איב תואתי, להקת דובדבן והקלנקים של מרסיי

איב תואתי (Yves Touati), נולד ב-1949 ונפטר ב-2009, היה מלחין פופ, שירים ומוזיקה לסרטים, ישראלים וזרים. בנוסף, חקר ותיעד מוזיקה כנסייתית והוציא שישה אלבומים וסרט בנידון. הוא כתב גם בצרפתית מילים לשירים ובכתבה מופיע קטע פרוזה איכותי שלו שמראה את יכולותיו בכתיבה. לישראלים הוא ידוע במיוחד הודות להרכב הרוק המתקדם שהקים, “דובדבן”, והקטע האגדי שלו “נמל תעופה בן גוריון”. הלהקה עשתה סנסציה. הקהל יצא מגדרו. המעריצים עקבו אחריהם מהופעה להופעה וחיכו לתקליט.

מושבים מנופצים, ספסלים עקורים, צעקות הקהל, ההרכב פעל בקושי שנה אך הלהיט את הרוחות. “הדובדבן ש-יצא לו מהשק, פתח לי את הפקק והפך ת’עולם”.

כתבו אילן גטניו ושלמה פפירבלט בעיתון “ידיעות אחרונות”, ב-23 ביוני 1980:

זה היה כמו מעולם אחר. מאות בני נוער מאזור תל אביב צרו על במת אולם “האוהל”, הניפו ידיהם למעלה, וקראו קריאות קצובות: “דוב-ד-בן, דוב-ד-בן”.

חברי להקת הרוק הירושלמית, שהחלו אמש את הופעות “סוף עונת הלימודים” המאורגנות בשיתוף עם מוסף הצעירים “ראש בראש”, נסחפו גם הם בהתלהבות של הקהל, כאשר הכנר השמנמן דני טיברין גורף אליו בנגינתו המסחררת עוד ועוד מעריצים, המתגודדים ליד הבמה.

הסדרנים של “האוהל” לא האמינו למראה עיניהם. בתחילה עוד ניסו להחזיר למקומותיהם את העשרות שמילאו את המעברים הקדמיים אך לבסוף נואשו ויצאו מן האולם כדי לברוח מעט מן הקול האדיר שבקע מהרמקולים ומגרונות הצופים.

באולם הייתה זו חגיגה של ממש. רוק אמיתי. איב תואתי, מנהיג להקת “דובדבן”, הוליך את חבריו לשיאים חדשים במוסיקת “כסאח”, שהממה את כולם. הקהל הישראלי אינו נוהג להריע לשירים בלתי מוכרים אבל אמש, במופע של “ראש בראש”, היה זה קהל אחר. קהל שנכנע למוסיקה של “דובדבן”, מוסיקה עם קצב של “פאנק”, אבל, כדברי מנהיג הלהקה, “מבחינת ההרגשה, “בלוז” לגמרי”.

הרבה זוכרים את הקטע “נמל תעופה בן גוריון” שהיה אות תוכנית הרדיו “דברים טובים” עם שמירה אימבר ז”ל. ב-2009 יזם חבר הלהקה, פרופסור ארנון פלטי, איחוד רגעי שלה אחרי שלושים שנה והופעה מחודשת מרגשת בתיאטרון תמונע בתל אביב עם הקלטת אלבום. היה נוכח בכל המהלכים שדרן הרדיו ועורך תוכניות המוסיקה מנחם גרנית, המלאך הטוב, שהתלהב מאיב מההתחלה וליווה אותו עד סופו. איב, שכבר היה חולה מאוד, הקשיב בפריז לשידור ברדיו של ההופעה ונפטר יומיים לאחר מכן, ב’ בחשוון, 24 באוקטובר. בן 58 היה במותו. נשמע עכשיו את ביצוע “נמל תעופה בן גוריון” בהופעה המחודשת.

ביוזמתו של פרופסור ארנון פלטי, שבלעדיו לא היה קורה הדבר, התקבצו שוב חמשת חברי הלהקה, החל מ-2002, כדי להקליט למזכרת את כל הקטעים הקלאסיים שלהם. התשתית הונחה בשני ימי עבודה, בעיקר לייב, אך התיקונים והשיפוצים ארכו עוד שבע שנים.

במהלך ההקלטות חלו שני חברים, איל טובנהוז, הגיטריסט ואיב תואתי, המלחין והקלידן. השניים, שנפטרו בהמשך, מונצחים, למרבית המזל, בתקליט אך בהופעה החליפו אותם שני צעירים, עשהאל בן צרויה ואורי וינשטוק.

שלושים שנה עברו, העולם השתנה, קרו אירועים, וההרכב, שלושה מקוריים שכבר פחות צעירים ושניים, דם חדש, שהחליפו את המנוּעים, ניגנו אותם קטעים. את הטקסטים של אהוד מנור, שנעשו לא אקטואליים, שינה פרופסור ארנון פלטי.

