ודבר אחרון: אם קניתם את כרטיס המוזיאונים של פריז, שימו לב שברוב המקרים כרטיס זה לא יכניס אותכם לתערוכות המתחלפות, ולכן גם אם קניתם אותו, עדיין תצטרכו לקנות כרטיס נפרד לתערוכה המתחלפת.

בואו נתחיל לגלות אילו תערוכות מומלצות יש בימינו במוזיאונים השונים בפריז.

תערוכות בפריז שאסור לפספס

חברותי הטובות בארטרנטיב שמתמחות בסיורי אמנות תרבות ולייף סטייל בעברית בפריז, המליצו לי על מספר תערוכות שממש לא כדאי לכם לפספס, במידה ותהיו בפריז בזמן שהן מתקיימות.

לאונורה קרינגטון

במוזיאון לוקסמבורג (Musée du Luxembourg) בפריז מוצגת כעת רטרוספקטיבה מרשימה של ליאונורה קרינגטון “Vitruvian Woman” (האישה הוויטרובית – רפרור לאדם הוויטרוּבי של לאונרדו דה וינצ’י). רטרוספקטיבה עצומה זו היא לא סתם תערוכה – היא תיקון היסטורי לאחת הנשים העוצמתיות, המורכבות והמרתקות שאי פעם החזיקו מכחול.

ליאונורה קרינגטון לא נועדה להיות אמנית, אלא ליידי בריטית מהודקת. היא נולדה למשפחה אריסטוקרטית עשירה, אך כבר בגיל צעיר הפנתה לממסד את גבה. אחרי שסולקה משני בתי ספר קתוליים בגלל “חוסר התאמה”, הגיעה קרינגטון ללונדון, שם פגשה את מקס ארנסט. מכאן הסיפור הופך לסרט הוליוודי: היא הייתה בת 20, הוא היה בן 46, ונשוי. הם ברחו לדרום צרפת, יצרו וחיו בבועה של יצירה ותשוקה, עד שהנאצים פלשו וארנסט נעצר.

קרינגטון, שנותרה לבדה, עברה התמוטטות עצבית קשה, אושפזה במוסד לחולי נפש בספרד טופלה בתרופות שגרמו לה להזיות, וברחה משם בתושייה מופלאה. היא התחתנה נישואי נוחות עם דיפלומט מקסיקני רק כדי להשיג ויזה, וברחה למקסיקו סיטי – שם יצרה את מרבית יצירותיה האייקוניות. 126 העבודות בתערוכה מציגות את קרינגטון כאישה וויטרובית: אמנית טוטאלית המגלמת מודל של הרמוניה וחדשנות.

היצירות בתערוכה מוצגות בשילוב של גישה כרונולוגית ותמטית, הבוחנת את הנושאים והרעיונות המרכזיים שהניעו את עבודתה של האמנית לאורך השנים. אחד מהם הוא האופן שבו הפכה את המטבח הביתי – מרחב שנתפס מסורתית כ”נשי” וסגור – למוקד של כוח אלכימי. עבור קרינגטון הבישול איננו מטלה יומיומית, אלא טקס כמעט מאגי: תהליך שבו חומרי גלם משתנים, מתמזגים והופכים למשהו רוחני ועמוק יותר. היא לא רק מבשלת מרק, היא רוקחת גורלות. מוטיב מרכזי נוסף ביצירתה הוא היצורים ההיברידיים המאכלסים את עולמה – דמויות שחציין אדם וחציין חיה, או שילובים יוצאי דופן של צמחים, בעלי חיים ודמויות פנטסטיות.

יצורים אלה אינם רק יצירת דמיון חזותי – הם מגלמים את הפילוסופיה האמנותית והרוחנית של קרינגטון, שבה גבולות מוחלטים בין טבע לאדם, נשי וגברי, רוחני ופיזי אינם קיימים, ומאפשרים לה לשאול שאלות על זהות, כוח, מין ומעבר בין מצבים של מציאות ודמיון.

