עוד מעט אלמד בסורבון, אוניברסיטה אמיתית של מאות בשנים עם פילוסופים הוגים חושבים בין הקירות, לצד העמודים, קשתות ופסלים. אחרי השיעורים אלך ללמוד בספריית סַנט זֶ’נֶביֶיב, מתחתיה מערות, מעליה מנזר בודד על ראש הר, בשם הקדושה של העיר, ז’נבייב, אישה כמוני, קוראת לגברים לצאת לקרב ולהגן על פריז, העיר שלנו. ז’נבייב וכל הלוחמים יוצאים אחריה להגן על הצדק. ז’נבייב הקדושה! אישה כמוני ושום דבר אינו בלתי אפשרי. בספרייה אקרא ספרים בשפה שאדע, שורות של שולחנות עץ, מנורות מפילות צל יחיד לקורא אחד בודד עם עצמו ובכל זאת הרוחות שמטיילות שם, המילים שנלחשות שם, מאות בשנים נקראות מתחת קורות מקשיתות ידיים דקות כמו אלו של הרקדנית מתיאטרון שַ אטלֶ ה, ידיים נמתחות בתחנונים ואז מתעגלות ברוֹך, והאצבעות מחפשות מישהו בסוף בית קפה צפוף או בסוף הספרייה הזו, ילטף באצבעות עגולות, קשתות ברזל דקיקות, יקשיב למילים שאני לומדת. מחכה, מכינה את עצמי, מתחזה או אולי משהו אמיתי כבר מתחיל, מתקרב אל החלומות שלי ולמרות זאת השקר, קוראת בשפה הצרפתית כאילו הייתה שלי, מחפשת, מביאה אלי את הספרים בלי שיבחינו שאני זרה בספריית סנט ז’נבייב. רוח הקדוֹשה ז’נבייב שהצליחה. ימי הביניים נמתחים עד המהפכה ואז אלי. שריפות הספרים של המנזר בידי העם. חם, חם, עור בוער, שמש גדולה מתוך המילים, חום ההיסטוריה איתי, חום זעם ההמונים. אוסף ספרי מנזר, רכוש הכנסייה, קטלוגים עמוסים בספרי תיאולוגיה, יצירות הנזירים, הכמרים. אחד מהם בידי. קרוב אלי על מדף. מילים שהלהיבו את הלב של מי שכתב, ניסה להבין, חקר, אותו החום שלו ושלי עכשיו כאן, ומאוחר יותר גם ספרי מדע נכנסו הנה עד שלא נשאר מקום בקומה הראשונה של המנזר הישן והם העבירו את האוסף אל המקום שאני יושבת בו עכשיו.
הגוף שלי נמצא, צעיר מלהכיל את מה שהיה ובכל זאת אני פה כמו אגדה, קוראת בחלל שמאחורי בית הספר הישן של מוֹנטֶגי, קיבל אליו תלמידים עניים, כפה עליהם חיים אפלים, רק לחם יבש, קור, מים מעופשים, ואת התלמידים החליפו בחולים. הביאו לשם מיטות לחיילים, הצמידו מיטות אל חלונות קטנים מאלה שתחתיהם אני יושבת וקוראת. במיטה הם שכבו וחיכו לחיים או למוות, צמודות המיטות אל ריבוע אור, לאן הביטו האישונים לפני שהתקבעו, אל תקרה שטוחה, כי הקורות המתעגלות עדיין לא היו כאן, ולאחר מכן החולים הוחלפו באסירים קשורים בשלשלות, חדרים־חדרים ורק בסוף הספרייה התרוממה בכיפות ברזל מעל הקומה השטוחה, מעל חדרים אפלים לאים ארונות ספרים, יצירות נזירים, לבבות פועמים. עכשיו הרוחות ממשיכות לדבר אלי דרך דיו הספרים סביב הקירות, דם שחור של תלמידים עניים, חולים, אסירים, צמודים אל האבן, ועכשיו אלה הספרים שנוגעים בקירות, מסתירים אותם ספר ועוד ספר מדברים את העבר רק שקוראים בהם, ובכל זאת למרות האגדות השחורות יכולתי לרקוד כאן, יכולתי לקום ולרקוד כאן, להמשיך את גלגולי הספרייה ולהפוך ביחד איתה שוב למשהו אחר, הספרייה תהיה לאולם, לאולם נשפים, ואני מסתובבת כמוה ושוב היא, אמה בובארי, או ז’נבייב, כל מישהי אחרת אמיצה. חלונות גבוהים, הקשתות מעל והספרים נאחזים באבני הקירות. גם אני נאחזת בשולחן העץ העתיק שמולו אני קוראת ומחייכת כי יש בכל זה רמז להיאחז בו. בית הספר הישן של מונטגי, בן מונטגי. גזוזטרה.