האלבום יצא באותה שנה, 2009, בעיבוד ישן-חדש. את הדיסק, שיש לו ערך מוסף בדמות חוברת עם אנגליפים, כלומר ציורים תלת ממדיים שצופים בהם במשקפיים בכחול ואדום, אפשר לרכוש מפרופסור ארנון פלטי, דרך הפייסבוק שלו.

דובדבן, שם הלהקה, אמרנו – חושבים על הפרי החושני, האדום, המתוק, החמצמץ והטעים, חושבים על היחידה הצה”לית המובחרת אך הכוונה הייתה לסוג מסוים, איכותי במיוחד, של… חשיש. השיר המדליק, שנקרא במקור “אולי זה ככה”, מציג ומתמצת, בלבושו החדש, את הלהקה. תחת דמותה של הסבתא (חובבת קערות דובדבנים) מסתתרת… השאכטה. הינה השיר עם המילים של אהוד מנור (הלחן, כמובן, של איב תואתי).

את השיר עם המילים החדשות של פרופסור ארנון פלטי, סיכום של להקת “דובדבן”, אפשר לשמוע בריאיון של ההרכב הישן-חדש עם של מנחם גרנית, בדקה ה-24 של החלק הראשון. “הדובדבן ש-יצא לו מהשק, פתח לי את הפקק והפך ת’עולם”. אפשר לשמוע אותו פעם שנייה בריאיון של אסף קפלן, בדקה ה-28. קישורים בסוף הכתבה. ממליצה מאוד לצפות בריאיונות, המאפשרים צלילה אל תוך העולם של “דובדבן”.

התגובות שליקטתי פה ושם בשיטוטיי ברשת בעקבות הלהקה מראות עד כמה חשובה ואיכותית המוזיקה של “דובדבן”, עד כמה לא נס ליחה, עד כמה היא חסרה:

-הלהקה הזאת היא הלהקה הכי טובה שהייתה אי פעם בישראל. היא אהבת נעוריי הגדולה. היינו הולכים להופעות שלהם, מתחרפנים ומשתוללים – הם היו פשוט ענקיים. הלהקה הזאת היא אהבתי הגדולה בתחום המוסיקה של כל הזמנים. עד היום אני שומר על קסטה עם הקלטה שלהם מרשת ג’ ובשביל לשמוע אותה לא זרקתי את טייפ הקסטות. אני רוצה ומעוניין לקנות את הדיסק, איפה אפשר?

-משתבח עם הזמן כמו יין טוב, מבציר 80. איזה הרמוניה נדירה.

-קטע מדהים. יצירת מופת פרוגרסיבית אמיתית. כל כך כיף לגלות מוזיקה מעולה שנעשתה בארץ לפני שנולדתי. 

-בהתחלה חשבתי שאני שומע משהו שנוצר בימים אלה… זה כל כך עדכני!

-אדיר!!! עין כרם, היום זה עולם אחר… לא בהכרח טוב יותר. מתגעגע לכפר בשנות ה-80. מה לעשות… איב – זכרו לברכה – לא היה מוערך מספיק, ללא ספק! תודה על הקטע! תודה!

-כמה התגעגעתי לשמוע אותם!

-רוק מתקדם ישראלי ברמה בינלאומית.

שדרן הרדיו מנחם גרנית, ידיד נפש, כמו אח

להקת דובדבן. צילום באדיבות מנחם גרנית

שדרן הרדיו מנחם גרנית האמין באיב תואתי מהרגע שהכיר אותו. המוזיקה של איב הרעידה לו את אמות הסיפים. את הצילום לקחתי מהפייסבוק של מנחם גרנית וכך כתב עליו ב-2020:

היום יכול היה איב תואתי לחגוג את יום הולדתו ה-69. הוא קרא לי אחי. אינטלקטואל, סחבק, מוזיקאי, מלחין, קלידן, שהגה את להקת דובדבן וחיבר את המוזיקה שלה. רוק מתקדם ישראלי, נמל תעופה בן גוריון, חמסין, משיח, קרב סיבובים, אולי זה ככה. לכמה מהשירים כתב אהוד מנור את המלים, קשר שקשרתי.

בשבוע שעבר נפטר דני טיברין עם הכינור החשמלי, איל טובנהוז איננו, ניוון שרירים. שניים עדיין חיים, עד מאה ועשרים, רוני הולן בתופים וארנון פלטי – בס. זו תמונה היסטורית של להקת דובדבן מתחילת שנות השמונים, כמה חודשים לפני שטמירה השיגה להם חוזה הקלטות. מימין: ארנון פלטי, איב תואתי ז״ל, דני טיברין ז״ל, רוני הולן ואיל טובנהוז ז״ל.

ועוד כתב מנחם גרנית:

בסוף שנות השבעים פעלה בירושלים להקת דובדבן. להקת רוק אנרגטית שסחפה בקיץ 1980 את ירושלים ואת הארץ כולה בסדרת הופעות מחשמלת. סימן ההיכר הבולט שלה היה נגן הכינור החשמלי דני טיברין. הקטע הידוע ביותר שלהם היה “נמל תעופה בן גוריון” ששימש אות לתכניתה של שמירה אימבר – “דברים טובים” ברשת ג’.

