תערוכות מומלצות במוזיאונים של פריז שלא תרצו לפספס

פריז היא בירת התרבות הצרפתית ויש אף שיגידו שהיא גם בירת התרבות האנושית. ככזו יש בה עשרות רבות של מוזיאונים מכל הסוגים והמינים, אשר מספקים עושר תרבותי בלתי נתפס. יתרה מכך, כמעט בכל מוזיאון בפריז, לצד התערוכות הקבועות, קיימות גם תערוכות מתחלפות שבאות לבקר למספר חודשים ונעלמות. לכן, גם אם כבר ביקרתם בפריז כבר עשרות פעמים וביקרתם בכל המוזיאונים החשובים, תמיד יש משהו חדש ומרגש לראות.

בכתבה הזאת, שמתעדכנת אחת לכמה חודשים, תמצאו את התערוכות הכי מעניינות (לפחות בעיני) שמתקיימות בימים אלו בפריז. מכיוון שבחלק ניכר מהתערוכות חובה להזמין כרטיס מראש, הוספתי גם קישורים לאתר שבו ניתן להזמין את הכרטיס..

ודבר אחרון: אם קניתם את כרטיס המוזיאונים של פריז, שימו לב שברוב המקרים כרטיס זה לא יכניס אותכם לתערוכות המתחלפות, ולכן גם אם קניתם אותו, עדיין תצטרכו לקנות כרטיס נפרד לתערוכה המתחלפת.

בואו נתחיל לגלות אילו תערוכות מומלצות יש בימינו במוזיאונים השונים בפריז.

תערוכות בפריז שאסור לפספס

חברותי הטובות בארטרנטיב שמתמחות בסיורי אמנות תרבות ולייף סטייל בעברית בפריז, המליצו לי על מספר תערוכות שממש לא כדאי לכם לפספס, במידה ותהיו בפריז בזמן שהן מתקיימות.

אמנות, הומור שחור, ומחאה פוליטית – פיליפ גאסטון בפריז

מוזיאון פיקאסו פריז מעלה בימים אלה תערוכה המזמנת הצצה אל עולמו האמנותי והסאטירי של פיליפ גאסטון, שיצירותיו עוסקות בקשר שבין חברה ושלטון.

פיליפ גאסטון (1913-1980), נולד בקנדה וגדל בארצות הברית. במהלך הקריירה המקצועית שלו עבר מאקספרסיוניזם מופשט לפיגורציה – מהלך שנחשב למהפכני ויצר סערה עמוקה בעולם האמנות. גאסטון פנה לאמנות ככלי מחאה, וכבר בשנות ה- 30 שהציג יצירות המעידות על התנגדותו למוסדות הכוח מחד ולארגונים כמו הקו קלוקס קלאן מאידך.

בשנות ה- 70 הרבה לעסוק בסאטירה פוליטית, במיוחד בסדרת “רישומי ניקסון” שיצר בהשראת הרומן הסאטירי Our Gang של פיליפ רות’, והפך את דמויות הכוח לגרוטסקיות ומגוחכות. סגנונו הייחודי נע בין ציור אינטנסיבי ועוצמתי, לרישומים מהירים וקריקטוריסטיים, הנושאים הומור שחור לצד ביקורת חברתית נוקבת.

התערוכה מציגה כ-75 יצירות, רישומים, ציורים והדפסים, המאירים את תפיסתו האמנותית והפוליטית העמוקה, דרך הצבעוניות הגרוטסקית והאירוניה השחורה שבמרכזן. היא יוצרת דיאלוג בין “רישומי ניקסון” לבין ציוריו הגדולים והאקספרסיביים, ומדגישה את גמישות המעברים האמנותיים בין הפיגורציה לאקספרסיוניזם.

בין העבודות הבולטות בתערוכה ניתן למנות את: “The Studio” (1969)”, בו מתאר גאסטון את עצמו עטוי ברדס, ורומז על קשיי זהות; ו”הרחוב (The Street, 1977)”, שמחדד את התחושות האפלות על המציאות החברתית – פוליטית.

