בימים אלה יוצא רומן חדש של הסופרת הצרפתייה המצליחה, קתרין פנקול (Katherine Pancol), כרך בן 850 עמודים, שוקל יותר מקילו (1100 גרם), שכותרו הוא “שלוש נשיקות”. פרסומות ענקיות עם תמונת העטיפה הקדמית, הדומה לאלה של שתי הטרילוגיות הקודמות של המחברת, כשלצדה מחייכת פנקול עצמה לעבר הקהל, מקשטות את תחנות המטרו והאוטובוס ברחבי צרפת. קתרין פנקול היא השקעה בטוחה, מוצר עם קבלות.
מעריציה של פנקול כבר עומדים בתור כדי לקנות את הבייבי החדש. אני עצמי, די לי בקריאת “העיניים הצהובות של התנינים”, הראשון בטרילוגיה הראשונה. אסתפק בו. חבל”ז. פנקול היא תופעה ייחודית בספרות הצרפתית, עיתונאית וסופרת, פמיניסטית צחקנית ומשעשעת, מלכת רבי מכר אה לה פראנסז. הרומן הראשון שלה, “קודם אני”, בהשראה אוטוביוגרפית, פורסם כשהייתה בת 25 וזכה להצלחה נכבדה, שלוש מאות אלף עותקים נמכרו. פנקול הייתה אז עיתונאית ואחד מעורכי הוצאת הספרים רובר לאפון זיהה את הפוטנציאל בכתיבתה והציע לה להפיק רומן. פנקול סרבה בתחילה אך בסופו של דבר, כתבה את “קודם אני”, וההצלחה האירה לה פנים כבר בניסיון הראשון.
העיניים הצהובות של התנינים
פנקול המשיכה לפרסם ולמכור לא רע אך קנה המידה השתנה באופן דרסטי ב-2006 עם יציאתו לאור של הרומן “העיניים הצהובות של התנינים”. שישה וחצי מיליון עותקים ברחבי העולם, תרגום ליותר משלושים שפות, פרסים בצרפת, גרמניה ורוסיה, סרט עם ז’ולי דפרדייה ועמנואל ביאר בתפקידים הראשיים. ושני כרכי ההמשך לא ביישו את הראשון, מבחינת ההצלחה המסחרית.
זה עתה סיימתי, בעמל רב, את קריאת “העיניים הצהובות של התנינים”. רב מכר נוסחתי, מסחרי, עם כל התבלינים שצריכים להיות בו. כל אחד יכול להזדהות עם הגיבורה, ז’וזפין, אם ורעייה ביישנית וצנועה, שלא יודעת לעמוד על שלה ונרמסת בידי הסביבה, בעיקר בידי אחותה הגאוותנית. והינה, אותה ז’וזפין מעוררת אהדה, במידה מסוימת בת דמותה של פנקול, תופסת ביטחון וזוכה להכרה בינלאומית בזכות רומן ארוך ומלומד שכתבה. ז’וזפין שלנו היא מומחית לימי הביניים, תולעת ספרים, המבלה בספריות וכותבת על השולחן במטבחה.
והינה, בניגוד למצופה, היא מנצחת פתאום, נהנית מהצלחה תקשורתית וכלכלית, וכל אחד יכול לחלום שגם לו יקרה הנס הזה. כל אחד יכול גם לשנוא את איריס, אחותה הסנובית, הנוכלת, המניפולטיבית, שבסופו של דבר לא יוצאת מנצחת. בספר ההמשך הבא היא אפילו עוברת מן העולם, מחוסלת על ידי רוצח סדרתי וז’וזפין יורשת את בעלה, פיליפ, שנעשה בן זוגה המאוהב. כן, ז’וזפין עוברת לגור עם בעלה של אחותה המנוחה.
