למה בורגון?
למרות שכבר “חרשתי” את צרפת לארכה ולרחבה, רק עכשיו יצאתי לבקר במחוז בורגון (Bourgogne) או Burgundy לדוברי האנגלית. המחוז משתרע מדרום מזרח לבירה, פאריס. הררי, ירוק, מיוער, עשיר במים ואגמים…. האזור מתאפיין בגבעות עגלגלות רכות, נופים כפריים, חקלאיים ברובם.
ויש יין. הרבה יין. הרבה מאד. מהאזור מיוצאים לכל מקום מהיינות הטובים בעולם שמחירם לא יסולא בפז (היין היקר בעולם בשנת 2018 היה בקבוק יין Romanée-Conti Grand Cru שעלה 109,000 אירו. כן, זו לא טעות – מאה ותשעה אלף אירו הבקבוק).
Dijon, Beaune, Macon, Auxerre, Cluny – כולם שמות מפורסמים של ערים גדולות וקטנות במחוז שכבר אינו קיים, לפחות לא בשמו זה (ראו בהמשך). אבל מי שמע על Chatillon-sur-Chalaronne (בתמונה)?
או על טירת Bazoches ? ועל המקדש הבודהיסטי ב- Boulaye ? המשפט האחרון מופנה, כמובן, לרובנו, התייר הישראלי הממוצע, ולא למומחה לתרבות צרפת, או מדריך טיולים שצמח בהקסגון (למי שתהה, זה הכינוי שהצרפתים מכנים את מדינתם, על פי צורתה הגיאומטרית).
רקע כללי על מחוז בורגון
אז למה המחוז כבר אינו קיים ? בינואר 2015 נכנסה לתוקפה בצרפת חלוקה מחדש של המחוזות הגיאוגרפיים, ומספרם הכולל צומצם מ- 22 ל- 13. מחוז Bourgogne צורף למחוז המזרחי יותר, הצמוד לגבול שוויץ, Franche-Comte ולמחוז החדש (המכונה בקיצור BFC) שתי בירות. באחת, Dijon , יושב מטה המשטרה, צמרת החוק והאכיפה (Prefecture), בעוד שבשניה, Besancon , שוכנים מוסדות הממשל הכמעט אוטונומי.
המחוז המאוחד בעל שטח של כ- 48,000 קמ”ר (קצת פחות. לצורך השוואה, שטח ישראל הוא כ- 21,000 קמ”ר) ושוכנים בו כ- 3 מיליון תושבים. במחוז המאוחד מספר ערים גדולות ובינוניות ושפע גדול של כפרים גדולים, בינוניים, קטנים, וקטנטנים. לצד כל אלו ישנם גם מקומות שגם התואר “כפרון פיצפון זערורי” הוא גדול עבורם. מדובר ב”אחוזונת” של 3 בתים כפריים, אשר נחשבת לישות עצמאית, גם אם היא מסופחת לישוב אחר ואין לה תקציב משלה. אבל יש “ראש כפר”, יש כנסיה ולרוב יש גם אחוזת יין. כי Bourgogne , היא לא Bourgogne בלי יין.
אפשר לכתוב תלי תלים של ספרים ומדריכים על Bourgogne . אין לי שום יומרה כזו. רבים וטובים ממני עשו זאת כבר אין ספור פעמים. לא אקח אתכם ל- Dijon (החרדל), העיר ה- 17 בגדלה בצרפת (155,000 תושבים) וגם לא ל- Beaune המפורסמת בבית החולים ההיסטורי שלה (Hotel Dieu de Beaune), בו מתקיימת בכל שנה מכירת היין הפומבית המסורתית המושכת קהל מקצועי רב מכל העולם.
אני רוצה לספר על כמה חויות קטנות, במקומות יפים אחרים.
