כתב היד המפורסם בעולם: השעות העשירות מאוד של דוכס ברי

Les Très Riches Heures du duc de Berry

בנרתיק אבן הדור מצפון לפריז, טירת שנטיי (le château de Chantilly), השתמר בחשאי, לפני שנחשף, כתב יד ייחודי בן שש מאות שנה, בשם “השעות העשירות מאוד של דוכס ברי”. כל תלמיד בית ספר בצרפת ראה אחד מהאיורים המפורסמים שלו בספרי ההיסטוריה, קרוב לוודאי האיור של חודש ינואר, גם אם לא יידע לצטט את שם הספר.

האיורים הקסומים הם התמונות הראשונות, הנותנות לנו מושג על מה שהיה באמת קיים בימי הביניים. בפעם הראשונה מתגלים לעינינו המונומנטים ההיסטוריים תחת פניהם המקוריות: מון סן מישל, קתדרלת נוטר דאם, ארמון הלובר אך גם חייהם היומיומיים של הצרפתים, שליטת הפיאודליזם בכל החברה והשפעת הדת ואמונות אחרות.

“המונה ליזה של כתבי היד”, מכנים את היצירה. אך כתב היד, הזמן פגע בו. היה צריך לשקמו, לתפור מחדש את הדפים שנפרמו, להבהיר כתמים וטביעות אצבע, למלא סדקים בצבע. כך זכה, בפעם הראשונה, לטיפול של רופאים, רדיולוגים וכימאים שהעבירוהו תחת סורק ואיזמל. זאת הייתה ההזדמנות לגלות את סודותיו של כתב היד המסתורי שאומברטו אקו הגדירו “כסרט תיעודי שמספר לנו את החיים בימי הביניים”. אחרי הבדיקה והשיקום, התקיימה תערוכה היסטורית מתחילת יוני עד תחילת אוקטובר 2025, שהציגה את היהלום של טירת שנטיי ואת התקדמות המחקר שבוצע בו.

“מלך כתבי היד”, זה כינוי נוסף שלו, נשמר בספרייה חשאית בטירת שנטיי. הרפרודוקציות שלו בעולם מרובות אך הוא עצמו כמעט ולא יוצא לאוויר (שלוש פעמים בלבד נחשף לקהל). האוצרת היא אחת מהיחידים שנהנית מהזכות לעלעל בו. הזמין אותו הפטרון העשיר ביותר של ימי הביניים, הדוכס ברי (le duc de Berry), משלושה אומנים צעירים גאונים שזוהי יצירת המופת שלהם.

במאה ה-16 נעלם כתב היד ואבדו עקבותיו עד שהופיע שוב במאה ה-19, בשנת 1856. הדוכס דומל (le duc d’Aumale), בנו החמישי של לואי פיליפ, המלך האחרון של צרפת, הצליח לרכוש את כתב היד המבוקש שכמעט והתנדף לנצח. הדוכס דומל, שבנה שוב את טירת שנטיי, הוריש את כתב היד לרפובליקה הצרפתית בתנאי שלא יצא מכתליה.

איך נוצר “מלך כתבי היד”, באילו נסיבות, מדוע נחשב כאבי עולם התמונות, האיורים, האייקונים, הקריקטורות, המציפים אותנו מעל המסכים, מכל עבר, כאבי הוויזואליה המרהיבה, דימויי הענק של הטכנולוגיות המתקדמות של ימינו?

לחקור את כתב היד – לחזור אחורה בזמן

אחרי 170 שנה, שבהן נצרו אותו בהיחבא, שומריו של כתב היד נאלצו, כאמור, להסתכן ולחשוף אותו לאור זרקורי המדע כדי לשקמו. מארי-פייר דיון (Marie-Pierre Dion), האוצרת, נסעה, תחת השגחה, עם כתב היד באמתחתה מטירת שנטיי לארמון הלובר בפריז וירדה איתו עשרים מטר מתחת לאדמה, ל-C2RMF, “המרכז למחקר ושיקום של המוזיאונים של צרפת” (le Centre de recherche et de restauration des musées de France). אלפי מוצגים, מציורים של גדולי האומנים ועד מומיות מצריות, נחקרו במרכז הזה. המקום כולל ציוד מתקדם בתחום האנליזות המכשוריות, כגון מאיץ חלקיקים תחת פיקוח של צוות פיזיקאים ואולפן צילום שהוא מעבדת דימות רפואי לשירות האומנות. כתב היד שהה בו באופן יוצא מן הכלל ממרץ עד מאי 2023.

רדיולוגית ידועה, מומחית בינלאומית, בודקת את כתב היד במיקרוסקופ אופטי, תחת מבטה המתוח של מארי-פייר דיון, האוצרת, שהניגוד בין המודרניזם של המכשור לגילו העתיק של הנבדק מלחיץ אותה. הזדמנות לעמוד על תוכנו של הספר, הכולל 131 איורים. 12 הראשונים מוקדשים לחודשי השנה. האיורים שובצו, בדרך כלל, בתוך טקסטים דתיים כדי להמחישם אך כאן, בכתב היד המיוחד הזה, כל איורי החודשים ועוד, סך הכול 66, תופסים דף שלם, לעומת 65 איורים קטנים. ועוד הבדל – האיורים המחישו בדרך כלל רק סצנות תנ”כיות ואילו כאן חורגים הנושאים מהגבולות המקובלים כדי להראות את חיי ימי הביניים.

מכשירי המעבדה, לשירות הבנת האיורים, משמשים כמכונת זמן, המסיעה אותנו לאחור. האיור הראשון, המוקדש לחודש ינואר, ידוע לתלמידי בתי ספר בצרפת מספרי ההיסטוריה, הפרק על ימי הביניים. האיור מתאר סצנה פיאודלית מחצרו של אחד מגדולי האצילים של תחילת המאה ה-15, מזמין כתב היד, ז’אן דה ולואה, דוכס ברי (le duc de Berry, 1340-1416).

