ישנם פסאז’ים בפריז שכל חובב של העיר מכיר, כאלה שהפכו לאגדה – גאלרי ויויאן המפוארת או פסאז’ דה פנורמה ההומה. אבל הרשו לי לספר לכם סוד קטן. ישנו פסאז’ נוסף, אינטימי יותר, אלגנטי להפליא, שאני אוהב במיוחד בזכות השלווה והיופי הנצחי שלו.
זהו מקום שצריך לחפש אחריו, לחמוק מההמולה של רחוב סואן כמו Rue Jean-Jacques Rousseau, להיכנס דרך קשת לא מרשימה במיוחד, ולפתע… דממה. הרעש של העיר נעלם, האור מתרכך, ואתה מרגיש כאילו נכנסת לקפסולת זמן. זה בדיוק מה שקורה כשמגלים את Galerie Véro-Dodat.
זה לא עוד אחד מהפסאז’ים המקורים של פריז; זהו אוצר חבוי, פנינה ארכיטקטונית שמספרת סיפור מרתק על שאפתנות, אמנות, דרמה ותחייה מודרנית מרהיבה. הפסאז’ הזה, הממוקם באופן אידיאלי בין הלובר לשכונת לה האל (Les Halles) התוססת, מצליח לשמור על אווירה של שלווה ואינטימיות שכמעט נכחדה מהעולם.
אני מזמין אתכם למסע בזמן, לגלות יחד איתי את סיפורה של הגלריה הזו – סיפור על שני קצבים נועזים, על גאונות מסחרית, על שחקנית טרגית ועל סוליות אדומות שהפיחו בה חיים חדשים.
הימורם של הקצבים: מהפכה מסחרית של 1826
סיפורה של Galerie Véro-Dodat מתחיל, באופן מפתיע, לא בארמון אצילים אלא בחנות קצבים. בשנת 1826, שני יזמים ממולחים, בנואה ורו (Benoît Véro) ופרנסואה דודה (François Dodat), שהתעשרו ממכירת בשר ונקניקים, זיהו הזדמנות פז. הם לא היו אריסטוקרטים, אלא אנשי המעמד הבורגני העולה, עם עין חדה לעסקים.
הגאונות שלהם הייתה במיקום. הם הבינו שקיצור דרך מקורה ואלגנטי בין אזור הפאלה רויאל (Palais-Royal) האופנתי ומרכז הבילויים של פריז, לבין שכונת לה האל, שהייתה אז השוק המרכזי והסואן של העיר, יהיה הצלחה מסחררת. אבל היה להם קלף מנצח נוסף, סוד ההצלחה האמיתי שלהם.
ממש מול הכניסה לגלריה, ברחוב ז’אן-ז’אק רוסו, שכנו המשרדים והתחנה המרכזית של “Messageries Laffitte et Gaillard”, חברת הדיליז’נסים (כרכרות בינעירוניות) הגדולה והחשובה ביותר בצרפת. עובדה זו שינתה את אופיו של הפסאז’ לחלוטין. בעוד שרוב הפסאז’ים האחרים בפריז נועדו עבור הפְלָאנֵר (המשוטט הפריזאי הנינוח), Véro-Dodat הפך לתחנת המתנה תוססת עבור ווֹיָאזֵ’רִים (נוסעים).
קהל היעד הזה, שהמתין לכרכרה שלו, היה קהל שבוי ובעל אמצעים, והחנויות בגלריה התאימו את עצמן אליו. מסעדנים כמו מסייה בונטו (M. Bontoux) המפורסם פתחו את דלתותיהם בשעות הבוקר המוקדמות, והציעו מטעמים המתאימים לנסיעה. התלות הזו בתחבורת הדיליז’נסים הייתה מקור כוחה הגדול של הגלריה, אך גם חולשתה הגורלית. ההצלחה הייתה מיידית ומסחררת, אך עם המצאת הרכבת ודעיכת עידן הכרכרות תחת הקיסרות השנייה, ירדה גם קרנה של הגלריה, ששקעה בתהום הנשייה.
אמנות האשליה: יצירת מופת אדריכלית
ורו ודודה לא הסתפקו במיקום מנצח; הם רצו למכור חוויה. הם שכרו את האדריכל פרנסואה-ז’אק דלנואה (François-Jacques Delannoy 1755-1835) כדי ליצור חלל שישדר יוקרה, תחכום ואלגנטיות נצחית בסגנון ניאו-קלאסי פומפייאני. כל פרט אדריכלי בגלריה תוכנן לא רק לשם היופי, אלא כאסטרטגיה עסקית מחוכמת.
