זהו סיפור קטן מההיסטוריה של החיים (שלי) והוא מהווה תמצית תשובה לכל מי ששואל אותי מדוע אני מאוהב בפריז ולמה אני מרגיש חובה וצורך לבקר בה שוב ושוב ושוב.
בקיץ 1947 נחת על פריז אחד החמסינים הכבדים ביותר שידעה העיר מימיה. אמי (לעתיד) וסבתי, הרגישו מחנק כבד בדירתם הקטנה והצנועה ברחוב Vieille Du Temple שברובע היהודי העתיק בפריז. הן החליטו, שלא כהרגלן, לצאת לנופש בחוף הים כחלק מ”הוואקנס” הצרפתי הידוע. הן הצטיידו במספרי טלפון של בתי מלון קטנים וזולים, ופתחו בסבב טלפוני חסר סיכוי במטרה להשיג חדר של הדקה ה-90.
משימה כמעט בלתי אפשרית בתקופה זו של השנה. לאחר שקיבלו כמה עשרות תשובות שליליות, הובילה אחת ההתקשרויות לפנסיון קטנטן בעיירה Courseulles-sur-Mer שבנורמנדי, אותו ניהלו אבי (לעתיד) ואימו. אך מה לעשות ותפוסת המקום בתקופה זו הייתה מלאה כבר חודשים רבים לפני כן.
בדיעבד ידע אבי לספר שהוא נאלץ באותו קיץ לוהט להשיב ריקם לפניות קודמות של מאות צרפתים שביקשו להתגורר בצימר הקטן והסימפטי שלו בדיוק באותם תאריכים. ברם, קולה ונועם פנייתה של אמי שבו את ליבו של אבי ובאמצעות אינטואיציה חזקה ובלתי מוסברת, השיב בחיוב לקריאה הטלפונית הנואשת, למרות שהצימר היה מלא לחלוטין: “אמנם המקום מפוצץ אבל תבואו ואיכשהו נסתדר”. ואכן, הם הסתדרו מעל ומעבר לכל דימיון – מספר חודשים מאוחר יותר נישאו השניים במזל טוב, ומספר שנים אחר כך לאחר ש”עשו עלייה” נולדתי בירושלים, גם כן במזל טוב.
זה הזמן, אם כן, לומר תודה להוריי ובעיקר לפריז שדאגה להעלות את הטמפרטורה, מבחינתי האישית לפחות, ממש בזמן הנכון ובמינון הנכון. אני ממש לא רוצה לנסות לחשוב מה היה קורה לולא הייתה הטמפרטורה נוסקת בפריז בשלהי הקיץ של אותה שנה גורלית ומכרעת מבחינתי.
