ז'ו דסאן, אמריקאי בפריז, זמר פופולרי שיק

קלוד למל (Claude Lemesle), תמלילן אלף חמש מאות שירים מבוצעים, היה נוכח כשז’ו דסאן צנח אל מותו. לכל אחד מהם, לקלוד למל ולז’ו דסאן, היה מזל שפגש את השני. חוויה אומנותית ואנושית בלתי רגילה. כזה חיבור, כזאת קרבה, מספר קלוד למל בחיוך מכיר תודה. “קיץ אינדיאני” (L’été indien), הלהיט הגדול ביותר של ז’ו דסאן, שהעלה אותו אל על בעיצומו של משבר כפול, אישי ומקצועי, זה הוא, קלוד למל.

ז’ו דסאן הפריד בין האני הציבורי והאני הפרטי שלו. בערב היה מופיע בבגדיו הלבנים, מנצח, כוכב, אך בלילה ובמשך היום למחרת היה חוזר להיות כאחד האדם ולא רצה שיפריעו לו. קלוד למל אף כתב שיר על כך, “החליפה הלבנה” (Le Costume blanc), בו הוא מראה את הקוסם שכל העיניים נעוצות בו, מהופנטות, בתום הקונצרט, לאחר שפשט את בגדי הראווה והלך לאכול סטייק במסעדה, לבלות ערב בקלוב מקומי עם כוסית וויסקי ולישון במלון בלי לדעת באיזו עיר הוא נמצא.

חייו של ז’ו דסאן היו רצופי עליות וירידות, שיאים ונפילות, הצלחות וחרטות. האמרגן שלו, רובר טוטאן (Robert Toutan), במשך שלוש עשרה השנים הראשונות של הקריירה, כתב בספרו שז’ו היה משכיל אך לא חכם. לו היה חכם, קבע רובר טוטאן, לא היה נקלע לכל הצרות שבהן התחבט. והיה, אני מוסיפה, מונע את מותו בגיל כה צעיר. יש גזירות גורל ויש אסונות ברי מניעה.

בעשרים באוגוסט 1980 סעדו קלוד למל וז’ו דסאן עם משפחה וחברים במסעדה בפפאטה, בטהיטי. “אצל מישל ואליאן”, Chez Michel et Eliane. בטהיטי הרגיש דסאן נוח, חופשי, אף אחד לא זיהה אותו. מקלט שלווה ורוגע. הוא טייל על החוף ברגליים יחפות בלי להיפצע, מבלי להישרט. נמל מבטחים של עונג וחושניות.

הם שוחחו, כרגיל, ושום דבר לא בישר מה שיקרה. התקף לב פתאומי ותוך חלקיק שנייה ז’ו דסאן התמוטט ונפטר. רופא, שסעד בסמוך, ניגש לבדוק והצהיר מייד באדישות: “זה נגמר”. הוא חזר לסיים את ארוחתו והשאיר את החברים נדהמים, הלומים. הם ניסו לבצע בחברם החייאה אך הרופא צדק בגזר דינו הקר והמנוכר. נגמר.

קלוד למל מתרגש וכמעט מוחה דמעה כשהוא מקשיב לשיר הזה, “זה לא ישנה את העולם” (Ça va pas changer le monde). המשפט המסיים את הבית הראשון הוא בין המועדפים בכל מה שכתב: “הפרידה שלך, אני לא מאמין בה כלל. בשבילי זה להתראות, כמעט פגישה”. את המשפט בשיר מפנה בחור לאהובתו שנפרדה ממנו אך במציאות, כך מרגיש קלוד למל לגבי ז’ו דאסן שנלקח ממנו בברוטליות. מפעם לפעם הוא שר לו אותו, מתחיל להתייפח ומקווה שיחזור.

קלוד למל אהב את ז’ו דאסן אהבת נפש. הוא מגדיר אותו כדיסקרטי, מפקפק תדיר בעצמו, חכם, מוכשר, מוזיקאי גדול בעל רגישות אומנותית גבוהה, קפדן מאוד באשר לטקסטים. והקול, עוד לא נמצא גוון כזה מאז מותו. זאת הייתה זכות יתר להיות חברו, אומר קלוד למל, כי ז’ו דסאן היה קמצן בכמות ידידיו ובחרם בקפידה.

ולבסוף, סמים, הרס עצמי. ולא רק סמים אלא גם טבק, אלכוהול, לחץ תמידי. כל אלה הביאו לכך שז’ו דסאן מצא את מותו בגיל ארבעים ואחת לאחר שהמאבק המתיש בגרושתו קריסטין על משמורת הילדים הכריע אותו סופית. ז’ו, שלא התברך באבא אוהב וסבל מאוד מיחסו אליו, היה נחוש לתת הכול ואחרת לבניו שלו, מה שהחיש את קיצו. זה היה הסוף. נחזור להתחלה.

ילד, נער, סטודנט

ז’ו נולד למשפחה יהודיה ממזרח אירופה שהיגרה לארה”ב. הוריו נולדו שניהם כבר בארה”ב אך סבו מצד אביו, סמואל דסאן, נולד באודסה שהייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית. כשהגיע לארה”ב בלי לדעת אנגלית, רשויות ההגירה שלא הבינו את שמו, רשמו אותו תחת השם “דאסן”, שגזרו מאודסה. הסב מצד האם בא מאוסטריה.

שלושה ילדים במשפחה מאושרת, מלאת צחוקים, באותה תקופה, בלוס אנג’לס, בין ים והרים, ז’ו, הבכור, שתי אחיותיו. אימא, ביאטריס לאונר (Béatrice Launer), כנרת. אבא, ז’ול דסאן (Jules Dassin), במאי סרטים. בסלון עמד פסנתר וז’ו, שהיה מסוגל לשחזר כל קטע מוזיקלי ששמע פעם אחת, נמשך דווקא למקצועו של אביו: במאי סרטים.

ז’ול דסאן היה במאי סרטים אמריקאי גדול ומדי פעם היה מביא את ילדיו למקום עבודתו, לאולפנים הגדולים, האגדתיים. אלפרד היצ’קוק, ברט לנקסטר, אווה גרדנר היו באים בערב לשחק פוקר עם ההורים. ז’ו היה מוקסם והעריץ את אביו. לשחק בייסבול איתו, איזה אושר! ז’ול דסאן ידע לחבוט כדורים.

