ג’ורג’ מוסטקי שר באחד משיריו: כמה דומה, ועם זאת כמה השתנה…
יוסי בנאי היה זה ששר את אותו שיר יפהפה בעברית.
כמה דומה, ועם זאת, כמה שונה.
בשנות הארבעים והחמישים, כשנסתיימה מלחמת העולם השניה, פרח השנסון הצרפתי וכבש את העולם. אלינו לישראל הוא הגיע בשנות השישים, בעיקר בזכותו של יוסי בנאי. בזכותו הכרנו, בלבוש עברי, את מוסטאקי, את בראסאנס וברל וליאו פרה. אבל מאז זרמו הרבה מים וזרמים מוסיקליים בנחל התנינים ובואדי מילאק, ולכן, ברצוני להחזיר כאן חוב של כבוד למי שהשנסון הצרפתי חייב לה את עונת הדובדבנים ואת תור הזהב המפואר שלו.
אלוהים עדי וגם השמש עדה, שבמו עיני ראיתי את ג’ורג’ בראסנס מרכין ראש ומנשק את ידה, ואחר-כך אומר לי בחיוך מבוייש: בלעדיה, לא הייתי הופך להיות מה שאני. את אותן המילים ממש שמעתי אחר כך גם מאיב מונטאן, מפראנסואז הארדי, פרידה בוקארה, מוסטאקי, הרברט פגאני ומעוד רבים וטובים. ואני, הקטן באלפי יהודה וישראל, יכול רק להצטרף לשולי השורה המפוארת הזו, ולומר: תודה, מיריי, תודה על הכל. כי גם אני, אישית, חייב לך הכל. אני מדבר על המלחינה והזמרת, שהיתה לצרפתים, בין שתי מלחמות העולם, מה שנעמי שמר היתה לפזמון והזמר הישראלי: מיריי.
השנסון הצרפתי הוא בעצם יהודי
“הכל מתחיל ונגמר בשירים”, שרה מיריי, בהופעה חיה בתיאטרון “בובינו”, בפאריז, לפני 35 שנה. ורק נזכיר שאם “אולימפיה” היתה המכה של השנסון הצרפתי, “בובינו” היתה המדינה שלו. מיריי, אותה גברת קטנה שסללה את הדרך הגדולה של תור הזהב של השנסון הצרפתי, נולדה בפאריז למשפחה יהודית מעורבת. האב, הנדל הרטוך, היה יצרן פרוות. יהודי פולני, שהיגר לפאריז, פגש שם את מטילדה רובינשטיין, בת למשפחת מוסיקאים יהודיים מאנגליה, ונשא אותה לאשה. כל השאר רשום בספרי ההיסטוריה של השנסון הצרפתי.
כעבור הרבה שנים, הבאתי יום אחד – על פי בקשתו שלו – את ידידי הזמר היהודי-טוניסאי-איטלקי צרפתי, הרברט פגאני, לפגוש את מיריי. הרברט, בשיא הקריירה שלו באותם ימים, היה נרגש מאד. מיריי בשבילו היתה אגדה מהלכת. לאחר הפגישה, שלוותה במטעמים יהודיים במסעדת גולדנברג בפלצעל היהודי בפאריז ברובע המארה, שאל אותי בלחש: תגיד. מיריי יהודיה? כן, עניתי בפשטות, ולא הבנתי למה הוא לוחש ולמה הוא מופתע, אבל פגאני פתח זוג עינים ענקיות: מה?? אתה רוצה להגיד לי שהשנסון הצרפתי הוא בעצם יהודי??
והנה כמה מהשבחים ושמות התואר שהצרפתים הדביקו למיריי: הפיגמליון של השנסון הצרפתי. החלוצה. מיריי, הזמיר של הרפובליקה. מיריי, פסנתר כנף אחד והשמש עדה… השם הזה דורש אולי הסבר קטן, אבל אין צרפתי שאינו מכיר את פירוש הביטוי. מיריי, ילדת פלא קטנה, התקבלה לשחק בתיאטרון האודיאון המפורסם. הבימה הכי נחשבת והכי יוקרתית בפאריז, מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה.
