למרסיי באים כדי לראות את “נוטר דאם דה לה גארד”, הבזיליקה החולשת על העיר, את “קוסקר מדיטרנה”, מערה פרהיסטורית משוחזרת במוזיאון ברחבת המוסם ואת… “מזון אמפרר” MAISON EMPEREUR, חנות היסטורית.
“מזון אמפרר” ידועה לכל תושבי מרסיי אך עדיין בגדר סוד לזרים. כתבה זו תחשוף מנפלאות המקום הייחודי הזה. הפותחים דלתו, נכנסים כמו לעולם אחר, בזר מאורגן, שבו ערבובייה מסודרת של חפצים רגילים ויומיומיים לעומת שונים ונדירים, מהרצפה ועד התקרה, מושכים את העין. המוצרים מכסים את הקירות, מצטופפים על מדפים, ממלאים ארונות תצוגה, נדחקים בתוך גומחות, נתלים על התקרה וגולשים אל עבר הרצפה. שוק פשפשים שבו הכול חדש. זאת היא חנות הכול לבית העתיקה ביותר בצרפת.
ההיסטוריה של החנות
בסוף המאה ה-18 היו הדור הראשון והשני למשפחת אמפרר אומנים. הדור הראשון ייצר בבית המלאכה שלו בכיכר הבורסה (Place de la Bourse) מסמרים והדור השני ייצר סכינים וחפצים חדים. בשנת 1827 קנה פרנסואה אמפרר (François Empereur), דור שלישי, את החנות הראשונה בכיכר הבורסה, ליד בית המלאכה של אבותיו האומנים. כך עברה המשפחה לעסוק במסחר. ב-1831 שכר פרנסואה אמפרר את החנות הנוכחית בשכונת נואיי (Noailles), שכונה המכונה “הבטן של מרסיי” בשל השוק היומיומי שלה. ומאז לא הפסיקה החנות לגדול ולהתרחב.
אלה היו ימים אחרים. הסחורה הגיעה במרכבות סוסים. אך העבר נשמר במסגרת של החנות: הרצפה עתיקה ומשופשפת, אבני הקירות נראות, התקרות מקושתות. החנות בעלת שפע החללים, הנפרשים כיום על פני אלף ארבע מאות מטרים רבועים, מסיעה את הנכנס במבוכיה אחורה בזמן.
מנהלת החנות, לורנס רנו אמפרר, מפתחת ומשמרת
מנהלת החנות הנוכחית היא לורנס רנו אמפרר (Laurence Renaux Empereur), נציגת הדור השביעי של המשפחה והאישה הראשונה בראש המפעל. עם פטירת אביה של לורנס, לפני יותר מעשרים שנה, ב-2003, לקחה היא, בת 35, את המושכות ומאז נהנית הייזמית הפעילה להתבטא בתחום ומקווה להמשיך עוד זמן רב עד שתעביר את השרביט לדור הבא. שייחכו.
עם מינוייה למנהלת, מיהרה לורנס לרכוש את המקום, שהיה שכור עד אז, כדי להבטיח שלא תגורש לעולם. בד בבד, שיפצה את החזיתות בהרמוניה, ארגנה מחדש את המחלקות, הרחיבה, הגדילה אך בלי לבגוד במורשת.
“היינו 12 עובדים על 600 מ”ר כשנכנסתי לתפקיד, כיום אנחנו 34 על 1400 מ”ר”, מסכמת לורנס, אישה שהצליחה מעל ומעבר לא רק בחייה המקצועיים כי אם גם בחייה המשפחתיים. לורנס היא אם לשלושה ילדים והבכור, מרטן, כבר לומד את סודות המקום מוותיק העומד לפרוש. אחותו הקטנה, לילי, מחכה לרגע בו תמשיך גם היא לכתוב את הסיפור המשפחתי. וגם תום, הבן האמצעי, מביע עניין.
המזל משחק ללורנס. סוכן מעבר לים הגיע לחנות והציע לה לשווק את המותג “אמפרר” לארצו. הדור הצעיר מתעתד, אם כן, לכבוש את אמריקה אך “ברוח החנות הקיימת”, מדגישה האם לורנס. “הם יפתחו את הקיים, יגדילו וירחיבו אותו, אך אם ירצו לחולל מהפכה, יהיה עליהם לפתוח חנות משלהם”. דברים כדורבנות.
תורת החיים של משפחת אמפרר
לורנס לא פונקה על ידי משפחתה. היא החלה לעבוד בחנות כבר בגיל 16. אחרי שעות בית הספר, הייתה מסדרת סחורות, מגירות, בודקת חשבונות, מדביקה תוויות. באותו זמן לא חיבבה את העולם הגברי של החנות המאובקת תחת מרות של דורות קודמים שנקודת מבטם הייתה אחרת משלה. דמעות רבות הזילה הנערה נוכח היחס הקפדני אליה מטעם אביה ודודה שדרשו ממנה, בת הפטרון, יותר מאשר מהשכירים.