אך בנובמבר 1947 גז החלום. רדיפות הקומוניסטים החלו וז’ול דאסן נמצא ברשימה השחורה. סוכני ה-FBI באו לחקור את הילדים אודות אביהם. מה שנראה לז’ו ולשתי אחיותיו בתחילה כתסריט משעשע, עד מהרה הבינו שמדובר במציאות מרה. המשפחה עזבה את ארה”ב והיגרה לאירופה.

זה היה סוף העולם. גן העדן נשבר לרסיסים והילדים מצאו עצמם בגלות. וכאילו לא די בכך, כל פעם עברו ממקום אחד לשני בעקבות הקונצרטים של האם ואתרי סט הצילומים של האב. ז’ו למד בתריסר בתי ספר שונים.

כדי להבטיח לז’ו מסגרת קבועה יותר, הכניסו אותו הוריו לפנימייה בשוויץ. בעוד האם ביקרה אותו ודאגה לו, האב נעדר, עסק בסרטיו. ז’ו סבל מהתעלמותו ונהג לכתוב לו מכתבים קורעי לב שהסתיימו תמיד בהבעת געגועיו ובשאלה “מתי נתראה”.

חלומו של ז’ו לא התגשם. ז’ול דסאן התאהב בשחקנית מלינה מרקורי. משפחתו לא נחשבה יותר בעיניו. אסון לילדים שחיכו שהאב יחזור אך ז’ול לא חזר. ביאטריס לאונר וז’ול דסאן התגרשו ב-1962 אחרי שלושים שנות נישואים. ב-1966 התחתן ז’ול דסאן עם מלינה מרקורי וחי איתה קרוב לשלושים שנה נוספות, עד מותה ב-1994.

ז’ו רצה לחזור לצור מחצבתו, לארץ ילדותו, ארה”ב. אוניברסיטת מישיגן באן ארבור אמרה כן וז’ו נרשם ב-1959 לפקולטה לאתנולוגיה. יחד עם עוד שני סטודנטים דוברי צרפתית, אלן ז’ירו (Alain Giraud) מפריז וברנאר לברה (Bernard Levrat) משוויץ, התיישב בבית מעץ מוקף בגן. הייתה להם קופה משותפת וכל ערב הכין בתורו אחד מהם ארוחת ערב.

השיחות נסבו על עתיד העולם. זאת הייתה תקופה מאושרת, משחקי שחמט, ספרים, סרטים, תיאטרון, קולנוע. שלושת החברים, שיצרו תא משפחתי, הסתובבו, בנוסף, בתוך חוג היקפי ממריץ ומתגמל. גן העדן של הילדות שהתפורר אחרי שהאב נטש נוצר מחדש עם שני החברים-אחים.

אלן וברנאר למדו פיזיקה וינהלו קריירה מפוארת. ברנאר נפטר בגיל 84, ייבדל אלן לחיים ארוכים. ז’ו, כאמור, יהיה המפורסם ביותר מבין השלושה, כוכב מטאור שהתפרק בגיל 41. נחזור לימים הסטודנטיאלים העליזים באוניברסיטת מישיגן באן ארבור.

ז’ו הסטודנט נפטר מצללי העבר של ז’ו המתבגר ונהייה שובב ומבודח. סרטון שצילם אלן ז’ירו במצלמה 7 מ”מ מראה את ז’ו מחייך בפה מלא שיניים, בפנים שמנמנות ועיניים בוהקות, מניף אצבע משולשת אל עבר המצלמה. כבר לא קשה לחיות, להפך. הסרטון מראה אותו שותה קפה עם שני חבריו על הטרסה בין העצים, מנגן בנג’ו. “אלה היו רגעים של אושר”, מעיד ברנאר לברה (1936-2020), “לחיות, לנשום, להתקיים”. ז’ו התעקש ללמד את ברנאר לפרוט על הבנג’ו, ללא תוצאות משביעות רצון…

ז’ו אהב להיות במרכז העניינים, שכולם יביטו בו. היה לו כישרון של מספר סיפורים. לנגן, לדבר, לרתק, שכולם ינעצו בו עיניים. ביישנותו נעלמה כשהבין עד כמה קסמו פועל. אלן התאהב בבחורה יפהפיה ולא העז לגשת אליה. ז’ו אמר לו, בוא, הולכים. הם עלו על האופניים והגיעו לקפיטריה בו עבדה. ז’ו פתח איתה בשיחה. אחרי שסיימה את עבודתה, לאחר חצי שעה, הגיעה לביתם ונהייתה בת זוגו של אלן באותה תקופה. בלי ז’ו אלן היה נשאר בפינה…

ז’ו ואלן ניגנו ושרו בערבים בבית קפה שהיו פוקדים אותו הסטודנטים. “המאוהבים המתנשקים על ספסלים ציבוריים”, ז’ורז’ ברסאנס, בביצוע ז’ו דסאן הטירון. וכובע שלתוכו שלשלו הצופים דולרים. חמישים עד מאה דולרים לערב. לא המון אך כמה משמח. היה בזה קסם והסטודנטים הדלפונים היו זקוקים לכסף. ז’ו התלונן שאביו לא היה שולח לו די אך לא בחל בעבודות כמו נהג משלוחים, שוטף כלים במסעדה או די ג’יי ברדיו WCX בדטרויט.

ז’ו רצה להצליח. האמביציה בערה בו. להיות מפורסם, כמו אביו. יותר. וכך אמר לברנאר: “מטרתי היא להיות יותר מפורסם מאבי. מדברים על ז’ול דאסן, יום אחד ידברו על ז’ו דאסן”. ז’ו החליט לקנות את הפרסום המיוחל כסופר ושלח לאביו מכתב בו הודיע לו שכתב מחזה תיאטרון במערכה אחת. זאת הייתה מין התגרות, כמו רמז לאביו שעוד מעט יתחרה בו. לא תהיה המפורסם היחידי במשפחה.