ספר השעות העשירות מאוד של דוכס ברי, חודש ינואר. מקור: ויקימדיה, בנחלת הכלל

דוכס ברי, יושב למטה, מימין, לבוש כחול וחבוש כובע פרווה, מקבל את המוזמנים לנשף השנה החדשה שבו מחליפים מתנות. דוכס ברי מוגן מהאח על ידי מסך קלוע עגול, היוצר סביב ראשו מעין הילת קדושים. שרביט פאלי חוצה וחותך אותה להבעת אדנות וגבריות. מאחורי הכרוז של הנסיך מופיעה הכתובת “התקרבו, התקרבו” ואנשי חצרו אכן מתקרבים, כמו עולי רגל לאליל במקדש, במחוות של הערצה כנועה. המשרתים, בקדמת הסצנה, עסוקים בהכנת המאכלים והשתייה או בהגשתם. הלוחמים המכודנים, מפרק של מלחמת טרויה על שטיח הקיר בירכתיים, משקפים את מלחמת מאה השנים, ברקע התקופה, בעוד המשתה עצמו שליו ורגוע.

מעל האח נמצא שלט האצולה של דוכס ברי, מגינים כחולים שעליהם פרחי ליס מוזהבים, על רקע אדום מעוטר בענפים. ברבורים ושני דובים, סמלי הנסיך, בולטים גם הם על הרקע האדום. הדוב נבחר מתוך כבוד לפטרון של העיר בורז’ (Bourges), הבישוף הראשון שלה בין 251 ל-280, ששמו היה Ursin, מלטינית אורסינוס, ופירושו הוא “דוב”, בצרפתית ours אורס.

יש לציין שהכנסייה באותם ימים, שחששה מפולחן פגני סביב הדוב, בתחרות עם האריה על תואר מלך החיות, טרחה להוציא לו שם של יצור שטני וצמא דם. דוכס ברי דבק בו, בכל זאת, כדימוי בולט לתרגום זהותו: כוחו ויכולת עמידתו. הברבור, לעומת זאת, מופיע בשלט האצולה של דוכס ברי כ-cygne navré, מילולית, “ברבור דקור”, דהיינו, פגוע מחץ, כתם דם בחזהו.

הברבור, בניגוד לדוב, התעטף במשמעות סמלית חיובית, שהתחזקה יותר ויותר החל מהמאה ה-14, כדי לייצג דבקות בערכי הנצרות, אבירות, אהבה, נאמנות, טוהר מידות. הברבור איגד כל אלה ולכן זכה לשימוש הולך וגובר בשלטי האצולה. דוכס ברי בחר, אכן, בשני סמלים מנוגדים בתכלית הניגוד. הדוב, כהה, מגושם, מטיל אימה. הברבור, לבן, חינני, צח, חף, קורבן.

את הברבור הוסיף הנסיך לסמל האצולה שלו כעשר שנים מאוחר יותר, אולי כדי לאזן את דימוי הדוב, יונק טורף, מסוכן, גדל גוף, מסורבל, בדימוי הברבור, עוף מים פגיע, ארוך צוואר, יפה נוצות, אסתטי. לגן החיות שלו רכש הנסיך גדודי דובים ולהקות ברבורים.

על השולחן מצד ימין נמצא כלי הגשה מפואר, מעשה צורף, בצורת ספינה, הנקרא בצרפתית nef de table, “ספינת שולחן”. הספינה מאוזכרת ומתוארת ברשימת המלאי של נכסי הדוכס ב-1413 ויש לה שם: la Sallière du pavillon, “מלחיית האונייה”. המלחייה מעוטרת בשני קצותיה, בדוב וברבור.

כלבים קטנים על השולחן, כלב ציד על הרצפה. לא נעדרת הנגיעה המשועשעת של האחים לימבור, שהיו שובבים ופרובוקטיביים, המתבטאת כאן בייצוג של פאלוס בין אשכים, הצמוד לתיק בד שחור, ומזדקר מגלימתו הכחולה של מוזג היין בצד השמאלי.

במאמרו “For Our Devotion and Pleasure’: The Sexual Objects of Jean, Duc de Berry” מתאר מיכאל קאמי (Michael Camille) את מוזג היין ככפיל של הנער היפהפה מהמיתולוגיה היוונית, גנימדס, שנחטף על ידי זאוס כדי שיהיה מאהבו בלילה ושר המשקים של אלי האולימפוס ביום. מיכאל קאמי רואה כאן רמז למנהגו של דוכס ברי לממן בנדיבות צעירים ממעמד נמוך כמאהבים. נושא המים (אקווריוס), המסמל את מזל דלי, בחצי העיגול האסטרולוגי מימין, עירום כולו, היה בימי הביניים מזוהה לגנימדס.

הכרוניקאי החשוב מהעת ההיא, ז’אן פרואסר (Jean Froissart), מבקר את דוכס ברי על שהתאהב בסורג מצנפות והלבשה תחתונה עד כי הושיב אותו בטירת נונט (Nonette), אוברן, בה נהנה בן החסות מחיי מותרות. כרוניקאי שני לועג לדוכס על שבסביבות גיל 60 התאהב ברצף דרכים, השפיע עליו מתנות יקרות, בגדים, כסף זהב ויהלומים, העניק לו תואר אצולה וחיתן אותו עם בת אצילים עשירה.

נחזור לאיור שבו בנוסף על מוזג היין, גם חותך הבשר, הלבוש גלימה ירוקה במרכז האיור, עונד אותו אביזר מין, הצמוד לתיק חגורה מבד שחור. הפאלוס נוטה הצידה, מקביל לסכין שעוד מעט יחתוך בפיסות הבשר, והרמז ברור. המשרתים הצעירים מוצגים כאובייקטים אירוטיים, אומר מיכאל קאמי, סמל למיניות גברית. חשוב לציין שהנשף הוא מרחב הומוסוציאלי שבו משתתפים רק גברים.

באביזרי המין יכול כל צופה קשוב להבחין אך הרדיולוגית רואה בעזרת המיקרוסקופ האופטי מה שעין אנוש לא מסוגלת לראות, עד המיקרומטר (אלפית המילימטר). כך תבחין בזהב והכסף מהם עשויות הצלחות, בעיטורי הזהב על גלימתו של דוכס ברי, בעיטורי הכסף על גלימתו של הכרוז, הדומה לאדונו בתנוחתו ולבושו.

האיור השני, המוקדש לחודש פברואר, מתאר חווה בשלג. ממשפחה ומקורבים של נסיך, החוגגים באולם מפואר ומחומם ליד שולחן עמוס כל טוב, עוברים לאיכרים המתגוננים בפני הקור. הסצנה, עם זאת, פואטית ואידילית, עם נגיעות מבודחות, כדרכם של האחים לימבור.