באותם ימים הייתי עורך תוכניות צעיר ונמרץ ברשת ג’. האמנתי בלהקה, עודדתי, דחפתי ועזרתי. בין השאר ארגנתי סדרת הקלטות באולפני ימק”א בירושלים ואף קישרתי בינם לבין אהוד מנור (שחיבר מלים לכמה שירים). נוצר גם קשר עם טמירה ירדני שהצליחה לארגן חוזה הקלטות עם חברת CBS דאז.

המלחין של שירי הלהקה היה איב תואתי, יליד מרוקו, שעלה לארץ מצרפת וניגן בקלידים. בנוסף לאיב ולדני היו בלהקה רוני הולן – תופים, איל טובנהוז – גיטרה חשמלית (שניהם ירושלמים), ארנון פלטי מחיפה – בס. הלהקה התפרקה בטרם הוקלט אלבום. חילוקי דעות אישיים ואגואים שהתנפחו שלא לצורך. השנים חלפו וכל אחד פנה לדרכו. דני נסע לאמריקה וחזר, החל לנגן בלהקות של מוסיקה חסידית. ארנון פלטי עשה דוקטורט במוסיקה והחל ללמד בבית ספר רימון. רוני הולן עסק בהקלטות, בהופעות ובהוראה ברימון.

איב תואתי כתב מוסיקה לסרטים מקומיים וזרים, תיעד שירה כנסייתית בירושלים. במאמץ כביר לפני כשמונה שנים התקבצו שוב חברי הלהקה בבית הספר למוסיקה רימון והקליטו את כל הקטעים הקלאסיים שלהם. הייתי שם כעד שמיעה.

איב תואתי חזר לצרפת, משם עלה בשעתו לישראל, לירושלים, לעין כרם שאותה כל כך אהב. הסרטן פשה בגופו. במאמץ הפקתי ומוסיקלי הצליח ד”ר ארנון פלטי לשפר ולמקסס את ההקלטות. התהליך נמשך זמן רב בגלל שהמאסטרים נשארו אצל איל וזה היה עסוק בהישרדות פיזית. בקרוב יצא אלבום של להקת דובדבן – באיחור של 30 שנה. יואב קוטנר שמע והתרגש. גם אני. ב-19 באוקטובר יתקיים בתיאטרון תמונע מופע של להקת דובדבן, עם שני נגנים מחליפים לאיב תואתי ולאיל טובנהוז. המופע יוקדש לאיב ולאיל.

24.12.10

חלפה קצת יותר משנה מאז פטירתו של איב. הוא היה קורא לי אחי. היה גדול ממני בחצי שנה. הוא היה אינטלקטואל אמיתי. ידע תמיד בחושיו החדים להבחין בהתרחשויות המרתקות ביותר בשדות התרבות הבינלאומיים. היה שולח אותי לקרוא ספרים, לראות סרטים ולשמוע מוסיקה שריגשה אותו. הוא היה מקארטניסט ואני לנוניסט…

בימים הטובים בירושלים ערך בהתנדבות סדרת תוכניות במסגרת התוכנית “קצת אחרת” – “צומת הנשכחים”, על גיבורי מוסיקה שנעלמו מהעין הציבורית. הוא ערך ואורלי מורג הגישה. היו יושבים יחד שעות על ניסוח דברי הקשר. אורלי ידעה לתרגם את הרעיונות שלו לשפת הרדיו הישראלי, כמו שידעה לכתוב מלים למנגינות שלו, כמו שידעה להכיר לי את האדם המיוחד והמרגש הזה.

מופע האיחוד של דובדבן היה הצלחה. כל מי שנפשו נקשרה בקריירה הפתלתלה של הלהקה הזו הגיע להופעה. אני שידרתי בשידור חי ברשת גימל, בידיעה שאיב שומע אותי דרך אתר האינטרנט של רשת גימל, על מיטת חוליו בבית החולים בפריז.

יומיים אחרי המופע התקשרתי אליו לבית החולים, בשמונה בערב בערך. בנו רפאל ישב לצידו.

“איך אתה מרגיש?”, שאלתי.

“מצוין”.

?

“רפאל ואני ישבנו כאן ושמענו את ההופעה של דובדבן. צחקנו ובכינו…”.

החלפתי עם איב עוד כמה רשמים על איכויות הנגינה והשירה והסכמנו על ניואנסים כאלה ואחרים.

הבטחתי לבוא לפריז לבקר אותו. זה היה הדיאלוג האחרון של איב.

שעתיים אחרי שיחתנו נפטר. מאושר.

אחרי ההופעה היו עוד ניסיונות החייאה, שלא צלחו, להרכב האיחוד הזה.