הדברים שונים כיום. לורנס חופשייה לעשות כרצונה אך מכירה בערכים המשפחתיים ולפיכך שומרת על נשמת המקום, אף אומרת תודה על המשמעת הקשה של ימי נערותה. מאביה ירשה את חוש הייזמות ומאמה את הכשרון ליצור קשרים עם הלקוחות. משפחה בעלת פילוסופיית חיים שנקודת המוצא שלה היא עבודה קשה, חריצות ופעלתנות.
וכל זה מצליח, משגשג, עובר מדור אל דור ונושא פירות. כל דור הטביע את חותמו ונטע את עולמו. “הכתלים העתיקים, הקיימים כאן מאז ומתמיד, מדברים אליי, תומכים בי, נושאים אותי. אני מרגישה טוב ביניהם”, אומרת לורנס.
העובד הוותיק, המכניס את בנה הבכור של לורנס בסודות בית המסחר, פורש לאחר ארבעים ושתיים שנות עבודה. הוא נכנס לעסק כשהיה בן שש עשרה ומאז התקדם ועלה בסולם הדרגות. לורנס עומדת בראש צוות של שלושים איש שכל אחד מהם שוהה בחנות, ביתו השני, עשר, עשרים, שלושים שנה (מעט מאוד עוזבים אחר זמן קצר).
זו לא חנות כמו כל החנויות, המתחם המשפחתי עושה חשק להישאר בו. בין לורנס לאנשי הצוות – סיפור ידידות ואף יותר מכך. “אני אוהבת את כולם”, היא אומרת, “כל אחד מהם נבחר מהלב”. לכל מחלקה האחראי שלה, היודע לייעץ ללקוחות ומסביר פנים. בביקורי הלפני האחרון בחנות שמעתי כמה מהם מדברים אנגלית שוטפת עם תיירים מחו”ל.
עליי לציין, עם זאת, שנתקלתי לאחרונה (אחרי שקראתי את דברי לורנס), לתדהמתי העזה ולאכזבתי העמוקה, בכתבה באתר le Ravi (המוקדש לאזור, הפסיק פעילות לפני שנים אחדות), השוטחת תלונות של עובדי המקום על תנאי עבודה מחפירים בשכר נמוך ביותר. מכיוון שאינני יודעת את האמת, מי צודק כאן, לורנס רנו גז לבית אמפרר או העובדים המתלוננים, אשאיר את הסוגייה פתוחה.
מקדש של אומנויות העבר ואומנויות ההווה
פריטים מהעבר ופריטים עכשוויים, החנות על כל קומותיה מונה יותר מחמישים אלף מוצרים. אף מוצר חדש שנכנס לחנות לא מסלק אחר. כולם נשארים ולשם כך התרחב המקום וגדל. ב-2012 קנתה לורנס את אולמות הריקודים בקומה הראשונה של הבניין והסבה אותם לייעודם החדש. כל חלל ותפקידו. באים כדי לקנות חפץ שימושי או למצוא מתנה נדירה.
הציוד המקצועי, סכינים, סירים, מחבתות, בקומת הקרקע, החפצים העדינים והשבירים כמו צלחות ושאר כלים, מפות, בדים וצעצועים (חדשים אך משחזרים את סגנון העבר, בתים ויקטוריאניים, חשמלית 1923, משאית מכבי אש, כלב מיכני, חליפת נסיכה פיראטית) בקומות. תריסר מחלקות, תריסר עולמות. כל דור תרם תרומתו, זה את מחלקת הגן, זה את מחלקת הנשק (הוריה של לורנס), לורנס עצמה נטעה את מחלקת אומנות החיים, מפות, כלים, מנורות, עיצוב.