ספר השעות העשירות מאוד של דוכס ברי, חודש פברואר. מקור: ויקימדיה, בנחלת הכלל

כפריים גרים בחווה מגודרת עם דיר, שובך וכוורות. בצד ימין של האיור רואים שלוש דמויות בתנועה. אחד נוהג חמור לכפר הסמוך, אחד כורת עצים, אחת, בתוך החווה, צועדת לבקתה, מנסה להתחמם, נושפת על אצבעותיה. שלוש דמויות יושבות בתוך הבקתה, שתיים ליד האח, גבר ואישה, בלי תחתונים, ערוותן חשופה. מיכאל קאמי מסביר שדוכס ברי שאב הנאה מהצצה באברי גוף אינטימיים של נתיניו, גברים ונשים, אם כי העדפתו, יש לשער, הייתה נתונה לנערים. הדמות השלישית, אישה, יושבת ליד הדלת, בין חוץ לפנים, מפשילה מעט שולי שמלתה אך שומרת על צניעות. הדמויות אנדרוגיניות ברובן, כמו באיור של ינואר. לו לא היו אברי שני המתחממים מול האש חשופים, לא הייתה זהותם המינית ברורה.

המיקרוסקופ האופטי מאפשר לראות את הבעת הפנים של חוטב העצים שכולן רק חמישה מילימטר. הדיוק של המאיירים בפרטים הזערוריים מדהים. טכניקת אלומת האור, הנזרקת מהצד ומטילה צל, מראה את קו המתאר של מרכיבי התמונה באופן חד. פתיתי שלג הזעירים בין ענפי העץ ועקבות החמור בשלג, אי אפשר היה לראותם בלעדיה.

האיורים, משום קוטנן, נקראו, בעבר וכיום, מיניאטורות. מדוע סגרו אותן בין דפי ספר ולא הציגו אותן לעיני כול בציורים על גבי כתלים? כי בימי הביניים היה נהוג לצייר בין דפי ספרים. רק מעט מאוד תמונות צוירו. הקור והלחות בטירות לא התאימו, מלבד זאת, לתליית ציורים. ואם במוזיאון הגדול של טירת שנטיי אין תמונות מימי הביניים, בספרייה שלה סדורים 1500 “ספרי שעות” (מתוך אוסף של יותר מ-000 60), רבי המכר של התקופה ההיא.

“ספר שעות” היה חפץ אישי, אינטימי, שאפשר לבעליו לעקוב אחרי שעות התפילה ביום, ומכאן שמו, וכמו כן נמצא בו לוח השנה כדי לעקוב אחרי התאריכים הליטורגיים חודש אחרי חודש. הספר מכיל גם את “הבקשות לקדושים” (Les litanies des saints), סדרת תפילות לפטרונים כדי שיתווכו בין המתפלל לאלוהים וייתערבו לטובתו.

תפוצתם של “ספרי השעות”, שהיו מיועדים לציבור הרחב וכתובים בלטינית, מעידה על השפעת הדת החזקה. הנוצרים האמינו שאם ידקלמו את התפילות כל שעה במשך היום, יזכו לאחר מותם בחיי נצח בגן עדן. המאמינים, שיכלו להרשות לעצמם, עלעלו בספר כל היום. ואם היו להם אמצעים, הזמנת “ספר שעות” מאויר אפשרה להם להתגאות בעושרם ולהציגו לעיני כול. ולא רק את יכולתם הכספית חשפו לראווה העשירים המאושרים אלא גם את אדיקותם הדתית וטעמם האומנותי. “ספר השעות” היה סמל סטטוס בתקופת ימי הביניים.

ואיך קרה שדווקא “ספר השעות” של דוכס ברי נשאר בהיסטוריה והאפיל על כל האחרים? התשובה בתשוקתו של דוכס ברי לאומנות. “ספר השעות” של אחד מראשוני האספנים וגדולי הפטרונים היה נועז וחדשני. דוכס ברי הבין את כוחו של האיור, הציור, מראה העין, כוח אסתטי וגם כוח פוליטי. דוכס ברי מציג עצמו בספר כשליט גדול שבירתו בורז’ (Bourges) משגשגת, נשפיו מפוארים, שושלתו מובטחת ונתיניו שלווים.

דוכס ברי, נסיך האיורים

מי היה זה שהזמין את “ספר השעות” המהפכני? ז’אן דה ברי (1340-1415) היה בנו של המלך ז’אן השני, המכונה “ז’אן הטוב”, ובמשך 76 שנות חייו יראה ארבעה מלכים על הכס. הדוכס היה איש חשוב ביותר בסוף המאה ה-14 ותחילת ה-15, אח של שארל החמישי, דוד של שארל השישי, נציג המלוכה בטריטוריות הנרחבות שהיו ברשותו, ברי (Berry), פואטו (Poitou), לנגדוק (Languedoc), אוברן (Auvergne). אדמות אלה העמידו לרשות דוכס ברי אלפי צמיתים שעבדו אותן למענו, הפיקו יבול ושילמו מיסים. ובנוסף, אוירו ב”ספר השעות” וסיפקו לו עונג אומנותי וכנראה גם מסוג ארצי יותר.

דוכס ברי היה ידוע בתיאבונו המיני ובתשוקתו לחפצי אומנות. בשני התחומים היה אספן סדרתי, מה שלא הפריע לו באמונתו ואדיקותו, להפך. הנסיך הפיק הנאה דומה מהתבוננות בגברים צעירים חיים, באבנים יקרות ובחפצים ליטורגיים. ריגוש אירוטי ודבקות דתית, בשר ורוח, חול וקודש היו שלובים אצלו באותה רדיפה אחרי עונג. את טירותיו מילא בשכיות חמדה, ספרים, בעלי חיים ומפעם לפעם לקח לו מאהבים צעירים.

הנסיך אסף בתשוקה שרידי קדושים וקיווה לגאולת נשמתו אחרי המוות. בהזמנת “ספרי שעות” ובתרומות נדיבות למוסדות דתיים כיוון לאותה מטרה. כשהעניק, למשל, למנזר השארטרז בפריז (la Chartreuse de Paris) תיבת שרידי קדושים יקרה, מקושטת בדמותה של שלומית בת הרודיאס (סלומה), המציגה את ראש יוחנן המטביל, “למען גאולת וישועת נשמתו”, הציג לנזירים תנאי: כשישהה בפריז, עליהם יהיה להשאיל לו את התיבה “למען האדיקות והעונג”.

