שהיא נישאת, ומשקיפה אל העיר היפהפיה הזו.
שיש בה עליות וירידות ועצים ירוקים וגבוהים, שחוחים מהרוחות העזות וכובד השנים.
שיש בה כיכרות קטנות ונסתרות ורחובות צרים ומתפתלים וארכיטקטורה מקסימהֿ,
שקיבלה חיי נצח בזכות האמנים והאמנות שבחרו לשבת בקרבה, ליצור, לחיות ולמות בה.
מסלול הטיול במונמארטר
במקום מפה: מתחת לכותרת של כל תחנה מופיעה הכתובת שלה, וכל כתובת היא קישור. לחצו עליה, והמקום ייפתח מיד ב-Google Maps.
מסלול הליכה: 5 ק״מ
מטרו: Lamarck Caulaincourt (ירוק 12)
הטיפוס במדרגות מהמטרו מרמז – אך לא מרתיע – על מה מצפה לנו היום בשכונה.
יפאן וצרפת
כהרגלי אני מתחילה בפטיסרי של אחד בוריס לומה.
קטן יפה ועתיק.
יפהפה.
התקרות מצוירות ביד אמן והאריחים הצבעוניים על הקירות לוכדים את העין.
כהרגלי עומדת מול מצע יפהפה של מאפי ראווה צבעוניים, מעוטרים ומסותתים ביד אמן. ההתלבטות ארוכה ובסופה, אנחנו ננעלים על טארט מאצ׳ה ירוק וטארט לימון, שלעולם יהיה אחד החביבים עליי.
מסתבר שלומה חי ועבד ביפאן ומשם הוא מביא את ההשראה שלו.
טארט המצ׳ה היפהפה והמעודן מושלם.
הוא מעוטר בפטל בוער והשילוב בין הקרם החוור והעדין לפטל החמצמץ והחצוף מוליד הרמוניה נפלא בפה. הביסים שלי מתארכים אני רוצה ללכוד את התענוג הזה לפני שהוא נעלם.
גם טארט הלימון יפה וטעים להפליא הוא מקושט בצניעות בעלי נענע טריים, הקרם חמצמץ במידה ותחתית הטארט פריכה וקרמלית, מתפוררת בפה.
אין דרך טובה מזו להתחיל את היום.
כתובת: Boris Lume, 48 rue Caulaincourt. Metro Lamarck-Caulaincourt
השוקולד הזה נפלא
ממש מול בוריס לומר ומעבר לרחוב שוקולטייר פאטיסייר נוסף ובעל שם בעיר.
והוא ענק.
מאפים, גלידות, סוכריות, עוגיות, פיסול בשוקולד בטעמים שונים, בצורות ובצבעים שונים, קינוחים מטורפים משוקולד כמו: שק השוקולד שאנחנו מבקשים ממנו לארוז, לא יודעת מתי נאכל אותו אבל אני לא אצא מפה בלעדיו. כמו סוכריות שהוא מכין מצופות בשכבת שוקולד דקיק ומריר בטעמים של בזיליקום, תפוז או פירות יער והוא קורא להן pop art.
ואיך אפשר לעמוד מול הסיגרים המוזהבים והשוקולדים שלו?
בבקשה, תארוז לי מזה ומזה ומזה.
ומזה……
הכל נכנס לתיק הגב שלי, שלמוד סיורים מתוקים בעיר הכי מתוקה בעולם.
כתובת: Arnaud Larher, 53 rue Caulaincourt
ל׳אנדרה ומרסל
אנחנו חוזרים שוב לצידו השני של הרחוב, עוד כמה מטרים ומימיננו גרם מדרגות, כמוהו נפגוש עוד כמה היום. אנחנו מטפסים עליו והוא מוביל אותנו לאחד הרחובות המתוקים בשכונה.
מתנשפים ומתנשמים אנחנו מגיעים למעלה.
פה מצד ימין רחוב ל׳אנדרה היפה והיוקרתי.