האלמנט הבולט ביותר הוא ללא ספק רצפת השיש, העשויה מלוחות שחורים ולבנים המסודרים בתבנית מעוינים אלכסונית. זו אינה בחירה אקראית; התבנית האלכסונית יוצרת אשליה אופטית של עומק ופרספקטיבה, הגורמת לפסאז’, שאורכו 80 מטרים בלבד, להיראות ארוך ומרשים הרבה יותר. התקרה, המשלבת קטעי זכוכית עם ציורי נוף ודמויות אלגוריות, וחזיתות החנויות האחידות והמהודרות, המסודרות בקו אופקי מדויק, תורמות גם הן לאשליית הגודל והסדר.
בכניסה מרחוב דו בולואה (Rue du Bouloi), ניצבים שני פסלים המהווים הצהרת כוונות של ממש: הרמס, אל המסחר, עם קסדתו המכונפת ומטה הקדוקאוס, והרקולס, עטוי עור האריה מנמאה, סמל הכוח והעמל. הבחירה הזו אינה מקרית; היא חוגגת את הערכים של הבורגנות העולה – יוזמה מסחרית ועבודה קשה. הארכיטקטורה כולה היא למעשה תוכנית עסקית מגולמת באבן ושיש, המעידה על חזונם של שני קצבים שהבינו כיצד למכור חלום.
הדים בארקדה: שחקניות, קריקטורות והחיים הפריזאיים
בימי תהילתה, גלריה ורו-דודה הייתה יותר מסתם מרכז קניות; היא הייתה במה מיניאטורית לדרמה התרבותית והפוליטית של פריז.
בין השנים 1838 ל-1842, התגוררה בדירה מעל הפסאז’ הטרגדיאנית המפורסמת ביותר של התקופה, ראשל פליקס (Rachel Félix 1821-1858). אני אוהב לדמיין אותה, כוכבת הקומדי פראנסז, חוזרת לביתה בלילה דרך הפסאז’ השקט, הד צעדיה מהדהד על רצפת השיש, לאחר עוד הופעה שזכתה לתשואות סוערות.
במקביל, בקומת הקרקע, שכנה חנותו של מוכר ההדפסים אובר (Aubert), המוציא לאור של שניים מהעיתונים הסאטיריים החשובים והנועזים ביותר של התקופה, “Le Charivari” ו-“La Caricature”. בחלון הראווה שלו הוצגו, למכירה ולתצוגה, הקריקטורות הפוליטיות החריפות של אמנים כמו אונורה דומייה (Honoré Daumier 1808-1879), ששמו קצוות לשלטון ולצביעות של החברה הגבוהה.
השילוב הזה, בין אייקון התרבות הממוסדת שגרה למעלה, לבין מוקד הסאטירה החתרנית שלמטה, הפך את הפסאז’ הקטן לזירה ייחודית שבה נפגשו אמנות גבוהה וביקורת פוליטית. אותם בורגנים אמידים, שאולי היו מושא ללעג בקריקטורות של דומייה, חלפו על פני חלון הראווה של אובר בדרכם לחנויות היוקרה. זהו סיפור סודי של פריז, המעיד על המתחים התרבותיים והפוליטיים של מונרכיית יולי.
הלילה האחרון של ז’ראר דה נרוול
לצד הזוהר והסאטירה, הפסאז’ נושא גם זיכרון אפל וטרגי יותר. הוא קשור ללילה האחרון בחייו של אחד המשוררים הגדולים והמעונים של התקופה הרומנטית, ז’ראר דה נרוול (Gérard de Nerval 1808-1855).
נרוול, נפש מיוסרת שנאבקה כל חייה במלנכוליה ובשיגעון, מצא בפסאז’ מקום מפלט. הוא היה פוקד קבוע של ה-“Café de la Galerie” וגם של ה-“Café de l’Époque” שהיה ידוע כמקום המפלט שלו.
בלילה הקפוא של ה-25 בינואר 1855, שתה נרוול את הקפה האחרון שלו ב-“Café de la Galerie”. משם, הוא יצא אל הקור הפריזאי והמשיך בדרכו האחרונה. למחרת בבוקר, הוא נמצא תלוי על סורג של מרזב ברחוב דה לה ויי-לנטרן (Rue de la Vieille-Lanterne) העלוב, ליד כיכר שאטלה. מאז, בכל פעם שאני פוסע על רצפת השיש הקרה, איני יכול שלא לחשוב על צעדיו האחרונים של המשורר המקולל, צל של גאונות וייאוש ששתה את כוסו האחרונה בארקדה המפוארת הזו בדרכו אל מותו.
משכחה לסוליות אדומות: רנסנס מודרני
כאמור, עליית הרכבת והמהפכה האורבנית של הברון אוסמן (Baron Haussmann) דנו את גלריה ורו-דודה, כמו פסאז’ים רבים אחרים, לשנים ארוכות של דעיכה ושכחה. אך סיפורה לא תם. בשנת 1997, עברה הגלריה שיפוץ מקיף ויסודי שהשיב לה את זוהרה המקורי, חשף מחדש את ציורי התקרה וליטש את רצפת השיש.