בקריפטה של הקתדרלה סנט אטיין בבורז’ (la Cathédrale Saint Étienne de Bourges), בה הוא קבור, רואים, לרגלי פסלו השוכב, דוב ישן, זמם על לועו. זהו פסלו של אחד הדובים שטיפח וכלכל בגן החיות שלו. שמו של הדוב היה ולנטן. ארשת פניו השלווה והמנלכולית מזכירה באופן מפתיע את פני בעליו. חיבתו של דוכס ברי לדובים מקורה בצעירותו.

אתר הקבורה של דוכס ברי בקתדרלה סנט אטיין בבורז’. מקור: ויקימדיה, בנחלת הכלל

כשהיה בן 16, הסכים הנסיך להחליף את אביו, מלך צרפת ז’אן השני, שנשבה במהלך מלחמת מאה השנים, ובילה ארבע שנים כבן ערובה בארמונו של אדוארד השלישי בלונדון. ימי שביו בחברת נסיכים צרפתים אחרים לא היו טראומטיים וכל מה שנדרש ממנו היה לחזור לארמון בערב.

משהות זו גזר הנסיך את הסמל החריג שלו, דוב. באנגלית המילה דוב bear בר היא תחילית שם הדוכסות האהובה שלו, Berry ברי. והפועל האנגלי to bear, לשאת, משתבץ גם הוא במוטו של הנסיך: נשיאה במובן של הרמה והחזקה, נשיאה במובן של סיבולת. שאו מעלה והפיצו את הראוי, שאו סבלותיכם ועמדו בכול בגבורה במשך כל ימי חייכם.

דבקותו של דוכס ברי בדוב הלכה וגברה עם השנים. החל מ-1400 נהג לחבוש מצנפת משיער דוב ואף הרבה יותר מכך, פניו התעגלו וצבו, אזניו הלכו והזדקרו, עיניו קטנו והתקרבו זו לזו, עד כי, בסופו של דבר, דמה לחיית הטוטם שלו. הדמיון בולט במיוחד בשלושה איורים של האחים לימבור ב”ספר השעות”.

כשמדובר בדוכס ברי, חוזרים תמיד אל “ספר השעות”. בסופו של דבר, לא ייזכר דוכס ברי כשליט או כלוחם כי אם כפטרון אומנות שהשתמש בהונו כדי להזמין שבעה עשר כתבי יד מצוירים שיפארו, הלוואי והיה יודע על כך, מוזיאונים גדולים בעולם, פריז, בריסל, ניו יורק, לוס אנג’לס, טורינו, והמפורסם מכולם בטירת שנטיי.

כי הנסיך רצה תמיד את הטוב, היפה, המרשים, המודרני, האוונגרדי ביותר. הכימאי, שהעביר את האיורים בקרני X, נדהם לראות את הרכבם. הצבע הצהוב הזוהר מכיל זהב אמיתי, בכל מקום שהוא מופיע בו. הזהב היה חשוב מאוד בימי הביניים, כמו הצבע. ואבן התכלת, לפיס לזולי, שממנה הופק הצבע הכחול העז והעמוק, הפיגמנט אולטרמרין, הובאה מפקיסטן והייתה יותר יקרה מהזהב. הנסיך השקיע ב”ספר השעות” קצבה שנתית שלמה שקיבל מהמלך! זוהי משמעות השם “ספר השעות העשירות מאוד”.

במי בחר הנסיך שרצה את הטוב ביותר לביצוע יצירת המופת? בשלושה אחים הולנדים, גאוני איור.

האחים לימבור, מהפכה בתולדות האומנות

שלושת האחים לימבור (Limbourg), ארמן, פול וז’אן, היו תושבי ניימכן, העיר הגדולה ביותר במחוז חלדרלנד במזרח הולנד ונולדו בה בסוף המאה ה-14. הביטו באיור חודש ינואר, הדמות בבגדים ירוקים שלראשה מצנפת אדומה, ושתי הדמויות לידה, האחת מוסתרת בחלקה והאחת מעל, קרוב לוודאי שאלה ייצוגים של האחים לימבור שביצעו כאן דיוקן עצמי. האומנים בזמן ההוא חבשו מצנפות אדומות מעין אלה.

שני היסטוריונים, שהסבו את ביתם של האחים לימבור בניימכן למוזיאון, מצביעים על עוד איורים, יוני, יולי, אוגוסט, שבהם רואים דמויות חשופות ערווה או עירומות לחלוטין. האחים הצעירים והאמביציוזים רצו לעורר סנסציה, להשאיר חותם. בתקופה ההיא רק אדם, חוה וישו צוירו בעירום, כך שהאחים הנועזים שברו מוסכמה מושרשת.

הוריהם של האחים לימבור היו שניהם אומנים, חרוצים ומדויקים: האב היה פסל עץ והאם ציירת שלטי אבירים. המצב הכלכלי היה טוב ובית שלם, עם סטודיו מרווח, עמד לרשותם. מהוריהם למדו האחים פיסול, רקמה, צורפות ועוד אומנויות. כשהגיעו, צעירים, לפריז כדי ללמוד איור, כבר היו אומנים מיומנים. את רזי השליטה בהכשרת עור עז לדפי קלף, ברישום האיור, בהכנת הצבעים, בהנחתם על הדף, קנו ללא קושי.

פריז הייתה העיר היותר מאוכלסת בתקופה ההיא וצרפת נשלטה על ידי מלך מטורף, שארל השישי. שני דודיו, דוכס ברי ודוכס בורגון, התחרו ביניהם על חסדי האחים לימבור. דוכס ברי זכה בפרס ותגמל את האחים בכסף וביוקרה. המועדף עליו היה האח האמצעי והכישרוני מביניהם, פול, לו נתן לשנה החדשה 1408 לא רק טבעת זהב משובצת באזמרגד בדמות דוב אלא גם רעייה, ילדה בת שמונה שחטף וכלא בטירת אטאמפ (Le château d’Étampes), המופיעה ברקע של איור חודש אוגוסט. אימה של הילדה השיגה במשפט את שחרורה אך בסופו של דבר נערכו הנישואים כשהגיעה לגיל 12. במשך ארבע שנים ביצעו האחים את “ספר השעות היפות של דוכס ברי” (Les Belles Heures du duc de Berry).

הנסיך נותר מהופנט. איוריהם של האחים לימבור הלהיבוהו כל כך עד שביקש מהם לבצע יצירה שתעלה על כל מה שנעשה עד עתה. ביוגרפיה או אוטוביוגרפיה של הנסיך, ספר טוטלי, שיסכם את נוכחותו פני האדמה לפני שיסתלק ממנה. כל האמצעים הועמדו למען מטרה זו.