קרינגטון טווה בעבודותיה פסיפס עשיר של מקורות והשפעות: פולקלור קלטי שספגה בילדותה, מיתולוגיה מקסיקנית ססגונית, ואף הדים מפתיעים של קבלה יהודית ובודהיזם. שיאו של מפגש זה מגיע מול הציור “The Giantess” – דמות נשית עצומה המתנשאת מעל נוף זעיר ואוחזת בידיה ביצה קטנה וזוהרת. הביצה, סמל החוזר שוב ושוב ביצירתה של קרינגטון, מייצגת את היקום ברגע לידתו ואת הפוטנציאל הנשי האינסופי לברוא חיים ומשמעות בתוך עולם אדיר ממדים.

התערוכה מיטיבה להראות איך הצליחה אישה אחת לאזן בין מדע למיסטיקה, בין טראומת המלחמה ליופי עוצר נשימה, ובין עולם הגברים הסגור לחופש יצירתי מוחלט. בסופו של יום, ליאונורה קרינגטון לימדה אותנו שאישה שמעזה למרוד בסדר הקיים סופה להפוך לאגדה.

מוזיאון לוקסמבורג, פריז | עד 19.7.26

רנואר והאהבה

זה הזמן לשכוח לרגע מכל מה שידעתם.ן על על רנואר – על הקיטש, על הסנטימנטליות העודפת ועל המוניטין של “צייר האושר” שכמעט עלה לו במקומו בפנתיאון המודרניסטים. בתערוכה החדשה במוזיאון ד’אורסה (Musée d’Orsay) “רנואר והאהבה: מודרניות שמחה (1865–1885)”, אנחנו מוזמנים לצלול אל תוך העשורים שעיצבו לא רק את הקריירה של אוגוסט רנואר, אלא את האופן שבו אנחנו תופסים עונג, קרבה וחיים אורבניים עד היום. זוהי רטרוספקטיבה ראשונה מסוגה בפריז מזה ארבעה עשורים, והיא מגיעה בדיוק בזמן כדי להזכיר לנו שגם בתוך המודרניות המהירה והמפוכחת, תמיד יש מקום לחסד.

פייר-אוגוסט רנואר (1841–1919) פעל כמתעד הבלתי נלאה של העונג הצרפתי ושל האופוריה האימפרסיוניסטית. הוא הקדיש את חייו ללכידת הרגעים החולפים של האור והחברה הצרפתית בשלהי המאה ה-19. בעוד חבריו לתנועה התמקדו לעיתים בנופים מרוחקים או בניכור העירוני, רנואר בחר באדם, ובמיוחד בנשים, כנושא המרכזי שלו, תוך שהוא משלב טכניקה אימפרסיוניסטית של משיכות מכחול קצרות ומרקמים רכים עם הערצה עמוקה לציירי הרוקוקו הצרפתים.

יצירותיו המוקדמות מציגות פלטה עשירה ורוויה ושימוש נועז באור המסתנן דרך עלוות עצים, אלמנטים שהפכו לסימן ההיכר שלו והעניקו לו את התואר הבלתי רשמי של “צייר האושר”. התערוכה הנוכחית מבקשת לנער את התדמית ה”סנטימנטלית” שדבקה ברנואר לאורך השנים ולהציג אותו כאמן רדיקלי ומודרני להפליא. התמה המרכזית כאן היא האהבה, לא רק כרומנטיקה, אלא ככוח חברתי מלכד המייצר שוויון וחופש.

במרכז החגיגה עומדת יצירת המופת האלמותית “הנשף במולן דה לה גאלט” (Bal du moulin de la Galette), שחוגגת 150 שנה להיווצרותה. זהו ציור שכולו תנועה, רחש של שמלות ומבטים מצטלבים, המדגים כיצד רנואר השתמש באור כדי לאחד בין הדמויות וליצור תחושה של קהילה הרמונית.