שש שנים של חיים סטודנטיאליים עד שבקיץ 1963 שיתף ז’ול דאסן את בנו כאסיסטנט בצילומי הסרט “טופקאפי”. הצילומים נערכו בחלקם בפריז, עיר בה התיישב עתה ז’ו ובה יפגוש עוד מעט את אשתו הראשונה, מריז גרימלדי (Maryse Grimaldi). מריז וז’ו נפגשו ב-13 בדצמבר 1963 בנשף מסיכות שארגן מפיק המוזיקה האגדי אדי ברקלי (Eddie Barclay), לכבוד השקת הסרט It’s a Mad, Mad, Mad, Mad World שעל הפסקול שלו היה חתום. הנשף נערך במסעדה היוקרתית Le Pavillon d’Armenonville, מילולית, “בקתת ארמנונוויל”, ביער בולון.

מריז הייתה מחופשת לז’אן דארק, ז’ו היה לבוש בגדי פיראט. שניהם פרצו בצחוק כשראו זה את זו, בין אלפיים משתתפי הנשף שהיו נוכחים במקום. לפנות בוקר, כשירד, מוקדם מהרגיל, שלג על העיר, שודד הים מאמריקה נתן לבתולה מניס את מספר הטלפון שלו. כך חתמו שניהם על שלוש עשרה שנים של אושר ושיתוף פעולה. ז’ו חב לבלונדינית הגבוהה, החיננית והמעודנת, מריז, את הקריירה שלו כזמר. גם לאחר גירושיהם ולאחר מותו של ז’ו ולאחר הכול, תגיד מריז: “ז’ו היה ונשאר גבר חיי”.

החיים עם מריז, התחלת הקריירה כזמר

ז’ו עדיין לא היה מפורסם. סטודנט אמריקאי, ווסט טוויד, משקפים, כך מתארת אותו מריז בתחילת הקשר הרומנטי שלהם. הם נהגו ללכת לגן החיות בוונסן, בו צילם ז’ו את הקופים ודובי הקוטב במשך שעות, להצגות קולנוע. עד שז’ו הזמין אותה לסופ”ש. הוא ניגן ושר לה בגיטרה את “רכבת משא” של אליזבת קוטן, היא הוקסמה. ז’ו ומריז גרו שנה בביתה היפה של אמו של ז’ו. ביאטריס הבינה מייד שמריז תדע לתת לבנה את האהבה שהיא עצמה העניקה לו מאז נולד.

לאחר שנה שכרו ז’ו ומריז דירת שני חדרים חמודה מתחת לגג, במספר 218 של בולבאר רספיי (Boulevard Raspail), ליד אולם הקולנוע סטודיו רספיי. ז’ו הסתגר כדי לכתוב. הוא היה קם בשבע בבוקר, שותה קפה ומתיישב ליד מכונת הכתיבה עד הצהרים. את הסיפורים שכתב היה שולח לעיתון אמריקאי והיה מקבל מהם צ’קים. לא היה בהם כדי פרנסה אך ז’ו שמח לקבלם. מטרתו הייתה לא להיות יותר תלוי כלכלית באביו.

סופי חודש קשים אך ז’ו לא ויתר. כדי לפוש מהכתיבה, היה מנגן ושר. באופן טבעי, כמו שנשם. שירים ישנים מהפולקלור האמריקאי, עליהם גדל. מריז אהבה במיוחד את “רכבת משא” (Freight Train) של אליזבת קוטן, שיר הסופ”ש הראשון שלהם. זו כתבה אותו כשהייתה בת 11, שיר המבטא רצון הימלטות מחייה על רכבת משא שעברה בעיר, והקליטה אותו רק כשהגיעה לגיל 65.

אליזבט קוטן, בת 11 או 12, שוכבת בלילה במיטתה, שומעת את רעשי רכבת המשא ומדמיינת את עצמה בורחת בתוכה כשאף אחד לא יודע שהיא שם. והעונג הזה, לדמיין בריחה מוצלחת, היא רוצה לשחזר אותו שוב ושוב כשתשכב בקבר. כשאמות, קברו אותי ליד עץ הערמון העתיק כדי שאוכל לשמוע את קול הרכבת הישנה, מבקשת הילדה בקשה מפתיעה לגילה. שיר שנעשה להיט בינלאומי עם ביצועים מרובים. אליזבט קוטן נפטרה בגיל 94.

מריז לא יכלה לבקש מז’ו לשיר לה את “רכבת משא” כל היום ולכן ביקשה מחברתה קתרין רנייה (Catherine Regnier), שהייתה מזכירה בחברת ההפקות המוזיקליות CBS, להקליט לה אותו. כך תוכל להאזין לו בכל שעה שתרצה. גון קולו המיוחד של ז’ו ואופן אמירתו, הלא פחות מיוחדת, משכו את תשומת לבם של שני מנהלים אומנותיים של החברה להם השמיעה קתרין את התקליט. השניים פנו אל הפטרון וזה הציע מייד לז’ו לחתום על חוזה.

ז’ו התנגד. הוא לא היה זמר ולא רצה להיות זמר. מנהל חברת ההפקות התעקש, לחץ. קתרין ומריז לחצו גם הן. מה יש לך כבר להפסיד. ואז שאל ז’ו בעצת אמו, ביאטריס, שבזכותה אהב מוזיקה כבר מגיל צעיר. ביאטריס השפיעה עליו לחתום על החוזה, מקסימום תעשה תקליט, שניים, שלושה ואחר כך, אם לא ימצא חן, תוכל להפסיק ולפנות לכיוון אחר.

ז’ו נכנע וחתם על חוזה לשלוש שנים. ז’אן-מישל ריבה (Jean-Michel Rivat), תמלילן-מלחין מוכשר, כתב מילים חדשות, ז’אק פלה הפיק. השיר “רכבת משא” הפך בעיבודו הצרפתי ל”אני מחליף קצת רוח” (Je Change Un Peu de Vent). בפברואר 1965 יצא התקליט האפונימי, ויניל 45 סל”ד, ונשלח לשדרי רדיו ולמפיקי טלוויזיה.

דומיניק רזניקופ (Dominique Reznikoff), מפיקה, במאית וגם, מחוץ לטלוויזיה, סופרת, עמדה להקליט ב-15 במרץ 1965 תוכנית שהוקדשה לכישרונות צעירים. קולו החם והחושני של ז’ו מצא חן בעיניה ובעיני עמיתיה.

ז’ו בא מחויך, שליו, שקט, התיישב באחת מפינות האולפן ו… נרדם. לא, זה לא היה סימן לכך שהיה רגוע. בדיוק באותו יום צמחה לו שן בינה שהכאיבה לו מאוד וניפחה את לחיו. מריז הייתה בטוחה שלא יוכל לבצע כהלכה את השיר משום התקלה הזאת ולא יוזמן יותר לטלוויזיה. הפתעה. ז’ו כבש את כולם. ההצלחה באה לא מהכיוון שז’ו ציפה לה.