אני בטוח ש:

1. כל מהלך האיחוד של דובדבן, הוצאת האלבום, ההופעה והשידור החי קרה כי איב היה צריך לקבל מתנת פרידה לפני לכתו.

2. עשיתי את המצווה הכי גדולה בחיי, בכך שהצלחתי להביא את הצלילים, את המוסיקה שהייתה רגע השיא ביצירה של איב תואתי, לאזניים ולראש שלו לפני פטירתו.

איב נקבר בירושלים.

מנוחתו עדן!

ועוד צילום של להקת דובדבן. באדיבות מנחם גרנית

מהשיחה הטלפונית המרגשת עם מנחם גרנית, צרפת-ישראל, הבנתי, בין השורות, שאיב עורר קנאה משום כישרונותיו וקסמו. איב היה מושלם. או כמעט.

צביטה בלב על ההחמצה הגדולה, משיגים להם חוזה עם CBS והלהקה מתפרקת למחרת. ואחרי שלושים שנה מופע האיחוד עם שני הנגנים הצעירים, נשאר חד פעמי. צביטה על מחלתו של איב ועל מותו. הינה שיר, לא רוק, נוסטלגי ועצוב, סן סבסטיאן.

אל מנחם גרנית שלח אותי, לצורך הכתבה, ז’ראר תואתי, אחיו של איב. את איב לא הכרתי אישית אך שמעתי, ועדיין שומעת, עליו רבות מז’ראר. את ז’ראר הכרתי על רקע ענייננו המשותף בלשון התנ”ך ובשפה העברית של ימינו. צלילים של מילים, צלילים של מוסיקה, הכול מתחבר. האומנות נועדה, בין היתר, לניחום אבלים ולשימור זיכרם של המתים.

האח ז’ראר תואתי, טייל קלנקים

על חוף ים ידוע במרסיי, לה פואנט רוז’, לא רחוק ממפרצון סורמיו, עליו ידובר עוד מעט, חווה איב רגע פרוסטיאני, בחברת אחיו ז’ראר ואחותו שרה. הקטע שמנציח אותו, “השחפים של הפואנט רוז'” (Les mouettes de la Pointe Rouge), ישמש פתיחה לטיולי הקלנקים של ז’ראר. מקווה שתרגומי לא חוטא לכתיבה האיכותית של איב, שמרבדיה הפואטיים פילוסופיים התפעלתי בתחילה כדי לעקוב אחרי זרם התודעה המוביל אותה בהמשך ולכאוב את כאב התפתחות המחלה עליה הוא מביט במבט מפוקח ולא נטול הומור בסוף:

השחפים של הפואנט רוז’

אחי ז’ראר התעקש לקחת אותי לראות את הים עם אחותנו שרה. עוד מעט שמונה אך עדיין חם ביום ראשון זה של אוגוסט במרסיי. הים רגוע והשמש, ברקיע מסיפור אגדה, מסרבת לשקוע.

בהישעני על כתפיהם של ז’ראר ושרה, אני יורד מהמכונית כדי לפסוע כמה פסיעות בחניון לחוף הים. אינני יודע באותו רגע שאלה הם צעדיי האחרונים וכי החל ממחרת, אאבד אט אט את היכולת להשתמש ברגליי. מעלינו, תזמורת של שחפים מחזקת בהד צחוקיהם את צבעיו הדהויים של הקיץ. אני רוצה להתקרב אל המים כדי לטבול בהם את רגליי העייפות אך ז’ראר אומר לי שלא אפשרי הדבר בגלל הסלעים.

אנחנו מתיישבים שלושתינו על גדר קטנה כדי להתבונן בים התיכון היפהפה ובצי סירות המפרש שלו, בגלשנים ובספינות לסוגיהן השונים, במרחק. מצידו האחר של הים, קורצת לנו ילדותנו המשותפת במרוקו קריצה שובת לב מחוף סיידיה. לא אדע להגיד מדוע אך הרגע המסוים ההוא, יש לו טעם של נצח. רגע מכונן. אולי משום שחשתי אינטואיטיבית סוף מחזור בחיי המקוטעים.

מימיננו מתווכחים כמה שחקני פטאנק על מרחק של אחד הכדורים מכדור המטרה, הקושונה, ואני שואל את עצמי מדוע גולת העץ הגדולה הזאת נקראת קוֹשׁוֹנֶה. אחרי כמה רגעי הרהורים אני מחליט שאוכל לשרוד גם בלי לדעת את התשובה. אף אחד מאיתנו לא יוזם שיחה כדי לא לשבור את הקסם הכחול של רגעים אלה שבהם השתיקה שווה הרבה יותר מהדיבור.

בתחילת העקצוצים בכפות רגליי, לפני שבועיים, הרופאים, שמנסים לאלף את הגידולים שלי בארבע השנים האחרונות, ייחסו זאת לתופעות הלוואי של הכימותרפיה האחרונה שלי, אבל הרגליים שלי נחלשו יותר ויותר, וברגע זה בדיוק אני חושד שמדובר במשהו רציני יותר, ומעל הכול, חתרני יותר.