שבע עשרה טירותיו של הנסיך מיוצגות בספר והבולטת בהן היא טירת מאן סיר ייבר Le château de Mehun sur Yèvre, בדוכסות ברי (של אז), זקופה, מזדקרת אל על, מסחררת. דוכס ברי הפך אותה לטירה הדורה בסגנון גותי, אכסנייה לאוספיו האומנותיים. הטירה כללה קלדריום, פארק טיולים וגן חיות אקזוטי שבו קיבלו טיפול מסור מידי שפע מטפלים, מלבד דובים וברבורים, גמל, חמור ובת יענה.

אחרי הדוכס ברי הגיע תורו של המלך שארל השביעי שאהב לשהות בטירה זו, קיבל בה את ז’אן דארק ב-1429 וסיים בה את חייו ב-1461. הטירה נהרסה בזמן המהפכה אך שרידיה מעידים עדיין על קסמה האגדי. מגדל העוז שוקם בסוף המאה ה-19 כדי לתת אכסנייה למוזיאון שארל השביעי ומומלץ מאוד לבקר בו כדי להיספג באווירת ימי הביניים.

הדוכס ברי העמיד לרשות האחים לימבור סטודיו מרווח, צמוד לטירה הנוחה. באיור, הממחיש את סצנת פיתויו של ישו, רואים את הטירה על עיטורי התחרה שלה, לפני שהחריבוה המהפכנים.

ספר השעות העשירות מאוד של דוכס ברי, פיתויו של ישו. מקור: ויקימדיה, בנחלת הכלל

החל מ-1411 עבדו האחים ללא ליאות על כתב היד עד שב-1416 קטלה מגיפת הדבר, תוך כמה חודשים, בזה אחר זה, את שלושתם. וגם את הנסיך, באותה שנה. שלושה צעירים ומבוגר אחד שנקטפו, מאוחדים סביב יצירת מופת.

האחים לימבור, בסביבות שנות השלושים שלהם, נעלמו בשיא תהילתם וכישרונם והעולם איבד, ככל הנראה, עוד יצירות מופת רבות שיכלו לבצע לולא המגיפה. העדות האחרונה לגאוניותם נמצאת ב”ספר השעות” האחרון של דוכס ברי שנותר סגור, חבוי, שכוח, במשך מאות שנים.

היה צריך לחכות שש מאות שנה כדי שהמדע יגלה לנו את סודות המורשת שהשאירו שלושת האחים. בפעם הראשונה בהיסטוריה של האומנות הצרפתית שמצויר נוף חורפי – איור חוות האיכרים בשלג שראינו בחודש פברואר.

בפעם הראשונה שמצוירת סצנה לילית – איור מעצרו של ישו, המתוארת בפרק 18 של הבשורה על פי יוחנן. ישו על הר הזיתים, מלווה בסן פייר, כשרק כמה אורות מבליחים. החיילים הרומאים שבאו לעוצרו, מוטלים על הארץ, שלושה מהם אוחזים עדיין לפידים מושלכים, גוועים. אך האור המרכזי קורן מההילה של ישו, שממנה בוקעים שלושה זרי אור מנצחים, חיצים לעבר הרקיע, המנוקד בהרבה כוכבים עגולים ושני הבזקי אור קוויים.

הסמליות של המספר שלוש – השילוש הקדוש ואולי גם רמז לשלושת האחים, שבחייהם ובמותם לא נפרדו.

ספר השעות העשירות מאוד של דוכס ברי, מעצרו של ישו. מקור: ויקימדיה, בנחלת הכלל

הפרטים הקטנטנים בייצוג חיי היומיום, המנח של הדמויות, הבעות פניהן, חלקי הגוף החשופים, טירה בעת סערה – כל הפרטים הנבחנים בעין עירומה ואלה שהתגלו באנליזות המכשוריות מביאים את המומחים לקביעה שהאחים לימבור חוללו מהפכה בהיסטוריה של האומנות.

המדענים התרגשו כולם כשגילו פרט זה או אחר כי נדמה היה להם שהאחים לימבור חזרו לחיים והינה הם יוצרים ומציירים, כאן, בקרבתם, חושפים את סודות יצירתם. הטכניקה המודרנית הלכה אחורה בזמן כדי להביא לתחושת אינטימיות עם שלושת האחים, ממציאי הריאליזם, שחרגו מציור סצנות דתיות והביעו את החיים בכללותם על כל שחקניהם, אצילים, בישופים, בורגנים, ציידים, אבירים, איכרים, רועים, דייגים, משרתים.

האחים לימבור חוללו מהפכה בתולדות האומנות בהניחם את אבן השתייה לזרם הריאליזם. הלכו בעקבותיהם טובי האומנים ההולנדים שיצירותיהם מוצגות ברייקסמוזיאום, המוזיאון הלאומי לאומנות באמסטרדם, מקביל של הלובר בפריז. מאתיים שנה אחרי האיור של חודש ינואר, צייר ברתולומיאוס ואן דר הלסט (Bartholomeus van der Helst) את “משתה המשמר האזרחי בחגיגית הסכם השלום של מונסטר“, דיוקן של קבוצה, 1648, מהראשונים שבוצעו אי פעם, באווירה דומה. עיבוד ההשתקפויות, הבגדים, הבעות הפנים – היד העדינה של הצייר ההולנדי מזכירה את זו של האחים לימבור ויוצרת אותו מגע ישיר בין חברי הקבוצה המצוירים לבינינו, הצופים בהם, למרות פער הזמן. ואל נשכח, בהקשר זה, שמאתיים שנה מפרידות בין ואן דר הלסט ולאחים לימבור. איזו מורשת השאירו למרות שציוריהם לא תלויים על קירות!

ברייקסמוזיאום רואים עוד יצירות המשתייכות לזרם הריאליזם הנורדי שנולד עם האחים לימבור שלא ציירו רק סצנות דתיות אלא שחזרו מה שראו סביב, הנוף, האנשים, החיים. רמברנדט, יוהאנס וֵרמיר, ואן גוך שמשיכות מכחולו מזכירות את אלה של האיורים, כל הציירים הגדולים האלה הם בניהם של האחים לימבור שהיו חלוצים בהיסטוריה של האומנות. היה לפני והיה אחרי, האחים לימבור מהווים ציר. יצירותיהם, בנוסף, תמיד בתנועה, אף פעם לא משעממות. האיורים של פעם הם הציורים המוקרנים על הקירות, הרצפה והתקרה היום. אנחנו ובני זמננו מכירים תודה לאחים לימבור על האינטימיות שיצרו בין הדמויות, הנופים והחפצים על הקלף לבין המביטים בהם. כך מרגישים הצופים של היום במופעי האור והקול העוטפים אותם סביב כשיצירות האומנות מתעוררות לחיים באנימציה סוחפת.