אהבה מתרוממת מעל חומות. מסתיר את שמו. אבל היא מבינה כמה נוראי השם ומשתוקקת להחליף את שמה כדי להיות דומה לו. וגם אני כמוה מחליפה בשבילו. את השם שלי, מעלימה לגמרי. אור מן החלון הגבוה. יגיד לי שהלבנה מחווירה מול היופי שלי ואני אתנכר לכולם, למקום שממנו באתי, אפילו לאבא שלי. איך הסתכל עליהן, השחקניות, הזונות שלו, תמיד יפות. אומר את השם שלה, קתרין. השם שלה צהוב, קתרין, והיופי ברור כמו זה של הבלונד, חזק כמו השמש ללא התנודדות, צעדי מעידה, זרועות דקות מדי בתחינת אהבה אל השמים. טעם הבגידה. שום דבר לא נורא, רק מילים על יופי, של השוואה בין אישה לאישה, אבל כמו סכין. תראי, תראי איך את מתלבשת, תראי איך את. ותראי אותה. מצביע עליהן כמו תמונה, אמנות ממש, ולאחר מכן נשכח, מילים שאינן כתובות בספרים כמו בספרייה שאני יושבת בה, אבל בלב הן יושבות כמו בבית סוהר כלואות, במיטות חולים הן שוכבות. הוא שכח או אולי התנצל וקיבלתי אותו אלי, הוא הרי פול ניומן של חדרה, עיר קטנה ללא חשיבות, אין בה אבנים רק מרצפות. אבל רק דבר אחד יש. עיניים יפות. העיניים ובלעדיהן כלום. יש לה עיניים יפות. בלי ארובות העיניים, איברים פנימיים, בלי לב. רק עיניים יפות כמו של אבא. רוצָ ה להוציא את העיניים היפות ולראות מה יקרה בלעדיהן. אולי לא אהיה. עיוורת כמו התלמידים העניים המעונים בבית הספר מונטגי, הִ כו אותם בשוט כדי שיהיו חזקים יותר, חכמים יותר, מאמינים באלוהים שמבקש הרבה כדי להיות ראויים לו, ולמי אהיה ראויה בלי עיניים. לאף אחד. שחור אמיתי. מה יהיה אז, ללא היופי. איעלם, אפול דרך ארובות עינַי אל ארץ הפלאות. אבל בספרייה הצבע לא חשוב. שחור או לבן או כחול או חום. הים התיכון נמצא על מפות כמו מפת שולחן פשוטה, עם לחם, מים, בקבוק יין של שולחן, לא יותר מזה. אין צורך לראות אותו, להיות בתוכו, להרגיש את השמש צורבת ואת העיניים מביטות עלי או על מישהי אחרת, השמש רחוקה והעיניים רק קוראות, ורק הן רואות בלי שאף אחד רואה אותן ונותן להן ערך, יפות או לא. להיות בתוך המילים ומדי פעם לעלות למעלה אל החלונות, אור, הפנתיאון מאחור מבלי לראות אותו. רק לדמיין והוא שם, הוכחה לכל מה שקיים בעולם הזה בלי לראות אותו באמת.
אהבתם את הטקסט? ניתן לקנות את הספר בחנויות הספרים או כאן.
אם הפרק גרם לכם לרצות לטייל ברובע הלטיני אז למה שלא תנסו את המסלול הזה?