המחלה הופיעה לראשונה בריאתי השמאלית לפני ארבע שנים. קולי כבה כבר לפני יותר משלושה שבועות אך האופטימיזם העצל שלי עדיין לא הגיב עד שחברתי ענת ב. לקחה את היוזמה וקבעה לי תור לרופא האף, אוזן, גרון שלה. זה, אחרי שבדק אותי ארוכות, החליט לשלוח אותי בתורו למחלקת הריאות של מכון קירי, הידוע בכל העולם באבחון מחלות הסרטן בייחוד בטיפול בהן. במחלקה הזאת פגשתי את ד”ר קתרין ד., רופאת הריאות שלי מאז.

לאחר יותר מחודשיים של צילומי רנטגן, סריקות CT ו-MRI, הרופאים עדיין לא הצליחו להחליט אם גידול הריאה שלי סרטני או לא. הוחלט בכל זאת לנתח אותי כדי לקבל תמונה ברורה יותר. וכך, במסגרת הפסטורלית של מרכז מארי לנלונג, יום יפהפה אחד ביולי 2005, מנתח בעל מבנה גוף של שחקן רוגבי החל לפתוח את בית החזה שלי מאמצע החזה ועד אמצע הגב. לאחר מכן הרחיק את צלעותיי כדי לגשת לריאה השמאלית ולהסיר את הגידול אך לרוע המזל, גילה שהוא דבוק לאבי העורקים ולכן אינו ניתן לניתוח. עם זאת החליט לקחת דגימה לבדיקה.

כשהתעוררתי, בן דודי, פרופסור רוברט ב., רופא גסטרו בכיר, בישר לי בטלפון שיש לו חדשה רעה וחדשה טובה בשבילי. הרעה הייתה, כאמור, אי האפשרות לנתח אותי והטובה הייתה שהגידול היה קרצינומת תאים גדולים, מה שאומר למי שלא בקיאים שאפשר לטפל בו. התאים הקטנים, מסתבר שהם מנוולים אמיתיים!

לפני שאעזוב את הסצנה הזאת, ברצוני להודות לבן דודי רובר שבלעדיו הסרט הזה לא היה נולד. באו לאחר מכן שלושת חודשי רדיותרפיה וכימותרפיה משולבות מספטמבר עד דצמבר באותה שנה. ביום בהיר אחד של מרץ 2006, ד”ר קתרין ב בישרה לי בחיוך רחב את ניצחון הרפואה על החיה הנבזית.

אך זו לא אמרה את מילתה האחרונה כיוון שהופיעה שוב שלוש שנים מאוחר יותר, בתחילת 2008, מלווה הפעם באח קטן במוח שהוא עצמו הזמין תשעה חודשים מאוחר יותר אח קטן אחר, במוח המוארך. אחרי הקטע הזה, על טהרת הרפואה, אחזור לשחפים של הפואנט רוז’ כדי להתאחד שוב עם ז’ראר ושרה ולהתבונן בשקיעה המרהיבה על רגליי הגוססות.

שעה לאחר מכן אנחנו חוזרים לדירה של אמי בקומפלקס הבניינים “פארק פלרי”. כבר ארבע שנים אנחנו מסתירים ממנה את מחלתי ולא מתכוונים לגלות לה שמץ ממנה. לאור גילה המתקדם, תשעים ושלוש, לא בא בחשבון להטיל עליה הלם כזה. בשעה 22:00 אני מתקשר לבן דודי רובר שהורה לי להגיע לחדר המיון למחרת כי התסמינים שתיארתי לא יכולים להיות, לדבריו, תופעות לוואי בעקבות הכימותרפיה או ניתוחי המוח האחרונים שלי.

בשעה 9:00 בבוקר למחרת מלווה אותי ז’ראר לחדר המיון בבית החולים סנט מרגריט. ההליכה קשה עליי, יותר ויותר. אני עובר בדיקות שונות, כולל צילומי רנטגן, סריקת CT ו-MRI, ואז מגיע הרופא התורן לבשר לי את החדשות הרעות: גידול נוסף, הפעם בחוט השדרה, בגובה החולייה האחת עשרה, מה שמסביר את השיתוק המתקדם ברגליים ובאגן. בהיותי בחדר לשניים, אני רואה כל מיני אנשים, באים והולכים, “פשוטי העם והאליטה…”, מוזיקאי מדוכא שבלע כל מה שמצא בארון התרופות שלו וניצל ברגע האחרון, טייס הרים לשעבר שלקה בהתקף ואזו-וגאלי או זקן ממרסיי שנראה כאילו יצא ישר מסרט של פניול.