“ספר השעות” הושלם שבעים שנה לאחר מותם של האחים. מאיירים נוספים החליפו זה את זה, במהלך כל המאה ה-15, כדי להשלים את כתב היד, כמו ברתלמי דייק (Barthélémy d’Eyck), צייר החצר של המלך רנה, בסביבות 1440 עבור משפחת המלוכה וז’אן קולומב (Jean Colombe), מבורז’, בסביבות 1485 עבור שארל הראשון מסבויה. מדברים על “ספר קתדרלה”, כמו כנסייה מימי הביניים שבנייתה נמשכה עשרות שנים, כך גם הספר הזה שעבר ידי אומנים שונים במשך שבעים שנה. אך על אף שהצטלבו בו השפעות מרובות – פלמיות, צרפתיות, איטלקיות, מזרחיות ועתיקות, שמר על רוח האדריכלים המקוריים ולא איבד את אחדותו.

האם אפשר לדבר על הספר כיצירתם של האחים לימבור? כדי לענות על השאלה תבוא טכניקה נוספת לעזרת החוקרים. קרינה אינפרא אדומה תחדור אל תוך הפיגמנט ותחשוף את קו המתאר השחור, החבוי מתחת לצבע, של כל איור ואיור. האם הספיקו האחים להכין את הסקיצות המקדימות של האיורים לפני שקטף אותם הדבר?

תשובת הרדיולוגית – חיובית. האחים לימבור הכינו מספר רב של סקיצות מפורטות ששימשו את ממשיכיהם. המבנה של הספר הוא שלהם ורוב האיורים הם שלהם.

הספר כמקור מידע להכרת ימי הביניים

הריאליזם המהפכני של האחים לימבור לא רק טלטל את האומנות כי אם גם תיעד את ימי הביניים, שהיו, לפניהם, עניים בייצוגים ויזואליים. בילוש אחרי פרטי איוריהם מציע מכרה זהב של מידע להיסטוריונים של ימי הביניים, על האדריכלות, החיים היומיומיים, הלבוש והאביזרים, החקלאות, כלי העבודה ובהמות העבודה והמשא, הגפנים, הבציר וצריכת היין, החריש, הקציר והאסיף, חלוקת העבודה בין הגברים והנשים בשדה, המרעה, השולחן והמטבח, מה לא.

עם זאת, יש לסייג ולהבהיר שהמציאות של העולם הכפרי בימי הביניים אינה מיוצגת במלואה באיורים האידיליים של כתב היד, רחוק מכך. הכול נעשה בו כדי להצדיע לשגשוג שדוכס ברי התיימר שהביא. האדמות החרושות בקפידה, המטיילים להנאתם על גדות הסן, האיכרים העוסקים בהכנת חציר או גז כבשים, נראים כולם שלווים. הרושם שנוצר ששלום שורר בממלכה ושנתיניה מאושרים, מוטעה לחלוטין.

אין כל אזכור לזוועות מלחמת האזרחים בין תומכי בית ארמניאק לתומכי בית בורגיניון, לאימה שהטילו שודדי הדרכים שהיו ברובם שכירי חרב מובטלים, לקשיים הכלכליים והדמוגרפיים, לעדויות כרוניקאים המתארות ילדים גוועים מרעב על ערימות זבל. נשות העם לא לבשו שמלות בצבע כחול עז והכפריות עבדו בבגדים פשוטים וצנועים.

דוכס ברי מציג את עצמו ואת שלטונו באופן שרצה בו וכך גם בנוגע לעניין שגילה באסטרונומיה. כתב היד פותח חלון אל עבר רמת המידע בענף האסטרונומיה והאסטרולוגיה בימי הביניים והאמונות, הקשורות בו, שרווחו בעת ההיא. ההתייחסות לענף מדע זה, שמיושמת כאן בפעם הראשונה כליווי ל”ספר שעות”, מצטיינת בדיוק שלא נראה כמוהו עד אז.

ללוח הנוצרי מתווסף לוח אסטרולוגי, בלי שום סתירה ביניהם. בימי הביניים לכל אציל היה אסטרולוג החצר שלו ששרטט לו הורוסקופ מפורט ויעץ לו לפיו עצות, באיזה יום כדאי לעשות מה, הקזת דם, למשל, לפי מחזור הכוכבים. מעל איורי החודשים מופיע חצי עיגול, המחולק לשבעה חלקים, ואלה מכילים נתונים אסטרונומיים מגוונים. המזלות המתאימים לכל חודש מאוירים בחלק החמישי על רקע כחול. בלב חצי העיגול, על אותו רקע כחול, מצויר אל השמש אפולו במרכבתו. הציור נעשה לפי מדלייה ביזנטינית מאוספו של דוכס ברי, המראה את הקיסר הרקליוס במרכבה דומה.

בסוף הלוח מופיע איור האדם האסטרונומי-אנטומי המפורסם, שמקוריותו בהצגתו הכפולה. הצעיר בהיר השיער, עם הפנים לצופה, מוכפל בתאום כהה שיער, מצד הגב, שמנח זרועותיו שונה. על גופו של הצעיר הראשון מאוירים המזלות, כל חלק גוף והמזל שלו, מהשור מעל הראש ועד לדגים מתחת כפות הרגליים, ביטוי להשתקפות המקרוקוסמוס במיקרוקוסמוס.

שני הצעירים, יפים כאלים יוונים, נמצאים בתוך עיגול דמוי שקד. שנים עשר עיגולים דומים, קטנים יותר, עם המזלות בתוכם, מקיפים את העיגול הגדול שבתוכו הצמד הנדיר, המופיע כך בפעם הראשונה. כמו קתדרלה בין שמים לארץ שבה נפגשים מדע ואזוטריזם, שבה אינסוף הרקיע קורם בשר. הועלו כמה וכמה הסברים לאיור הכפול, ששומר, למרות כל הניסיונות, על מסתוריותו.