מבנה התערוכה מוליך את המבקר בין סצנות החיים המודרניים שרנואר כה אהב: מהמפגשים הבוהמיינים על גדות הסן בציור “לה גרנוייר” (La Grenouillère), שם המים והשמיים מתמזגים בכתמי צבע נועזים, ועד לדינמיקה הזוגית המופלאה בציור “ריקוד בכפר” (Dance in the Country). לא מדובר רק ביופי ויזואלי; האוצרים מדגישים כיצד רנואר הציב אלטרנטיבה למוסר הבורגני הנוקשה של תקופתו, כשהוא מצייר חברותא, קרבה פיזית נינוחה וחוסר פורמליות שהיו נועזים מאוד בזמנו. בנוסף, מוצגות עבודות פחות מוכרות המגלות רנואר אחר: דייקן, וירטואוז של רישום (המוצגים בתערוכה מקבילה של עבודות על נייר), ואמן המנהל דיאלוג מתמיד עם מסורת הציור הצרפתית הקלאסית.

הביקור במוזיאון ד’אורסה הקיץ הוא יותר מסיור בתערוכת אמנות; הוא הזמנה להתבונן בעולם דרך פילטר של חמלה ויופי. רנואר מזכיר לנו שהמודרניות לא חייבת להיות קרה או מנוכרת. היא יכולה להיות מלאה באור, בצבע ובאהבה גדולה לחיים עצמם.

מוזיאון ד’אורסיי, פריז | עד 19.7.26

מאטיס

בלב הגראנד פאלה המחודש – המבנה האייקוני שתקרת הזכוכית שלו היא יצירת אמנות בפני עצמה – נפתחה התערוכה “מאטיס: 1941-1954”, המציגה חלק מאוסף מרכז פומפידו שהועבר לכאן זמנית ומקבל חלל הולם לעוצמתו הגרפית.

אנרי מאטיס החל את דרכו כמשפטן צעיר בצפון צרפת ורק בגיל 21, בעודו מחלים מניתוח, גילה את הציור. אמו הביאה לו קופסת צבעים כדי להפיג את השעמום ומאטיס הרגיש באותו רגע שהוא “נמצא בתוך גן עדן”. התחלה מאוחרת זו העניקה לו דחף בלתי פוסק – הוא תמיד הרגיש שעליו להדביק את הפער.

מבחינה מקצועית, מאטיס היה מהפכן שקט. ב- 1905 הוא הנהיג את קבוצת ה”פאוביסטים” (חיות הפרא), שם העז להשתמש בצבע לא כדי לתאר את המציאות, אלא כדי לתאר רגש. באותן שנים, היריבות המפורסמת בינו לבין פבלו פיקאסו הייתה הכוח המניע של המודרניזם. בעוד פיקאסו היה האש – סוער ומשתנה – מאטיס היה המים. הוא חיפש את ה-“Luxe, Calme et Volupté” (פאר, שלווה ותענוג), וביקש שהאמנות שלו תהיה עבור הצופה “כורסה נוחה למנוחה אחרי יום עבודה מפרך”.

חייו של מאטיס היו מלאי ניגודים. הוא היה אדם של סדר ומשמעת, שתמיד לבש חליפות מעונבות בסטודיו, אך בתוך תוכו בערה תשוקה לצבעים אקזוטיים ולנופים רחוקים. השהות שלו במרוקו ובטהיטי בשנות ה- 30 שינתה את האופן שבו תפס אור וחלל, וזיכרונות המקצבים של דרום האוקיינוס השקט הם אלו שחזרו והתפרצו במגזרות הנייר המאוחרות.

בשנת 1941, כשהוא בן 71, עבר האמן ניתוח פולשני שהותיר אותו מרותק לכיסא גלגלים, ולעיתים קרובות למיטתו. עבור רבים זו הייתה עלולה להיות שעת שקיעה, אך עבור מאטיס מדובר היה ב”חיים שניים”: הוא לקח את הפראות של הצבע משנותיו הצעירות, את הדיוק הרישומי שפיתח כבוגר ואת הזיכרונות הוויזואליים ממסעותיו בעולם והחליף את המכחול במספריים. היד שרעדה ברישום מצאה ביטחון חדש בחיתוך ישיר לתוך הנייר הצבוע בגואש עז.