זוהי הזמנה להתבוננות באמנות כמרחב של חירות ביטוי וספקנות מחודדת, ולהבין את עומק התרומה של גאסטון לתולדות האמנות המודרנית.

מוזיאון פיקאסו, פריז | עד 1.3.26

בין מציאות לדימוי – גרהארד ריכטר בפונדסיון לואי ויטון

מוזיאון פונדסיון לואי ויטון מציג כעת את אחת התערוכות המדוברות ביותר של השנה – רטרוספקטיבה מקיפה לגרהרד ריכטר, מגדולי האמנים העכשוויים של זמננו. כל עשר הגלריות במבנה האייקוני שתכנן האדריכל פרנק גרי יוקדשו ל- 270 מיצירותיו של האמן – מסע חזותי החוצה יותר משישה עשורים של יצירה וחיפוש מתמיד אחר גבולות הציור והאמנות.

גרהרד ריכטר, שנולד ב־ 1932 בדרזדן ופרץ לסצנת האמנות הבינלאומית לאחר שברח ממזרח גרמניה, נחשב זה מכבר לאמן שחמק מכל הגדרה סינגולרית. הוא נע בין ציור פוטוריאליסטי כמעט מצולם לבין פשטות חסרות גבולות; בין טבע דומם ופורטרטים משפחתיים לבין עיסוק בהיסטוריה הגרמנית ובזיכרון התרבותי. תמיד חקר את כוחו של הדימוי, וגם את שבריריותו, ונודע בניסוייו האובססיביים בטכניקות: משכבות צבע משורטטות במגב ועד לוחות זכוכית עצומים המשקפים אותנו ואת העולם סביבנו.

התערוכה תציע מבט רחב שלא נראה כמותו על גוף עבודתו: ציורי שמן, פסלי זכוכית ופלדה, רישומים, צבעי מים ותצלומים שעברו ציור מחדש. היא נבנתה כסיפור כרונולוגי המשרטט עשור אחר עשור את הדרך שבה ריכטר פירק ושב הרכיב את מושג הציור עצמו: מהעבודות המוקדמות שמבוססות על צילומי משפחה ודימויים עיתונאיים, דרך סדרת “48 דיוקנאות” שהוצגה בביאנלה של ונציה, ועד לעבודה הדרמטית “בירקנאו” שעוסקת בזיכרון השואה. לצד ההפשטות המפורסמות – צבעוניות עזה אך גם מלאות שתיקה – ייחשפו גם הרישומים האינטימיים האחרונים שיצר לאחר שהפסיק לצייר ב־2017.

במבט כולל, זוהי לא רק תערוכה של יצירות, אלא של עידן. מסע שבו ריכטר מנסח שוב ושוב את אתגר המבט: איך אנו רואים? כיצד אנו זוכרים? ואיפה מסתיימת המציאות ומתחיל הדימוי?
אם אתם מתכננים להגיע לפריז – זוהי הזדמנות לפגוש מקרוב את אחד הקולות המניעים של האמנות המודרנית והעכשווית.

מעוניינים בסיור פרטי בתערוכה עם המדריכים והמדריכות המעולים של ארטרנטיב? ליחצו כאן.

מוזיאון קרן לואי ויטון, פריז | 17.10.25- 2.3.26

דניס בלון – סוריאליזם, היסטוריה ויהדות במלחמה

המוזיאון לאמנות ולהיסטוריה של היהדות בפריז מארח בימים אלה את התערוכה “Denise Bellon. A Wandering Gaze” – מסע ויזואלי מרתק של אחת הצלמות הייחודיות במאה החולפת. כמעט 300 צילומים, מכתבים, חפצים ופרסומים מלווים אותנו במסע לעולמה של דניס בלון – אישה סקרנית, חופשית ומחויבת לרגעים האנושיים הקטנים והגדולים כאחד.