ההתייחסויות לאסטרונומיה מכוונות, עם זאת, כמו כל הספר, להלל את אלוהים, מוליך הזמן לפי המזלות בראש כל איור של חודש, בורא האדם שבגופו הם נטמעים כביטוי לקבלה מלאה של שלטונו של אדון העולם. ולא זו בלבד. שני איורים בספר, שניהם חשוכים ודומים זה לזה, קושרים תופעות אסטרונומיות באופן הדוק לסיפור שני אירועים תיאולוגיים מרכזיים בנצרות. האיור הראשון, שראינו למעלה, מתאר את מעצרו של ישו ומציג שני שובלי כוכב שביט, שהאסטרולוגים של ימי הביניים ראו בהם סימן למותו של נסיך, איש גדול.

האיור השני מתאר את מותו של ישו בזמן ליקוי חמה. האיור האפל, באפור קר, בוהק רק בהילה מעל ראשו של ישו. ספרי הבשורה של מרקוס, מתי ולוקאס מתארים את המכונה “חשיכת הצליבה”, שארכה שלוש שעות. על הקריאה במקורות הוסיפו האחים לימבור את חווייתם האישית אחרי שבשישה ביוני 1406 צפו בליקוי חמה מלא בפריז.

האחים לימבור ציירו מראה עיניים גם מול מצודות וטירות קיימות במציאות, מה שמעולם לא נעשה לפניהם, וכך בפעם הראשונה מוצגים חשובי המונומנטים של צרפת. ראיתם כבר כך את מון סן מישל? ואת הלובר שכולנו מכירים בחזות ארמון רנסנס, ראיתם כבר כמצודה מימי הביניים? ואת קתדרלת נוטר דאם, ראיתם כבר עם החץ המקורי הראשוני שלה לפני שנעלם במאה ה-18 ונבנה מחדש על ידי אז’ן ויאולה לה דוק? לחצו על כל קישור וקישור והגדילו, אם יש צורך. נוטר דאם מופיעה בקטן, בצד שמאל של האיור המוקדש לפגישת שלושת האמגושים.

דיוקני מונומנטים שקיימים, אך עברו שינויים, מוצגים, כאמור, בחזותם מימי הביניים. אפשר להוסיף עליהם את טירת סומיר, המוכרת לקהל הרחב הודות לוולט דיסני שעיצב את טירת היפיפיה הנרדמת לפיה. לדיוקני המונומנטים הקיימים אפשר להוסיף את אלה שאינם קיימים עוד. טירת לוזיניאן, למשל, נחרבה אך זיכרונה שמור באיור.

האחים לימבור פתחו חלון אל עבר פריז של ימי הביניים, נוטר דאם, הלובר, ראינו, ומעניין להוסיף עוד מונומנט היסטורי ענקי המתואר באיור חודש יוני, “פאלה דה לה סיטה” (Le Palais de la Cité), מילולית: “ארמון העיר”. זהו הציור היחידי של הארמון הזה, העדות הוויזואלית היחידה שלו. והארמון היה מושב המלוכה במשך כל ימי הביניים! האתר נעלם כמעט כליל, נשארו רק כמה שרידים, הסנט שאפל והקונסיירז’רי.

בית המשפט שנבנה עליו במאות ה-19 וה-20 בלע את יסודותיו המקוריים תוך ששמר עליהם בחיפויים חדשים. מעברו של בית המשפט, ב-2020, ממקומו ההיסטורי לרובע ה-17, אפשר את סילוק תוספות האבן המאוחרות, כתלים ומרצפות, שכבה אחר שכבה, וכך נחשף האולם הגדול ביותר של הארמון, הגדול ביותר באירופה, להתרגשות הארכיאולוגים. תגלית היסטורית! מי חשב שמושב המלוכה בצרפת מהמאה ה-14, שנעלם, יתגלה לעיניים?

מגדל העוז, שנראה בבירור באיור של האחים לימבור, האם התנוסס באמת מעל “ארמון העיר” בימי הביניים? האם היה קיים? הארכיאולוגית פריסיליה דבוויז’ (Priscillia Debouige) ירדה מתחת לקרקע, בדקה את הפיר שנפער לעומק 12 מ’ בעבודות הפינוי כמו גם חלק ממחיצה של יסוד המגדל וביצעה, על סמך שני נתונים אלה, הפיר והמחיצה, שחזור תלת ממד של המגדל. השחזור מתאים לאיור, אותן פרופורציות, אין שום ספק, הציור של האחים לימבור אמין!

ספר השעות העשירות מאוד של דוכס ברי, חודש יוני. מקור: ויקימדיה, בנחלת הכלל

המדע בא לשירות האומנות, כפי שראינו בתחילת הכתבה, וגם האומנות באה בתורה לשירות המדע. האדריכל הממונה על שיקום “פאלה דה לה סיטה” מאשר שהאיורים של האחים לימבור, שכולם בפרופורציות הנכונות, הם הייצוגים הגרפיים הראשונים של המונומנטים של פריז וצרפת. מבנים שקיימים אך שונו עד בלי היכר, מבנים שנהרסו ואינם עוד או השאירו חורבות, הודות לאיורים של האחים לימבור, יודעים כיום איך נראו אז. זאת ועוד, אלה הם תוכניות-האדריכלים היחידות, העומדות לרשות שיקום בניינים מימי הביניים.

דוכס דומל אחרי דוכס ברי

כתב היד אמור היה לעבור לרשותו של אחיינו של הנסיך, יורש העצר שארל השביעי, אך זה היה עסוק במלחמת מאה השנים. עוד מעט תיתפס פריז בידי האנגלים וכתב היד נעלם בה. אחרי שהציל את כתרו בעזרת ז’אן דארק, החזיר לעצמו שארל השביעי ב-1436 את כתב היד. ושוב הלך לאיבוד הספר. יודעים שהגיע לדוכסות סבואה, קרוב לוודאי לידיה של הדוכסית יולנד מצרפת, בתו של שארל השביעי ואשתו של אמדה התשיעי, דוכס סבואה. יודעים שהגיע לפלנדריה, ב-1504, באמתחתה של מרגריט מאוסטריה, בתו של מקסימיליאן הראשון, שאחרי שאיבדה את בעלה, פיליבר השני, דוכס סבואה, עזבה למכלן, עיר (בהולנד של היום) בה הקימה סביבה חצר תוססת ופרשה חסותה על אומנים רבים. בחצרה נכרך “ספר השעות” בכריכת קטיפה שחורה עם סוגר כסף. אך מהמאה ה-16 עד למאה ה-18 אבדו עקבותיו. הוא התגלגל, כנראה, מיד ליד עד אשר נחת בגנואה.