כל אחד יכול גם להנות מהלכה התרבותית המשוחה פה ושם בדמות הרצאות וסיפורים פיקנטיים הנטועים בימי הביניים. ולא נפקד מקומן של סצנות המין, פה וולגריות להחריד, כתובות בסלנג מיושן נוראי, כיאות לגיל המשתתפים ומוצאם החברתי – אביה החורג של ז’וזפין (יהודי) והמזכירה שלו (מהפרובינציה), שנאנסה על ידי הסבא שלה בילדותה אך מגיעה לדרגת אשתו של הבוס ואם בנו, ושם סנטימנטליות סכרינית, כשמדובר בז’וזפין ומאהבה היפהפה והרומנטי, שיש לו אח תאום דוגמן, שונה לחלוטין ממנו. נו, נו, מוטיב האחים היריבים נוצל עד תום. שתי בנותיה של ז’וזפין משחזרות, בנוסף, את המודל של אמן ודודתן. ספרה של נלה לרסן, “חוצה את הקו”, שהוא בעיניי יצירת מופת, בנוי גם הוא על השוני בין שתי נשים, חברות ילדות, הדומות לז’וזפין ולאחותה. אחת לא בטוחה בעצמה, נדרכת ונרמסת, סובלת מרגשי נחיתות בהשוואה ל”חברתה”, והשנייה לעגנית, נצלנית ומניפולטיבית, אך איזו תהום פעורה בין שתי היצירות, מבחינת איכות הכתיבה. פה יצירת מופת, “חוצה את הקו”, ושם ספר טיסה, “העיניים הצהובות של התנינים”.
פס הייצור של קתרין פנקול פועל ביעילות למרות שהבגד תפור בגסות. עליי להודות, למרות שהייתה לי הרגשה של בזבוז זמן בשעת הקריאה, שלא כל אחד יכול להפיק דבר כזה… לא אהבתי את הספר כשם שאינני אוהבת את ספריהם של גיום מוסו ומרק לוי. אך זהו טעמי האישי ואני בהחלט מבינה את מעריציהם של הכותבים מחבורת המצליחנים הנ”ל. זכותם המלאה. יש לציין שאת הסרט שהופק מ”העיניים הצהובות של התנינים” דווקא כן אהבתי וצפיתי בו בעניין רב. קפלי השומן המרובים, שהוסרו במעבר מן הנייר אל הבד, נשאבו היטב.
זאת ועוד. אני מעריצה את קתרין פנקול. לא את הספרים שלה, את זה כבר הבנתם, למרות שאני מכירה בכשרונה להפיק הפקות גרנדיוזיות שכאלה. אלא את היכולת שלה להצליח באופן קורע ויחד עם זאת להישאר מאוזנת וצנועה. ולהנות מהחיים. ולצפצף צפצוף אחד ארוך על מבקרי הספרות שקוטלים את יצירותיה. העלית הפריזאית מעקמת בתיעוב את האף, אז מה, פנקול מטיילת בחופי נורמנדי עם כלבה האהוב ונושמת אוויר צח. “לה מונד” כתב: “העיניים הצהובות של התנינים”, נקרא מהר, נשכח מהר”. פרנסואה בונל, מנחה תכנית הספרות הפופולרית בערוץ פרנס 5, “לה גרנד ליבררי”, מסרב בכל תוקף להזמין אותה. “היא לא צריכה אותי כדי למכור ספרים, וכשהיא כבר מופיעה בטלוויזיה, דבריה פטתיים”. לטוק שואו הפופולרי של לורן רוקייה, בפרנס 2, פנקול עצמה מסרבת לבוא. “אין טעם לבוא לתוכנית שבה בטוח ירסקו אותי לחתיכות”. פנקול יודעת היטב לאיזה תכניות להגיע ומאיזה להימנע.
אכן, לא תרבות צרפת במיטבה, בלשון המעטה, אך מה איכפת. מיליונים נהנים מיצירותיה של פנקול, קוראים בשקיקה, מזילים ריר על הדפים, וחשבון הבנק של הסופרת וההוצאה הולך ותופח, מגיע לממדים אגדתיים. וההוצאות שמתרגמות אותה ברחבי העולם, גם הן מרוויחות מהעסק. אי אפשר להאשים אותן ברצון לעשות כסף, מה גם שברווחים שמפיקים מפנקול אפשר להוציא ספרים אחרים. פנקול מייצרת עושר ותעסוקה.