Guedelon – הטירה שבנו מחדש בשיטות ימי הביניים
Michel Guyot , איש עסקים צרפתי בתחום הבידור והתקשורת, הוא חובב טירות וארמונות. את מיטב הונו הוא משקיע בקניית טירות חרבות – כולן, או בחלקן – שיפוצן והקמתן לתחייה. את רובן הוא מעמיד לרשות הציבור בפתיחתן לביקורים ובקיום אירועי תרבות שהכנסותיהם מוקדשות לקניית ושיפוץ טירות נוספות.
Chateau de Saint Fargeau , טירה בשערו הצפון מערבי של מחוז Bourgogne (נפת Yonne), הוקמה בתחילה כבקתת ציד של הארכיבישוף של העיר Auxerre , הוגדלה במהלך השנים, הפכה לטירה גדולה ועברה ידיים ומשפחות בגלגולי מכירה, נישואין ושאר תהפוכות גורל. ב- 1979 רכשו אותה שני האחים מישל וז’אק גויו (Michel & Jaquest Guyot) כדי לשפצה ולהחזירה לחיי תרבות.
מישל “התאהב” בטירה היפה הבנויה לבנים אדומות והחליט להפכה לבית מגוריו. כדי לשפץ הטירה יש צורך בגילוי והבנת מקורותיה וחלקי המבנה העתיקים יותר. קבוצת המדענים והחוקרים העוסקים בכך, ביניהם מומחה לטירות ימי הביניים, הכינו לבעלי הטירה מחקר מעמיק המגלה עובדה מפתיעה: הטירה הנוכחית בנויה על יסודות טירה קדומה יותר, משנת 980, שקיומה לא היה מוכר.
המחקר רב הדפים מסתיים במשפט “יהיה מרתק לבנות מחדש את טירת Saint- Fargeau הקבורה”. מישל , חובב הטירות, אינו זקוק ליותר מכך. ב- 1995 הקים עמותה לבניית טירה עתיקה-חדשה. התקבצו סביבו מספר “משוגעים לדבר”, אחד מהם מומחה בבניה בלבנים, אחר מבין בחומות, בארכיטקטורה עתיקה, היסטוריה ושאר מקצועות שהיו קיימים במאה ה- 13. הקו המוליך של כולם – לבנות טירה בכלים ושיטות של התקופה. מתנדבים ותרומות נאספו (ועדיין נאספים) מכל צרפת, ואף מהעולם הגדול מחוצה לה. וכך מזה יותר מ- 20 שנה מתנהל ביער Treigny מיזם לבניית טירה “כמו פעם”.
המיזם גרם בתחילה לאנשים לא מעטים להרים גבה בתהיה, אחר כך עורר סקרנות רבה וכיום הוא סוחף רבים. תנועת המבקרים אינם פוסקת, המתנדבים מתרבים מעונה לעונה (עבודות הבניה נפסקות כמעט כליל בחורף) ואינספור ספרים, כתבות וסרטי תעודה נעשו על המיזם. מכיון שאני רואה באדיקות תכניות של הטלויזיה הצרפתית, טירת Guedelon מככבת כמעט בכל תכנית טיול שלי לצרפת. הפעם, התכנית הוגשמה ומסלול הטיול ל- Bourgogne נקבע דרך Guedelon .
אנחנו, בני המאה ה- 21, רגילים לבנית מגדלי משרדים או מגורים גבוהים. מנופים מסתחררים לכל כיוון, מעלים ומורידים מיכלים ושקים בני טונות, משאיות כבדות מובילות עפר וסלעים, או לחילופין, קירות מוכנים, אריחים וכלי חרסינה. עשרות פועלים חבושי קסדות צהובות מתרוצצים כנמלים עסוקות, יוצקים בטון ומניחים רשתות פלדה.
הגעתי לקרחת יער גדולה בה הסתובבו מספר פועלים מתנדבים, לבושי ג’ינס או מכנסי בד צבעוניים וסרבלי בד פשוטים. בקצה המשעול, מבנה חלקי, עגול, בנוי כולו מלבנים אדמדמות משולבות רצועות מלט עשוי טיט וקש. פתחים בקירות מעוטרים בקורות עץ גסות, חלקן עם דלת עץ כבדה וחלקן האחר פעור, ממתין להתקנת הדלת.