המגוון מרשים: רוצים מכנסי עבודה מבד כותנה עמידה, שיתגמש עם הזמן, לפי מיטב המסורת הצרפתית? מגפוני עור טבעי מקמארג? צעיף מתערובת צמר מוהר, קל וחם, מבית מלאכה ספרדי? כובע קש פרובנסלי מסורתי, רחב שוליים, שייגן עליכם מפני השמש ולא יעוף ברוח הודות לסרטי הקשירה שבהם הוא מצויד? ערכת פוקר במזוודת עץ אגוז? ערכת תפירה מעור לנסיעות? לוח מנוחה מאלומיניום עם ידית עץ למגהץ? מחבת קרפ בעל ציפוי מונע הידבקות? בקבוק לשמן בעיצוב רטרו-עתידני מפלדת אל חלד בעל פיית מזיגה מושלמת וידית אחיזה נוחה, זמין בארבעה גדלים? קנקן זכוכית למשקאות חמים? כלי סוכר? כלי רוטב? קערת קוויאר? פותחן בקבוקי שמפנייה יוקרתי? חותך מנגו מפלדת אל חלד? פורס נקניק ידני, קטן וחזק, בסיס נצמד בארבע ונטוזות ליציבות מוחלטת בעת החיתוך? כף חרדל מעץ תאשור? מכשיר להכנת פירה? תבנית סיליקון להכנת סרדינים משוקולד? דלי קרח איזותרמי? שקית לאחסון בטוח של בצל ושום? אטבי עץ להצמדת צמח לתומך? מתקן האכלה לציפורים בגן שבו אפשר, למשל, לנעוץ תפוח? מקל-שוט לגירוש זבובים או, אולי, לשימוש אינטימי? מברשת נוצות טבעיות, רכות במיוחד, לניקוי אבק מחפצים עדינים? וילון מחרוזי עץ תאשור כחולים, בצבע הרקיע, מגן מפני חום, חרקים ומבטים סקרניים, המיוצר בהרי היורה, לתלייה על דלתות?
וילון חרוזי תאשור, עץ חסין ריקבון שטבעות מתכת אל חלד מחברות את מרכיביו. מקור: אתר “מזון אמפרר”
רוצים מגבת מטבח ארוגה, בצבעים גולמיים, בסגנון וינטג’, מיוצרת בצפון צרפת? קנקן לחליטת תה מאמייל? תוויות הדבקה לצנצנות ריבה, המזכירות את ארוחת הארבע של ימי הילדות? מי קולון מרעננים בפריחת הלבנדר? או דה טואלט מקמארג, ערמון, סמל לנדיבות, חוזק ופשטות, ערכים שמשפחת אמפרר משרתת מזה מאתיים שנה? או דה טואלט, אקזוטי יותר, “Russian Leather”? מברשת ציפורניים מסוגננת עשויה אצטט וזיפי חזיר בר? ספריי כביסה קליל בריח לימון עדין, שירענן את הבגדים והבדים, “מים לצנועים” שמו, שהוכן במיוחד ל”מזון אמפרר” כאות זיכרון לערכים המשפחתיים? פריטים נדירים או בנאליים, סיכוי רב שתמצאו מבוקשכם.
בקבוק הספריי, “מים לצנועים”, ארוז במעטפת כותנה שעליה מוטבע הלוגו של החנות. מקור: אתר “מזון אמפרר”
מהלך יפה זה של נאמנות לעבר, אי הוצאת הישן מפני החדש, מאפשר ל”מזון אמפרר” להמשיך לשרת נאמנה את הלקוחות המקצועיים תוך פנייה לקהלים חדשים. כך נפתח חלל לבגדים ואביזרים מסורתיים, כמו, למשל, מעיל רועה מצמר כבשים טהור, שק רועה שיוצר ברמת לרזאק (Le plateau du Larzac), המפורסמת בעיזיה וגבינותיה, חלוק של מוכר סוסים, חולצת פסים מברטאן, נעלי בית מרופדות… שיר תהילה למסורת ומומחיות.
בתי ייצור היסטוריים
לורנס נמצאת בקשרי מסחר עם מאתיים בתי ייצור היסטוריים, בעיקר בצרפת אבל גם מחוצה לה. כל יום היא מבלה שעות בחיפוש אחר מוצרים אותנטיים. כך, למשל, היא נוסעת לסלון דה פרובנס Salon de Provence כדי לבדוק הזמנה במפעל משפחתי שבו מייצרות הבנות, דור חמישי, סבוני מרסיי באותו אופן בו ייצרו אותם אבותיהן במאה ה-19. הבנות מאושרות מכך שהסבונים שלהן נמכרים ב”מזון אמפרר”, כבוד גדול והכרה באיכות.
הסבונים מיוצרים במפעל המשפחתי, רמפל לטור (Rampal Latour), מחומרים טהורים, לפי השיטה המסורתית שעברה שיפור קפדני ומושקע במשך שלוש שנים כדי לענות על הצרכים האקולוגיים של ימינו. בלב הסבון נשמרים שלושה אחוזי גליצרין, כמו בקרם לחות, המיוצרים באופן טבעי בתהליך ההפקה.
סבון מרסיי מכיל רק שישה מרכיבים, לכל היותר. היזהרו מרשימה “ארוכה”, נותנים ראשי המפעל טיפ לזיהוי זיופים, הקפידו לקרוא את הרשימה הבאה: שמנים צמחיים (זית, קוקוס, דקל) – לפחות 72 אחוזים, מים, סודה, מלח.