ז’ו דסאן הוצג כבנו של ז’ול דסאן אך ז’ו, למרות שהיה מאוד גאה באביו, לא רצה להיות הבן הזמר של ז’ול, הוא רצה להיות ז’ו. כששאלה אותו המנחה אם ציון היותו הבן של הבמאי המפורסם הרגיז אותו, ענה ז’ו בחיוך שקט ומקסים: “לא, אך אעדיף לא להתעכב יותר מדי על הנקודה”.

הביצוע הצרפתי של ז’ו ל”רכבת משא” היה מושלם. דומיניק רזניקופ זיהתה מייד בסגנונו, בתנועותיו, באופן בו הוא שר, בנגינתו, את עתידו כזמר גדול. הוא היה מקצועי אמיתי, אי אפשר היה לטעות. מריז אישרה את קביעתה של דומיניק רזניקופ. שפטו בעצמכם, הטלוויזיה הייתה עדיין בשחור לבן.

ז’ו היה בטוח גם הוא שיצליח, כמו שמראה ההקדשה שכתב למריז על תקליטו הראשון: “למריז שלי, התקליט שלנו, הראשון בסדרה ארוכה”. אך למרות התחזיות, התקליט לא נמכר! כישלון מסחרי חרוץ. ז’ו לא נתפס כסקסי. מפיקות הטלוויזיה לא התאהבו בו ולא פנטזו עליו. הוא פזל (כשהיה ילד, פגע בו חץ מעל העין שנגע בעצב) והתלבש בסגנון קלאסי, מכנסי קורדרוי וחולצה תחת אפודת קשמיר צווארון וי, איפה הוא ואיפה סשה דיסטל וקלוד פרנסואה…

כמה חודשים לאחר מכן הוציא ז’ו דסאן תקליט שני, שלא הצליח יותר מהראשון, והחליט לעזוב. אלא שחוזה קשר אותו לחברת התקליטים. המפיק שהעלה את הזמרת שלה (Sheila), ז’אק פלה (Jacques Plait), יסלול את הדרך גם לז’ו. ב-3 בפברואר 1967 נערך בקאן ה”מידם” (Midem) הראשון, ראשי תיבות של: Marché international du disque et de l’édition musicale, ה”שוק הבינלאומי של התקליט וההוצאה לאור המוזיקלית”. כל המי ומי של עולם התעשייה המוזיקלית הוזמן לאירוע, ה”מידם” הוא המקביל של פסטיבל הסרטים באותה עיר. בין דוכני חברות התקליטים הסתובבו כוכבים כמו אנתוני קווין, עמליה רודריגז, סלבטורה אדמו, פטולה קלארק.

ז’אק פלה השיג לז’ו דסאן תפקיד מפתיע כמנחה הערב. ז’ו היה אמריקאי, כל כולו אמריקאי, האנגלית הייתה שפת אמו. צרפתית דיבר כצרפתי כי למד את השפה בבית ספר בארה”ב וכשהגיע לצרפת, שכלל אותה מתוך “מימטיזם מעריץ”, כדבריו. דו לשוניות כזו הייתה מצרך נדיר וז’ו מילא את התפקיד באופן מושלם. איזו מקצועיות, איזה שיק, איזו כריזמה!

ז’ו, שהיה מורגל למגעים עם כוכבי קולנוע מימי ילדותו כבן של במאי מהוליווד, היה תפור לתפקיד. הקהל עשה הכרה עם זמר שלא שר, עם אישיות בימתית יוצאת מן הכלל שהסתגלה לכל מצב, לכל מעמד. ז’ו דילג על הבמה בזריזות אלגנטית ובחיוך כובש קרא בשמות הזמרים שזכו בפרסי ה”מידם” הראשון כשהוא מקבל את פניהם בלבביות, נסוג לאחור ומפנה להם את אור הזרקורים.

הצלחה מסחרית ראשונה, הדלטונים

ז’ו לא היה יכול לחלום על קידום כזה. הכול יודעים עתה מיהו. דלתות נפתחו בפניו וכך השיג פגישה עם אנרי סלבדור. ז’ו ואשתו מריז יחד עם ז’אק פלה, המפיק שהביא את ז’ו לקאן ואשתו קולט, התגוררו ביכטה בנמל העתיק של העיר. ז’אק, מהסיפון, ראה פתאום את ז’ו מתכונן לצאת מהיכטה, גיטרה בידו. “לאן פניך מועדות?”, חקר.

אין ספק שלז’אק היה חוש הריח הנכון. משהתברר לו שז’ו התכונן ללכת לפגישה עם אנרי סלבדור כדי להראות לו שיר שכתב עם שני התמלילנים ז’אן-מישל ריבה (Jean-Michel Rivat,) ופרנק תומא (Frank Thomas), דרש ז’אק מז’ו לעצור. “יש לך חוזה איתי ועתה חייב קודם כול להשמיע לי, לי ולא לאף אחד אחר, את השיר”.

ז’ו שר לו את “הדלטונים” (Les Daltons). ז’אק החוויר כסיד. הוא הריח את הלהיט כלביא את טרפו. “אני אוסר עליך לתת את השיר הזה לאנרי סלבדור”, ציווה ז’אק. ז’ו התגונן, “זה לא שיר בשבילי, כתבנו אותו בשביל אנרי סלבדור” אך שום דבר לא עזר. ז’ו לא רצה לשיר את השיר הזה בעצמו, זה היה שיר קומי, לא מתאים לו, מתאים לאנרי סלבדור, שהיה ידוע בצחוקו המתגלגל, אך ויתר.

השיר “הדלטונים” הוא להיט הענק הראשון של ז’ו דסאן. את ההשראה קיבל ז’ו מ”שירו של נהג השוורים” (The Ox Drivers Song) של “ארבעת האחים” (The Brothers Four), הרכב פולק אמריקאי שהוקם ב-1957. כולנו מכירים את הלהיט הרומנטי-נוסטלגי שלהם “שדות ירוקים” אך ז’ו לקח כמודל שיר קאובוי שבו מביע הבוקר את לאותו מהרכיבה הקשה בבוץ בו נתקעים הגלגלים אל עבר הגבעות הנוקשות כשהוא מצליף עד זוב דם בשוורים.