על פיגום העשוי מדפי קרש הנשענים על עמודי עץ מחוזקים בחבלי סיבים צמחיים וענפים שרוגים, יושבים שני פועלים עטויי בד מגולגל על ראשם, בידם פטישי ברזל גסים, מסתתים אבנים גדולות ומניחים אותן זו על זו, בודקים התאמה ומשפרים זויות ופינות באבחת פטיש.
טיול בשבילי הרחבה הביאני לבקתות קש פשוטות הפזורות בשטח, סביב הטירה ההולכת ונבנית. באחת מהבקתות יושב זוג מבוגר וסביבם מבחר כלי עבודה. זהו המפעל לבניית ושיפוץ כלי העבודה. מסור שידית העץ שלו נשברה, פטיש שידיתו נעקרה ממקומה, גרזן שלהבו נשחק ועוד.
בשיטתיות, בני הזוג מרימים כלי אחר כלי ומתאימים לו חלקי חילוף מכל החפצים הזרוקים על רצפת החול המאובקת. בבקתה אחרת עמלה אשה ששערה פרוע ומאובק על שזירת זרדים וענפים גמישים לכדי חבל עבה שמלופף על מוט עץ קצר כדי למתוח הכבל שמחזיק במקומו גרם מדרגות, מעץ כמובן, המוליך למגדל השמירה העגול המתנוסס מעל לחומה הלא שלמה.
הסתובבתי לאטי בין הבקתות השונות והאגדה קמה למול עיני. אנשים שקבעו לעצמם מטרה, בונים יש מאין טירה עתיקה בכלים תקופתיים. בשום מקום לא ראיתי מקדחה, לא משור חשמלי, לא מערבל בטון. האם כך באמת בנו פעם ? האם כך התרוממה לאויר כנסיית נוטרדאם המופלאה ? או טירות עמק הלואר המפוארות ? לעולם לא נדע בוודאות, אבל אולי נקבל מושג כלשהו, גם אם חלקי, על יכולותיו של האדם באשר הוא.
למידע נוסף על הטירה וביקור לחצו על הקישור הזה
Chateau Bazoches
Bazoches הוא כפר צרפתי קטן, השוכן במקום שכוח אל, על הגבעות המערביות של הפארק הלאומי האזורי של Morvan. החלק המערבי של Bourgogne (היום, Bourgogne-Franche-Compte – ראו לעיל).
בכפר התגוררו, על פי מפקד תושבים ב- 2015, 172 איש. הכפר נוסד במקום ככל הנראה במאה ה- 12 ושמו נגזר מהמלה הלטינית Basilica , שהשתבשה במהלך השנים. הכפרים הצרפתיים הטיפוסיים נוצרו כאשר בתי משק ומגורים נבנו לאורך הדרך, משני צדיה. במשך הזמן נבנית במקום כנסייה, אליה מתווסף קפה-מסעדה, לעתים גם סניף דואר ואולי גם מכולת קטנה. כאשר הכפר גדל, בונים התושבים גם בית עיריה. נוסעים העוברים בכביש חוצים הכפר, כל כפר, לכל ארכו בין שתי שורות בתים…. והכפר “נגמר” כהרף עין.
הכפר Bazoches הוא מעט חריג. הכביש הראשי הוסט ככל הנראה ועובר מחוץ לכפר. כל הבתים מצדו האחד בלבד וכבישים פנימיים קטנים המובילים לכנסיה, לקפה ולבית העיריה, בו שוכנת ספריה ציבורית הפתוחה בכל יום חמישי בשבוע. סביב בית העיריה אגד חוות ומשקים חקלאיים, באחד מהם אפשר אפילו לשכור חדר ללילה – מה שמכונה “תיירות חקלאית” (“Agro Tourism”). מצדו השני של הכביש ה-“ראשי” שדות מרעה ושטחים חקלאיים מוקפים גדר עץ ושיחים ירוקים.