דניס בלון (1902-1999) נולדה בפריז, ולאחר גירושיה מבעלה הראשון החלה לעבוד כצלמת. היא הייתה חלק מהצוות המייסד של Alliance-Photo – סוכנות הצילום הראשונה שפעלה בין שתי מלחמות העולם – וסיקרה אירועים בינלאומיים. במהלך הכיבוש הנאצי של צרפת היא חיה בליון, שם שימשה כצלמת של העיתון Midi Libre (צהריים חופשי). היא המשיכה בעבודתה כשהיא מסתירה את יהדותה, והותירה אחריה אוסף מדהים של תמונות מחיי הקהילה היהודית בעיר תחת הכיבוש.

בלון הייתה חלוצה בתחום הפוטו-ז’ורנליזם והומניסטית בנשמתה. עבודתה כצלמת הרשמית של תערוכות הסוריאליזם בין 1938 ל-1965, לצד היכרותה האישית עם אמנים וסופרים דוגמת סימון דה בובואר והנרי מילר, מעידים על רגישותה המיוחדת ועל מחויבותה העמוקה לאמנות ולתרבות סביבה. מחתונות צועניות בפרברי פריז לפני המלחמה, דרך מקלט לילדים יהודים בעיירה מוּאַסָאק (Moissac), ועד עולם הקולנוע שבנתה בלון עם בנותיה – כל צילום שנבחר לתערוכה הוא חלון לעולמה המורכב של הצלמת והזמנה לגלות את הסיפור האנושי שמסתתר מאחורי כל פרט, פנים ומסגרת.

המוזיאון לאמנות והיסטוריה של היהדות | עד 8.3.26

בין קרטון למכחול – שתי אמניות, שני עולמות, תערוכה אחת

תערוכה יוצאת דופן בגרנד פאלה בפאריז מציגה מפגש בין שתי אמניות ייחודיות: אווה ז’וספן וקלייר טאבורה. אווה ז’וספן, אמנית צרפתייה בולטת בעולם הפיסול המודרני, ממשיכה במסורת הארוכה של חקר נופים אדריכליים וצמחיים. כבר בתחילת דרכה, ז’וספן הציגה בגלריות מובילות באירופה וזכתה להערכה על היכולת להפוך חומר יומיומי (קרטון) ליצירה מורכבת שממלאת את החלל בנוכחות מרתקת. בתערוכה הנוכחית, מציגה ז’וספן מיצב מונומנטלי שמטשטש את הגבול בין טבע לאדריכלות, ומזמין ללכת לאיבוד בין יערות, מערות, חורבות ארכיטקטורות דמיוניות וסלעים מלאכותיים.

במקביל, קלייר טאבורה מציגה סדרת ציורים מרשימה תחת הכותרת “בנשימה אחת”, בה היא חוקרת את הקשר בין גוף לנשימה ובין יחיד לקולקטיב. טאבורה, אף היא ילידת צרפת, זכתה לחשיפה בינלאומית עם סדרת דיוקנאות שהציגה את מורכבות הנפש האנושית והקשרים החברתיים. הציורים שלה, צבעוניים ועזי מכחול, נוצרו כאילו “בנשימה אחת” ומעניקים תחושת דחיפות ותנועה בלתי פוסקת. חלק מהעבודות מבוססות על סדרת הוויטראז’ים החדשה של קתדרלת נוטרדאם, וטוענות את הציורים במשמעות דתית והיסטורית עמוקה, תוך יצירת דיאלוג מרתק בין רגש אנושי לבין אמנות ומסורת.

התערוכה מאפשרת למבקריה לחוות את נקודות המפגש הוויזואליות והרגשיות בין שתי האמניות, למרות השוני במדיומים ובסגנונות. הכניסה המשותפת לשתי התערוכות היא בחירה אוצרותית מודעת, שמבהירה כבר מהרגע הראשון שמדובר בדיאלוג ולא בשתי תערוכות נפרדות. היא מבטלת היררכיה וממקמת את ז’וספן וטאבורה כשני קולות נשיים שווי ערך, היוצאים מאותו סף ומתפצלים לשני עולמות שונים. זהו דיאלוג עדין בין החומרי לרגשי ובין הקונקרטי לרוחני, המזמין לעצור, להסתכל ולשקוע בתוך עולמות מלאי עומק ויופי.