הרחוב הזה קטן וקצר, יש בו בתים פרטיים יפהפיים בסגנון של קוטג׳ים אנגליים ויש האומרים שמחלונותיהם של בעליהם ניבט הנוף היפה ביותר של העיר.
ממש בכניסה לרחוב מצד ימין בית קפה מודרני יפה ומהודר.
הפסקת הקפה פה הכרחית, בעיקר בשל יופיו של הרחוב ושל בית הקפה.
רגוע פה וירוק, אין תנועת תיירים כלל ואם כן, היא דלילה מאוד.
אלו מעדיפים להתרכז בסקרה-קר או בפלאס טרטרה, שגם אליהם נגיע היום.
בינתיים, אנחנו נהנים מהשקט הירוק הזה והשיטוט ברחובות הקטנים והנסתרים שמשובצים בכיכרות קטנות ויפות.
ותודה לך אלוהי הקפה, בתי הקפה והרוח הנעימה שמלטפת אותנו.
כתובת: villa Léandre
כתובת: Marcel, 1 villa Léandre
פלאס דאלידה
ביציאה ממרסל אנחנו פונים ומתפתלים עם הרחוב שמאלה עד שמגיעים לעוד כיכר יפה ומוצלת. זו פלאס דלידה. פסלה מוצב במרכז הכיכר הקטנה. דאלידה היתה זמרת ושחקנית אהובה, ביתה נמצא לא רחוק מכאן והיא קבורה בבית הקברות הירוק שבמונטמארטר.
ממול לכיכר מתפתל לו רחוב נוסף וממנו כבר מציץ הסקרה-קר.
משמאל גרם המדרגות שהוא חברו הקרוב, של הגרם ההוא שאיתו טיפסנו לפה.
ומימין לכיכר דרך המובילה לרחוב לפיק ההסטורי והיפה.
אנחנו בוחרים לפנות ימינה בדרך ללפיק, ואחרי 200 מטר נעצרים.
אם תרצו לקרוא על דלידה עוד אתם מוזמנים לקרוא את כתבתה המקסימה של ד”ר אורנה ליברמן דלידה לנצח.
כתובת: place Dalida
האיש שעובר דרך קירות
נעצרנו לראות את האיש שעובר דרך הקירות.
זה פסל מתכת מקסים ומעניין שמציץ מהקיר והוא מחווה לספרו של מרסל איימה, שחי ועבד רוב ימיו פה.
כתובת: 4 place Marcel-Aymé
אנחנו ממשיכים עם הרחוב ומגיעים לרחוב לפיק.
La Moulin de la Galette
זוהי תחנת הקמח האחרונה בגבעה ושהפכה למסעדה והיא במרכזו של רחוב לפיק המקסים, שמתפתל ועולה (ויורד), ששמר על אופיו, על המבנים היפים והמקוריים, שהוא היסטורי וגרו בו אמנים כמו וואן גוך שבילה פרק זמן קצר פה.
הטיול ברחוב היפהפה הזה מגלה שלטים קטנים וכחולים עליהם מוטבעים בפשטות שמות האמנים שגרו פה.
Le Moulin de la Galette, 83 rue Lepic
Place Du Tertre
פעם היתה פלאס טרטרה מלאה בציירים, אמנים וכני ציור פזורים, עליהם עמלו האמנים לצייר את פרופילי או פני התיירים.
היום הכיכר עצמה עמוסה בעיקר במסעדות והמוני תיירים.
האמנים עצמם זזו לגומחה קטנה בכיכר ועדיין, בתמורה לכמה עשרות יורואים, אפשר לקבל את הפורטריט שלך מאויר או מצוייר.
משמאלנו מוזיאון דאלי.
אני משתגעת על דאלי אבל היום אני מתכננת על מוזיאון אחר שמעולם לא הייתי בו קודם.