סבון מרסיי על בסיס שמן זית. מקור: אתר “רמפל לטור”
המפעל פותח שעריו לסיור חינמי, כל השנה, באווירה ידידותית וחמה בשני אתריו, האתר ההיסטורי שהוקם ב-1907 והאתר המודרני שנבנה ב-2016. תגלו בו, בהדרכת נציגי המשפחה, את חוכמת הייצור שהותחל בו ב-1828, תיחשפו לסודות מקצוע הסבונאי לאורך השנים, תיכנסו לעולם הייחודי, החורז אותנטיות בכיבוד האדם והטבע.
תריחו את ניחוחות הלבנדר, הוורד, הוורבנה, התאנה, האפרסק, האשכולית, פרחי התפוז, השקדים, הדבש, הפצ’ולי העדינים, תתוודעו לייצור וייבוש פתיתי סבון הכביסה הטהורים, ידידותיים לסיבי המלבוש ולעור הלובש. דודי הספוניפיקציה ההיסטוריים, תמיד בשימוש, הסבון השחור המיתולוגי, ג’ל הרחצה, הסבון הנוזלי, השמפו – עולם יוצא דופן, המשלב מסורות וחידושים, על זמני.
הזמנות בקישור הזה או בטלפון 93 60 71 70 09.
דוגמה נוספת למפעל היסטורי שאת מוצריו המעולים, שם דבר, ניתן למצוא על מדפי “מזון אמפרר” הוא בית פיז’ו. עוד לפני שייצר מכוניות, הוציא לשוק, החל מ-1810, מטחנות דגן, קפה, מלח ופלפל מפורצלן, מתכת, בקליט, עץ.
האחים פיז’ו זינקו אל מסלול פיתוחים איכותיים וחדשניים שהביאו ליצירת מנגנון ייחודי לטחינת תבלינים, קפה, סוכר, מלח, פלפל, אגוז מוסקט, שיבולת שועל, עם אחריות לכל החיים. בעוד שעד כה נהגו לכתוש את פולי הקפה או לחמם אותם, המטחנה החדשה של פיז’ו חתכה אותם דק דק כדי לשמר את כל הארומה.
מטחנת קפה פיז’ו, ברזיל. מקור: אתר “מזון אמפרר”
תרבות המצוינות, הדיוק, הטכנולוגיה, העיצוב, הגיוון (מבחר חומרים, צבעים, גדלים, צורות) מוכיחה את עצמה במטבחי גדולי השפים, המצוידים כולם במטחנות פיז’ו. הקשר בין העבר להווה מומחש בייצורו המחודש בגרסתו המודרנית של דגם מטחנת הפלפל הראשונה שהציגו האחים פיז’ו ב-1874. יצירת המופת בציפוי כסף, שקישטה את שולחנות הנשפים היותר יוקרתיים דאז, מוצעת עתה למכירה להנאת חובבי ההיסטוריה והמוצרים ההדורים.
מטחנת פלפל פיז’ו, 1874, מודל z. מקור: אתר “מזון אמפרר”
חשקה נפשכם בתכשיטים מקוריים? מה דעתכם על הצמיד הזה, מנחושת מוזהבת, המעוטר במוטיבים פרחוניים, מסותתים בעדינות, הממסגרים טווס מלכותי? הטווס מגלם את שירת הטבע. סמל לאלמוות, יופי והתחדשות, הציפור החיננית היא אלגוריה עשירה במשמעויות. העיצוב הפתוח והמתכוונן של הצמיד חובק בחן את פרק כף היד.תכשיט יוצא דופן זה, המיוצר בצרפת על ידי יצרן היסטורי, שואב השראה מאוסף הדפסים בני מאתיים שנה, המגלמים אומנות ייחודית.
צמיד רחב, טווס מוזהב. מקור: אתר “מזון אמפרר”
בקומה האחרונה תמצאו גם את השרשרת האופיינית למרסיי, השרשרת המרסייזית le collier marseillais. סיפורה המעניין התחיל במאה ה-18 כשהמוכרות בשוק התקשטו בשרשרת מחרוזי זהב. אורך השרשרת וגודל החרוזים היה אינדיקטור להצלחות הכספיות שלהן. מדובר בנשות הדייגים שמכרו את הדגים שדגו בעליהן בשוק בנמל העתיק. הבעלים היו חוזרים עם השלל, הולכים לנקות את הסירה ולהתבדר. הנשים היו פותחות דוכן בשוק שעליו מאזניים כדי למכור את הדגים.