הכוכבת העליזה גרה ברובע ניי האמיד, מבלה לעתים קרובות בבית הכפר שלה בנורמנדי, ליד העיר פקן, ונוסעת לרומא, לניו יורק, לטקסס, לבוליביה, לקובה, לאן לא. נשיא איסלנד הזמין אותה, לשם הקוריוז, להרים כוסית לחיי גיבורת “העיניים הצהובות של התנינים”, ז’וזפין! ז’ו! והמיילים המעריצים הראשונים על הספר הגיעו דווקא משלושה גברים, שלא תחשבו שקהל הקוראים שלה נשי בלבד (60 אחוז נשים אך 40 אחוז גברים)! ושלושת המעריצים האמריקאיים כתבו לה כאחד:”ז’וזפין זה אני!”. נקודות חיוביות ביותר. בקיצור, הייתי רוצה להיות קתרין פנקול. אולי בגלגול הבא.
רבות מהסופרות בנות דורה של פנקול, קצת מעל גיל שישים כיום, שהתחילו את הקריירה בכתיבת רומנים, הוזחו הצידה במקרה הטוב, נשכחו כמעט לגמרי, במקרה הרע. או, פתרון לא רע, עברו הסבה מקצועית לכתיבת ביוגרפיות, ניסיון, לעתים קרובות, מוצלח, להמשיך להתקיים ולהישאר בכותרות. הגרוע מכול קרה למירייל סר (Muriel Cerf), הסלבריטאית הדקה, היפהפיה והגאוותנית, מושא קנאה לבנות דורה, שהתחילה את הקריירה המצליחה שלה יחד עם קתרין פנקול, התרוממה לפסגות ונפלה לתהומות, לא הוזמנה עוד לתקשורת, נשכחה על ידי קהל הקוראים, נפגעה על ידי מכונית, נישאה לבעל מכה ונפטרה, ב-2012, בגיל 61, זנוחה ושכוחה, מסרטן, בעיר קטנה בסביבות פריז. רחוקים הימים בהם היטווסה בתכנית הטלוויזיה הספרותית הפופולרית של ברנאר פיבו, “אפוסטרוף”, מספרת על מסעותיה במזרח הרחוק ואהבותיה ההרפתקניות והאקזוטיות שהיוו את הרקע לכרכיה העבים.
אך לא קתרין פנקול, שהייתה, אגב, מהבודדות שהצדיעו למירייל סר כשעברה מן העולם בקול דממה דקה. פנקול הצחקנית מככבת, מאז “העיניים הצהובות של התנינים”, כעמוד איתן ברשימת רבי המכר, ספר אחרי ספר, מוכרת לעתים יותר עותקים מאשר אנה גבלדה, גיום מוסו ומרק לוי (כך היה, בכל אופן, בטרימסטר הראשון של 2010). ב-2012 קיבלה את עיטור קצין מסדר האמנויות והספרות בארמון האליזה מטעם נשיא צרפת. מיהי האישה מאחורי ההצלחה הפנומנלית, שאורכת מעל המשוער?
נחמדה מאוד, לבבית מאוד, נראית נהדר ולא לוקחת את עצמה ברצינות. או שזו רק העמדת פנים… איך אפשר לא לקחת את עצמך ברצינות כשאת מפורסמת בכל העולם? קתרין פנקול יכולה הכול. בראיון למנחת הטלוויזיה אן-אליזבט למואן, בתכנית אוהדת בערוץ פרנס 5 לרגל פרסום הרומן החדש, “שלוש נשיקות”, הצהירה פנקול שאם לפתע יפסיקו ספריה להימכר והצלחתה תפחת, לא יהיה איכפת לה הדבר כהוא זה. ואגב, הספר האהוב עליה ביותר מבין יצירותיה הוא דווקא זה שנמכר הכי פחות.