שלושה ימים לאחר מכן, ז’ראר מלווה אותי ברכבת ה-TGV לפריז בכיסא גלגלים. אמבולנס לוקח אותנו למכון קירי בו אצטרך לשהות מספר ימים, אולי אפילו מספר שבועות. שם ישלים השיתוק את כיבוש החצי התחתון של גופי ואני מקרין לעצמי שוב ושוב את סרט טיולי האחרון במרסיי לצד המים שאותם נענעו, כאם את ילדה, השחפים של הפואנט רוז’.

הסיפור הקצר הזה, אי שם בין פרוסט לדיראס, מראה כמה טוב עשה ז’ראר שהתעקש להביא את אחיו, יחד עם האחות, לטיול אחרון ליד המים, לחוף פואנט רוז’, הקרוב אל קלנק סורמיו.

ז’ראר מטייל במפרצונים של מרסיי וסביבה, הקלנקים, תוך שמיעת מוזיקה, מדמיין, חולם, מביט בצורות הסלעים שלעתים דומים לפני אדם. אלה רגעי חסד שבהם הוא יוצר קשר עם אחיו, הנמצא בעולם האחר, המשייט בכחול האינסופי. בסרטונים אלה, בהם הוא משמיע מלודיות של איב, משמר ז’ראר, בנוסף, את זיכרו של אחיו. נצפה עתה בסרטון המתעד טיול לקלנק הנקרא סורמיו (La Calanque de Sormiou).

ז’ראר תואתי, טיול בקלנק סורמיו

מפרצון סורמיו נמצא ברובע ה-9 של מרסיי, בפארק הקלנקים הלאומי. פירוש השם בפרובנסלית, סורמיו Sormiou, הוא: המעיין הטוב ביותר, בצרפתית la meilleure source. מדובר במעיין מי תהום שהזין שתי בארות מהמאה ה-14 שהתייבשו רק במאה העשרים. הבארות סיפקו את צורכיהם של הדייגים שהתיישבו במקום ושל המטיילים.

ב-1876 קנו זוג הורים אוהבים את הקלנק במכירה פומבית כנדונייה לבתם מארי. ב-1885 התחתנה מארי עם רוזן ממשפחת אצולה פרובנסלית ותיקה, סגן מושל, סופר ומשורר. היא שיפצה בית מידות במרסיי, אחוזת מגלון (la Bastide de la Magalone), והתגוררה בו עם בעלה. בסלון הספרותי שלה אירחה משוררים, סופרים ושחקנים, ביניהם פרדריק מיסטרל (Frédéric Mistral) ואנה דה נואיי (Anna de Noailles). אך יותר מכול אהבה להגיע למפרצון שלה, ברכיבה על סוס, לעשות בו פיקניק ולהלל אותו בשירים. כשאני עוזבת את פרובנס שלי, ליבי נקרע ונשאר בה”, כתבה. ודאי הייתה מרוצה לו ידעה שנשארה בהיסטוריה בשם “הרוזנת מארי מסורמיו” (La comtesse Marie de Sormiou).

ב-1894 בנו הרוזן והרוזנת בית קיץ בקלנק, “הטירה”, ולידה עוד שבע עשרה בקתות שהשכירו אותן במחיר נוח למעוניינים. כך התפתחה תרבות הבקתות שקיימות עד היום. הרוזנת נפטרה ב-1956 בגיל 91 וצאצאיה ממשיכים את המסורת. “הטירה”, שכונתה כך על ידי הדייגים כי הייתה הבית היחיד מאבן, הפכה מסעדה מבוקשת, Le Château de Sormiou, שמנהלים אותה צאצאי הרוזנת.

המיוחד בסרטון הזה של ז’ראר, מלבד הנופים, הוא המוזיקה המלווה אותו, בשני סגנונות שונים: לחן של אחיו איב ושיר של אחותו שרה. בחירת הקטעים בסרטון שהפיק ז’ראר מסמלת את איחודם של שני האחים והאחות, קשר אמיץ שמעולם לא ניתק ולא נפגם. זהו טיול בנוף הטבעי המרהיב של הקלנקים, חירות ואושר, שכישרונות בני המשפחה משמשים לו רקע ומאדירים אותו.

בחלק הראשון של הסרטון נשמע קטע של איב ובחלקו השני נשמע שיר של אחותם של ז’ראר ואיב, זמרת הג’אז המוכשרת, שרה עדן (Sarah Eden), תיבדל לחיים ארוכים. שרה עדן מלחינה את שיריה ומחברת להם את המילים. השיר המושמע בסרטון, והנקרא “הבט בי” (Regarde-moi), כלול באלבום “כחול לילה” (Bleu Nuit).

בשיר “הבט בי” מרגישה הדוברת בדידות וקור בלב ומבקשת אהדה וחום. בקולה הקטיפתי, המביע קשת רגשות, העולה ויורד במפתיע, היא כמו פונה אל הסלע בצורת פני אדם, מעל סורמיו, המופיע בסוף הסרטון, לפי, כמובן, “הבימוי” של ז’ראר. תבליט אנושי המשקיף אל החוף, לכיוון קסיס והמפרצונים האחרים, כמו צופה קשוב לנצח. ז’ראר שמח לגלותו, להסריטו ולחשוף את מיקומו לטובת קהל המטיילים.