כל פעם קנו הנשים חרוז, לפי הצלחת הדייג. וכך מנעו מהבעלים להוציא את כל הכסף על שתיית יין, משחקי הימורים ומי יודע מה עוד. והעיקר- פתחו מעין חשבון חיסכון, לא בבנק כי אם על סרט כותנה. חרוזי הזהב סיפקו גם מעין ביטוח חיים. אישה שהתאלמנה מבעלה הדייג הייתה בסכנת גירוש מהמגורים על ידי משפחת הבעל, אם הייתה חשוכת ילדים. בעזרת חרוזי הזהב הייתה מוצאת לה מקום מגורים אחר. אכן חשבון חיסכון, האישה קנתה חרוזים כשהיה לה כסף ומכרה אותם בעת צרה.
את מקום סרט הכותנה תפס שרוך זהב גמיש והייחוד של השרשרת הזאת היא שהחרוזים לא קבועים עליו כי אם ניידים, אפשר להזיז אותם. החל מהמאה ה-19 חדר הרעיון והמנהג גם למעמד הבורגני. עם כל לידת בת, פתחה המשפחה “רשימה” בחנות התכשיטים וכך נוספו חרוזים משנה לשנה. בכל אירוע, קנו הסבא, הסבתא, הסנדק, הסנדקית, הדוד, הדודה, חרוז נוסף לבת המאושרת. כשהגיעה לגיל 16, קיבלה את המחרוזת, סימן לכניסתה לגיל הבוגר. כאן לא הייתה השרשרת “קופת חיסכון” כי אם סימן לעושר המשפחה וגם סמל זהות, אני ממרסיי. שרשרת אופיינית למרסיי. חשוב שהחרוזים יזוזו, אחרת זאת לא השרשרת של מרסיי. החרוזים חלולים. השרשרת מהווה חלק מהתלבושת האופיינית למרסיי.
השרשרת התפתחה גם לצמיד ולעגילים אך התכשיט המסורתי נשאר בצורת שרשרת. בקומה האחרונה תמצאו גם צמידים, טבעות ועגילים עם מוטיב “הצלב של קמארג” la croix de Camargue, המגלם את רוח חבל זה ואמונתו הנוצרית.
על הקיר תלוי ספסל פרובנסלי הנקרא radassier רדסייה, עשוי משלושה כסאות קש מחוברים ביניהם. בחנות הספסל תלוי על הקיר כדי שלא יתיישבו עליו אך בחדרי המגורים של הפרובנס הוא מככב ליד האח. פרובנס, צרפת וגם חו”ל. הכול נמצא בה, בחנות המופלאה הזאת.
כי “מזון אמפרר” מייצג לא רק את המומחיות הצרפתית כי אם גם את המצוינות הזרה. מה תגידו על הגביע המהודר הזה, המעוטר בעלים כחולים, כלי זכוכית לאחסון והגשת סוכריות, המיוצר בניפוח בבית מלאכה בן מאתיים שנה בפורטוגל.
כלי זכוכית לשמירת סוכריות והגשתן. מקור: אתר “מזון אמפרר”
מרבית המוצרים באים מצרפת על אזוריה השונים אך כלי הזכוכית לשמירת ממתקים והגשתם, כפי שראינו, כמו גם צלחות החרס השטוחות בגוון גולמי, חום או ירוק – מפורטוגל, תבנית הפאנדורו, לחם השמרים המתוק שמקורו בוורונה, מפח מצופה בדיל – מאיטליה, קרש ההגשה מפורצלן, אידיאלי לטאפאס – מספרד, מפצח האגוזים-שקדים הקפיצי מברזל יצוק שחור מט – מאנגליה, קבקבי העץ – משוודיה, סימניות הנייר הצבעוניות לילדים (נפוליאון, ליצן, איכרה…) – מגרמניה.
סימניות מנייר לילדים. מקור: אתר “מזון אמפרר”
והאם בא לכם להתכסות באפודה או קרדיגן מצמר נקי, משובח ונעים שהוכנו בבית ייצור סקוטי בן מאה שנה, במקורם לדייגים? 153 יורו האפודה, 189 הקרדיגן אך האיכות והרכות יוצאות דופן.
אפודות דייגים סקוטיות. מקור: אתר “מזון אמפרר”
סחר הוגן, יחס חברותי, הסברים פדגוגיים, סיפוק משאלות
לורנס גאה בבית המסחר הלבבי שלה, המוכר וידוע לכל תושבי מרסיי. יש הפוקדים אותו מאז ילדותם ועד זקנתם, מביאים את הנכדים כפי שהסבא והסבתא שלהם הביאו אותם. בקומת הקרקע, כמו בעוד מקומות בחנות, נמצא כיסא, אחד מסמלי הבית, המחבר את הצוות ללקוחות. לורנס לוקחת את הזמן כדי להתיישב ליד הלקוח, מדברת, מסבירה, מייעצת. היא יודעת לעשות, יודעת להיות. כמה חשובה האווירה הביתית בה מאירים פנים לכל אחד, לכל קונה, ללא הבדל בן כמה הוא ומהן אפשרויותיו הכספיות, בה מבררים את רצונותיו של הלקוח ומכבדים אותם.