פריז, גראנד פאלה | עד 15.3.26

מאה שנה לארט דקו – חזרה לסגנון שהגדיר דור

מאה שנה חלפו מאז הציגה פריז לעולם סגנון חדש – הארט דקו – בתערוכה הבינלאומית לאמנויות דקורטיביות ותעשייתיות בשנת 1925. כעת, חוזר המוזיאון לאמנויות דקורטיביות לאירוע מכונן זה עם תערוכה רחבת היקף המוקדשת לאחד הפרקים המזהירים בהיסטוריה של האמנות והעיצוב.

הארט דקו נולד מתוך סערת שנות ה־20, והוא היה הרבה יותר ממסגרת אסתטית: זו הייתה אמירה של קידמה, ביטחון, זוהר ותשוקה למודרניות. הסגנון, שזוהה עם קווים גיאומטריים נועזים, חומרים מבריקים ושילוב בין מסורת למכניות, פרח בין מלחמות העולם ונגע בעולמות האופנה, עיצוב הפנים, האדריכלות ועוד.

התערוכה “1925-2025. מאה שנים של ארט דקו” מזמינה את המבקרים למסע כרונולוגי ותמטי, עם יותר מ־1,000 פריטים: מרהיטים אייקוניים, דרך כרזות, רישומים ותכשיטים ועד לפריטי אופנה נדירים. רגעי השיא כוללים את שידת הקרס של אנדרה גרול, את המסכים המונומנטליים של ז’אן דונאן, ואת שולחן הספרייה של פייר שארו. לצד אלה מוצג תא של ה”אוריינט אקספרס” ההיסטורית ושלושה דגמים עתידיים של רכבת היוקרה, בעיצוב המציג דיאלוג מרתק בין נוסטלגיה לאוטופיה.

הנרטיב האוצרותי מבקש להאיר לא רק את עברו המפואר של הסגנון, אלא גם את כוחו להמשיך ולעורר השראה בעולמות העיצוב והאופנה של המאה ה־21. הסלונים האלגנטיים וחלונות הראווה של הבוטיקים המודרניים משחזרים את הרוח הדינמית של שנות העשרים הסוערות, אך בו בזמן גם מביטים קדימה – לעולם שבו מסע, זמן והתבוננות מקבלים משמעות מחודשת.

בין אם אתם חובבי עיצוב, מעריצי נוסטלגיה פריזאית או פשוט סקרנים לגלות את היופי הנצחי של הארט דקו – מדובר באירוע תרבותי שאסור להחמיץ.

המוזיאון לאמנויות דקורטיביות ,פריז | החל מ 22.10.25 עד 26.4.26

בין צ’יפס בברייטון לסלפי בלובר – מרטין פאאר מגיע לפריז

ממש בשבוע שעבר, נפתחה במוזיאון Jeu de Paume בפריז התערוכה ” Global Warning ” – רטרוספקטיבה רחבת היקף המוקדשת לצילומיו של מרטין פאאר (Martin Parr), שהלך לעולמו לאחרונה בגיל 73. בעוד שצלמים אחרים חיפשו את הנשגב והרומנטי, פאאר כיוון את העדשה שלו בדיוק למקומות אותם אחרים מנסים להסתיר. הוא היה האנתרופולוג הבלתי-מוכתר של המעמד הבינוני.

אבל כדי להבין את פאאר, כדאי לדעת מהיכן הוא בא. הוא התחיל את דרכו בשנות ה- 70 – תקופה שבה צילום דוקומנטרי בריטי התאפיין בצילום קודר, בשחור-לבן, ועסק לרוב במאבקים חברתיים קשים. פאאר עשה “פניית פרסה” מרהיבה: הוא זנח את השחור-לבן לטובת צבעים רוויים, כמעט אלימים. הוא השתמש בסרטי צילום של חברת “אגפא”, שהדגישו גוונים של צהוב וכחול, מה שהעניק לצילומים שלו מראה של גלויה זולה או של פרסומת משנות ה- 50. פריצת הדרך שלו ב- 1986 הגיעה דרך סדרת צילומים שתיעדה את עיירת הנופש ניו ברייטון. במקום להציג חופשות יוקרתיות, הוא הראה משפחות אוכלות נקניקיות ליד פחי אשפה גדושים. זה היה מזעזע, חלוצי ומבריק. ב- 1994 הוא התקבל לסוכנות הצילום היוקרתית בעולם “מגנום”. אבל המאורע לא “החליק בגרון” לחלק מהחברים הוותיקים בסוכנות, אשר ראו בו “מציצן” שצוחק על מושאיו. בסופו של דבר, הוא הפך לנשיא הסוכנות – מה שסימן את הניצחון הסופי של הגישה שלו.