וכך כתב לי ז’ראר על פסל הסלע:

בנוגע לסרטון שלי, היה צירוף מקרים מוזר… אני סתם חובבן אך יד המקרה הובילה אותי לפסל הסלע… המביט למרחק… שנקשר למילותיה של אחותי: הבט בי. ובראשי, היה זה מבטו של אחינו שהלך לעולם אחר, מביט בנו, באחותי ובי. אחותי השרה: הבט בי.

תופעה זו של זיהוי פנים בסלע (או בענן, עשן, כתמי דיו ועוד) נקראת פראידוליה, בצרפתית Pareidolie. מקור המילה ביוונית ופירושה “מראה שגיוני”, שגיוני במובן של יציר דמיון. הדמיון עלול להפוך לשגיון-שיגעון אך לא כאן כיוון שהסלע באמת דומה לפני אדם. דומה-דמיון-דימוי. השירה כולה מבוססת על דמיון ודימויים והטבע מתחרה ביצירותיו עם האומנים…

האחות שרה עדן, מלחינה, תמלילנית וזמרת ג’אז

בשירה של שרה עדן, “הבט בי”, נותנת האומנית, כפי שראינו, קול לאישה בודדה, בחיפוש אחרי אחווה. שרה עדן עצמה, במציאות חייה, היא אישה מוקפת, מביטים בה, הופכהּ של דמות האישה בשיר, איתה היא, בכל זאת, מזדהה, באותה יכולת של אומנים לצאת מעורם כדי להיכנס למקום אחר.

שרה עדן מוציאה אלבומים, עוסקת כרגע באלבום חדש, ומופיעה בין לבין במועדון הג’אז היוקרתי והנודע, Sunse Sunside, במספר שישים ברחוב לומבר (rue des Lombards). הינה קטע מאחד הקונצרטים שלה.

תהיה תשומת הלב גדולה ככל שתהיה, לעולם לא תספק הגנה מוחלטת בפני מכות הגורל. השיר שכתבה, “איב” (Yves), הכלול באלבום “מקום אחר” (Ailleurs), כשמו כן הוא, מוקדש כולו לכאב הפרידה ולפרדוקסים שלו, המובעים במעברים בין גוף שלישי לגוף שני. הינה תרגומי לשיר:

אני שומעת עדיין את קולו, אהיה תמיד תמיד איתך. הוא עזב את ידי, השאיר אותי על אם הדרך. איב, על החוף האחר ואני – נסחפת, או איב! איב, מה קורה לי, קר לי, החיים בלעדיך, זה כבר לא זה, כבר לא זה.

הָיֹה היו פעם אחת אח ואחות, ביחד מעולם מעולם לא פחדו, תמיד מאוחדים, נגד רוחות וזרמים, איש על האדמה לא היה יכול להפריד ביניהם, ענפים של עץ אחד ואצבעות של אותה יד, אח ואחות, כמה רחוק גנם!

איב, על החוף האחר ואני – נסחפת, או איב! איב, מה קורה לי, קר לי, החיים בלעדיך, זה כבר לא זה, כבר לא זה.

האזינו כאן לשיר המרגש, שקולה, המדלג במפתיע בין מרווחי הצלילים, של הזמרת, צובט במלנכוליה שלו. שיר איטי שכל תו בו וכל אות ומילה מביעים עולם ומלואו. השיר בנוי כסיפור דרמטי בשתי פעימות: אגדה מושלמת שהסתיימה בצו גירוש מגן עדן.

חשוב לציין שהאלבום Ailleurs הופק על ידי שרה עדן והפסנתרן יניב טובנהוז והשלישייה שלו, כהצדעה לאביו של יניב, איל טובנהוז ז”ל, חבר “דובדבן”, הוקלט ומוקסס על ידי שלי בר-און, שותפתו הקרובה של מהנדס הקול ישראל דוד ז”ל וממשיכת דרכו. אלבום שהוא, לסיכום, הומאז’ מרטיט לאיל טובנהוז, אביו של יניב, ולאיב תואתי, אחיה של שרה.

איב תואתי ומוזיקה ליטורגית

איב היה אומר, במבטאו הצרפתי: “אני הולך תמיד שני ס”מ מעל הרצפה”. את האספקטים החומריים של החיים נטה, אכן, להזניח, לא מעניין, לטובת הרוחניות. איב הקדיש משנותיו האחרונות למחקר ותיעוד מוסיקה כנסייתית במחשבה שהמקור שלה הוא במוסיקה של בית המקדש וכך להגיע אל הראשית העלומה. במסגרת זו הוציא עם מהנדס הקול ישראל דוד (Israël David) ז”ל, שנפטר ב-2011 בתל אביב, סדרה של שישה אלבומים.