כל רצונו הוא לזנוח את השוט והלאסו ולהתיישב בבית לעונת החורף עם המשפחה והחברים. זהו שיר סוחף בלחן קצב רכיבה, עליז כביכול, אך תוכנו נוגה ומשרה עצבות.

ז’ו ניתק את הטקסט ממקורו והעתיק אותו לארבעת האחים ממשפחת דלטון, כנופיית פשע, שודדי בנקים ורכבות, שהפילה חיתתה במערב הפרוע בין 1890 לבין 1892. במהלך שוד הבנק האחרון שלהם בעיר הולדתם קופיוויל בקנזס חוסלו שלושה ורק אח אחד ניצל ובילה חמש עשרה שנים בכלא.

הרעיון לכתוב על ארבעת האחים לבית דלטון צץ לז’ו אולי בהשראת שם ההרכב “ארבעת האחים”. אלה נפגשו באוניברסיטת וושינגטון בסיאטל וקראו לעצמם כך כי השתייכו לאחוות פי גמא דלתא Phi Gamma Delta. האחים למשפחת דלטון היו בנים לאותם הורים, אחים ביולוגיים של ממש, שפנו אל עולם הפשע.

אך ז’ו מציג את חייהם הדרמטיים של האחים לבית דלטון באור קומי: בבית הספר היו להם פצירות במקום עפרונות וחבלי פשתן במקום עניבות. עברו השנים והם הדביקו עצמם בכלבת, כבלו את הרופא שביצע חיסונים, נהנו לנשוך את תושבי השכונה והאשימו את הכלבים.

לפני שתפגוש בהם, מוטב שתנשק את אשתך, תשסף גרונך ותשליך עצמך תחת גלגלי רכבת. אך שלטונות הצדק שמו פרס על ראשם שגדל כל יום בעשרים סנטים ומכיוון שהאחים דלטון היו חמדנים ורברבנים, הלכו והסגירו עצמם כדי לזכות בפרס כי היו יותר טיפשים מאשר רעים. טה גה דה, טה גה דה.

ז’אק פלה שיחק את השריף בתחילת השיר כדי להראות לזמר הליווי הבריטי, שהתקשה לומר את טקסט הפתיחה, איך צריך לעשות: “הקשיבו, אנשים טובים, לסיפורם האכזרי והכואב של האחים דלטון שהיו התגלמות הרוע. מי ייתן והוא ישמש כאזהרה לכל מי שהשטן מרחיק מדרך הישר”, הכריז ז’אק בפומפוזיות מעושה ותנועות ידיים דרמטיות. ז’ו דסאן ומהנדס הקול התפוצצו מצחוק נוכח המאסטריה של ז’אק בדקלום השורות והחליטו לשמר את ביצועו. ז’אק, מצידו, התעקש להכניס לסינגל את השיר על אף שז’ו הציע אחר.

התקליט יצא במאי 1967 והשיר הזכור, מבין שלושת הכותרים שהכיל, הוא, כמובן, “הדלטונים”. ההצלחה המסחרית הראשונה של ז’ו וכתוספת, ז’ורז’ ברסאנס, שעבר באותו זמן ניתוח כליות, ביקש מהאחות להביא לו את התקליט. זוכרים שברסאנס היה האליל של ז’ו עוד כשהיה סטודנט?

טה גה דה, טה גה דה, השיר הפרודי כבש את הקהל שלא היה מורגל בביצועים פסאודו דרמטיים מן הסוג הזה. ז’ו הבין שהקריירה שלו נוסקת. כדי לחצות את השלב המכריע על הצד הטוב ביותר, ז’ו עשה את המיטב בקידום, דהיינו, ראיונות והופעות טלוויזיה והעמיד עצמו לשירותו של המקצוע שהחל להאיר לו פנים. ההכרה בו פתחה תהליכים. ז’ו דסאן נהיה ז’ו דסאן תוך שגילה אט אט את האפשרויות הטמונות בהיותו זמר.

ז’ו רוצה עוד ועוד, להשתעשע, להרשים את עמיתיו ואת הקהל, להיות סטאר, לראות את שמו על חזית אולם האולמפיה המיתי. אך לא לבוא כיתר הזמרים, השרים את להיטיהם מאחורי המיקרופון. ז’ו רוצה להיות מקורי, משהו מיוחד, שואו מן כדוגמת פרנק סינטרה. בל נשכח שז’ו ניזון מהקומדיה המוזיקלית האמריקאית. האמביציה בוערת בו.

לז’ו הייתה משמעת עצמית גבוהה, יכולת עבודה פנומנלית וחוש ביקורת עצמית גבוה. במשך שעות התאמן במטבח המרוצף בריקוד הסטפס עד שרכש מיומנות מושלמת, עד שרקד כמו שהלך. שלושה חודשים של עבודה לעשר שניות של סטפס.

ז’ו היה פרפקציוניסט ומה שדרש מעצמו, דרש גם מאחרים. הוא פיקח על הכול, עריכה מוזיקלית, ליווי, קול, תלבושות, תפאורה, ולעתים נכנע להתקפי זעם. ב-22 באוקטובר 1969, הופעת הבכורה באולמפיה, המתח הורגש באוויר. באולם ישבו עיתונאים, זמרים, ידוענים, פוליטיקאים והמעריצים, המאושרים שבהם שהשיגו כרטיס.

ז’ו, ז’ו! ז’ו נכנס כשור לזירה, לבוש בחליפה לבנה וחגורה בעלת אבזם כסף עגול. ז’קלין סלבדור, אשתו של אנרי, שראתה אותו כמה שבועות קודם לבוש לבן, התפעלה מאוד ויעצה לו בהתלהבות להתלבש רק כך כשיעלה על הבמה. לבוש לבן, תמשוך את כל המבטים!

זוהי לידת התדמית. ז’ו עלה על הבמה כשכל צעדיו ותנועותיו מתוכננות, שקולות ומדודות, פתח בלהיט המצליח שלו באותו זמן, “שנז אליזה” (Les Champs-Elysées), 1969, ושם את האולם בכיסו.