אהבתו של רומן גארי
ב-1974 הייתה קתרין, עיתונאית צעירה, בת 20 והיה לה כלב קטן ומכוער, בשם קיד. יום אחד, ירדה לקנות סיגריות ברובע ה-6 בו גרה אז, והשאירה את הכלב בחוץ. כשיצאה מהבר-טבק עם חפיסת הסיגריות ביד, ראתה מישהו מדבר עם הכלב. הוא היה בגבו אליה והיא שמעה אותו אומר: “איזה כלב יפה אתה…”. כשהסתובב, ראתה קתרין שזהו… רומן גארי! הסופר האגדי שליווה את ילדותה היה כבר בן 60 (גילה של פנקול כיום) והזמין אותה לשתות קפה. צירוף מקרים, שניהם גרו באותו רחוב ומאז אותה פגישה לא נפרדו במשך שנתיים. קשר רומנטי שקתרין פנקול מגדירה אותו כצירוף של שתי בדידויות שגילו זו את זו. אמה ואחיה של קתרין עברו לגור בארה”ב ואביה נעלם מהאופק. קתרין הייתה לבדה בבירה ושמחה להכיר את גארי.
הסופר הנודע, מצדו, הכיר לה את בנו, דייגו, את מזכירתו, מרטין, יחד ביקרו את ג’ין סיברג בחג המולד, ג’ין שכבר לא הרגישה כל כך טוב, יחד, רומן וקתרין, קנו גבינות אצל ברתלמי, אכלו קווייאר ושתו וודקה אצל דומיניק ברחוב בראה, הלכו לקולנוע, נסעו לוונציה בקרון שינה, במחלקה ראשונה… רומן סיפר לה על אמו, על ילדותו, על ספריו, הייתה זו תקופה אחרת, היו אלה חיים אחרים. עד היום שומרת קתרין על חולצה שנתן לה במתנה רומן גארי יחד עם עשרים אחרות, שנתפרו במיוחד בשבילו בברצלונה, עם ראשי התיבות של שם הסופר במקום הלב. כמו כן שומרת קתרין על עותק של ספרו שנתן לה בצירוף ההקדשה הבאה: “לקתרין פנקול שנכנסה לחיי ושלא תצא מהם לעולם!”. אחרי שנתיים הצהיר רומן לקתרין על אהבתו אך היא לא הייתה מאוהבת כמוהו והקשר נפסק.
נקודות ציון נוספות בחייה של הכוכבת
קתרין פנקול נולדה ב-1954 בקזבלנקה, במרוקו, לאב מהנדס ולאם מורה. כשהייתה בת 5, עברו הוריה לפריז ולאחר מכן התגרשו. קתרין סבלה מאוד מהפירוד. על ילדותה והתבגרותה היא אינה אוהבת לדבר, מה גם שאמה עדיין חיה והיא לא מעוניינת לפגוע בה. בל נשכח את אמן הרעה, המחושבת וחסרת הרגשות של זו’זפין ואיריס, מהרומן “העיניים הצהובות של התנינים”, שללא ספק, על כל פנים, לפי תחושתי, נבנתה במתכונת דמותה של אמה של פנקול במציאות. אפשר להבין, אם כן, את פצעי ילדותה ובגרותה של הסופרת ולהעריך את האופן בו השתקמה. קתרין מסתתרת עדיין מאחורי דמויותיה אך יתכן מאוד שיום יבוא ובו תחשוף ישירות את האמת. ובינתיים, על אף דרכה העקיפה, כתיבתה משמשת לה כתרפיה. ולא רק לה, גם לקוראים.
כבר כשהייתה ילדה אהבה לספר סיפורים והייתה מרתקת את אחיה ובני דודיה בערבי הקיץ אצל הסבתא, כשהמציאה להם את הרפתקאותיה של סופי. קתרין הקטנה זללה ספרים (ביניהם “באין משפחה” של הקטור מלו), שהיוו עבורה נחמה על חוסר אהבת ההורים והבדידות. הילדה בת ה-8 שאלה ספרים מהספרייה הציבורית החל מהאות אלף וכשהגיעה לאות בית, מצאה את המודל האולטימטיבי וחלמה לכתוב כמו בלזק.