התערוכה ב”ז’ה דה פום” מחולקת לחללים נושאיים, כאשר האוצר בחר להציב את העבודות המוקדמות מול המאוחרות על מנת להציג את האבולוציה של פאאר. זו תערוכה המהווה כתב אישום ויזואלי, המוגש עם המון הומור. פאאר מזהיר מכך שהעולם סביבנו הופך לסינתטי: הפלסטיק נמצא בכל מקום – בכיסאות בים, בכלי האוכל ובבגדים – והצבעוניות העזה מדגישה את חוסר הטבעיות של הסביבה המודרנית. בחירתו של פאאר לעסוק בתרבות הפנאי נועדה להציג תרבות גלובלית אחידה – בדובאי או בברייטון – כמו גם את פערי המעמדות; והאמצעי לכך הוא התמקדות בפרטים הקטנים של הצריכה: האופן שבו אנחנו אוכלים, קונים ואוגרים חפצים. פאאר צילם בצבעים רווים עד כאב ובפלאש חזק, שחשפו כל טיפת שמן בצלחת הצ’יפס הספוגה, כל פירור בעוגות ורודות מדי, וכל טיפת זיעה הניגרת מתיירים בחוף הים. הוא עסק בקלישאות בריטיות חבוטות ובתיעוד של טירוף הסלפי והמאמץ המושקע (והמגוחך לעיתים) בלכידת הזיכרון המושלם. כל אלו הפכו תחת עדשתו למופשטים דוחים ומפתים בו זמנית.

זוהי תערוכה שהיא הרבה מעבר למחווה לזכרו של אמן דגול; זו מראה מלוטשת המוצבת מול הפרצוף הגלובלי שלנו – מצחיקה, מכאיבה ומרתקת. פאאר, בדרכו המושחזת והנונשלנטית, מזכיר לנו שהיופי האמיתי נמצא באמת הלא-מסוננת, והוא עושה זאת בלי להטיף מוסר לרגע, אלא עם חיוך קטן וממזרי בזווית הפה שמזמין אותנו להסתכל, להכיר בעצמנו ולצחוק.

ומילה על האכסנייה: אם שם המוזיאון נשמע לכם כמו משהו שקשור למשחק כדור עתיק, אתם צודקים. המוזיאון שוכן בפינה הצפון-מערבית של גני הטווילרי, במבנה שנבנה במקור ב- 1861 עבור משחק ה”ז’ה דה פום” – האב הקדמון של הטניס המודרני. במשך שנים הוא שימש כאכסניה ליצירות האימפרסיוניסטיות הגדולות (לפני שעברו למשכנן הקבוע במוזיאון ד’אורסה), אך מאז שנות ה-90 הוא מיצב את עצמו כמרכז הבינלאומי המוביל בפריז לצילום ומדיה חזותית. בסיום התערוכה, צאו למרפסת של המוזיאון. המבט משם על פריז הקלאסית, אחרי שחוויתם את המבט הציני של פאאר על העולם, ייתן לכם פרספקטיבה חדשה לגמרי על המושג “יופי”.

מוזיאון זה’ דה פום | עד 24.5.26

תערוכות נוספות שמתקיימות כרגע בפריז

אם ההמלצות הללו לא הספיקו לכם ואתם מחפשים עוד תערוכות מעניינות, אתם מוזמנים להציץ למטה ולגלות עוד תערוכות שמתקיימות בימים אלה בפריז.