שיר המסמל את צרפת בעיני זרים רבים, שיר המגרש את העצבות ומביא שמחה, אחד השירים הצרפתים היותר מפורסמים בעולם כולו המהלל את ימי הזוהר של השדרה המיתית בשנות השישים! שיר שבמקורו איננו כלל צרפתי אלא שיר אנגלי עלום, Waterloo Road, מילים Michael Antony Deighan, לחן Michael Wilshaw, שבוצע על ידי ההרכב הפופ פסיכדלי, Jason Crest, ב-1968.

הקבוצה בת החלוף התפרקה בעקבות כישלונות מסחריים. שירם זה, שחוגג רחוב בלונדון, עוד כישלון מסחרי בסדרה השחורה, עובד לצרפתית על ידי פייר דלנואה. ז’אק פלה היה המפיק והביצוא של ז’ו דסאן הוציא את השיר האנגלי מחושך לאור.

נחזור לבימת האולמפיה. כדי להרשים עוד יותר את הקהל המוקסם, ז’ו המשיך בקטע שלמד, ילד, במחנה קיץ ושכלל לפני ההופעה במשך שבועות, סיבוב להטוטני של לאסו סביב גופו. מי ידע לעשות זאת בצרפת? רק ז’ו האמריקאי ששלט בלאסו כמו קאובוי של ממש, זה מהשיר “הדלטונים”. הצלחה מוחלטת של כל הערב, הקהל הריע בעמידה.

ולא רק הקהל היה בעננים. בשורה הראשונה ישב ז’ול דאסן, האבא של ז’ו, שפער פה מול בנו המוכשר, היפהפה, ההדור, שהקסים אותו בביצועיו לאורך כל ההופעה. ז’ול היה גאה במה שבנו היה מסוגל לעשות אך באותו זמן חרה לו במקצת שהפך להיות האבא של ז’ו. הפופולריות הגדלה והולכת של ז’ו הוסיפה, בסופו של דבר, מרחק על המרחק שהיה קיים ביניהם.

ז’ו ומריז התחתנו בינואר 1966, בהיחבא. מריז הייתה דיסקרטית. ז’ו העמיד פני רווק והרבה בהרפתקאות עם מעריצותיו הצעירות, בידיעתה של מריז. לאירועים רשמיים, לקולנוע, למסעדות היה יוצא מלווה באחותו או בנשים אחרות אך מריז הייתה תמיד בצילו, ברדיו, בטלוויזיה, בסיבובי ההופעות.

מריז הייתה לו כאימא ומטפלת, היא הייתה אשת סודו, גיהצה חליפותיו, סירקה ואיפרה אותו, דאגה שתאו יהיה נקי וחמים. כששאלו אותה אם היא אשתו של ז’ו, הייתה אומרת שלא, היא המזכירה שלו. תשובתה הייתה אמינה כיוון שהיא הייתה זו שענתה לטלפון וקבעה לו פגישות.

הפרסום, עם זאת, החל להעיק על ז’ו. המפלט היחיד מלחץ ההמון היה החופשות עם מריז בעיירת הסקי קורשבל (Courchevel). מריז מדברת בחיוך על השהות בהרים, עם החברים, עם מדריכי הסקי, חגיגות ויין. הם היו בני שלושים, במשך היום גלשו, בערב רקדו במועדוני הלילה. לא היה צורך להעמיד פנים שז’ו רווק ומריז מזכירתו. חירות ואושר!

משברים: איבוד תינוק, הקריירה צונחת

ז’ו רצה להיות אבא. כבן להורים גרושים, השאיפה שלו הייתה להקים משפחה שהילדים בה גדלים באושר ובהרמוניה עם ההורים. עוד מעט יתגשם החלום, מריז ההריונית, בבית, למדה אנגלית, לבקשתו, כדי שיוכל למסור הלאה את המורשת. אך שמירת ההיריון לא התנהלה על מי מנוחות.

ז’ו המשיך להראות פנים עליזות בתוכניות הטלוויזיה בהן אהב להופיע. למרבית האירוניה אף שר שירי ילדים, כמו “לחמניית השוקולד” (Le petit pain au chocolat), 1969, גרסה שונה לשיר “יולי” (Luglio) של האיטלקי ריקרדו דל טורקו (Riccardo Del Turco). התמלילן של ז’ו, פייר דלנואה (Pierre Delanoë), הפך את שיר האהבה לשיר קומי.

הלייב הרשמי עם ג’ין מנסון היפה בתפקיד האופה זכור לכמה דורות. אני מרפרפת על רשימת התגובות לקליפ והרבה מברכים את ז’ו דאסן שליווה את ילדותם, נזכרים בנוסטלגיה באימא ובסבתא שהשמיעו להם את השיר ההומוריסטי.

שלושה דורות היו מאוחדים סביב לחמניית השוקולד של שני האמריקאים בפריז, ז’ו וז’ין, שדיברו ביניהם באנגלית, שחלקו תשוקה לקומדיות המוזיקליות של ארץ מוצאם. ג’ין מנסון, תיבדל לחיים ארוכים, מפריכה שמועות על קשר רומנטי ביניהם. הם היו רק ידידים, הקליפ הוא רק משחק. כך או כך, שני הזמרים האמריקאים השאירו שיר אלמותי שמקשיבים לו שוב ושוב בנוסטלגיה.

האירוניה היא שהשיר מדבר על אופה שהתאהבה בלקוח קצר רואי שלא הבחין בה עד אשר ברוב חוכמתה קנתה לו משקפיים. סוף סוף ראה אותה, נישואיהם נחגגו בחנות העוגות ועד מהרה הביאו לעולם חבורת ילדים, קצרי רואי כולם, שרקדו וקיפצו בכיסים מלאי לחמניות שוקולד. כמה רחוק מהחיים עצמם. האופה של ז’ו, אשתו הנאמנה מריז, הובהלה לבית החולים בחודש השישי וחצי להריונה, הפג נפטר לאחר כמה ימים. מכה לזוג הצעיר שעד כה לא ידעו צער.

פחות משלושה שבועות לאחר הדרמה הופיע שוב ז’ו על הבמות כאילו כלום לא קרה אך מי שהכירו אותו מעידים שהאירוע הקשה הפך אותו לאיש אחר. ז’ו סבל בתוך תוכו ייסורי תופת ולא הראה דבר. אך גם הקריירה המקצועית שלו, למרות שדבק בה כרגיל, הסתירה פניה. ז’ו מכר פחות ופחות תקליטים, מ-1973 עד 1975 ז’ו הקליט הרבה שירים שאף אחד מהם לא זכה להצלחה. האלבום “החליפה הלבנה”, אפונימי לשיר שאוזכר בתחילת הכתבה, היה כישלון מסחרי.