קתרין פנקול הייתה תלמידה מצטיינת וסיימה דוקטורט בספרות צרפתית מודרנית באוניברסיטת ננטר. מ-1970 עד 1972 לימדה צרפתית ולטינית בבית ספר בלוזן, בשוויץ. כשחזרה לפריז, החלה לעבוד כעיתונאית ב”קוסמופוליטן” וב”פרי מאץ'”. ב-1979 יצא הרומן הראשון שלה, “קודם אני”, והצלחתו שינתה את חייה. פנקול קיבלה הצעות מסחריות מסחררות, משמפו על שמה ועד מטוסים פרטיים, מה לא. כדי לא לעוף על עצמה יותר מדי, עפה פנקול לניו יורק. 8 שנים חייתה בעיר הגדולה שמופיעה בספריה, למדה בסדנת כתיבה באוניברסיטת קולומביה, צברה נסיון חיים, כתבה את הרומן השני “הברברית”, ולאחר מכן רומן שלישי ורביעי. “הברברית”, אגב, עובד לסרט על ידי חברתה הטובה של פנקול, מיריי דארק (1989), אך לא זכה לא לביקורת טובה ולא להצלחה יתרה. נו, מה איכפת. פנקול ודארק לא עצרו את המירוץ, ובצדק רב, משום זוטות שכאלה. מיריי דארק ביימה את הסרט בטוניסיה ובסופי השבוע הייתה חוזרת לפריז כדי לסעוד את בן זוגה דאז שעמד למות מסרטן כבד תורשתי. פנקול ודארק, שסבלו שתיהן מהזנחה הורית בילדותן, עלו לגדולה בכוחות עצמן בבגרותן, וזכו להצלחה פופולרית ולאהבת הקהל, פיצוי נאות. השתיים היו חברות בלב ובנפש ומאז מותה של מיריי דארק, ממשיכה קתרין פנקול לדבר אל תמונתה במטבח.
בד בבד טיפחה פנקול זוגיות במשך 8 שנים עם איש הטלוויזיה והרדיו פייר לסקור ופרסמה כתבות בעיתונים “לה ז’ורנל די דימנש”, “פרי מאץ'” ו-“אל”. במסגרת זו ראיינה אישים ומפורסמים מתחומים שונים, כמו רונלד רגן, ז’אק שיראק, ג’וני האלידיי ולואיז ברוקס. לאחר שנפרדה מפייר לסקור (שהיה לאחר מכן בן זוגה של קתרין אחרת, קתרין דנב), נישאה לצרפתי מניו יורק וילדה שני ילדים, בן ובת, שרלוט וקְלֶמָן, שהיום נושקים לשלושים. שרלוט היא זו שכתבה את תסריטו של העיבוד הקולנועי ל-“העיניים הצהובות של התנינים”.
לאחר גירושיה, חזרה לפריז ב-1991 כדי שילדיה יגדלו במולדת. כיום הם גרים בלונדון אך שולטים בצרפתית הודות לילדותם הפריזאית. בינתיים הספיקה להתגרש, להתחתן שוב ולהתגרש גם מהבעל השני. בד בבד המשיכה לפרסם רומן אחר רומן, אך רק אחרי עשרה מהם נחלה ניצחון ענק. ב-2006 חל, כאמור, המפנה השני בחייה כשפורסם “העיניים הצהובות של התנינים” שהביא לקהל קוראיה, בשובל האיפוריה, עוד שני ספרי המשך, “הוואלס האיטי של הצבים” ו-“הסנאים בסנטרל פארק עצובים ביום שני”. זה האחרון נמכר אף יותר מפרס הגונקור של שנת 2010, “המפה והטריטוריה” של מישל וולבק. הסופר פטריק בסון הציע לפנקול כותרים לספריה הבאים, ביניהם: “השעועית הירוקה לא מתבשלת מעצמה בסיר”, “הכלב השחור של השכן נבח שלוש פעמים”, “הנחשים הלבנים לא עושים אף פעם סייסטה”, “התוכי המקסיקני סובל מפרקינסון”.