בחיפוש אינטרנט רגיל אחר השם “Bazoches” תקבלו כ- 1,800,000 תשובות, אך רק חלק קטנטן מתוכן מתייחס לכפר זה. רובן המכריע של ההפניות עוסק בטירה גדולה ויפה השוכנת כ- 2 ק”מ מבית העיריה של הכפר. הטירה נבנתה במאה ה- 12, על בסיס תחנת משמר רומית עתיקה, על ידי האביר (Jean de Bazoches (1245-1314 , כשהיה בשירות מלך צרפת.
הטירה עברה בירושה במשפחת De Bazoches המקומית במשך שנים רבות וכאשר ירדו אלו מגדולתם, נרכשה הטירה על ידי אצילים אחרים. את פרסומה העולמי קנתה הטירה כאשר נרכשה ב- 1675 על ידי וובאן (Sebastien Le Prestre de Vauban 1633-1707), גדול הארכיטקטים הצבאיים של לואי ה-14. כארכיטקט צבאי המציא וובאן שיטות ביצור ובנה עשרות מבצרים ותחנות משמר לכל אורך גבולות צרפת. חלק גדול מהביצורים שמור היטב עד ימינו ומהווה דוגמאות מופלאות לבניה מבוצרת הגנתית, מלווה בתורת מלחמה והגנה שנלמדה שנים רבות בבתי ספר צבאיים בכל העולם.
בטירת Bazoches השקיע המהנדס הדגול ממיטב כספו וכשרונו כדי לבנות מגורים פרטיים למשפחתו (הוא עצמו שהה בטירה לעתים רחוקות מאד בשל נסיעותיו הרבות בכל רחבי המדינה). באגף קטן בטירה שיכן Vauban מהנדסים מוכשרים ועוזרים שבחר כדי לעבד ולהכין תכניות לבניית מבני הגנה במקומות שונים. כך שימשה הטירה גם כמעבדת מחקר ופיתוח – כפי שהיה נקרא המקום בימינו – בנושאי הגנה צבאית.
בעלת הטירה כיום, אשת משפחת Sigalas , היא צאצאית ישירה של בתו הבכורה של וובאן הלא היא שארלוט דה וובאן. המשפחה משמרת חפצים וחדרים רבים מתקופתו של המהנדס באגפים שונים של הטירה הפתוחים לביקורי הקהל. הטירה שוכנת על גבעה המשקיפה לכל מלוא העין על הגבעות המיוערות של Morvan . לטירה צורת טרפז שאינו שוה שוקיים, עם מגדל עגול בכל אחת מפינותיו. מעל החצר המרכזית של הטירה, מתנוסס מגדל שמירה מרובע (Donjon) ממנו נשקף כל האזור.
כל מי שביקר בצרפת, ביקר ככל הנראה בשלב זה או אחר בארמון ורסאי . יתכן גם שבאחד, או יותר, מהארמונות הגדולים והחשובים שבעמק ה- Loire . עם טירת Bazoches , כמו גם עם טירות רבות אחרות בצרפת, אפשר לראות מימד אחר של הטירות המלכותיות. ורסאי, שאמבור (Chambord) ושנונסו (Chenonceaux) הן טירות מפוארות, יקרות, מלכותיות – אך קרות. הזהב, הפסלים, התמונות וכל השאר, מוגנים מאחורי חבלים או קירות שקופים, עם שומרים המשגיחים על כל תנועה ותזוזה. המבקרים מביטים בהשתאות בכל העושר והפאר, אך על כולנו שורה אוירה קרירה, מרוחקת. זה לא שלנו, האזרחים, זה לא אנחנו.
כשאני מטייל במסדרונות האינסופיים של ורסאי (או שאמבור ….), קשה לי לתאר בעיני רוחי בעלת בית נינוחה על הספה, ספל קפה בידה, שלושה ילדים מתרוצצים במסדרון (“אמא, הוא בעט בי!”). קל מאד לנחש אביר נוקשה ניצב עם חנית זקורה מול הדלת, שר מלוכה נושא חותם יושב בכורסה מוזהבת ושגרירי עולם סביבו, או מלך זקוף ליד שולחן כבד ומזכיר כנוע וצייתן לידו מצפה למוצא פיו….