הלקוחות מטיילים במבוכי המקום, מוקסמים, מגלים מוצרים מימי ילדותם שאי אפשר לראותם בחנויות אחרות. המבוגרים משוטטים בעיניים של ילדים, נוסעים כמה עשרות שנים אחורה בעוד שהילדים מביטים בהשתאות, מרוגשים, לא רק בצעצועים כי אם גם במוצגים שמעולם לא ראו קודם.
לורנס מעוניינת להמשיך ולספק את משאלות המבוגרים והילדים, במידת האפשר. במוזיאון הקטן הנמצא מעל בית הקפה אפשר לראות את “שולחן המשאלות” עליו מודבקים כרטיסים עם בקשות, התרשמוית, דעות. גם כיום, כמו אז, הלקוחות אומרים לזבנים באיזה חפץ (מלשון לחפוץ) הם חושקים ואלה האחרונים רושמים את הדברים ומביאים אותם להנהלה.
המתחם המוזיאוני גם הוא תרומתה של לורנס ובו היא מבקשת להעביר ללקוחות את “ערך הדברים”. מאתיים בתי הייצור הצרפתיים (הזכרנו כאן שניים מהם, “רמפל לטור” ו”פיז’ו”), שמוצריהם נמכרים בחנות, מוזמנים להציג את יצירותיהם במתחם. ומבקרי החנות מוזמנים לשבת ולעלעל בספרים וחוברות.
לורנס מעיינת בספר, הנמצא על שולחנה, תמיד בטווח ידה, “התנ”ך של החנות”, בו רשמו אביה ואבי אביה את כל המוצרים. כל מה שנחוץ לידיעת הלקוחות רשום בספר שלורנס ראתה אותו תמיד על שולחנם של אביה וסבה.
עוד קובץ היסטורי הוא כתב העת בו מוטבע הבלזון של החנות: שלושה זאבים, השומרים עליה מכל משמר, כתר, סמלה של מרסיי וענף זיתים, סמל לשפע, שגשוג ואריכות ימים.
ומדוע לא להנגיש את הקבצים ההיסטוריים, החד פעמיים, בצורת ספר שכל אחד יוכל לרכוש? התנ”ך של החנות וכתב העת הם עותקים יחידים ולא כל אחד יכול לעלעל בהם אך ספר המשחזר את תכניהם ועוד כהנה וכהנה, מודפס בעותקים רבים, לפי הביקוש, יהיה רעיון מעולה.
הספר הראשון של “מזון אמפרר”
עוד מיזם של לורנס שזכה להתגשם והגיע לסיומו ב-2 בספטמבר 2023. שבת מיוחדת שבה הושק הספר בנוכחות הצוות של היום, הצוות מהעבר וכמובן, המשפחה, דור שישי, שביעי, שמיני. כולם באו ונכחו כל היום כדי לשוחח, להיזכר, לצחוק, לספר, לענות על שאלות ולכתוב הקדשות לקוני הספר.
לורנס ושלושת ילדיה מקיפים את הסבתא והאימא. למטה רואים את הזאב, סמל המשפחה. מקור: אתר “מזון אמפרר”
הספר הראשון של “מזון אמפרר”, 258 עמודים, כרוך, מספר את ההיסטוריה של החנות, של המשפחה שמנהלת אותה, של בתי הייצור המספקים לה את הסחורות ושל עשרות אלפי החפצים והמוצרים המוצעים בין כתליה. ארכיון שלם של מסמכים וכתבי יד נדלה מתיבות ומגירות כדי לתעד את הספר ולהעשירו באלפי אנקדוטות.
טקסטים ותמונות בספר הראשון של המשפחה המוערכת. מקור: אתר “מזון אמפרר”
רעיון הספר נולד לקראת יום ההולדת השלוש מאות של החנות. סיפור משפחתי, פרובנסלי, אנושי, שנמשך כל כך הרבה שנים… לורנס רצתה לחגוג את אריכות הימים הנדירה ולהודות לקהל הלקוחות בעדות כתובה, הנצחה והעברה של המסורות, המומחיות, המורשת. ללמוד משיעורי האבות!