שיריה של מיריי
התפקיד הראשון שלה היה פוק, שדון האהבה המשעשע של שקספיר ב”חלום ליל קיץ”. מהר מאד גילו אנשי התיאטרון שהילדונת הצעירה וקטנת הקומה היא כשרון מוסיקלי, ומיריי החלה לכתוב מנגינות להצגות התיאטרון השונות. המנגינות של המלחינה והשחקנית הצעירה, כתבו המבקרים, יפות מאד, מקוריות מאד וקליטות מאד. ובמילים פשוטות מאד: קלאסיות מאד. בחור צעיר, עו”ד במקצועו, ז’אן נואן, הציע יום אחד למיריי לכתוב יחד איתו אופרה. מיריי נרתמה למשימה, והשניים כתבו יצירה שקראו לה: אופרטה אמריקאית.
האופרה-אופרטה החדשנית הזו, שאורכה 5 שעות, נראתה ונשמעה למנהלי האופרה והתיאטרונים בפאריז כל כך הזויה, עד שאיש מהם לא היה מוכן להסתכן ולהעלותה. אבל דבר מוזר קרה להם. כולם המהמו וזמזמו את אחד השירים שמיריי וז’אן נואן השמיעו להם. שיר בנוסח גרשווין, שנקרא: לשכב בעשב והשמש עדה…
אתם מנחשים את ההמשך. האופרה לא הועלתה מעולם, אבל מיריי הפכה לכוכב הזוהר ביותר בשמי השנסון הצרפתי. השיר שיש בו משהו אלתרמני-סשה ארגוב, אומר: כולכם מכירים את הנשים הללו, פאם די מונד, שעד גיל 80 נשארות בלונד… השומרות כל כך על גופן, leur corps אבל לצורך אהבה , הן זקוקות לתפאורה, ל- decors. אנחנו, הצעירים, יכולים להרשות לעצמנו לשכב בעשב ורק השמש תהיה עדה למה שנעשה…
היה לי הרבה מזל, סיפרה מיריי, כעבור שנים. הורים מקוריים מאד ומוסיקה שזרמה לי מהאצבעות. היה לי סבא רוסי, סבתא מבוהמיה, אמא אנגליה ואבא פולני. אז מה הפלא שכאשר אנשים בכל העולם אמרו לי ש”לשכב בעשב והשמש עדה” הוא שיר כל כך צרפתי, שיר “משלנו”, לא יכולתי מלהתאפק מלצחוק. משפחה “שורשית” צרפתית ממש… האזינו ללינק הבה, בו מוריס שבלייה, שאין יותר צרפתי ושארמנטי ממנו, שחקן ושנסונייר בחסד, שר את שנסון צרפתי קלאסי, שנכתב , כמובן, בידי מיריי, “כשברון פוגש ברונית, על מה הם מדברים?”…
אבל לפני שהברון פגש בברונית, והשמש היתה עדה למה שהלך ביניהם, פגשה מיריי בנואל קאוורד, המחזאי והבמאי האנגלי הנודע. קווארד הציע לה להצטרף למסע הופעות בארה”ב, ניו יורק והוליבוד, בתפקיד הראשי במחזהו “חמוץ מתוק”. מיריי, בנסיון לשכוח את כשלון האופרה-אופרטה האמריקאית בפאריז, וקצת מאוכזבת נסעה לאמריקה. ההצלחה שם מסחררת את ראשה כמה חודשים טובים, אבל מברק מאביה, הפרוון היהודי-פולני-צרפתי, דורש ממנה לחזור הביתה. האם החלטת להישאר באמריקה לנצח, כותב אבא הנדל הרטוך, כל פאריז שרה את לשכב בעשב. נקודה. חזרי מיד. נקודה. אבא. נקודה.
אבא לא רצה, אמא לא רצתה, והילדה חזרה הביתה מאמריקה, ונולד סיפור אהבה מתמשך בין הקהל והשנסון הצרפתי. פיס וטאבט, ז’אן סבלון, ריי ונטורה והתזמורת שלו, מוריס שבלייה ומירי עצמה שרים את שיריה. המבקרים וצרפת כולה מתמוגגים: השנסון הצרפתי עלה על דרך המלך. תוסס כמו שמפנייה. מקורי, בועט, קורץ, נשכני, קליט ויפה כל כך. קלאסי.