קתרין עצמה משוכנעת שהיא “כותבת טוב מאוד”. סופר הוא כמו מלחין, היא טוענת. יש כאלה שאוהבים את המוזיקה של באך או שופן ולא אוהבים את המוזיקה של וגנר או מוצרט. ויש לה גם עוד הסברים. היא אישה, היא בלונדינית, היא לא אינטלקטואלית, ובנוסף על כך, בצרפת רוב מבקרי הספרות הם גם סופרים בעצמם, ורוגזם, נוכח הצלחתה הפנומנלית, גורם להם לכתוב עליה ביקורות רעות. אין ספק שפנקול מעוררת כעס, זעם וקנאה מצד מי שמכונים “סופרים אמתיים”, אך רגשות שליליים אלה אינם הסיבה היחידה לקטילה. מותר לחשוב שפנקול איננה סופרת טובה. אף אחד לא חייב להעריץ את ספריה כמו שלכל אחד הזכות להתפעל מהם, לאהוב, לקנות ולקרוא אותם.
מוצ’צ’ס
אחרי הטרילוגיה עם התנינים, הצבים והסנאים, נשבעה פנקול שלא תחזור יותר למשפחתה של ז’וזפין, אך בכל זאת לא יכלה שלא להמשיך לעקוב אחריה בטרילוגיה הבאה שלה, “מוצ’צ’ס” תוך שהוסיפה לה דמויות אחרות. הבדות והמציאות שלובות באופן הדוק אצל פנקול, אחוזות זו בזו, מזינות זו את זו, עד כדי בלבול. יום אחד התבקשה לנקוב בשמות מוריו של בנה ובמקום זאת, ציטטה את שמות המורים של זואה, בתה של ז’וזפין, אחת מגיבורות “התנינים”.
נקודת הפתיחה של הטרילוגיה “מוצ’צ’ס” מעוגנת, גם היא, בחייה. יום אחד, בקיץ 2010, ישבה פנקול בבית קפה ליד העיר לורד, לפני שסרה לחתונה אליה הוזמנה (6). בבית הקפה הייתה עדה לסצנה מטרידה. אישה בהיריון, יפה כמו בריז’יט בארדו בסרט “הבוז” של גודאר, שני ילדים קטנים, אב. לפתע פתאום סטר הבעל לאישה הנדהמת, שראשה צנח לאחור ונחבט בעמוד. הילדים נבהלו, “למה, מה אמא עשתה”. האישה היטיבה את שערה, קמה ממקומה בלי להגיד דבר ופסעה לעבר השירותים. קתרין רצה אחריה כדי לעזור ולתת לה את מספר הנייד שלה אך הבעל איים וצעק: “אם תגידי ולו מילה אחת לאשתי, ארצח אותה”. קתרין הזדעזעה. תהליך היצירה התחיל. מיהי האישה, מדוע אינה מתמרדת. החיים שלחו לקתרין אות. ייעודה הוא לכתוב את סיפוריהם. הקומדיה האנושית שהופכת לעתים לטרגדיה.
את “מוצ’צ’ס”, העוסק ברובו בהתעללות בנשים על ידי בני זוגן ובילדות על ידי אבותיהן, כתבה פנקול למען האישה הזאת (שלא יכלה לאחר מכן לאתר, למרות מאמציה), בתקווה שתקרא אותו. הטרילוגיה כיכבה זמן רב במקום הראשון במצעד רבי המכר אך ביקורות רבות נשמעו כרגיל מצד המבקרים. דמויות חלולות עם שני קווי אופי, חזרות בלי סוף, אי סבירות מוחלטת של העלילה, דמגוגיה בגרוש, סגנון מגוחך, קלישאות פתטיות, גיבורות שמחפשות הצלחה, אהבה וכסף. מיותר לציין שכל זה הורגש כבר, בעיניי, ב-“העיניים הצהובות של התנינים”. אבל בפתגמים ואמרות שמורה חכמה עתיקת יומין: עם הצלחות לא מתווכחים. זאת ועוד. פנקול נפגשה לאחר פרסום הספר עם כ-30 נשים מוכות ופועלת למען מיגור התופעה, בצרפת ובעולם כולו. אי אפשר שלא להתפעל מאישיותה ופועלה של הכוכבת.