הצלחה שוב, קיץ אינדיאני

ושוב הגיע ז’אק פלה כמושיע. המנהל האומנותי רחרח אחרי שיר שיזניק שוב את זמר טיפוחיו שהיה בסוף החוזה שלו עם CBS. השיר “אפריקה”, של ההרכב האיטלקי “אלבטרוס”, שנכתב באנגלית, הביא לאפו ריח של להיט. השיר, שבו זמר אפרו-אמריקאי מבוגר מפציר מאחיו לחזור לארץ אבותיהם, לא מצא קהל באיטליה.

כמו “הדלטונים” עם ה”טה גה דה” ועם שורות מדוקלמות, גם השיר הזה הכיל מאפיין מקורי, “בה בה בה”, שזמזמה המקהלה על רקע טקסט מדובר ולא מושר. מבצע השיר, טוט קוטוניו (Toto Cutugno), מדקלם את כל כולו.

ועוד הקבלה בין שני הלהיטים, נקודות מפנה בקריירה של ז’ו דסאן. זוכרים שז’ו דסאן התכונן למסור את “הדלטונים” לאנרי סלבדור וז’אק פלה אסר עליו לעשות זאת? גם עכשיו השיר היה אמור להימסר לקלוד פרנסואה, לפי דרישת טוטו קוטוניו, אך יד הגורל בסיועו של ז’אק פלה רצו אחרת.

ז’אק פלה עצר את הכול ורץ במאי 1975 לביתם של ז’ו ומריז עם התקליט תחת זרועו. ז’ו ומריז התרגשו כמוהו אך היה צריך לשנות את המילים, להתאימן לפרופיל של ז’ו. ז’ו לחץ על קלוד למל להשלים את המשימה מהר כדי שהשיר יעלה לאוויר לפני הקיץ. השיר שיכתבו קלוד למל ועמיתו פייר דלנואה ישחק במילותיו החדשות עם אחרי הקיץ.

שני התמלילנים הסתגרו סופ”ש בדוביל כדי לכתוב את המילים במהירות הבזק. מזג האוויר הבוהק העלה בהם את רעיון הקיץ האינדיאני בחוף המזרחי של ארה”ב שישמש רקע לסיפור אהבה נוסטלגי.

“קיץ אינדיאני”, יוני 1975, זה ז’אק פלה, המפיק וקלוד למל, התמלילן. למל סיים לכתוב את המילים. המנהל האומנותי, שהיה הטוב ביותר שקלוד למל הכיר במהלך כל הקריירה הארוכה שלו, והוא הכיר הרבה, אהב את הטקסט כשקלוד למל הגיש לו אותו אך הסתייג משני אזכורים: שם השיר, “מי יודע בכלל מה זה קיץ אינדיאני?”, והשמלה של מארי לורנסאן, “מי יודע בכלל מי זאת מארי לורנסאן?”. המנהל האומנותי ביקש מקלוד למל למחוק את שני האזכורים האלה. למל התעקש כי ידע שהגוון המסתורי שלהם רק יגביר את העניין.

בשמלתך הארוכה דמית לאקוורל של מארי לורנסאן, מתוך “קיץ אינדיאני”. ציור של מארי לורנסאן, 1940. מקור: ויקיארט

ז’ו דסאן חיזק אותו כי אהב את מילות השיר, את כולן ומייד. כמה צדק. השיר הזה אפשר לו לחזור אל קדמת הבמה בשעה שהקריירה שלו נפלה ושחייו הפרטיים היו בשפל. ז’ו היה חרדתי ולא בטוח בעצמו. הוא היה זקוק להצלחות והלהיט העתידי הזה בא בעיתו.

החידוש בביצוע השיר “קיץ אינדיאני” הוא, כאמור, בקטעים המדוברים שלו, מהלך די נדיר. טוטו קוטוניו מדקלם את כל השיר, ז’ו דאסן בחר לדקלם ולשיר חליפות. השיר “הדלטונים” הצליח משום חריגותו בנוף המוזיקלי ו”קיץ אינדיאני”, בסגנון אחר, לא קומי, אלא רומנטי-נוסטלגי, הצליח גם הוא, מאותה סיבה.

ומשום היותו שיר אהבה פר אקסלנס, פרץ עוד יותר ונהייה הלהיט הגדול ביותר של ז’ו דסאן ואף בקנה מידה בינלאומי. בנו ז’וליאן מסביר שכל אחד היה רוצה לשמוע את הצהרת האהבה האוניברסלית הזאת: “נלך מתי שתרצי ולאן שתרצי”.

ז’ו דסאן, בן 37, נישא על כנף תופעת “קיץ אינדיאני”, זקוק לשינוי. חמש עשרה שנות הצלחה לא גרמו לו להיות מאושר ומסופק. הוא מאס בחייו ובמה שהיה הוא עצמו. הוא הרגיש כלוא. מריז כבר לא הייתה יותר האישה הנכונה. הוא רצה לשבור את האיזון החדגוני, השקט ולמצות עד תום. הפער בין תדמיתו הקורנת למחוזות האפלים שהשרישו בקרבו לא היה ידוע לרבים.

רק מתי מעט ידעו, כמו כן, על הרומן שהיה לו, עוד מ-1972, עם אישה אחרת שפגש בקורשבל, קריסטין. עוד מעט בן 40 והצורך של אמצע החיים בתשוקה עזה הביא אותו לשים קץ להיסוס בין שתי הנשים. כי קריסטין הייתה ההפך הגמור ממריז. מריז הייתה אוהבת, מתחשבת, הקדישה שנותיה לבן זוגה, סוף מעשה במחשבה תחילה. קריסטין התמכרה להשתוללויות מכל סוג, סמים והרס. הרס עצמי והרס סביב. ז’ו לא היה זהיר דיו באותו רגע כדי לא ליפול למלכודת המוות, פשוטו כמשמעו.