טירת Bazoches “אנושית” יותר. אמנם הריהוט תקופתי, אך הכסא מרופד הקטיפה הירוקה נראה “נורמלי”. הוא לא גדול מדי, לא מקושט מדי, לא מפואר מדי. אולי, אפילו מזמין לשבת. בחדר האוכל, על השולחן, סט כלי חרסינה המזכיר כלים דומים מבית סבתי. על הקיר תמונת שמן רגילה, פשוטה למראה של נוף גבעות עם עדר כבשים במקום תמונת ענק של אבירים ומלך על סוסיהם, מלווים חיילים וכלבי ציד, חצוצרות וקרנות יער ואולי אף מלאכי שרת קטנים מעופפים בפינות התמונה….
המסדרון מרוצף אריחים פשוטים (“בלטות”, עד כדי כך הם פשוטים), מימדיו רגילים ו…. אנושיים כל כך. הטירה אינה מעיקה, מסורבלת, מלכותית וכבדה. אפילו חדרי הטירה קטנים ואינטימיים, שונים מאד מהאולמות הנרחבים של ורסאי. אני חש נעים להסתובב כאן, חמים בין רהיטי הקטיפה הצבעונית, בין מדפי הספרים שביניהם שולחן עץ קטן ופשוט לעיון בהם. לפתע גיליתי צד חדש בעולם ימי ביניים הכבד, המכובד, המלכותי. לאנשים – כן, ימי הביניים זה גם אנשים כמוני וכמוך – יש חיים רגילים. במטבח יש סיר נחושת, על השולחן יש ספר, בארון תולה מעיל.
חזרתי אל הכניסה הראשית. גרם מדרגות פשוט מוליך אל רחבת החצץ שבחזית הטירה. מדליוני דשא ירוקים, עגולים ומשולשים, מעצבים גינה פשוטה המעוטרת בשורות פרחים ושיחים ירוקים. בית. שביל. חצר. מימד חדש לחיי היום יום.
למידע נוסף על הטירה ולקניית כרטיסים נא ללחוץ על הקישור הזה.
La Boulaye – Dashang Kagyu Ling
לה בוליי (La Boulaye) …. עיריה, כנסיה, דואר, קפה-מסעדה, כ- 100 תושבים…. הכי ממוצע וקטן שיש בכפרים הצרפתיים. לא אתעכב עליו מכיון שזה ממש לא מעניין. יש עשרות כמוהו בכל רחבי המדינה ולולא אירוע קטן אחד, פסיק בהיסטוריה, לא היינו שומעים עליו לעולם. ב- 1974 הגיע לכאן Didier Garanger (המוכר יותר בכינוי Didier de Plaige) עם אשתו כדי להקים את “מקדש 1,000 הבודהות”. איך נולדה ההרפתקה ?
דידייה , פאריסאי יליד 1948, מורה ליוגה, הוא חובב רדיו חופשי , שנמשך כל חייו לתרבויות המזרח. ב- 1969 נסע למנזר Samye Ling שב- סקוטלנד כדי להתעמק בתורת הבודהיזם. בעקבות לימודיו, חזר לצרפת ב- 1971 והקים ב- 1973 מרכז הגות בודהיסטי. המקום שימש מפלט לנזירים בודהיסטיים שנמלטו מטיבט שנכבשה בתקופה זו בידי סין הקומוניסטית. שם המקום הוחלף ל- Paldenshangpa La Boulaye והוא מותג כמרכז לימוד ומדיטציה בודהיסטי.