קשר אינטימי עם קהל הקוראים
https://youtu.be/aDm7gJo93YY
קתרין פנקול היא תופעה חברתית. קוראיה מהווים מעין משפחה, קהילה, ועוקבים אחר האתר והבלוג האישי שלה שבו היא מיידעת אותם על קורותיה, מסעותיה בחו”ל, ארוחות ערב עם גדולי האומה והעולם (כגון פרדריק וז’אן-גבריאל מיטראן, אחייניו של פרנסואה, אנשי הטלוויזיה תיירי ארדיסון וארווה בורז’, דוגמנית העבר ואשת העסקים בהווה, אינס דה לה פרסאנז’, המדינאי והדיפלומט בוטרוס בוטרוס ראלי, שנפטר בינתיים ועוד), שיטוטיה בחופי נורמנדי, מותו של כלבה האהוב, מה אוכל הכלב החדש, מצב התקדמות כתיבתה, האינטרנט הפגום בבית הבודד בנורמנדי והטכנאי שלא תיקן אותו כמו שצריך. מאה אלף כניסות ביום. פנקול אוהבת אנשים ומתעניינת בהם, אין נהג מונית, שמסיע אותה, שלא מספר לה את סיפור חייו. וסיפורי האנשים, שהיא מלקטת, מזינים לא רק את הקשר שלה אתם אלא גם את עלילות ספריה, כמובן.
בעתות בצורת מקבלת קתרין 30, 40 מיילים ביום ובתקופות השקה של ספרים חדשים המספר עולה ל-150. הכותבים הנרגשים מספרים לה איך ספריה שינו את חייהם. הם רואים בה חברה והיא עונה לכל אחד מכותבי המיילים באופן אישי. פנקול וקוראיה מהווים משפחה אחת, פנקול וגיבוריה מהווים משפחה שנייה, וכולם יחד יוצרים קהילה. פנקול, לבבית, חמה וצנועה, נפגשת עם קוראיה, משוחחת אתם בגובה העיניים, מרנינה את לבם וחייהם.
זאת ועוד. קתרין פנקול מזמינה בקביעות את קוראיה לבית הכפר שלה בנורמנדי, על בקבוק יין טוב, לסיאנסים של קריאת כתב היד של הספר הנמצא בשלבי עבודה. המעריצים מתוודעים לתוכן ומחווים את דעתם. שיחות, התלוצצויות, השתכרויות קלות, פנקול העליזה אוהבת לשתף ולהשתתף.
שלוש נשיקות
לא צריך להיות נביא גדול כדי לדעת ש”שלוש נשיקות”, רימייק של הנוסחה המנצחת א לה קתרין פנקול, יזנק גם הוא אל ראש טבלת רבי המכר. בראיון עם העיתונאית והסופרת ואלרי טרירווילר, בת זוגו לשעבר של פרנסואה הולנד, מספרת פנקול על לידת הבייבי החדש (6). הטרילוגיה “מוצ’צ’ס” מונה כאלף וחמש מאות עמודים אך לא כל הגיבורים אמרו את המילה האחרונה. פנקול קיבלה מיילים מקוראים שביקשו לדעת עוד ועוד. וגם היא הרגישה שהגיבורים מבקשים ממנה להמשיך ולספר על עלילותיהם. “שלוש נשיקות” עונה על הדרישה ומביא את הסוף. שלוש שנים של שייט באוניה בחברת הדמויות. איזה אוניה, צוללת!
בבוקר מטפלת קתרין בבית ובניירות וכל אחרי הצהרים עד 7 בערב, היא כותבת. הפסקות היא עושה רק כדי לברר משהו בנוגע לעלילה או לדמויות, ולשם כך היא קופצת לניו יורק, לאיטליה או לרוסיה. 6 משפחות, 43 דמויות, וקתרין אוהבת את כולן, אפילו את האפלות שבהן, המאפשרות לה להחצין את הצד היותר שחור שבה. אחרי 3 שנים בצוללת, פנקול הביאה את גיבוריה לנמל מבטחים. ואז היא מרגישה צורך לעבור למשהו אחר, לנשום אוויר חדש. לשם כך היא נוסעת לארץ אקזוטית שעדיין היא לא מכירה, ולאחר מכן חוזרת הביתה ומתחילה את הספר הבא. ושוב הסתגרות לעבר הלא נודע.