חברי המשפחה פתחו מגירות, חיטטו בארגזים, עיינו בכתבי יד והוציאו לאור ספר עשיר שמספר האנקדוטות הפרושות בו אינו קטן ממספר המוצרים על המדפים. כי הספר כמוהו כחנות, מבוך עליז ומפתיע, משובץ בסיפורים ומסמכי ארכיון כמו החפצים הממלאים אותה מהרצפה ועד התקרה והצילומים העתיקים הממוסגרים התלויים על כתליה. עצות וטיפים כמו איך להימנע מעש או מהתכווצויות שרירים ולאוהבי הגסטרונומיה – מרשמים כמו מרקים למיניהם וירקות ממולאים על טהרת מסורת האזור.
דרך שמונת הדורות של משפחת אמפרר, דרך תריסר העולמות, המחלקות המרכיבות את החנות, הקורא יגלה את האהבה לבתי הייצור, הספקים ההיסטוריים, לאנשים המפעילים אותם ולמוצרים היוצאים תחת ידיהם.
ספר לאנשי מרסיי, לבעלי ההשראה, לידענים, לסקרנים, לטירונים… סיפור אהבה בין דורי, פרובנסלי וצרפתי. ועתה גם בינלאומי.
חנות וירטואלית, כן, אך במקום שני
בשנת 2012 התקשרה לורנס לסדנה הדיגיטלית של גוגל כדי להקים אתר אינטרנט לחנות. החיבור בין הצוות בחנות ואנשי המחשבים הצעירים מוצלח מאוד. כל שנה מצטרפים לקוחות חדשים הודות לאתר האינטרנט של החנות, ביניהם מארצות רחוקות, כגון אוסטרליה ויפן.
כך גם שומרים התיירים שהגיעו לחנות בעת ביקור במרסיי על קשר. אך החנות הווירטואלית לא תחליף לעולם את קהל הלקוחות שקובעים את קניית הפריטים לפי רצונותיהם והעדפותיהם. בלי לקוחות, “המושכים אותנו למעלה ונוזפים בנו בחביבות כשצריך”, אומרת לורנס, ” לא תתקיים החנות”.
דבריה של לורנס מפתיעים בקונטקסט העכשווי: “ככל שאני הולכת לאחור, כך אני מרגישה טוב יותר. המודרניזם דורש ביצועים ומה שאני יודעת לעשות הוא לגרום ללקוחות שמחה בעוד שבהרבה בתי מסחר אחרים מתמרנים אותם לשם הרווחיות. אני מתעניינת בלקוחות. אנחנו כאן בית של אמת, לא של עסקים”.
לילה מחוץ לזמן
בשנת 2018 קנתה לורנס דירה בת 90 מ”ר בקומה השנייה של הבניין העתיק בו נמצאת החנות והפכה אותה לדירת אירוח-מוזיאון, המוקדשת להיסטוריה של המשפחה. עוד מקום קסום שכמוהו לא תמצאו בעולם כולו.
דירה לשני אנשים מזמינה את השוכרים אותה לחיות במחיצתם של שבעה דורות ולשקוע בעולמם. כתב העת של החנות זמין לקריאת סיפוריה המרתקים של המשפחה.
דירה המרוהטת בסגנון המאה ה-19 אך די נוחה, המציגה על הקירות הכהים תמונות של החנות משנים קודמות, דיוקנים של אבות המשפחה, דקורציה של כלים מברזל ומעץ. מסע שקט ורגוע בזמן בלב מרסיי התוססת והמבעבעת.
לורנס קנתה רהיטים, חפצים ואביזרים בשוק הפשפשים אך חלק גדול הוא רכוש המשפחה, כמו, למשל, ארגז הכלים של הסבא שלה, הסדן שהוא אחד מסמלי החנות ועוד כלים שראתה תמיד בחדר העבודה של אבותיה. חפצים משפחתיים אלה מזכירים, מצד אחד, שהחנות סיפקה את צורכי בנאי העיר ומתכתבים, מצד שני, עם התמונות על הקיר. הפסיון המפוחלץ במטבח, סמל לציד (הוריה של לורנס הקימו את מחלקת הנשק בחנות), נראה, למשל, כמו תמונה על רקע הקיר החום.
העיקר, מדגישה לורנס, הוא לא העיצוב לשם העיצוב כי אם הסיפורים. ארכיונים ואלבומים הועברו מחדר העבודה של לורנס אל הדירה, כך שאפשר גם לשקוע בקריאה בלי לשכוח את כתב העת “מזון אמפרר” העומד לרשות השוכרים.