התערוכה בגראנד פאלה נפתחת בחללים קטנים, כמעט אינטימיים, המציגים את ציורי הטבע הדומם והדוגמניות משנות ה- 40 המוקדמות. אלו עבודות דחוסות, אובססיביות, המדגימות את נסיונותיו של מאטיס לפענח את האור של הריביירה בזמן שמחוץ לסטודיו העולם בוער. ואכן, בזמן שמאטיס יוצר, אשתו אמלי ובתו מרגריט נעצרו על ידי הגסטאפו בשל פעילותן במחתרת הצרפתית. השקט הקיצוני בציוריו של מאטיס באותה תקופה אינו נאיביות; הוא מעשה של הישרדות רוחנית.

המשך התערוכה מוקדש לספר האמן “ג’אז”, הכולל 20 דימויים שיצר מאטיס ממגזרות נייר לצד טקסטים בכתב ידו – עבודה שבה זיקק את הטכניקה לכדי שפה חזותית חדשה של צבע וקצב. כאן מופיעים איקרוס והלבבות האדומים הצונחים אל תוך ים של כחול אולטרמרין וכאן גם מתברר המפנה ביצירתו: מאטיס חדל לתאר עצמים ומתחיל לבטא מקצבים.

חלק מרתק נוסף מוקדש לעבודה על קפלת הרוזארי בוונס. הקפלה בוונס היא “יצירת החיים” של מאטיס: פרויקט טוטאלי שבו עיצב כל פרט – מהארכיטקטורה ועד בגדי הכהונה – כביטוי עילאי לשליטתו באור ובצבע המשתקפים דרך ויטראז’ים של מגזרות נייר. הקשר שלו אליה היה אישי ועמוק: הוא יצר אותה כמחווה של הוקרה לנזירה שטיפלה בו במסירות לאחר הניתוח שהציל את חייו, והפך את החלל הלבן למקום שבו דת ואמנות משתלבות ומעניקות התעלות רוחנית.

הפינאלה של התערוכה הוא חגיגה של קנה מידה. מגזרות הנייר העצומות, כמו “התוכי ובת הים”, משתלטות על קירות הגראנד פאלה וממחישות כיצד מאטיס הפך את הקולאז’ לארכיטקטורה. האגדה, כך מספרים, היא שמאטיס שלט במיקום הניירות על הקיר, כשהוא מכוון את עוזריו בעזרת מקל ארוך ממיטתו. יותר משבעים שנה לאחר מותו, גן העדן שגילה מאטיס באותה קופסת צבעים עדיין פתוח לרווחה, ומרגיש כמו כורסה נוחה ומרגיעה עבור הרוח בלב הסערה הקרויה עולם.

גראנד פאלה, פריז | התערוכה מוצגת עד 26.7.26.

בין צ’יפס בברייטון לסלפי בלובר – מרטין פאאר מגיע לפריז

ממש בשבוע שעבר, נפתחה במוזיאון Jeu de Paume בפריז התערוכה ” Global Warning ” – רטרוספקטיבה רחבת היקף המוקדשת לצילומיו של מרטין פאאר (Martin Parr), שהלך לעולמו לאחרונה בגיל 73. בעוד שצלמים אחרים חיפשו את הנשגב והרומנטי, פאאר כיוון את העדשה שלו בדיוק למקומות אותם אחרים מנסים להסתיר. הוא היה האנתרופולוג הבלתי-מוכתר של המעמד הבינוני.

אבל כדי להבין את פאאר, כדאי לדעת מהיכן הוא בא. הוא התחיל את דרכו בשנות ה- 70 – תקופה שבה צילום דוקומנטרי בריטי התאפיין בצילום קודר, בשחור-לבן, ועסק לרוב במאבקים חברתיים קשים. פאאר עשה “פניית פרסה” מרהיבה: הוא זנח את השחור-לבן לטובת צבעים רוויים, כמעט אלימים. הוא השתמש בסרטי צילום של חברת “אגפא”, שהדגישו גוונים של צהוב וכחול, מה שהעניק לצילומים שלו מראה של גלויה זולה או של פרסומת משנות ה- 50. פריצת הדרך שלו ב- 1986 הגיעה דרך סדרת צילומים שתיעדה את עיירת הנופש ניו ברייטון. במקום להציג חופשות יוקרתיות, הוא הראה משפחות אוכלות נקניקיות ליד פחי אשפה גדושים. זה היה מזעזע, חלוצי ומבריק. ב- 1994 הוא התקבל לסוכנות הצילום היוקרתית בעולם “מגנום”. אבל המאורע לא “החליק בגרון” לחלק מהחברים הוותיקים בסוכנות, אשר ראו בו “מציצן” שצוחק על מושאיו. בסופו של דבר, הוא הפך לנשיא הסוכנות – מה שסימן את הניצחון הסופי של הגישה שלו.