המצאת הדפוס השכיחה אותו ואיש לא התעניין בו עוד עד שב-1856, שלוש מאות שנה אחר היעלמותו, הציל אותו אנרי מאורליאן, דוכס דומל (1822-1897 ,le duc d’Aumale), הבעלים של טירת שנטיי. דוכס דומל אירח אצילים וידוענים עד יומו האחרון. הקיסרית סיסי, אלכסנדר דיומא, פייר לוטי, כל אלה נהרו לטירה כדי לצפות באטרקציה, “ספר השעות של דוכס ברי”.

ב-1830 עלה לואי פיליפ על כס המלכות. אנרי, בנו החמישי, דוכס דומל בעתיד, עדיין ילד, מיטלטל בחוסר היציבות של המאה ה-19, מושלך פעמיים לגלות. כשמלאו לו שמונה, נמצא הסנדק שלו, נסיך קונדה, תלוי ואנרי ירש את כל רכושו העצום, נכסים, טירת שנטיי שנהרסה ברובה במהפכה, ארמון בורבון (האסיפה הלאומית בעתיד), אך גם אוספים, ביניהם כרכים של דוכס ברי. אנרי בילה את ילדותו בקרב הספרים וגילה כך את ייעודו כמגן תרבות ואומנות, כדוגמת דוכס ברי.

מהפכת 1848 גירשה את משפחתו של אנרי הצעיר מהכתר ואילצה אותו לגלות באנגליה. במשך 23 שנותיו בלונדון לא הפסיק לרכוש ספרים, כתבי יד, רישומים, תמונות, חפצי אומנות. מעולם לא חדל להעשיר את אוספו, גם כשהיה בגלות.

דוכס דומל גילה בגלות את גורלו של דוכס ברי וראה בו מודל הזדהות. שניהם היו בנים של מלך, שניהם גלו ללונדון, שניהם היו יורשים עשירים, שניהם שיפצו טירה לתפארת, שניהם יסיימו חייהם חשוכי בנים (לדוכס ברי היו שבעה ילדים, מתוכם נפטרו לפניו חמשת הבנים ונשארו שתי הבנות; שני בניו של דוכס דומל נפטרו גם הם לפניו). דוכס ברי היה מאחרוני הנסיכים של ימי הביניים, דוכס דומל היה מאחרוני הנסיכים של ההיסטוריה של צרפת. שניהם היו שייכים-לא שייכים לתקופתם, שניהם קנו את פרסומם הודות לתשוקתם הבוערת לאוספי אומנות וספרים.

ב-1856 הצטלבו דרכיהם של דוכס ברי ודוכס דומל. מנהל ספריית המוזיאון הבריטי, האיטלקי אנטוניו פניצי (Antonio Panizzi), שמע על כתב יד צרפתי עלום שהוצע למכירה בפנימיית נערות בווילה דורצו-פלוויני (Villa Durazzo-Pallavicini), בשכונת פלי (Pegli), ממערב לגנואה ועדכן את דוכס דומל. זה חש למקום, עלעל בדפי הספר, זיהה את הלובר, את טירת ונסן, את הסנט שאפל, זיהה את מזמין היצירה ובעליה, דוכס ברי, שסמל האצולה שלו ודיוקנו היו מוטבעים בראשיתה. דוכס דומל הבין שכתב היד בא מהאוסף של דוכס ברי והציע מחיר. יריבו היה הברון אדולף דה רוטשילד שגם הוא חשק בספר אך דוכס דומל ניצח אותו במחיר של 18 אלף פרנקים, יותר מ-30 אלף יורו. סכום ענקי בתקופה ההיא אך הוא ידע שההשקעה כדאית. שוויו של כתב העת כיום גדול מהרבה.

דוכס דומל עזב את גנואה ללונדון עם הרכישה האחרונה שהעשירה את אוספו. אחרי מפלתו של נפוליאון השלישי, חזר דוכס דומל לארצו עם כתב היד באמתחתו והתיישב בטירת שנטיי ששיפץ אותה, כקריצה לדוכס ברי. כתב העת של דוכס ברי חזר לשכון בטירה היאה לו, שכמו יצאה מ”ספר השעות” שלו כדי לפאר את המציאות.

שלוש תקופות התאחדו אחרי שיקום הספר: סוף ימי הביניים שהולידה אותו, המאה ה-19 שגילתה אותו וזמננו, שהעמיד את הישגי המדע לשירות שימורו של כתב היד היחיד במינו בעולם, גולת הכותרת של האוסף של דוכס דומל. תהילה חוצת גבולות העניקה לו את ערכו כאייקון שעיצב, מעצב ויעצב דימוי פואטי ואידילי של ימי הביניים בדמיון הקיבוצי.

כל אביב, במהלך הפסטיבל בבירתו של דוכס ברי, בורז’, מוקרנים על כתלי אתריה איורי “ספר השעות העשירות מאוד”, הזדמנות לצפות בהם בגרסת ענק ולהיספג בסיפוריהם. אחרי סיום התערוכה בטירת שנטיי, ב-5 באוקטובר 2025, שבה הוצג כתב היד באופן חריג, הוצפן שוב במחבואו הבטוח. נסתר מעין, לא ישוב ויתגלה במהרה, אולי לעולם לא, אך הרפרודוקציות שלו נמצאות בכל מקום, ברשת ובספרים, זמינות לצפייה ולימוד. הילדים של היום, והמבוגרים יותר, כולם, כולנו, היורשים של האחים לימבור!

הערות

-ביקור פרטי בתערוכה “השעות העשירות מאוד של דוכס ברי”, בהדרכת מנהל מוזיאון קונדה, הנמצא בטירת שנטיי

-לעלעול בספר, בקישור הזה

-הכתבה מבוססת בעיקרה על הסרט התיעודי ,Le trésor caché du Moyen-Âge, שהוקרן בערוץ 5 ו-France.tv, ב-18 בספטמבר 2025

Le trésor caché du Moyen-Âge

Jeudi 18 septembre à 21.05 sur France 5 et sur france.tv

Format 90 minutes inédit• Auteur-Réalisateur Stéphane Jacques • Produit par Sally Blake • Production CAPA PRESSE • Avec la participation de France Télévisions, Du Centre National du cinéma et de l’image animée et HISTOIRE TV • 2025