המנזר הבודהיסטי במקום נחנך ב- 1987 ונחשב למנזר הבודהיסטי ההימלאי הראשון, והגדול, באירופה. המנזר נבנה על פי תבנית המנזר המקורי בטיבט, מנזר Samye . בן 3 קומות, רב צבעים ובסגנון בהוטני, המנזר מכיל אלפי בובות ופסלי בודהה בגדלים ותנוחות שונות. לא כל הבנין פתוח לביקורי מבקרים. האולם הגדול מוקדש ללימודים ולתפילות ול-“סתם אנשים” אסור להיכנס לכאן במשך היום. Stupa (מבנה עגול, מחודד, אפייני למקדשים בודהיסטיים) גדולה מתנשאת במרכז החצר, וסביבה מגוון בובות, סלים, קירות אבן נמוכים ושאר סממנים של המקדשים הבודהיסטיים.
אני לא מומחה לבודהיזם, אבל הייתי במזרח אסיה. הסתובבתי מעט בהודו, בתאילנד, בקמבודיה וראיתי אי אלו מסמלי הדת הבודהיסטית. במקדש הזה בצרפת, לפחות בעונה זו של השנה, האוירה שונה לחלוטין.
אין עשן נרות ואת מלמול התפילות מחליפה דממה מוחלטת באפרוריות של סוף החורף. השמים כהים, העננים נמוכים וכבדים, והגשם ממשמש ומגיע. אין איש בחצר המיותמת והכל נראה נטוש. איש שירותים בודד, לבוש חלוק ירוק אוחז בידו מטאטא אדום, ניקה לאיטו השביל המרוצף שבחזית הבנין הצבעוני. כאשר טיפסתי במדרגות הפתוחות אל הקומה השניה, הבחנתי בכמה שטיחי ישיבה קטנים, פרושים בסדר מופתי על רצפת האולם בקומה העליונה, ריקים, בודדים ומיותמים. שלל צבעי הפסלים סביב מנוגד לחלוטין לאוירה הקודרת, לאפרוריות צרפת בחודש אפריל. אני היחיד במסדרון הצבעוני הארוך ואיני מצליח להשתחרר מהרגשת “פורץ הגבולות”, “חודר למקום לא לו”, למרות שאין כאן איש.
המרכז ב- La Boulaye הפך במהלך השנים למרכז אירופאי של דת הבודהיזם ואלפי מאמינים מגיעים לכאן לתפילות, להתנזרות ולהתבודדות. ובכל זאת, אין איש במסדרונות, המעברים שוממים והחצרות ריקות. האם בגלל מזג האויר החורפי ? האם יש “עונה” להתמסרות דתית רוחנית, כמו “עונת החופש”, “עונת הבחינות” או “עונת הפסטיבלים” ? האם כך מטבע ההתבודדות וההתנזרות ? הזהו גורלו של נזיר בודהיסטי?
שעה שלמה סובבתי בין פסלים וקישוטים צבעוניים, בין מזבח לפסלי בודהה יושב או שוכב…. ואיש לא עצרני, לא נפגש בי ולא שאלני דבר. הרגשתי לבד במתחם. האם זו כוונת הבודהיזם ? להרגיש בדד, בנפרד ? במגרש החניה המכוסה חצץ לבן, מכוניתי חונה בין עוד מספר מכוניות (היכן בעליהן ? נזיר ממונע ? רואה חשבון שהגיע לעבודת יומו במשרד המנזר ? עובד מטבח שבא להכין מרק חם ? ) וכאשר אני מתיישב על מושב הנהג, צעיר לבוש מכנסי ג’ינס, תיק כלים בידו, חוצה המגרש בקול גריסת חצץ. נזיר שערק מהתפילה ? שרברב שסיים תיקון ברז ? או אולי טכנאי שסיים תיקון טלויזיה…. לא, כנראה שאין טלויזיה במנזר.
אנשי היום יום חולפים עוברים, נראים לעיני כל. אנשי הדת נעלמים, נסתרים, ורק מגינים עלינו בתפילותיהם הטמירות. יצאתי ממנזר הבודהה הגדול באירופה מבלי שראיתי ולו נזיר אחד, איש דת אחד, קדוש אחד. מבחינתי, זה יכול היה להיות המתנ”ס העירוני ביום חופשה או מגרש הטניס השכונתי ביום סערה חורפית. אין נפש חיה. רק אלוהים שורה על המקום.