כמו כן, הוציא עם הבמאי עמנואל שוראקי (Emmanuel Chouraqui), ייבדל לחיים ארוכים, סרט באורך של חמישים ושתיים דקות על מוזיקת קודש בירושלים, Musica sacra de la terra Sancta – France 2005.

מורשת

המורשת האומנותית של איב תואתי היא, נסכם, הקטעים האלמותיים של להקת “דובדבן”, מוסיקת הסרטים שחיבר ותיעודו המקיף למוסיקה כנסייתית. אך איב היה הרבה יותר מכך, אומן פוליוולנטי, שלא זכה למלוא ההערכה שהיה ראוי לה.

איב חיבר גם שני שירים שהיו מיועדים לבנו הקטן רפאל, שנולד בישראל, ב-8 בדצמבר 1989. רפאל מתגורר כיום, כמו אמו אן, בדרום צרפת. את השיר השני, “איש קטן”, הציע איב לזמר הצרפתי איג אופרה שהכניס אותו לרפרטואר שלו אך חשוב לציין שמחבר המילים והלחן הוא איב תואתי ורק איב תואתי. הדובר בשיר הפואטי הוא איש בן מאה כמעט, העומד למות ואפשר, לכן, לראות בו “שיר צוואה”.

זהו “שיר צוואה” לא רק משום גילו של הדובר אלא גם משום תוכנו. את המילים במקור, בצרפתית, אפשר לקרוא כאן. הינה תרגומי להן:

איש קטן, אמר אבא ג’ון לילד. בקרוב ימלאו לי מאה שנה, אתה עוד לא בן עשר. ראיתי כה הרבה אוניות מפליגות ואקח את האחרונה בקרוב. אני משאיר לך את ספריי ואת כל רישומיי. השגח על הים ועל גנו. ניפגש בחלל, ילדי. על כוכב הלכת מוזיקה בגן עדן. למד את .הפסנתר והגיטרה. אני רק על המפוחית מנגן וכל חיי זעמתי שרק את זה אני יודע לנגן

איש קטן, מה שאני רוצה להגיד לך הוא שהזמן מאוד קצר ושיהיה מקולל האדם ששרף את המלח ואת האדמה וחילל אותה בדמו של אחיו. אני משאיר לך את דמעותיי ואת כל כאביי. השגח על הים ועל גנו. ניפגש בחלל, ילדי. על כוכב הלכת מוזיקה בגן עדן. למד את הפסנתר והגיטרה. אני רק על המפוחית מנגן וכל חיי זעמתי שרק את זה אני יודע לנגן.

איש קטן, לפני שאעזוב, אגיד שהחיים יפים ושיהיה מבורך האדם שפורט על הרוח ועל האדמה ושחולק את לחמו כמו אח. אני משאיר לך את חלומותיי ואת כל שיריי. השגח על הים ועל גנו. ניפגש בחלל, ילדי. על כוכב הלכת מוזיקה בגן עדן. למד את הפסנתר והגיטרה. אני רק על המפוחית מנגן וכל חיי זעמתי שרק את זה אני יודע לנגן.

נסיים בסרטון של ז’ראר, לזיכרו של איב, שבו למדתי שהשיר של איב, המבוצע על ידי איג אופרה, עלה ובקע משיר קודם שכתב איב לבנו.

הערות

-מנחם גרנית מראיין את להקת “דובדבן” המאוחדת יום לפני ההופעה בתיאטרון תמונע כששני נגנים צעירים, עשהאל ואורי, מחליפים את איל ששכב חולה בראש העין ואת איב ששכב חולה בפריז. החל מהדקה ה-17, קצת אחר כך, על קו הטלפון איב תואתי, בבית חולים בפריז, שמשוחח עם החברים שלושה ימים לפני מותו. אחריו מדבר מעט בנו רפאל, ליד מיטתו. לאחר מכן נשמעים שני השירים הארס פואטיים במילותיו של ארנון פלטי במקום המילים הישנות של אהוד מנור. ממליצה מאוד לשמוע את כל ההקלטה מההתחלה ועד סופה

https://drive.google.com/file/d/1aikIGKNswKcTq59IQfAdxIZJOZjYAXAz/view?ts=68fcda8f

-אסף קפלן מראיין את הלהקה באותה סיטואציה, לפני ההופעה בתיאטרון תמונע. ריאיון מרתק גם הוא

-סרטונים נוספים של ז’ראר תואתי, המתעדים את הקלנקים של מרסיי כשהם מלווים בקטעי מוסיקה שכתב אחיו

-מוזמנים לקבוצת “פרובנס והריביירה הצרפתית טיפים של פרנקופילים” בהנהלת צבי חזנוב ואורנה ליברמן

תודות

-למנחם גרנית ידין Menachem Granit Yadin, ידיד הנפש

-לז’ראר תואתי Gérard Touati, האח

-לעמנואל שוראקי Emmanuel Chouraqui, הגיס

שבלעדי התכנים שנתנו לי, לא הייתה קורמת בשר כתבה זאת!