מיריי יורדת למחתרת
אבל מאחורי כל המוסיקה התוססת ומלאת החיוניות הזאת, כבר מסתתרים צללים. בגרמניה, היטלר נואם בכיכרות ואצטדיונים ומיליוני גרמנים מצטרפים למפלגה הנאצית ומצדיעים לו במוהל יד. עמנואל ברל, סופר והוגה דעות צרפתי-יהודי, לו נישאה מיריי שנתיים לפני המלחמה, פסימי ביותר. האיש הזה יהרוס את כולנו, הוא חוזר ואומר וכותב ומתריע. יותר ויותר הוא חושש לגורלה של מיריי בכל פעם שהיא נוסעת להופיע בבריסל או בסן רמו, שם הדוצ’ה מוסוליני מכתיב את הטון, אבל ברדיו מתנגן ללא הרף “מאחר ואת חייבת לנסוע”, ששרה מירי עם ז’אן סבלון, כמו שיר נבואי….
מי רוצה להיות פרנקופיל?
תאריך: 03.03.2025
שעות: 20:00-21:30
כתובת: מלון לינק, שאול המלך 39, תל אביב
ולינק נוסף, אותו שיר בביצוע פרנסואז הארדי ובעלה הזמר ז’אק דיטרון
מיריי ועמנואל ברל יורדים למחתרת, מסתתרים מהגסטאפו בכל מיני מקומות בחלק הדרומי של צרפת. אנדרה מאלרו, סופר ואיש רוח, שיהיה לימים לשר התרבות של צרפת, מגייס את מירי על אופניים להעברת מסרים ופעילות למען המחתרת נגד הנאצים. אבל בבתי קפה בפאריז עדיין שרים “סגור עד יום שני..” וברדיו ממשיכה התזמורת של ריי ונטורה לשיר ולנגן את ” האי הקטן” של מיריי… כשהמלחמה מסתיימת, מתמכרת פאריס המשוחררת לשארם ולכאב של איב מונטאן, השר שיר חדש של מיריי. שיר מריר ופיוטי, כמו שיריו איציק מאנגער להבדיל, על יום האתמול שלא ישוב עוד, ועל האיש המחכה לכרכרה שלא תגיע יותר…
אחרי המלחמה
יש ביטוי בצרפתית, שאומר: החלפתי את הרובה מכתף לכתף, ופירושו: שיניתי כיוון. אבל לא לגמרי. הרובה עדיין יורה, רק המטרה השתנתה. מיריי, הקימה בשיתוף עם הטלוויזיה הצרפתית את הקונסרבטוריון הקטן למוסיקה. וכך בעצם הכרתי את מיריי. באמצעות תלמידיה, ביניהם, פרנסואז הארדי, פרידה בוקרה, פראנס גאל, דניאל ברטה ואחרים.
מיריי הזמינה אותי להעלות עמה מחזמר, שקראנו לו “הרפתקאותיה של קרולין פטאר, כבשה לא תמימה כמו האחרות”, והוצג בפאריז קרוב לשלוש שנים רצופות. מיריי, ישובה ליד פסנתר הכנף שלה, היתה הכבשה הלא תמימה. ודניאל ברטה, מי שהיה ישו כוכב עליון בגירסה הצרפתית וכיכב ב”מטריות שרבורג”, היה הטלה, מושא החלומות של כל נערה.
מיריי נפטרה בשנת 1996, בגיל 90, אבל כשהיתה עדיין נערונת צעירה, ששיחקה בחלום ליל קיץ של שקספיר את פוק השדון המתולתל שיורה חיצי אהבה בכולם, התלוננה בפני סאשה גיטרי, המחזאי הנודע: אני קטנה כזאת, וזה כנראה מה שיתנו לי לשחק, ילדים קטנים בלבד…גיטרי הביט ישר לתוך עיניה, והאמינו לי, השמש עדה כמה צדק כשאמר למיריי: תקשיבי לי טוב, ילדונת. הבשמים הטובים ביותר נמצאים בבקבוקונים קטנים יפהפיים…