כתובת: place du Tertre
גלריית רחוב
בדרך למוזיאון ההיסטוריה של מונטמארטר אנחנו עוברים ברחוב שהוא גלריית רחוב, בעיקר של ציורים ועבודות חימרי מבהיקות ושובבות.
עוד כמה מטרים בירידה וממש מימיננו הפנייה למוזיאון ההיסטוריה של הגבעה.
כתובת: 1 rue des Saules
מוזיאון ההיסטוריה של מונטמארטר
זה מוזיאון קטן ומקסים.
מקסים.
המבנה הישן משקיף למרגלות הגבעה, פתוח לנוף ולמרחבים של העיר ובעיקר מוקף במדרונות ירוקים וגינה ירוקה וגדולה יחסית למבנה.
מפתיעה.
על אחד המדרונות הם אפילו מגדלים גפנים.
אין פה יצירות גדולות של אמנים גדולים אבל יש פה את ההיסטוריה של הגבעה המפורסמת בעולם, מהרגע היותה הר טרשים קירח, עבור דרך תחנות הקמח ששיבצו אותה ועד לימינו אנו.
כרזות מקסימות וצבעוניות של הפולי ברג׳ה והמולאן רוז׳ שני מועדני הקאן קאן המפורסמים בעיר ועל הדרך שעשה הריקוד הזה מריקוד מפוקפק לריקוד שהוא אמנות.
גם הגינה מלאה בפסלים וספסלים המשקיפים לנוף המקסים.
פה אנחנו פותחים את תיק הגב ובקופסה ״שק״ השוקולד שממולא במוס שוקולד מועשר בשברי מנרנג ואגוזי לוז, תחתית של בצק פריך ואגוזי לוז ומעל כל היופי הזה, אגוז לוז קלוי בשלמות ומצופה זהב.
כתובת: Musée de Montmartre, 12-14 rue Cortot
למידע נוסף וקניית כרטיס לחצו כאן
הלב הקדוש
כבר ביקרנו בעבר בכנסייה הזו והיא יפהפה מבחוץ ודי פשוטה יחסית מבפנים.
אבל הבונוס הגדול הוא הנוף המרהיב שנשקף ממנה על כל העיר.
מרחוק רואים את מגדל האייפל, את טור מונפארנס, את מרכז פומפידו הצבעוני ואת הכיפה המהודרת של הפנתיאון.
Sacré-Cœur, 35 rue du Chevalier-de-la-Barre
שוק הבדים
בירידה מהמדרגות הרחבות שמתחת לכנסייה נמצא רחוב סיינט פייר, שם אני אוהבת לשוטט ולקנות טכסטיל צרפתי או שאריות בד, שהמילה שארית עושה לו עוול: שארית לריפוד כורסאות וכסאות, שאריות שבמחירים מצחיקים הופכים למפות שולחן יפות, ווילונות או כלי מיטה, שק לכביסה.
היום אני קונה ״שארית״ כזו במחיר של 10 יורו משובצת באדום לבן. תפר קטן בקצה והיא תהפוך משארית למפת שולחן מדליקה לארוחות כפריות.
כתובת: 1 place Saint-Pierre
מאפים ואבס המתעוררת
רעבנו.
יש לנו תכנון לארוחה במקום אחר, אז את ארוחת הביניים שלנו נעשה בבולנג׳רי מקומי, שבעליו זכה בפרסים בעיקר בשל הבאגט שלו אבל גם המאפים המלוחים טעימים. אנחנו נוגסים במאפי הגבינה הנהדרים, מטיילים בשכונת אבס הירוקה, המקסימה והמתעוררת ומתפעלים מהכיכרות המוצלות והרחובות הקטנים.
אבס היתה ועודנה שכונה של המעמד הפשוט ויש בה גם לא מעט מהגרים.
משהו טוב קורה לה בשנים האחרונות, כמו שהוא קורה בשכונות אחרות: קנאל סיינט מרטן, בלוויל ולה סנטייר: צעירים ומשפחות שמאסו במח