התערוכה ב”ז’ה דה פום” מחולקת לחללים נושאיים, כאשר האוצר בחר להציב את העבודות המוקדמות מול המאוחרות על מנת להציג את האבולוציה של פאאר. זו תערוכה המהווה כתב אישום ויזואלי, המוגש עם המון הומור. פאאר מזהיר מכך שהעולם סביבנו הופך לסינתטי: הפלסטיק נמצא בכל מקום – בכיסאות בים, בכלי האוכל ובבגדים – והצבעוניות העזה מדגישה את חוסר הטבעיות של הסביבה המודרנית. בחירתו של פאאר לעסוק בתרבות הפנאי נועדה להציג תרבות גלובלית אחידה – בדובאי או בברייטון – כמו גם את פערי המעמדות; והאמצעי לכך הוא התמקדות בפרטים הקטנים של הצריכה: האופן שבו אנחנו אוכלים, קונים ואוגרים חפצים. פאאר צילם בצבעים רווים עד כאב ובפלאש חזק, שחשפו כל טיפת שמן בצלחת הצ’יפס הספוגה, כל פירור בעוגות ורודות מדי, וכל טיפת זיעה הניגרת מתיירים בחוף הים. הוא עסק בקלישאות בריטיות חבוטות ובתיעוד של טירוף הסלפי והמאמץ המושקע (והמגוחך לעיתים) בלכידת הזיכרון המושלם. כל אלו הפכו תחת עדשתו למופשטים דוחים ומפתים בו זמנית.

זוהי תערוכה שהיא הרבה מעבר למחווה לזכרו של אמן דגול; זו מראה מלוטשת המוצבת מול הפרצוף הגלובלי שלנו – מצחיקה, מכאיבה ומרתקת. פאאר, בדרכו המושחזת והנונשלנטית, מזכיר לנו שהיופי האמיתי נמצא באמת הלא-מסוננת, והוא עושה זאת בלי להטיף מוסר לרגע, אלא עם חיוך קטן וממזרי בזווית הפה שמזמין אותנו להסתכל, להכיר בעצמנו ולצחוק.

ומילה על האכסנייה: אם שם המוזיאון נשמע לכם כמו משהו שקשור למשחק כדור עתיק, אתם צודקים. המוזיאון שוכן בפינה הצפון-מערבית של גני הטווילרי, במבנה שנבנה במקור ב- 1861 עבור משחק ה”ז’ה דה פום” – האב הקדמון של הטניס המודרני. במשך שנים הוא שימש כאכסניה ליצירות האימפרסיוניסטיות הגדולות (לפני שעברו למשכנן הקבוע במוזיאון ד’אורסה), אך מאז שנות ה-90 הוא מיצב את עצמו כמרכז הבינלאומי המוביל בפריז לצילום ומדיה חזותית. בסיום התערוכה, צאו למרפסת של המוזיאון. המבט משם על פריז הקלאסית, אחרי שחוויתם את המבט הציני של פאאר על העולם, ייתן לכם פרספקטיבה חדשה לגמרי על המושג “יופי”.

מוזיאון זה’ דה פום | עד 24.5.26

תערוכות נוספות שמתקיימות כרגע בפריז

אם ההמלצות הללו לא הספיקו לכם ואתם מחפשים עוד תערוכות מעניינות, אתם מוזמנים להציץ למטה ולגלות עוד תערוכות שמתקיימות בימים אלה בפריז.