מדף הדירה באתר “מזון אמפרר” או מהדף שלה באתר Airbnb, או מתחתית הדף שהבאתי כאן, אפשר להביט בתמונות ולהזמין שהות, אם חשקה נפשכם באירוח נדיר, שלא מהעולם הזה. רוב הדעות מדגישות את הייחוד הקסום של הדירה רחבת הידיים, ללא טלוויזיה וללא אינטרנט, עם מנורות שמן, את סדיני הפשתן הריחניים, את העיצוב המקורי שלא מצוי בשום מקום אחר בעולם, את חביבות ומסירות המארחים.
עם זאת, שימו לב, הדירה נמצאת בקומה שנייה בלי מעלית, במטבח אי אפשר לבשל ואמבטיית האבץ והעץ דורשת זריזות מסוימת כדי להיכנס אליה. העלות ללילה היא כ-200 יורו, לילה אחד לשני אנשים, כולל ארוחת בוקר על הטרסה המשופעת בצמחים ירוקים. אפשר לשהות גם יותר מלילה אחד. למחירים המדויקים פנו לחנות או לאתר ההזמנות.
בסרטון המעניין הזה, בסופו, סיור בדירה. ממליצה מאוד להביט בכולו.
הביקור בחנות כשלעצמו הוא כבר מסע בזמן
נחזור אל התחלת הכתבה כדי לסיים. אותנטיות, התפעלות והיקסמות אוחזים במי שחוצים את דלת הכניסה לחנות המיוחדת הזאת, שסיפקה ציוד לבנאים של מרסיי, המשקפת את העיר הפופולרית במאתיים השנים האחרונות. עליזה ושמחה כמו שוק בפרובנס, עמוקה כמו זיכרון משפחתי.
כל מוצר, כל חפץ נבחר באהבה על ידי לורנס כי הוא נוגע בה, מעורר בה רגשות, מעלה סיפור. דומה שנשמת הפרובנס אצורה בקומות המתחם, אומנות החיים המסורתית שלה. בגדים, כובעים, כלי מיטה, תכשיטים אופייניים, סבונים, בשמים, סנטונים (בובות מסורתיות מסצנת הלידה של ישו באבוס), צעצועים של פעם, מתנות, כלי הגשה ומטבח אך גם חפצים רגילים, סכינים, ידיות, מנעולים, חומרי ניקוי והדברה.
חפצים, חפץ, דבר שהנפש חפצה בו, משתוקקת אליו. ולורנס משתוקקת להשקות את אורחיה, כבר ראינו, לגרום להם נחת. משום כך אין היא בוחלת להציב פה ושם על המדפים מוצרים מיושנים, שלא הרבה חומדים אותם, מה שמכונה בעגה צרפתית “זמירים” – rosssignols.
כשם שהזמיר שר במרומי העץ, כך גם החפצים הנדירים האלה, מתקופה אחרת, ניצבים על מדף עליון, כדי להשיג אותם יש לטפס על שרפרף. אך בעיני אחדים מהמבקרים, הזמירים הלא מושכים האלה מציתים ניצוץ, מעוררים זיכרון נוסטלגי או אסוציאציה נסתרת. למען הניצוץ הזה בעין הלקוח מכניסה אותם לורנס אל החנות.
ובלשונה: “התדעו מהו זמיר? ואינני מדברת על ציפור. זמיר בשפת המסחר הוא חפץ, שיצא מהאופנה, שקשה למכור, שמעלה אבק בירכתי מדף.
אך אנחנו גאים בזמירים שלנו, מעריכים אותם, מחפשים אותם! מדוע, תתמהו? כי מה אכפת שהחפץ משתהה, לא נמכר, אם הוא מבעיר זיק של שמחה והתלהבות בעיניו של מבקר שלא חשב שייזכה לראותו אי פעם. לא, החפץ לא נעלם!
ביתנו בן המאתיים מרשה לעצמו את המותרות והמרחב למען אותו מבט שנדלק, ולא משנה אם מוצר אחד נמכר אחרי יום בעוד שני משתהה שלושה חודשים. שום דבר לא עומד נגד קסמו של זמיר!”.
מירי צח
אא איזו חנות מיקרוקוסמוס, מערת אלדין. נראה שאפשר ללכת שם לאיבוד במובן הטוב. כתבת מאוד מאוד יפה ומעניין ומפורט- מקביל לכמות החפצים העצומה והבלתי נגמרת. אין ספק כשאגיע למרסיי אלך לשם. נזכרתי בשוק העתיקות של איל סיר לה סורג.
אסף קינצר
כתבה יפה ואסקפיסטית, מצרך חיוני מאוד בימים אלה.
אורנה ליברמן
תודה רבה, אסף היקר. כשאני קוראת אותה כאילו מישהו אחר כתב אותה, אני עצמי מפליגה למחוזות אחרים.