מריז הבינה את הצורך הבלתי נשלט שלו בהתנסות אחרת ולא עמדה בדרכו. “ההוכחה הגדולה ביותר לאהבה היא להבין ולקבל”, היא אומרת. ז’ו פתח במסלול מטורף בו נפרצו כל גבולות האיזון: הוא יצא לבלות כל לילה, שתה ועישן באופן מופרז, התמכר לקוקאין. חבריו לא הכירו אותו יותר וחלק גדול מהם סירבו לבוא לחתונתו עם קריסטין. עבורה היה זה קידום חברתי והיא הייתה להוטה לפרסום.

שמונה חודשים לאחר מכן, בספטמבר 1978, נולד בנם הראשון, ז’ונתן. ז’ו אבא בגיל ארבעים, איזה אושר! ז’וליאן, הבן השני, נולד במרץ 1980. שבועיים אחרי לידתו ז’ו ביקש להתגרש. המריבות בינו לבין קריסטין היו בלתי נסבלות, תגרות ידים וזריקת חפצים מהחלון. ז’ו רצה את הטוב ביותר בשביל ילדיו ונלחם כדי לקבל את המשמורת. קריסטין לא ויתרה והמאבק היה אלים.

ז’ו ביקש מכל חבריו עדויות בכתב על כישוריו להיות אב טוב, הסתובב עם תיק הגירושים תחת זרועו, הקדיש את כל מרצו למטרה זו. ז’ו לא ישן, לא אכל, איבד את בריאותו. ב-18 ביוני 1980 זכה במשמורת זמנית, דבר נדיר ביותר באותם זמנים שבהם תעדפו עוד יותר מאשר היום את האם.

נדמה היה לז’ו שהסיוט תם, שאפשר להתחיל לנשום וליהנות, לבנות עצמו מחדש ולהשליט סדר. הוא הפסיק לעשן, החליט לעבוד פחות, להקליט אלבום בלוס אנג’לס, לשהות יותר זמן בארה”ב ובטהיטי והעיקר להתמסר לגידול בניו.

ביולי 1980 כיבד התחייבות והופיע בקאן. באמצע ההופעה לקה באירוע לב חמור. בצעירותו איבחנו לו אוושה בלב והוא קיבל פטור משירות צבאי. ז’ו התעקש להמשיך את ההופעה וסירב להתאשפז.

למחרת כבר לא הייתה לו ברירה, שמונה ימים טיפול נמרץ בבית החולים האמריקאי בניי (l’hôpital américain de Paris) ושלושה חודשי מנוחה. סיבוב הקיץ התבטל וז’ו דאסן התאושש והחליט לטוס לנוח בטהיטי. הרופא לא המליץ על הטיסה הארוכה אך ז’ו התעקש. ב-20 באוגוסט 1980 הגיע סוף סוף לגן העדן הפרטי שלו, טהיטי.

והינה הוא עולה במדרגות, ארבע ארבע, לכאורה בכושר מלא, לקומה הראשונה של המסעדה “אצל מישל ואליאן” כדי ליהנות עם אמו ביאטריס שזה לה ביקורה הראשון באי, שני בניו הקטנים, קלוד למל, ועוד חברים, אירופאיים ומקומיים, תריסר בסך הכול, ז’ו הזמין את כולם. ממלאים צלחות במזנון ומתיישבים. האווירה עליזה, ז’ו נלהב, מלא תוכניות, דיג, טיול באי כדי להראותו לאמו וטיול באי סמוך, בניית בית על המגרש שקנה, ופתאום מתמוטט.

שבועיים לאחר מכן, ההלוויה, לא רחוק מהבית בו גדל, בחלקה היהודית של Hollywood Forever Cemetery. לא הרבה אנשים, ז’ול אביו ואשתו מלינה, אמו ביאטריס, הרב אומר תפילה וארון המהגוני בעל ידיות הכסף מורד לתוך האדמה. ז’ו נקבר ליד סבו סמואל וסבתו ברת.

מורשת

ז’ו דסאן התנער מכל ההשפעות וההרגלים המזיקים והתכונן לחיות חיים חדשים עם שני בניו. הוא ידע שעדיין לא ביצע את השירים שרצה לבצע ואת הפער הזה התכונן להשלים. במקרים רבים ויתר ונכנע ולא ענה לצרכיו העמוקים. עתה רצה לשיר באנגלית. הייתה לו עגלה מלאה בתוכניות כדי לתקן ולהמריא אך ליבו לא עמד לו. ז’ו אמר שבשיריו הוא רוצה לעזור לאנשים לחיות. משימה זאת מילא בכל זאת למרות הכול.

הרבה משיריו סוחפים, מזריקים זריקות עידוד ומכווינים לעבר האופטימיזם. די להאזין, למשל, ל”לך” כדי להאמין שוב באהבה, בזוגיות, בעבר, בהווה ובעתיד, בזיכרונות שיש ושיהיו, להשלים עם מה שלא מושלם, אפילו עם השקרים הקטנים. הלא חשובים כדי למצות את העיקר וליהנות ממנו. הקול האינטימי של ז’ו כמו מדבר אלינו אישית.

די להאזין ל”שנז אליזה“, למרות שהשדרה כבר לא מה שהייתה פעם, והחיוך בא, האושר מציף. אפשר להשליך את השיר על רחוב שאנחנו אוהבים במיוחד. ולעצובים הכרוניים מומלץ להקשיב ל”ואם קוראים לך מלנכוליה” כדי שייחלש עוקצה עד שתימס ותתפוגג בסוף השיר.

ולסיום, בחרתי בשיר שמאגד רבים באהבתם לאתר האייקוני בלב פריז, “גן לוקסמבור. סימפוניה לאהבה.

.ריאיון עם ז’ו דאסן בשנה בה נפטר. התרשמתי מקולו העמוק והערב גם כשהוא מדבר, מהכריזמה שלו ומחוכמתו.

הערות

-הכתבה מבוססת בעיקרה על הפרק המוקדש לז’ו דאסן בתוכניתו של לורן דלאוס, Un jour, un destin, בערוץ 2

Un jour, un destin, Joe Dassin: des succès et des regrets, Réalisation: Serge Khalfon, Création et Présentation: Laurent Delahousse, 3 mai 2019, France 2

-אחד מהמשתתפים בתוכנית זו הוא רובר טוטאן, מלך האמרגנים, שהיה היחצ”ן של ז’ו דסאן במשך 13 שנה. לרוצים להעמיק, קישור לספרו של טוטאן על ז’ו דסאן שלקח תחת חסותו בראשית דרכו