אך הניצוץ שהצית את הרנסנס המודרני שלה הגיע בדמות סוליות אדומות. מעצב הנעליים כריסטיאן לובוטן (Christian Louboutin, נולד ב-1963) בחר בגלריה השקטה והאלגנטית הזו כדי לפתוח לא רק את חנות הדגל לנשים, אלא גם את חנות הגברים הראשונה שלו בעולם. הבחירה הזו הפכה את הפסאז’ בן המאה ה-19 ליעד עלייה לרגל עבור חובבי אופנה מכל קצוות תבל, והעניקה לו זהות חדשה ויוקרתית.
שיטוט בורו-דודה: המדריך האישי שלי
אז מה עושים? איך חווים את הקסם של המקום הזה? הרשו לי לקחת אתכם לסיור אישי. בניגוד לפסאז’ים אחרים, כאן האווירה רגועה יותר, כמעט מדיטטיבית. זהו מקום להתענג בו על הפרטים הקטנים.
מקדשי האופנה
אי אפשר לדבר על ורו-דודה מבלי להזכיר את כריסטיאן לובוטן. שתי החנויות שלו, אחת לנשים בכניסה מרחוב ז’אן-ז’אק רוסו והשנייה לגברים, הן עוגן היוקרה של הפסאז’. גם אם אינכם מתכננים רכישה, חלונות הראווה המעוצבים בקפידה הם יצירת אמנות בפני עצמה.
שומרי המלאכה
הפסאז’ הוא גם ביתם של אמנים ואומנים. שימו לב לחנותו של הלוּתְיֵיה (Luthier), בונה ומתקן כלי מיתר, ולחנויות המתמחות בבובות עתיקות (במקום שבו שכנה בעבר חנותו המפורסמת של רובר קאפיה) או בקישוטים לבית. אלו הן חנויות שבהן המסורת והמלאכה עדיין במרכז.
אוצרות אמנות ועתיקות
מספר גלריות לאמנות וחנויות עתיקות מוסיפות לאווירה המעודנת של המקום. זהו מקום מושלם למצוא בו הדפס ישן, ציור או פריט עיצוב ייחודי.
הפסקה אנינה
בסוף הסיור, אני ממליץ בחום לעצור בבראסרי Restaurant Véro-Dodat. לשבת שם עם כוס קפה או יין, להתבונן בעוברים והשבים תחת תקרת הזכוכית, זו הדרך המושלמת לספוג את האווירה של ה”בל אפוק” ולהרגיש את דופק ההיסטוריה.
מקום מפלט נצחי
Galerie Véro-Dodat היא יותר מסתם רחוב מקורה. היא עדות למסע המופלא של פריז – ממיזם מסחרי פרגמטי ששירת את נוסעי הדיליז’נסים, דרך שנים של שכחה, ועד לתחייתה כמקלט של יוקרה מודרנית.
עבורי, זהו אחד המקומות המיוחדים בעיר. לא רק בגלל היופי, אלא בגלל האינטימיות. זהו מקום שבו ההיסטוריה אינה מוצג מוזיאוני, אלא היא נושמת, חיה ולוחשת סיפורים למי שמוכן להקשיב. אני מפציר בכם, פרנקופילים יקרים, בביקורכם הבא בעיר האורות, חפשו את הסוד הזה. תנו לעצמכם ללכת לאיבוד לרגע, לצעוד על רצפת השיש, ולהרגיש את הדיה של פריז אחרת. Laissez ce passage vous raconter son histoire – תנו לפסאז’ הזה לספר לכם את סיפורו.
מידע למטייל בגאלרי Galerie Véro-Dodat
- כתובת: כניסות ברחוב 19, rue Jean-Jacques Rousseau וברחוב 2, rue du Bouloi, רובע 1, פריז.
- איך מגיעים: מטרו: תחנת Palais Royal – Musée du Louvre (קווים 1, 7) או תחנת Louvre-Rivoli (קו 1).
- שעות פתיחה: הפסאז’ פתוח בימים שני עד שבת, בין השעות 7:00 בבוקר ל-22:00 בלילה. סגור בימי ראשון (שימו לב ששעות הפעילות של החנויות עשויות להשתנות).
- מה לא לפספס: את הפרספקטיבה המרהיבה של רצפת השיש, את פסלי הרמס והרקולס בכניסה, ואת חלונות הראווה של כריסטיאן לובוטן.
- הטיפ של הפרנקופיל: בואו לבקר בבוקר של יום חול כדי לחוות את המקום בשלוותו המרבית. שלבו את הביקור עם שיטוט בגני הפאלה רויאל הסמוכים אחר הצהריים פריזאי מושלם.
